אילת השחר/בבא קמא/קטו/ב

אילת השחר בבא קמא קטו ב

דף קט"ו ע"ב

ואמאי לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא וכו'. יש לעי' מה צריך ראיות דהוי הפקר הא הוי אבודה ממנו ומכל אדם, וכן יש לעי' במה דפריך אח"ז להוכיח דאם אמר מהני, מהא דהבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו דאם אמר הרי אלו מחוללין על מעות הללו דבריו קיימין, ואיך באמת יהיו דבריו קיימין הא ודאי מתייאש, ואי דיש סברא דהתם אינו מתייאש, א"כ איך מדמה זה להא דראה שהכדי יין ושמן משתברים דכאן הא הוי אבוד ממנו ומכל אדם, כן צ"ע כיון דאפשר דאע"ג דעומד להשתבר אינו הפקר ולזה צריך להביא ראי' דאינו כן, א"כ איזה ראי' יש דהא מיהת ודאי אבוד הוי וא"כ מאי פריך לימא מהפקירא זכינא כההיא דאינו יכול לעשות תרו"מ על יין ושמן שבכדים שהולכים להשבר, מי דמי הא התם כיון דהוי אבוד הרי לכל הפחות הוי כאינו ברשותו, וכמו שא"א להקדיש ולחלל באינו ברשותו כמבואר לעיל דף ס"ח ע"ב ה"ה דאינו יכול להפריש מהם תרו"מ [וגם הא מבואר לעיל דף צ"ח דלחלל על המעות בעינן מעות שהוא מצוי בידך, וכיון שהולך לאיבוד אינו מצוי בידך] אבל מי יימר דהוי הפקר. ודברי השו"ע יו"ד סי' של"א סעי' כ"ה צ"ע במש"כ דבזה"ז מהני. ועי' לעיל דף צ"ד ע"א ד"ה אין זה מברך, דהסתפקנו אם להפריש תרו"מ בעי שיהא ברשותו, ומה שהבאנו שם בשם ירושלמי ריש ביכורים.

על כן נראה דהנה ידוע שיטת הרמב"ן דמה דלא מהני יאוש הבעלים באבידה בתר דהגביה המוצא משום דאז הוי שומר וידו כיד הבעלים ונמצא דהוי החפץ ברשות הבעלים ולכך לא מהני יאוש, והוכיחו דהתוס' בב"מ דף כ"ו ועוד כמה דוכתי פליגי ארמב"ן וס"ל דגם ברשותו מהני יאוש, והנה לפי"ז מתפרש כל הנידון בגמ' דזה הוי ידעינן ודאי ששייך שיהי' הפקר היכא דזה אבוד, וכל השאלה היא כיון דבעל הדבש אוחז החבית עם הדבש, אע"פ שעומד להפסד וליאבד מ"מ כה"ג אולי א"א שיופקע כח הבעלים, ולכן א"א שיהי' הפקר, וע"ז הוכיחה הגמ' מהא דאינו יכול לתרום תרו"מ הרי דגם כשזה בידו וברשותו מ"מ היכא דלאיבוד אזלא לא מהני מה שזה בידו וא"א להפריש, ומזה ידעינן ממילא דהוי הפקר, וע"ז רוצה המקשן להוכיח דאינו כן מהא דאם חילל על המעות חל החילול, הרי דכיון שהם בידו אע"פ שזה אבוד ומתייאש מ"מ הוי שלו וברשותו ויכול לחלל, וס"ל דאין לחלק בין זוטו של ים להיכא דמתייאש, דאם בדבר שברשותו אע"פ שהולך לאיבוד לא מהני היאוש והוי בעלים ע"ז, ה"נ דין זוטו של ים לא יהי' על דבר שבידו ממש, ואע"פ שאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו כאן, אם מה שהולך ליאבד לא מפקיע כח הבעלים הוי שלהם וברשותם, וצ"ל דמקרי גם מצוי בידך.

