אילת השחר/בבא קמא/פט/א

אילת השחר בבא קמא פט א

דף פ"ט ע"א

אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה. הי' אפשר לפרש דחייבים שהפסידוה מה דיש לה אפשרות שתקבל כל כתובתה ושמין כמה שוה הספק הזה, אבל אין החיוב מחמת שהפסידו לה במציאות האפשרות למכור טובת הנאה אלא דהפסידוה כתובה. אבל ממה דקאמר אח"כ אביי טובת הנאה דידה דאי דבעל יאמרו לה מאי אפסידנך, ומאי ראי' הא בודאי הפסידוה האפשרות שיתכן שתקבל כתובתה, אלא דאפשרות זו שוה רק כמה שהיו נותנים עבור זה, וע"כ דהפסד בדבר שא"א להפוך זה לכסף ממש אין זה הפסד אלא מה שהפסידוה למכור ע"ז קאמרי כיון דאם את היית מוכרת הי' שייך לבעל מאי אפסידנך. [וכ"ז לא כמש"כ רש"י בגיטין דף נ"ג דבהפסד מה שרוצה ליתן דורון חייב עבור זה לשלם].

וכן הוכיח בנתיה"מ סי' קמ"ח מכאן דאינו חייב על היזק אלא אם הי' יכול למכור את הדבר, לכן יכולים לומר מאי אפסדינך, דאל"כ מאי קאמר מאי אפסדינך הא הי' לה נכס דהיינו טוה"נ, ואפילו שאם היתה מוכרת לא הי' שייך לה הכסף עבור שמכרה, רק להבעל, מ"מ הא בזה שהעידו שנתן לה כתובתה הפסידו לה הרכוש הזה. ומ"מ נראה דיש לומר דהנה אם מה שמכרה שייך להבעל הא גם עצם הטוה"נ בתור נכס ששוה כסף הי' צריך להיות שייך להבעל, אלא כיון דסוף סוף יש לה האפשרות שאם יגרשנה או ימות יהי' לה כתובתה, וזה הא לא שייך שיתבטל ע"י שנאמר שהטוה"נ היא של הבעל, וא"כ אם אנו דנין להחשיב הטוה"נ בתורת רכוש, הא לא שייך לה כמו שהכסף שתקבל בעד זה הוא של הבעל, אבל כיון שהמציאות שיש לה אפשרות לזכות לא שייך לומר שזה של הבעל, וע"ז הא לא שייך לחייבם לשלם, דהא מי יימר דיהי' לה הפסד דיתכן שהיא תמות קודם, לכן קאמר דאין לחייבם דהא בתור דבר ששוה כסף הא הכל שייך להבעל ומאי אפסדינך.

והנה בקהלות יעקב סי' מ' הקשה מהא דמשלמין נזק בעד חבלה אע"פ שהיד שלו אינו במכירה, וכ"ש דמי ולדות דאינם במכירה כלל, וכן הקשה מהא דחובל בעבד עברי משלם שבת לרבו והרי ע"ע ליתיה במכירה.

ואפשר דטוה"נ שאני דאם זה הי' שייך להבעל נמצא דדבר זה אינו הפסד להאשה כלל, אבל בהא דמשלמין נזק כמה הי' שוה, ולהרא"ש בריש פירקין הוא מה שהי' שוה להמכר בתור עבד כנעני, אע"פ דלא שייך למכור עצמו לעבד כנעני, וגם לרש"י ששמין כמו עבד עברי הא מ"מ גם בזמן שאין היובל נוהג ג"כ משלמין נזק, וכן אשה שאינה יכולה למכור עצמה לאמה, דיש לומר דהתם אין חסרון לאדם בבעלותו, לכן שייך גם על מה שבמציאות לא הי' יכול למכור, משא"כ כאן היכא דהבעל זוכה ממנה הרי דאין זה שלה לגמרי ויכולין לומר מה אפסדינך.

ועיין מכות דף ב' דהקשו שם הרמב"ן והריטב"א בהעידו שהוא בן גרושה והוזמו דישלמו מה שהפסידוהו לקבל תרומה, ותירצו דלא קיץ, אבל איך שייך כלל לחייבו דהא לא שייך למכור זכות זה לקבל ממון. והי' נראה דאי"צ שיוכל למכור דוקא אלא שהי' יכול להיות לו באיזה אופן שיהי' לו ממון ממש שיהי' שייך לו בדין ע"י מכירה או ע"י שיקבל ממון באופן אחר.

