אילת השחר/בבא קמא/קו/ב

אילת השחר בבא קמא קו ב

דף ק"ו ע"ב

אי אמרת בשלמא נשבע וכו' מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן ניקו ניחייבי' קרבן אשבועה וכו' השתא מיהת הא לא אודי. יש לעיין אי אליבא דרב פטור ממש אלא דיש עליו ודאי חיוב להודות דאז יתחייב ממון, אבל כ"ז שלא הודה אין עליו חיוב ממון לשלם ממש, או דודאי הוא מחוייב אלא דאין גובין אע"פ שיש עדים שחייב.

והנה בסברא קשה לומר דפטור ממש וע"י ההודאה מתחדש חיוב להחזיר הדבר שכפר. [אמנם הראוני שבעמודי אור סי' קי"ג נקט כן דפטור ממש], וגם לפי"ז אם האב לא הודה ומת פטור הבן לשלם הקרן, וברייתות דלעיל דף ק"ד ע"ב יקשו על רב דמבואר שם דהבן משלם את הקרן, וכן משמע מהראב"ד דביאר כאן דבשלמא אם גם ע"י עדים חייב כיון דזה לא תלוי בו דמחייבי' לי' על כרחי' הלכך בכל פעם ממונא קא כפר לי', משא"כ בהודאה דבדידי' תליא מילתא ובידו לא להודות, והנה אם נימא דע"י ההודאה מתחדש חיוב, א"כ מה צריך לכל זה הא פשוט דא"א לקרוא כפירת ממון מה שיש בידו אפשרות לחדש על עצמו חיוב ממון, וע"כ דבעצם הוא חייב, אלא דכיון דא"א להוציא ממנו אין זה כפירת ממון דבין כך לא יכולים להוציא, ולכן חילק דבעדים כיון שיש אפשרות שיבואו להעיד מקרי דיש עדיין ממון שאפשר להוציא דאולי יבואו עדים, ואע"ג דאם יבואו הא כפירתו לא מעלה ולא מוריד, מ"מ כיון שיש עדיין ממון אצלו שיכולים להוציאו ע"י אפשרות שמא יבואו עדים הוי זה כפירת ממון, משא"כ מה שתלוי רק בדעתו דהוא יכול לא להודות ולא יוכלו להוציא ממנו ואין כאן כפירת ממון.

[ומה דקאמר הטעם הואיל ויכול להודות, אפשר לבאר דאם ע"י הודאתו לא הי' חייב והי כמו קנס דרק ע"י עדים מתחייב, אז לא הי' כפירה שמתחייב עליה קרבן, ומש"כ בזה בראב"ד צ"ב].

וכיון דבעצם הוא מחוייב אלא שא"א לגבות ממנו, יש לעיין אם הגזה"כ הוא דאין נאמנות עדים נגדו, דאע"ג דעדים נאמנים תמיד, מ"מ נגד נאמנותו בשבועה נתחדש דאין נאמנים, דהא אם נאמנים וידעינן שמחויב ואין זה כמו חיוב ביד"ש כיון שהוא מחויב ממש שיש אצלו דבר של חבירו, א"כ למה אין בכחנו לגבות, וע"כ משום דהתורה חידשה דאין נאמנות לעדים נגדו רק בהודאת עצמו יוציאו ממנו, או דחידוש התורה לא לגבות אע"פ שלא חסר בנאמנות דעדים וגם אנו יודעים דעליו חיוב ממש לשלם. ולכאורה ממה דחזינן דטט"ג ובאו עדים חייב, משמע דתמיד יש נאמנות, דלא מסתבר דחידוש התורה דבטט"ג ונפטר בשבועה יש נאמנות נגדו, ובט"ט אבד ונפטר בשבועה אין נאמנות נגדו, מ"מ אינו מוכרח כל כך.

