אילת השחר/בבא קמא/קיד/א

אילת השחר בבא קמא קיד א

דף קי"ד ע"א

אבל בתרי לא. והיינו משום דנאמנים דהישראל חייב להגוי ולא הפסידוהו בעדותם. ויש לעיין דהא עדים שהעידו מחוץ לב"ד אין להם כלל דין נאמנות, ובמה שהעידו אצל הגויים הא הו"ל חוץ לב"ד דלהגויים הא אין דין ב"ד, וא"כ מנ"ל דזה אמת שהישראל חייב להעכו"ם, ואפי' כשיבואו כעת להעיד בב"ד לא יהיו נאמנים, דהא הישראל הכחיש כמבואר בשו"ע סי' כ"ח סעיף ג' בהג"ה דאם הישראל מודה לדברי הע"א לא משמתינן לי', וכשמכחיש גם בשנים למה לא משמתין דהא מה שאמרו בפני הגויים אינו עדות, וכל זמן שלא מעידים בפני ב"ד אינו עדות, וגם אם ירצו כעת להעיד מ"מ כעת הם נתבעים ואינם נאמנים להעיד בב"ד, וא"כ למה לא משמתין אותם.

ויש לומר דכמו דלמ"ד דעביד איניש דינא לנפשי' לעיל דף כ"ח כתבו הפוסקים דזה דוקא היכא דיכול לברר עפ"י עדים שהצדק עמו אע"פ שלא בירר, מ"מ כשיודע בעצמו שיכול לברר סגי לענין דמצי עביד דינא לנפשי', ה"נ כאן כיון דשני עדים נינהו ויכולים לברר שהוא חייב לפני שהולכים להעיד בב"ד של גויים, אין עליהם איסור להעיד בפני ב"ד של הגויים, משא"כ בא' כיון שאינו יכול לברר שחייב דהא בב"ד של ישראל לא יחייבו את הישראל אסור לו להעיד, ולכן משמתינן לי'.

אלא דכל זה אפשר לומר להפוסקים דאפי' בע"א שהעיד בדייני דמגיסתא משמתינן לי' אבל לא מוציאין ממנו ממון דמצי העד טעין קים לי דהוא חייב, וכל הנידון רק לענין אם משמתינן לי' דבשני עדים לא משמתינן מה"ט שכתבנו כיון דהם יכולים לברר עדותם אז, אבל להר"ם מסרקסטה המובא בשטמ"ק כאן דס"ל דמצי הישראל להשבע דהעד העיד שקר ולחייבו לשלם ממון כבכל מסור דנאמן להשבע כמה הפסידוהו ויגבה מהמוסר, א"כ יקשה דגם בשני עדים שהעידו בדייני דמגיסתא ג"כ למה לא יוכל לתובעם ולהשבע וליטול, כיון דהא כעת דתובעם אין להם דין עדים ונמצא דתובע שני מוסרים, ולמה לא משמתינן להו וגם יוציא מהם הממון כדין מוסרים.

איבעיא לן אדם חשוב וכו'. ופסק הרמ"ה בשטמ"ק דלכתחילה אסור ולא משמתינן ליה, אבל הרא"ש והרשב"א בשם הראב"ד פסקו דמותר לכתחילה להעיד, וביש"ש רצה להגיה ברא"ש, אבל ברשב"א מבואר להדיא דמותר לכתחילה, וטעמם אפשר כיון דהוא בעצמו יודע שזה כדין מה שיוציאו אלא דאנן לא מהימנינן ליה, וכאן דמחמת ספק לא משמתינן ליה ממילא מותר לכתחילה, אלא דלהראב"ד דביאר דכל האי דינא דע"א לא יעיד הוא באופן דיכול לטעון עדיין טענות שעפ"י דין לא נחייב את הישראל, א"כ כיון דמיירי בהכי צריך להיות אסור דהא מפסידו, ועיין בקצוה"ח סי' קנ"ה סק"ה. (מהדו"ק)

משמתינן לי' עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתי'. יש לעיין לשיטת הרמב"ם דלא מהני להתחייב בדבר שאינו קצוב, איך מהני להתחייב כל אונסא דאתי מחמתי', דהא לא ידוע כמה יהי' חייב לשלם.

