אילת השחר/בבא קמא/צג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png צג TriangleArrow-Left.png א

דף צ"ג ע"א

משום פגם משפחה. בשטמ"ק בשם הראב"ד כתוב ב' טעמים או דלכן לאו כל כמיני' למחול או דלכן אינו מכוין למחול, ומשמע דזהו סברות מעיקר הדין לא תקנת חכמים. ולהסברא הראשונה יש לעיין דהנה אם המחילה הוא בהממון שיתחייב עבור החבלה מה שייך דלאו כל כמיני' וכי יש פגם משפחה במה שאינו מקבל הכסף עבור זה, הא הפגם הוא מה שחסר ממנו ראשי איברים וא"כ למה לא יוכל למחול הכסף הזה.

והנה יש להסתפק בהכני ופצעני דמבואר דהו"ל כממון דשייך ע"ז מחילה. אם ילקה משום לא יוסיף. ובכתובות דף ל"ב אמרינן דכיון דאין לה קנס ילקה, אע"ג דהיינו רק מטעם מחילה, וה"נ בהכני ופצעני ילקה משום לא יוסיף.

והנה בחובל בעבד כנעני שלו דאמרינן דפטור מכולן כתב בקצוה"ח סי' תכ"ד דבעצם חייב אליו אלא דמה שקנה עבד קנה רבו ומה"ט אינו חייב נמי מלקות כיון דבעצם חייב ממון, והקשה מהא דכתובות דף ל"ב דביתומה ומפותה לוקה כיון דאינו משלם, ואמאי הא ע"כ אין הביאור דאין דין חיוב אליה דהא כתבו בתוס' כתובות דף נ"ו דלהתנות שלא יהי' דין נזק הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, וכיון דיש דין חיוב נזק אלא דמוחלת למה חייב מלקות כיון דבעצם יש כאן חיוב ממון, ועולא הא סבר שם דהיכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי, והביא שם סברא לפרש דלא כהתוס' אלא דמתנה שלא יהא דין חיוב נזיקין ואז א"ש דלוקה.

ובכתובות דף כ"ט הביאו תוס' דבירושלמי מבואר דלא מהני מחילה בקנס דהוי דבשלב"ל, אבל בגמ' דילן מבואר דמהני מחילה גם על הקנס, ומהירושלמי משמע דאין המחילה על עצם עשיית ההיזק אלא על החיוב שיהי' עי"ז דלכן הוי דבשלב"ל, אבל שיטת הגמ' דידן אפשר לפרש דהמחילה על עצם עשיית הדבר שלא יהי' כלל דין חיוב, וא"כ אם יועיל המחילה על עיקר המעשה המחייב לא ילקה משום לא יוסיף, גם בהכני ופצעני.

ולפי"ז דברי הראב"ד דלאו כל כמיני' היינו דמפרש דתמיד המחילה היא על עצם עשיית הנזק ולאו כל כמיני' למחול עצם עשיית ההיזק משום פגם משפחה וממילא דחייב אח"כ לשלם עבור הראשי איברים, אבל אם המחילה על הכסף מאי שייך לאו כל כמיני' [ולא מסתבר לומר כיון דאם יתחייב יתכן שהחובל לא יעשה לכן לאו כל כמיני' למחול]. וצריך ג"כ לומר דלא נוכל לחלק נהי דלא מהני מה שנוגע להמשפחה, מ"מ מה שנוגע להיזקו יוכל למחול דלא הוי כשותפין שחלק שלו יכול למחול, אלא דכיון דכל ענין ההיזק נוגע למשפחה אינו בעלים כלל למחול.

והנה כתבו בתוס' ד"ה משום פגם משפחה דחייב לשלם אפי' צער, והיינו דאע"ג דהפגם הוא רק חסרון האבר מ"מ משלם הכל, והנה דברי התוס' אפשר לפרש לסברא השני' בראב"ד דלא מכוין למחול, והי' סברא דאינו מוחל על מה דעושה הפגם אבל על הצער שיש בזה מחיל שפיר וס"ד דלכן פטור מצער, ולסברא ראשונה זהו גופא דקאמרי דלא מצי מחיל כלל ענין עשיית ההיזק לכן חייב הכל.


לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. הנה עיקר החידוש הוא דאינו חייב להמפקיד, דאילו להעניים הא הוי ממון שאין לו תובעין וע"ז לא צריכים פסוק, וכן בלשמור ולא לאבד או ולא לקרוע הא לא שייך שום חידוש אחר רק דאינו חייב כלפי המפקיד, ולכאורה הא לא קיבל שמירה ומהיכי תיתי יהי' חייב, וע"כ צ"ל דמיירי שהמפקיד נותן להשוכר ורוצה שהשומר יעשה המעשה איבוד וקריעה, וכמו לחלק דהמפקיד רוצה שהנפקד יחלק, וא"כ בלי המעשה איבוד וקריעה הוא רוצה שישמור והי' שייך להיות דין חיוב שמירה, וע"ז השמיענו דכיון דנותן ע"מ שלא יחזירנו להמפקיד אין ע"כ דין חיובי שמירה.

ובזה אפשר להבין מה דלכאורה קשה בנותנו לאבד ולקרוע באופן שבאמת יפטר אם יאבד ויקרע, א"כ לכאורה הוי הפקר לדעת הטור בסי' רס"ג דאבידה מדעת הוי הפקר וכשנותנו לאבד אין לך אבידה מדעת גדול מזה, ואם זה הפקר מה צריך קרא למעט דאינו חייב בשמירה, הא אפי' יכול לזכות בזה לעצמו, וע"כ דזה שנותנו לקרוע ולאבד מיירי דומיא דנותנו ע"מ לחלק לעניים שרוצה דוקא שיעשה מעשה האיבוד והקריעה, אבל אינו מפקירו וכוונתו שישמור כ"ז שאינו מאבד, וצריך קרא דמ"מ כה"ג אין עליו חיוב מדין שומר.


לשמור ולא לאבד. עי' בתוס' דע"כ כוונתו למעט גם אם איבדו בידים, וצ"ע דמ"מ מהאי קרא א"א ללמוד למעט רק משמירה, ואי דפשיטא לו דפטור בלי הפסוק א"כ למה לי קרא, ובאור החיים בפ' משפטים פכ"ב פסוק ו' כתב דזה ידעינן מסברא ודרשה אסמכתא בעלמא, והוכיח דהא דרשינן ג"כ ולא לחלק לעניים ותיפוק לי' דהו"ל ממון שאין לו תובעין וקרא למ"ל, וע"כ דהוי רק אסמכתא.

והראב"ד בשטמ"ק וכן במלחמות כתבו דנתמעטו גם משליחות יד, וצ"ע דהא ודאי כיון דשליחות יד זהו חידוש בשומרין, וכיון דלאבד נתמעט מדין שומרין א"כ נתמעטו מכל דיני הפרשה ואין בהן החידוש דשליחות יד, וצריך לומר דכוונתו דגם בשליחות יד דהיינו גזילה ממש ג"כ נתמעט, ולא דוקא מהחידוש שליחות יד שנאמרה בשומרין בפעולה זאת מיעטה התורה, ונהי דאין לו דין שומר מ"מ הי' צריך להיות חייב מטעם גזלן, הרי דפטור לגמרי מדין מזיק.

ומ"מ קשה דנהי דיש לו רשות לאבד אבל ליקח לעצמו מהי תיתי, וכמו דמסתמא אדם אחר אין לו רשות לאבד, וה"נ הוא אין לו רשות אלא מה שהרשהו, וצ"ל דנהי דאסור לו לקחת לעצמו מ"מ באונסין לא יתחייב כיון דנתן לו רשות לאבד ולהפסיד וגם גזילה בכלל הפסד ומזיק הוא וא"א לו להתחייב על גזילה והפסד.

רק יש לעיין דלפי פירוש הר"י בתוס' דהראי' מכיון דממעטינן לשמור ואם תרצה תקרע, הרי דבאמת אם יקרע יפטר דאל"כ לא הי' מתמעט מדין שומר, וקשה דמנין ילפינן באמת דאם יקרע יפטר דהא מכאן א"א דמידי ולא לקרוע כתיב, ומי יימר לן למעט ולא לקרוע היינו אם תרצה תקרע, וע"כ דזה ידעינן מסברא א"כ למ"ל קרא למעט משמירה דכיון דיפטר על היזקו פשיטא דיתמעט מחיוב שמירה, ואפשר דהי' סברא בלי הדרשה דכל שמוסר לחבירו דבר אז הוא מחויב לשמור מפשיעה וממילא בודאי הי' חייב באיבדו בידים וע"ז בא המיעוט דלשמור לפוטרו, אלא דאם לולא דיני שמירה הי' סברא דיתחייב בודאי דגם עכשיו יהי' באמת דיני שמירה, משא"כ כיון דמסברא ידעינן דמחמת חיוב מזיק בידים אין סברא לחייבו, אז מהני הדרשה דגם ע"י שמסרו לא יתחייב, וזה הוא דמוכיחים דע"כ מצד דיני מזיק בלי חיובי שמירה אין סברא לחייבו דאל"כ לא היינו יכולין למעט מקרא.