והנה הרי"ף פסק דלא כר' הונא אמר רב, אלא כר"נ דאע"ג דנשבע מ"מ אם באו עדים חייב, והוסיף ואפי' אם נשבע נגד ע"א ואח"כ בא עוד ע"א חייב לשלם, ובשלמא אם דינא דר' הונא דפטור הוא מחמת דנאמן יותר מהעדים אחרי שנשבע שבועת ב"ד, אז איכא רבותא דלא רק דעדים נאמנים אלא אפי' אותו ע"א, שבשבועה שע"י ב"ד האמינוהו להכחישו, מ"מ אחרי שיבוא עוד ע"א הוא מצטרף אל השני ובטל נאמנותו בשבועה, שביטל כח נאמנותו של הע"א קודם, אבל אם כל הדין דאין העדים מחייבים אותו לר' הונא אינו מחמת חוסר בנאמנותם, א"כ הא בודאי כיון דיש ב' עדים כעת, דהא פסקינן כר' יהושע בן קרחה דעדים שהעידו בזאח"ז מצטרפין, א"כ איך ס"ד דיהי' נפק"מ אם נשבע לפני שבא השני שלכך לא יהי' חייב, דהא לר"נ כשידעינן שהוא חייב הא מוציאים ממנו, ולא הי' ס"ד דאין נאמנות, דהא גם אליבא דרב הא ידעינן שהוא חייב דהעדים נאמנים יותר, אלא דלרב איכא גזה"כ דאין מוציאים, וכיון דלא פסקינן כרב אלא דאין גזה"כ להפטר, א"כ מאי צריך להוסיף דגם בנשבע קודם, ומשמע קצת דלרב איכא גזה"כ לא להאמין להעדים נגד שבועתו, ולכן הוסיף הרי"ף דלהלכה אפי' בכה"ג נאמן הע"א שכבר הוכחש ע"י השבועה להצטרף נגדו.

כגון שאכלו נבילה. יש לעי' למה לא תירץ בפשיטות דהעדים ראו רק שאכל ואין יודעים אם שחט או לא ואין כאן עדות על השחיטה.

בשותף שטבח שלא לדעת חבירו. מבואר ברש"י משום דה' בקר אמר רחמנא ולא ה' חצאי בקר ומשום דבעינן וטבחו כולו בחיובא, ובגליון הש"ס תמה דהם ב' טעמים ולמה עירב ב' הטעמים יחד. ולכאורה הא דאמרינן לעיל דף ע"ב ע"א למסקנא דבעי וטבחו כולו באיסורא זה יכולים ללמוד ממשמעות דוטבחו דכל הטביחה היתה אסורה, אבל מנ"ל דבעי כולו בחיובא, והיכן זה נרמז בוטבחו, וע"כ צ"ל דנהי דלא דרשינן ה' בקר ולא ה' חצאין, היינו לגבי כמה שמחייבים אותו בפועל, אבל לגבי זה דרשינן וטבחו דדוקא טביחה שע"ז קאי סיפא דקרא חמשה בקר ישלם וגו' והיינו דמחוייב ה' בקר שלמים, א"כ הא דבעינן וטבחו כולו בחיובא היינו בחיובא דה' בקר, ונמצא שפיר דזה דבר אחד דבעינן וטבחו כזה שיהי' חייב על כל הטביחה חיוב של ד' וה', לאפוקי באם שנים גנבו וא' טבח דמצד טביחה דאיסורא איכא על הכל, אבל אין טביחה דחיובא של דו"ה אלא על חצי.

וביאור הדברים דלא מיבעיא אם נימא דגם הגונב מן הגנב עובר בלא תגזול הא פשוט דטביחה דאיסורא איכא אבל לא טביחה דחיובא, אלא אפי' לשיטת הקצוה"ח סי' ל"ד דגונב מן הגנב אינו עובר בלא תגזול, הא מ"מ הוא מודה דעבור ההיזק שפיר יש לחייבו וכשטובח הא מזיק ואסור לו, ונמצא דיש טביחה דאיסורא ולא דחיובא כמבואר ברש"י משום דהגונב אחר הגנב פטור מכפל ודו"ה.