ואליבא דאמת מסיק בגמ' דהיכא דהוי אבוד מהני יאוש וגם פקע כח הבעלים מדין אבודה ממנו ומכל אדם, והיינו כמו שביאר באמרי משה סי' ל"ז אות י', דמה דהרמב"ן ס"ל דיאוש ברשות לא מהני, היינו משום דכשהוא ברשותו אע"פ שאינו יודע מזה מ"מ אינו אבוד אליבא דאמת, אבל כאן דהולך להישפך דבודאי הוי אבוד מהני יאוש, וההיתר דאבודה מכל אדם אפי' כשזה בידו, והנה אע"פ דס"ל להתוס' דגם יאוש ברשות מועיל, אינם חולקין על כל יסוד דברי הרמב"ן, אלא דס"ל להתוס' דגם כשזה ברשותו ואינו יודע מזה הוי שפיר אבוד, נמצא דבין להרמב"ן ובין להתוס' אליבא דאמת היכא דאבוד מהני יאוש, אלא דכאן הגמ' דנה ע"ז ורוצה להוכיח אע"ג שזה בידו וברשותו מ"מ כשזה אבוד מהני יאוש, וכן פקע כח הבעלים באבודה מכל אדם.

מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו. בחזו"א סי' ט"ז סק"ה הביא מש"כ בנתיה"מ סי' שס"א לפרש דברי המשנה דהמציל מן הנהר ומן הליסטים דנתייאשו הבעלים לפני שבא ליד הלסטים ומהפקירא קא זכי, והשיג עליו דע"כ אינו מתייאש כ"ז שלא הוציאו ממנו הדבר, דאל"כ למ"ד סתם גזילה הוי יאוש בטל דין גזלן דתמיד בהיתירא אתי לידי', ודברי הנתיבות יתכנו כגון באנס בדרך דמבואר כאן דאפי' עדיין המעות בידו כבר התייאש, וכתב משום דאנס בדרך שאני שאינו מפחד משום דבר ואז הבעלים מתייאשים עוד לפני שהוציאו הדבר מידם.

ובמרדכי אות קס"ג לא חילק בין אנס בדרך לשאר גזלן אלא משום דמיירי בלסטי ישראל דרק מימר אמרי ולא דייני בגיתי, או משום דמעות דזה דבר שאין בו סימן מתייאשי, עכ"פ משמע דאין חילוק בין שזה עדיין בידו או שכבר הוציאו, אלא דהחילוק הוא בין ליסטי ישראל לליסטי גוי, או בין דבר שיש בו סימן או מעות דבזה יותר מייאש.

ובשמן לא יעשה כן משום הפסד כהן. יש לעיין אם הכונה הפסד שלא יהי' לכהנים תרומה, אבל אין הכונה מפני שמפסידים מתנות כהונה לכהן, אלא שלא יהי' תרומה והו"ל כאילו אמרינן מפני הפסד תרומה, אלא שא"א למינקט לשון כזה דהוי משמע דמפסיד את התרומה וזה אינו שייך כאן אלא דמפסיד שלא יהי' תרומה, ולכן קורא לזה הפסד כהן. ולפי"ז גם כהן עצמו שיש לו מעשר ראשון טמא אסור לו לתרום, והכי מסתבר.

ובזה אפשר ליישב תמיהת התורעק"א בפ"א מדמאי אות ו' על שיטת הטור דס"ל דבדמאי אינו נותן בחנם להכהן אלא מוכרה לכהן, דהא בסוגיין מוקמינן להאי ברייתא בדמאי, ואיך אמרינן דלא יעשה כן מפני הפסד כהן הא אין לכהן הפסד כיון דהא בין כך אינו מקבל הכהן זה בחנם. ולהנ"ל א"ש דהפסד כהן היינו שיהי' פחות תרומה בעולם. [והראוני בחזו"א דמאי סי' א' סק"ב שכתב כן]. ובמה שכתבו התוס' ד"ה אתי, לפי שיטת הועוד יש לתרץ, כל הטעם של המתירין לעשות זילוף ביין ולא חיישינן לתקלה משום דאם נחמיר יהי' בזה הפסד כהן, התם ודאי אפי' תרומה טמאה של פירות הכהן עצמו או מי שירש את אבי אמו כהן ג"כ יהי' מותר להשהות כדי לזלף לב"ה, דהתם הפירוש הפסד בעלים, אלא דנקטו כהן משום דבדרך הרגיל הבעלים הוא כהן.