וע"ז מתרץ רב הונא דקרא מיירי בלפני דאתי לידי', דאם לפני שמסר לו אמר לו שבר כדי דאז הי' פטור מחמת מזיק בידים ולכן פטרתו התורה מחיובי שמירה ג"כ, אבל אם אמר לו שבר כדי בשעה שמסרו דאז יתחייב מדין מזיק אז גם חיובי שמירה יהי' לו, ואין להקשות דלרב הונא הדרשה מתפרשת לצדדין דלשמור ולא לקרוע ולא לאבד מיירי דאמר לו לפני שמסר לו, והדרשה דלא לחלק לעניים הא מיירי מסתמא גם באמר לו בשעת מסירה, וכן צ"ע למסקנא דמיירי דוקא באמר לו בשעת מסירה, אבל אם אמר לו אחרי שמסר לו יהי' חייב באמת, ובלחלק לעניים בודאי דלא יהי' חילוק, ואולי דבנתינה לעניים אז מתי שאומר לו לחלק יש כאן מסירה חדשה דזיל בתר טעמא, משא"כ כאן יש סברא דלא התכוין לפוטרו ופטומי מילי בעלמא, ממילא אין כאן לצדדין, דהדרשה היא תמיד היכא דאין חיובים בלי החיוב שמירה אז מחמת חיוב השמירה ג"כ לא יתחייב.


שם. לשמור ולא לחלק. מבואר דאם הי' נותן לו הכסף צדקה לא לחלק הי' חייב לשלם להמפקיד. וכן הוא להדיא במרדכי דאם אמר הגבאי המפקיד שיתחייב אליו הנפקד הי' חייב, אלא דכיון דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו לכן יצטרך המפקיד לחלק הכסף לצדקה. והטעם דחייב להמפקיד לשלם אע"ג דהמפקיד לא הפסיד, כתב במחנ"א הל' שומרין סי' ט"ז דזה כמש"כ רש"י בגיטין דף נ"ג דאפי' אם נדב עולה והכהנים פיגלו אותה הפסידו לו שרצה להביא דורון, וה"נ הוא רצה לקיים המצוה לחלק צדקה וזה כבר סיבה מספיקה להתחייב אל המפקיד. והרשב"א בשטמ"ק לקמן דף קי"ז באמת נתקשה בהא דמשמע התם דאם הפקידו אצלו כסף לפדיון שבוים ובאו גנבים והציל עצמו בכסף המיועד לפדיון שבוים אין לך פדיון שבוים גדול מזה ולכן הוא פטור, ולולא זה הי' חייב, אע"פ דלמי הוא הפסיד הא כיון דלא קיץ למי שהוא מיוחד, הרי זה נתמעט דפטור מן הפשיעה, ואפי' אם הזיק בידים ג"כ צריך להיות פטור. אבל הרא"ש בשטמ"ק שם כתב דכיון דהמפקיד נתן לו להחזיר הי' מחויב להחזיר לו. ומסתמא כוונתו כמו המרדכי דהתחייב אל המפקיד, אבל כיון דאין לך פדיון שבויים גדול מזה, הא נתקיים המצוה ואין להמפקיד טענה אלא מחמת דהוא בעצמו הי' רוצה לקיים המצוה ועל כן הוא פטור. וצ"ל דגם בהבאת דורון אם הי' נתקיים הבאת הדורון ע"י מי שהוא אחר ג"כ לא יהי' חייב, דאז לכל היותר יכול להיות תביעה כמו החוטף ממנו ברכה או מצות כיסוי הדם דלעיל דף צ"א ע"ב, ובכה"ג שנאנס בודאי אין לחייבו עבור זה.