וכן יש להבין מש"כ רש"י לעיל דף ע"א ע"ב ד"ה שותף דאע"ג דדרשינן ה' בקר ואפי' ה' חצאי בקר מ"מ בעינן כולו בחיובא, ולכאורה מה הי' קשה מהדרשא דה' בקר ואפי' ה' חצאי בקר להדרשא דוטבחו. ולהאמור הביאור דהי' קשה לי' דכיון דמה' בקר לא נתמעט חצאים ומחייבינן אפי' חצאי בקר, א"כ מנ"ל דבעי שיהי' ראוי להתחייב, וע"ז תירץ דמה דאמרינן דלא נתמעט חצאים היינו לשעת העמדה בדין לא בעי חיוב בפועל על ה' בקר, אבל מ"מ קרא דוטבחו קאי על מה שכתוב אח"כ בהדיא דמתחייב דו"ה, דטביחה כזאת יש עליה חיוב, אבל אם הטביחה אינה כזאת שיכול לצאת ממנה חיוב דו"ה אינו חייב כלל.

כגון שאכלו כשהוא קטן. מבואר לפי"ז דאין תביעה על חיוב שנתחייב להקטן, לכן גם כשהגדיל אינו יכול לתובעו עבור מה שאכל כשהי' קטן, ולאו דוקא החסרון מצד הנתינה אלא מצד דעל מה שנתחייב לו בעודו קטן אין לתבוע, ובתוס' בכתובות דף י"ח ע"א הקשו על רש"י דמפרש דבבא הבן קטן ותובע ע"י שהלוה אביו שפיר טענתו טענה, והקשו דכמו דממעטין נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דבעי תביעה ונתינה שוין כאחד, ה"נ יש למעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו בא בטענת אביו, ולרש"י צ"ל דמפרש דאין כלל החסרון במי שהוא תובע אלא מה היא התביעה, דאם התביעה על חיוב שנתחייב לקטן אין בכח לתבוע אפילו כשהוא גדול, ומ"מ היכא דיהי' עדים יהי' חייב כמו דאמרינן בכתובות דף י"א דבנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום א' יהבינן לה קנס דאונס ופיתוי, ובתוס' ישנים שם משמע דמיירי בקטנה ממש, וכן הוא גם בתוס' בנדה מ"ד ב' ד"ה שלושים יום, ופריך לר' יוסף דחידש דהגדילו יכולין למחות דאיך יהבינן לה קנס דאכלה בגיותה, אבל אי אין יכולה למחות לא הוי קשה איך מתחייבין לקטנה קנס וכן כתובה, הרי דכיון דיש עדים לחייב שפיר מתחייבין אפילו בלי שתביעת התובע יש לה כח תביעה לדון. [יש לעיין קצת ברש"י לעיל דף ה' דמשמע דבלי שהתובע יתבע לא מחייבין ב"ד מעצמם את הקנס דעדים זוממים אם רוצין יכולין לדון אלא דאין מוכרחין לדון בלי שיש תובע את הקנס].

ולקמן בתוס' דף ק"ח ב' כתבו דאין נקרא הודאה אא"כ הודה להתובע שהוא הבעל דבר, ויש לעיין אם גם כשלתביעתו אין שום דין מ"מ מהני הודאה רק כשתובעו, או דרק משום דתביעתו מחייבת לדון לכן ההודאה אליו יש לה דין הודאה, ואם הודאה מהני רק כשמודה לתביעה שיש לה איזה דין שעי"ז ב"ד מחייבין, א"כ תביעת קטן דמיירי התם בכתובות דף י"א איך גורם שיתחייב אליה אם א"א לחייב אפילו עפ"י עדים בלי שיהי' דין תביעה על התובע, ועי' רש"י כאן בד"ה הכא נמי דמשלם, דכתב דמשהגדיל נתחייב זה לבוא עמו בדין, משמע דלקטן אינו מחוייב כלל לבוא עמו בדין, וע"כ צ"ל דקנס וכן כתובה ב"ד יכולין לחייב בלי שיתבענו בעל דבר, ובלי עדים אם תתבע כתובה על זמן קטנותה איה"נ דלא יהי' שום חיוב עבור זה, ובמנ"ח מצוה נ"ד נקט בפשיטות דהודאה לקטן לא הוי הודאה. ועי' מש"כ לעיל דף כ"ד ברש"י ד"ה אי אמרת ליעודי תורא.