תוד"ה ולא אמרן. וא"ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא"כ מפסידים אותו הרבה. והנה לכאורה באופן דיש חילול השם גם הפקעת הלואה אסור כמו אבידת עכו"ם דאמרינן לעיל דבאופן שיש חילול השם אסור נמצא דלא הפסידוהו. ויש לעיין אם כוונתם באופן דאין חילול השם כגון דמעיד דאביו של הישראל לוה כסף, וכמו שכתב ביש"ש דבאופן זה אין חילול השם אם לא ישלם הבן, או דיש להסתפק אם באופן שיש חילול השם אז באמת אסור לגזול דיש לו איסור גוזל ממון, או דאז עובר רק איסור חילול השם, דאז נמצא דבדיני ממון אינו חייב ואז אפשר דאסור להעיד, דאע"ג דהישראל הלוה רוצה לעבור איסור חילול השם, מ"מ אסור להעד להעיד להפסיד ממונו של ישראל, ותירצו דכיון דחייב אע"ג דיכול להפקיע הלואתו מ"מ לא משמתינן לי', וכוונתם דמותר, וכ"כ הרא"ש דמותר להעיד משום דאליבא דאמת להגוי שייך הממון.

מתני'. ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו. יש לעיין למה מותר להיכנס לשדה בלא רשות לקחת הדבורים, וזה לא מתנאי ב"ד, דרק מה דמותר לקוץ את סוכו הוא מתנאי ב"ד, מדאמרינן דף פ"ב דזה כיחידאה לכן לא נמנה שם בין יתר התנאים שהתנה יהושע, ואם נימא דהא דמותר להיכנס לשדה הוא לד"ה מתנאי יהושע, שוב יקשה למה לא חשביניה בין כל יתר התנאים שהתנה יהושע, והעירוני מהרמב"ם בפ"ו מהל' גזילה הל' י"ד שכתב דאע"פ דדבורים אינם ברשותו של אדם מ"מ קונה מדבריהם והגוזל נחיל או שמנע מבעליו אם בא לרשותו הרי זה גזל מדבריהם לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו ושכן ברשות חבירו יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חבירו עד שיטול את נחילו.

ובדרך אגב חזינן מהרמב"ם דבזה שלא מרשה לו להכנס מקרי דגוזלו, ולכן אפילו מה שאין בו קנין אלא מדרבנן אסור למנוע ממנו מלהכנס לקחתו, והנה לפימש"כ בקצוה"ח סי' שמ"ח דבלא עשה מעשה אינו נעשה גנב וכן גזלן [ובאמרי משה סי' ל"ב ס"ק ב' רוצה לחלק דגזלן לא בעי מעשה רק לגנב בעי מעשה], צ"ל דאין הכונה דכה"ג אפילו במה שיש לו קנין גמור מן התורה מ"מ לא יהי' לו דין גזלן להתחייב באונסין, אלא דיש בזה איסור גזילה, וכמו שמצינו הרבה דברים דיש איסור גזילה בלי שיהי' לו דין גזלן ממש להתחייב באונסין, עי' בקהלות יעקב סי' מ"ג אות ב' דהביא שיטת הרמב"ם דאע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר בלא תגזול.

אף קוצץ ונותן את הדמים. יש לעיין אם משלם ככל מזיק דשמין בששים כמבואר לעיל דף נ"ח ע"ב, או דמשלם כאילו הי' קונה הענף הזה דהי' משלם יותר, דנהי דהתירו לו לקוץ מ"מ צריך לשלם דמים כמו שזה שוה אם הי' הולך למכור.

שם. אף קוצץ ונותן את הדמים. ומסיק בגמ' דס"ל לר"י בן ר"י בן ברוקה דזה תנאי ב"ד, וכתב ביש"ש סוף סי' כ"ט כיון דלא קי"ל כר"י בן ברוקה, לכך אם בא ראובן ולקח סוס של שמעון העומד להשכיר, ואשת שמעון אמרה שבעלה צריך אותו בשביל לגבות חוב, וראובן אמר דהוא ישלם ההפסד שיהי' בזה ולקח ראובן את הסוס והסוס נאנס בדרך, חייב ראובן לשלם דמי הסוס דהוי שוכר שלא מדעת, ואין לומר כיון דכל מה שאינו עומד להשכיר משום ההפסד והוא אמר שישלם ההפסד, דמ"מ הוי שואל שלא מדעת כיון דאין לו היום ליקח להפסיד לו אפי' ע"מ לשלם, שהרי עסק של שמעון ודאי הי' נפסד אם לא ירכב היום, ודמי להא דלעיל דדוד רצה ליקח שעורים ע"מ להחזיר עדשים דמ"מ פסקו שם דהוי גזל, וצ"ע דאם יש לנו לאמוד דאינו רוצה ודאי הוי גזל אפי' בלי שיצא לו הפסד דמ"מ אסור לקחת, ואם אין לאמוד דאינו מסכים להשכרה, אז נהי דהוי כגזלן ומזיק על ההפסד של החוב אבל אין זה נוגע לגבי לחייבו עבור מה שנפסד הסוס.