ובקהלות יעקב ב"מ סי' ל"ג אות ו' נתקשה לפי"מ שהוכיח מהריטב"א דאם א' העמיד שומר על דבר שאינו שלו לא יתחייב השומר אליו תשלומין, וא"כ גם בלי שנתמעט מהא דלשמור ולא לחלק איך הי' ס"ד לחייבו לשלם להמפקיד, ולעניים בודאי לא צריך קרא דהא הו"ל לגבייהו ממון שאין לו תובעין. ולהמבואר במחנ"א הנ"ל לא קשה, דלמי שיש בידו לחלק ולקיים מצוה הו"ל כמו בהפסידוהו הבאת דורון דחייב.

[ולהנתבאר במחנ"א הנ"ל דהיכא דיש לו לחלק לעניים והפסידוהו חייבים לשלם לו, ומדמה זה למש"כ רש"י בגיטין דף נ"ג דהפסידוהו להביא דורון ולכן חייבין לו. משמע דאינו תלוי כלל באם טובת הנאה ממון, וא"כ למה בגנב טבל שנמצא בידי ישראל מבואר בסופ"ב דקידושין דכדי לחייבו לשלם גם עבור חלק תרומה שבהן תלוי אם טוה"נ ממון או לא, דהא יש בידו לקיים המצוה ליתן לכהן והפסידוהו וצריך להיות חייב אף אם טוה"נ אינה ממון].

ולהנ"ל אפשר ג"כ להבין מה שבשטמ"ק כתב בשם הרמ"ה על הא דחייבי' ר' יוסף, דר' יוסף לא הי' יכול לדונו, חדא דהא אפקיד גביה ולא מצי דאין לי', ועוד דהא קיי"ל באומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר. וצ"ע טעם הראשון דהוא אפקיד גבי', דמה מגרע מה דאפקיד גבי' כיון דאין נוגע לו אלא לעניים. ולמה הוי איהו בעל דבר, ובשלמא לטעם השני א"ש כיון דעניי העיר מוטלין על אנשי העיר להמציא להם פרנסתם הוו נוגעין בדבר, אבל טעם הראשון צ"ע.

ולהמבואר בשם המחנ"א דבזה שרוצה לתת לעניים הוי כמו שרוצה ליתן דורון דמבואר ברש"י גיטין דף נ"ג דהמזיק חייב לשלם לו, א"כ כאן הרי הוא בעל דבר מחמת מה דרוצה שיהי' לו האפשרות לחלק לעניים, וכיון דשייך חיוב תשלומין אליו עבור זה, אין לך נוגע גדול מזה ובודאי פסול לדון.

והנה מה דחייב על מה שהפסיד לו דורון, יש לומר דזה לא עושהו בעלים, ולכן תמיד אם הפסידו עולה דזה קדשי קדשים יהי' פטור רק בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי או דבר הגורם לממון לר"ש דיש לו דין בעלים, והשאלה היא רק דבנדבה מה הפסיד כיון דאי"צ להביא אחר, ע"ז אמרינן דהפסידו מה שרוצה להביא דורון.


אמר רב הונא לא קשיא וכו'. למסקנא יוצא דאם אמר לו שבר את כדי לפני דאתי לידי' או בשעה דאתי לידי' פטור אפילו בלי אמירת ע"מ, אמנם בראשי איברים בודאי מסתבר דאפילו לרש"י אליבא דר' יוחנן דאין חילוק לדינא בין ראשי איברים לשאר דברים, מ"מ לענין זה בודאי יהי' נפק"מ, דבראשי איברים דוקא בע"מ יפטר, אבל סמא את עיני בלי ע"מ פשיטא דיתחייב אע"ג דשם זה תמיד לפני דאתא לידי', ולכאורה טעמא דבממונא לפני דאתי לידי' משמע יותר מחילה כסברת התוס' ד"ה הא דכיון שאינו חס על החפץ, משא"כ בראשי איברים דכ"ז שלא אמר בפירוש בודאי לא מחיל, ולא שייך לומר דכיון שלפני שנתן לו אמר לו ראי' מזה שאינו חס.