תוד"ה אבל אכלו. ותימה וכו' החזרתיו לך כשהייתי קטן. והק' במהדורא בתרא למה לא הקשו במיגו דנגנב כשהיית קטן. פירוש דבתירוצם ג"ז יתורץ כיון דהתובע טוען שהי' אצלו עדיין כשנעשה גדול והו"ל העזה, אבל בקושייתם הו"ל למינקט ממה דמיירי דהא טוען נגנבה ויהי' נאמן במיגו דנגנבה קודם.

והנה כשתובע את השומר הא לא סגי אם השומר יטעון דלפני זמן רב לא פשע ולא שלח בה יד, אלא צריך לטעון שכל משך הזמן שהוא שמר לא פשע ולא שלח בה יד, א"כ לא סגי במה שיאמר נגנב דהיינו דלא פשע אז, וגם לא שלח בה יד דהיינו שלא אכלה, דהא צריך לטעון דכל זמן חיובו שקיבל עליו לשמור לא הי' כל הדברים האלו, וא"כ בזה שטוען נגנב כשהוא קטן דבזה טענתו לא פשעתי וזה אינו ברשותי ולא אכלתי [דזה הוי פירוש שלא שלחתי בה יד כדכתבו התוס' בב"מ דף ו'] בהיותך קטן, עדיין לא סגי, כל שלא יברר בשבועתו דכל זמן היותו שומר לא הי' א' מכל הנ"ל, וא"כ ע"כ כשאומר נגנבה כשהיית קטן, צריך לכלול שכעת אינו ברשותו ושלא שלח בה יד עד עכשיו ושלא פשע, וע"כ צריך להשבע כיון דכעת תובעו גדול.

וכיון דחייב שבועה שאינה ברשותו אפי' אם אח"ז לא יצטרך להשבע שנגנבה כשהי' קטן, דע"ז יהי' כבר נאמן כיון דלפי טענתו אין כאן תובע, כיון דנגנבה כשהי' המפקיד קטן, ויוכל לומר לו אייתי ראי' דתביעתך תביעה, זהו רק אחרי שכבר הוכיח בשבועתו שאינו ברשותו, אבל כ"ז שלא הוכיח שאינו ברשותו הא ודאי צריך להשבע, וכיון שכן הא שפיר יתחייב כפל, דהא זהו עיקר השבועה המחייבתו כפל במה שטען נגנבה ונשבע שאינה ברשותו, כמבואר לקמן דף ק"ז ע"ב דאמרינן מאי לאו וכו' דומיא דשבועה שאינה ברשותי מה שבועה שאינה ברשותי כי מיגליא מילתא דאיתי' ברשותי' חייב, ומפרש"י שם מבואר דאף אם שלח בה יד חיובו יהי' מחמת שבועתו שאינה ברשותו, הרי דעיקר החיוב בטט"ג הוא על מה שנשבע שאינה ברשותו בצירוף הטענה שנגנב, וא"כ בזה שטוען נגנב כשהיית קטן לא הי' נפטר משבועה, לכן הקשו רק דיהי' נאמן במיגו דהחזרתיך דאז אינו חייב כלל שבועה, אלא דלטעון החזרתיך כשהיית גדול הוי העזה ולכן יטעון החזרתיו לך כשהיית קטן.