רש"י ד"ה הרי אלו שלו. וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות. הקשה הגרעק"א דהא אמרינן בגמ' דהוי יאוש כדי, והטעם כמש"כ תוס' לעיל ס"ז ע"ב כיון דבע"כ נותנו לו, ואי דברייתא ומתניתין פליגי א"כ למה קאמר אח"כ הגמ' לפי האיכא דאמרי דאם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים משום דסבר יאוש כדי קני, ואם בכ"ז רוצה להחזיר ממדת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים, הא י"ל דס"ל כמתני' דזה מקרי שינוי רשות, ולכן מצד הדין קנה ביאוש ושינוי רשות, ואם בא להחזיר ממידת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים.

והנה מש"כ תוס' לעיל דף ס"ז דלכן לא הוי שינוי רשות כיון דנותנים לו על כרחו, צ"ב דהא אין כופין אותו לקנות ורק נותנים לו ע"כ, אבל בודאי לא איכפת לו להמוכס אם מכוין לקנות או לא, וצריך לחדש דמ"מ כיון שאינו רוצה להחליף חמורו בחמור שנותנים לו לא מקרי שינוי רשות, אבל הא מיהת ודאי דאם בתחילה לוקח לא לזכות אלא רק להחזיר לבעלים הראשונים ודאי לכו"ע אינו שינוי רשות, וכאן ודאי החסיד שרוצה לקיים מידת חסידות אין דעתו לקנות לעצמו ואח"כ מתיישב להחזיר, אלא לכתחילה לוקח ע"מ להחזיר, גם הא ודאי אינו ממידת חסידות לזכות ויהי' עי"ז שינוי רשות ויצטרך אח"כ ממדת חסידות להחזיר, וע"כ דאינו רוצה לזכות לעצמו רק להחזיר, וא"כ ע"כ המידת חסידות הוא מה שאינו רוצה לזכות לעצמו דאז מחויב עפ"י דין [אי יאוש כדי קני הוי מדת חסידות יותר אע"פ שכבר קנה].

והנה מרש"י מבואר דעיקר בא להשמיענו דמחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס, ואם יאוש כדי לא קני נמצא דהמוכר לא זכה בו מעולם ואיזה ס"ד יש שיתן להמוכס, וע"כ דיאוש כדי קני, נמצא דהי' של המוכס וע"ז משמיענו דמ"מ אם רוצה לקיים מידת חסידות להחזיר צריך להחזיר לבעלים הראשונים ולא להמוכס אע"פ שהמוכס קנה, ומטעם דהמוכס הא נתן מדעתו ואליו אין שום מידת חסידות רק אל הבעלים, אבל אי יאוש לא קני איך ס"ד ליתן להמוכס כיון דלא הי' שלו כלל.

רש"י ד"ה אמרי מימר. צא ותן לו ואין חובטין במקלות. צ"ע דהא ב"ד כופין עד שמחזיר הגזילה ומאי נפק"מ בין ב"ד ישראל לשל גוים, ולפירוש השני של רש"י שגובין בלי עדים שגנבו, צ"ע דמה דעביד איניש דינא לנפשי' הוא רק באופן דיכול להוכיח דבריו בדין כמבואר בחו"מ סי' ד', וא"כ איך מותר לו לתבוע בב"ד של גויים שיוציאו בלי עדים דנמצא דעביד דינא לנפשי' בלי עדים, והעירוני דאולי להציל ממונו מגוי שאני, או דכיון שכן הוא הדין בדיניהם שפיר זוכה, וצ"ע אי מהני מה שבדיניהם מאמינים על מה שאין להאמין עפ"י דין תורה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א