שם. לרש"י אליבא דרב הונא משמע דאע"ג דאמר לי' לפני דאתי לידי' מ"מ אם לקח יהי' חייב, ולכאורה צריך טעם, ונראה דהנה תמיד כשלוקח חפץ נעשה חיוב השבה, וכ"ש כשלוקח להזיק נעשה גזלן וכמבואר לקמן דף צ"ח בלקח לזרוק לים, אלא דכאן פטרו מדין מזיק אבל כיון דאין לו רשות לגוזלו לעצמו אם כשנוטלו לאבד דזהו דין גזלן, או כשנוטלו אפילו סתם נעשה עליו חיוב השבה, וכשעושה דבר שבשביל מזיק חייב יש לחייבו מדין גזלן, וע"ז לא חל הפטור דשבר כדי דזה אינו אלא פטור מחמת מזיק, והנה תוס' בכתובות כתבו דשבור כדי דפטור היינו מטעם מחילה, וא"כ לכאורה אין לחלק בין היזק דע"י דין גזלן להיזק סתם, אבל אפשר דרש"י יסבור דכמו שיש מחילה כך שייך דין ליפטר וגם זה גדר כמו מחילה, אבל אין כאן מחילת הכסף שהוא נתחייב אלא מחילה על החיוב, ועל החיוב דגזלן לא הי' פטור ומחילה ושפיר שייך להתחייב, ולא יקשה מע"מ שלא תשמטני שביעית או ע"מ שאין בו אונאה, דשם הו"ל כאילו התנה על השביעית וזה אינו תלוי ביד הבעלים, אבל זכותי האדם בחפצו שלא יזיקוהו ויתחייבו אליו שייך ע"ז עצמו מחילה על זכות חיוב שבדיני נזקין, וצ"ע בכ"ז.


הא דאתא לידיה בתורת שמירה. בקצוה"ח סי' רמ"ו סק"א ביאר דהא דבאתי לידי' בתורת שמירה אינו נפטר בשבור כדי רק אם אומר בפירוש והפטר, וכשלא אתי לידי' בתורת שמירה סגי באמירת שבור כדי גרידא, אין הביאור דכשאתי לידי' בתורת שמירה אין כוונתו לפוטרו כ"ז שאינו אומר ע"מ להפטר ובלא אתי לידי' בתורת שמירה מכוין לפוטרו, אלא דבלא אתי לידי' בתורת שמירה ע"י עצם הדבר דמרשהו להזיק אין כבר חיוב מזיק ע"ז ולא מצד מחילה, משא"כ באתי לידי' בתורת שמירה נהי דאינו חייב מצד שהזיק הדבר מ"מ אינו נפטר מדין שומר שכבר נתחייב ע"ז. [עי' מה שהערנו לעיל סוף פ"ב].

וסברתו צ"ע דהא ודאי אם אחרי שנתן לו לשמור יזיק הבעל גופי' את החפץ לא נוכל לחייב את השומר דאין עליו לשמור חפץ שהבעלים רוצים להזיקו, וכן אם ירשה את כל העולם להזיק את החפץ דאז כ"א יש לו רשות להזיק ויפטר אם יזיק את החפץ. אז בודאי השומר ג"כ אינו חייב על היזק כזה שהבעלים מסכימים להזיקו, וא"כ ה"נ אם לאדם הזה הרשה להזיק דאין כבר לחייב מדין מזיק למה בתורת שומר יהי' חייב, דלמה יהי' מחויב לשמור חפץ שאין חייבים על היזיקו וצ"ע.


רש"י ד"ה דאתא לידי'. וקרע בידי' חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור. והיינו דאע"ג דכעת איירינן דבנותנו לידו חייב אפילו אם אמר ע"מ לאבד מ"מ א"א לחייבו בשמירה, דאפילו אם נסבור דאמירתו של המפקיד לאבד הוי פטפוטי מילי בעלמא, מ"מ הא מיהת דמצד הנפקד לא שמענו קבלת שמירה, אלא דכיון דאין ערך להדברים לכן חייב אם הזיק בידים, וע"ז פריך דלשמור משמע דנתן בידו ומ"מ נתמעט אפילו אם הזיק בידים.


תוד"ה ורמינהי לשמור. הקשו דהא מהפסוק שמעינן רק דנתמעט מפשיעה דאינו מחיובי שמירה אבל לא מצינו דנתמעט כשיזיק. ועי' בראב"ד בשטמ"ק דכתב דקאי נמי על אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דפטור אם נתנו לאבד, וצע"ק דהא בשומרים נתחדש דין שליחות יד במקצת, דחייב על הכל או דאפי' אם שלח ידו ע"מ לשלם כמבואר בב"מ דף מ"א בראשונים, וכ"ז דין חידוש בשומרים וע"ז נתמעט אם נתנו לאבד אבל מנ"ל לפטור סתם מזיק, ועי' בקהלות יעקב ב"מ סי' מ' מש"כ בשיטת הראב"ד בהשגותיו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א