ויש להוכיח ששבועתו שמדין שבועת השומרים צריכה להיות גם על עכשיו אפי' אם טוען נגנבה כשהיית קטן, דהנה התוס' תירצו דטוענו עכשיו כשהוא גדול שיודע שזה עכשיו בידו, [והכונה עכשיו ע"כ לאו דוקא, אלא שראה אצלו החפץ לאחר שנעשה גדול], והנה טענתו שטוען שודאי שהוא בידו, הא לעיקר דין חיוב השבועה לא מוסיף כלום, דהא שבועת השומרים היא אפי' על שמא, וכשטוען ודאי לא נתווסף חיוב יותר מאשר טוען שמא, דהא לא נתחדש בתורה חיוב שבועה מיוחד בטוען ודאי, והכל מדין שבועת השומרים דזהו בשמא, ואם בטענת שמא לא הי' צריך להשבע היכא שהנפקד טוען נגנבה בזמן היותך קטן, א"כ גם בטוען המפקיד ודאי לא יתחייב משום כך שבועה מה"ת, דאין לזה נפק"מ לגבי חיובו אלא דבכה"ג יש העזה להכחישו, ומדכתבו דכה"ג צריך להשבע שלא נגנבה, א"כ ע"כ דגם בסתם תביעת היכן שורי ג"כ הוא מחוייב שבועת השומרים, ואינו נאמן בלא שבועה לטעון שנגנבו בהיותו קטן, דכל שטענתו לפטור עצמו ע"י טענת שומרים כגון נגנבה וכדומה צריך להשבע שכל זמן היותו שומר לא היתה פשיעה ושום דבר המחייבו.

והנה להמבואר יש מכאן סיוע לשיטת הש"ך חו"מ סי' רצ"ה סק"ז, דמבואר בדבריו דבטוען לא פשעתי ונגנב בשעת הזול ואינו נשבע צריך לשלם לפי שיוויו כעת שהוא ביוקר, משום דמי יימר שפשע אז, אולי פשע בשעת היוקר ועליו לשלם כשעת היוקר, וברעק"א שם כתב דנהי דצריך להשבע שלא פשע, אבל לגבי אימתי פשע אין זה משבועת השומרים ולכן ישלם רק כשעת הזול דנאמן לומר מתי נאבד הדבר, וכ"כ בדרו"ח ב"מ דף ל"ד ע"א. והסברא של הש"ך היא דכל זמן שלא בירר בשבועה מתי נאבד יש עליו לטעון מי יימר דכעת אינו ברשותך וצריך להשבע שכבר מזמן רב אינו ברשותו וכ"ז שלא נשבע מחוייב. [ועי' חזו"א ב"מ סי' כ' ובאבן האזל הל' שאלה ופקדון], ומהתוס' הא חזינן ע"כ כן דטוענו ראיתי שזה אצלך ועל סמך זה משביעו, ואם איתא דלגבי מאימתי נאבד נאמן בלי שבועה, נמצא דגם כשתובעו בודאות שראה אצלו אין זה מוסיף לגבי לחייבו שבועת השומרים ונאמן ע"ז בלי שבועה, וא"כ לא יצטרך כלל להשבע, כיון דעל הזמן ההוא שהי' קטן אין עליו דין תביעה שיוכל לחייבו שבועה.

אלא דכאן יש עוד רבותא יותר גדולה, דהתם לכל הפחות יש דין תביעה לחייבו שבועה גם אם נאבד אז, דלכן צריך להשבע גם שלא נפסד הדבר ע"י פשיעתו בשעת היוקר, אבל כאן דאם נאבד כשהוא קטן אין עליו דין תביעה עכשיו, וא"כ הא מצי לומר לו מי יימר דיש לך דין תובע לחייב אותי שבועה, דלפי טענתי דנאכל כשהיית קטן א"כ את לאו בר תביעה, מ"מ כ"ז שלא הוכיח שאינו כעת אצלו צריך להשבע, וממילא יתחייב גם להשבע שלא אכלה, דהיינו שלא שלח בה יד, ושייך להתחייב כפל לולא המיעוט דנתמעט תביעת גדול שתובע על נתינת הפקדון בזמן קטנות, והטעם בזה הוא דאפי' להראשונים דס"ל דהיכא דנתנו כשהוא קטן אין לגמרי עליו חיובי שמירה, מ"מ לר"ח בר אבא בודאי לכו"ע ס"ל דיש דיני שמירה עליו ולא נתמעט נתינת קטן דלא יהי' חייב הנפקד בשמירה, וכיון דדין שומר עליו אז כל הזמן עליו לברר בשבועה דקיים דיני שומר שעליו חוץ מבטוען החזרתי דע"ז אין עליו לברר כלל מה"ת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א