וברשב"א ביאר בשם הראב"ד דקושית הגמ' וכל היכא דאיכא פסידא לכתחילה לא יאמר, הוא אפי' משמן, דגם בשמן רק משום הפסד כהן חששו ולא משום הפסד התרומה היינו מה שילך לאיבוד תרומה, [וצ"ל דמזה פריך על מה דאין לחלל מע"ש על מעות שביד האנס דיש בזה רק הפסד דהמע"ש ילך לאיבוד], וגם לדבריו נראה דגם כהן לא יוכל להפריש משמן שבחבית שעומד להשבר, דאין הכונה מה שיפסיד מתנות כהונה ליתן להכהן, אלא שיהי' הפסד להכהן שלא יהנה כהן ממנו. (מהדו"ק)

אלא נתגלתה למאי חזיא. ועי' בתוס' דקושית הגמ' היא דלכן למה הוי תרומה. ויש לעיין למה לא יהי' תרומה, אם משום דהוי אבוד כיון דאינה ראויה לשום שימוש, או דכיון דאינה ראוי' לכהן אינה תרומה, דהפרשת תרומה חל משום שראוי לכהן ליהנות ממנה, אבל בנתגלתה דאינה ראוי' להכהן ליהנות אין חל תרומה, ולא דמי לכדי יין העומדים לישבר, דהתם רק משום דאבוד הוא, דאילו לאו משום הכי הרי עדיין זה ראוי לכהן, אבל בנתגלתה דכבר אינו ראוי' לשום דבר אין חל ע"ז תרומה, ומ"מ פשוט יותר דהטעם הוא דהוי כאבוד וכהפקר.

ויש לעיין דהא גוי מסתמא אינו נזהר בכל זה ומשתמש בה להדיח הרצפה וכדומה אלא דלישראל אסור, א"כ אין זה אלא כאיסוה"נ, ובאיסוה"נ הא אם זה רק מדרבנן יש כאלו הנקראים ממונו, וכמבואר לעיל בתוס' דף ע"ד ב' דחולין שנשחטו בעזרה אם זה אסור רק מדרבנן וקידש בהם את האשה הוי מקודשת, וכאן הא הרבה מאיסורים שנאמרו במים מגולים כגון לגבלם בטיט אם אין לו מכה הא איסורו משום חשש, ולמה הוי אבוד משום זה דלא יחול תרומה.

תוד"ה ולא ישקה. ביארו דאיכא איסור בל תשחית בנותן לבהמתו מים שנתגלו. חזינן מדבריהם דאף דאינו עושה דרך השחתה, וגם אינו ודאי שיש בזה ארס נחש, מ"מ אסור משום בל תשחית. וצ"ע לשיטת הט"ז או"ח סי' שט"ז סק"ג דבנועל תיבה שיתכן שיש בה זבובים ואם יש בה הם ניצודים מ"מ מותר לנעול התיבה דילמא אין בה זבובים וזה לא מקרי פסיק רישא, אף שאם יש בה אליבא דאמת זבובים הם ודאי ניצודים מ"מ בכה"ג מותר אינו מתכוין, וא"כ ה"נ כיון דאין מתכוין להמיתה ואינו ברור אם יש בהם ארס נחש יהא מותר מחמת דדבר שאין מתכוין מותר בלי פס"ר, ודוחק לומר דאזיל כאן אליבא דר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור.

וכן יש להעיר על הט"ז לסברת ההו"א בגמ' חולין דף ט' ע"ב דספק איסור וספק סכנתא שוין ולא אמרינן דחמירא סכנתא מאיסורא, דא"כ למה אסור לשתות מים מגולין הא אינו מכוין להמית עצמו ואינו פסיק רישא דדילמא אין בהם ארס של הנחש. ודוחק גדול לומר דהסוגיא הוי מוקי כל הדין דאסור לשתות מים ומשקין מגולין אליבא דמאן דאוסר דבר שאינו מתכוין. ועוד דהא ר"ש גופי' אוסר בחולין דף מ"ט אפי' ציר וחומץ ושמן ודבש ומורייס מגולין, אע"ג דס"ל לר"ש דבר שאין מתכוין מותר היכא שאינו פסיק רישא, [ולפימש"כ בחזו"א או"ח סי' ס"ב סוף ס"ק כ"ו, יש לתרץ זה]. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א