וכן צריך לומר בהא דפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות דאם העידו על א' שהפיל שן עבדו והוציא עינו משלם גם על דמי העין, וכתב הכס"מ אע"ג דזה ספק אם יוצא בעינו ורק אם תפס העבד לא יוציאו ממנו מ"מ חייבין כאשר זממו, משום דבקל הי' העבד יכול לתפוס. והא מ"מ העבד לא הי' יכול למכור זכותו זה ולמה חייבין לשלם לו, אבל למשנ"ת בדברינו ל"ק דכיון שהי' יכול להשיג ממון שפיר חייבין דהפסידו לו, ורק כאן דלא הי' לו כלום מהטוה"נ דהבעל הי' לוקח זה כה"ג לא שייך לחייבם.

וחיוב שבת בודאי אינו מפני שהי' יכול למכור, אלא מפני שהי' יכול להרויח, ויש בזה חידוש התורה דאע"ג דהוי רק מבטל כיסו של חבירו, מ"מ אם ע"י פעולה בהאדם מונע ממנו להרויח חייב, וה"נ בהא דלעיל דף פ"ו בקוטע יד עבד עברי כיון דהאדון הי' מרויח דמי מלאכה והחובל הפסיד זה להאדון לכן שייך שיתן שבת קטנה להאדון. ובקהלות יעקב סי' מ' הקשה מזה על הנתיה"מ, אבל למשנ"ת בדברינו דלא צריך דוקא שהי' יכול למכור אלא העיקר אם הי' לו הפסד ממש ל"ק.

ומה שהביאו בתוס' באם העידו שגירשה ולא נתן לה כתובה דאיכא למ"ד דשמין זכות ספיקה והשאר נחשב דהפסידו לו, היינו משום דהוא הי' יכול לקנות ממנה זכות ספיקה נמצא דהפסידו לו ממש השאר כמבואר בתוס' מכות דף ג' א'. והנה באופן שהפסידו להאשה היינו דבעדותם עשו שיוזל זכותה עד שלא יהי' שוה כלום, ולא כמו בשאר דוכתי שחייבו אותו והפסידו לו בזה, דכאן ההפסד דמה שהי' לה דבר השוה למכור גרמו בעדותן שלא יהי' שוה, ומ"מ חייבין ע"ז לשלם כאשר זמם אע"ג דרק גרמו שיוזל זכותה, ומכאן סייעתא למש"כ תוס' לעיל דף כ"ד דאם במה שהעידו שהשור נגחן הוזל צריכים לשלם עבור זה כאשר זמם, ועי' מש"כ שם בדף כ"ד, ובריש מכות.

והנה על מה דהוכיח אביי דטובת הנאת כתובתה שייך להאשה דאל"כ יוכלו לומר מאי אפסדינך, דחה ר' שלמן משום דאיכא ריוח ביתא, ובודאי אין השומא כמה שוה כדי להיות לה ריוח ביתא, אלא דצריכים ליתן לה כל דמי טובת הנאה, ובשלמא אם החיוב הוא בעד שהפסידוה אפשרות לקבל כתובה אלא דאיך נדע כמה שוה כיון דאינו ברור אם היא תקבל הא שמא תמות קודם וע"ז שיימינן כמה שוה טוה"נ, א"ש מה דדחי משום דאיכא ריוח ביתא, אבל אם ההפסד הוא ממש מה שלא יכולה למכור דאז היתה מקבלת כסף טובת הנאה, וא"כ הא לא הפסידו לה כל כך הרבה רק הנאה דריוח ביתא, [והראוני בס' תורת חיים דנתקשה בזה, ותירוצו דאם ישלם רק ריוח ביתא יקח מזה הבעל וישאר לה פחות ריוח ביתא, צ"ע דאיך מטעם זה ישלמו יותר ממה שהזיקו לה], משמע דכיון דהדבר הזה הוא שלה, אע"ג דהבעל הי' מקבל מזה, מ"מ כיון דיש לה הנאה מזה צריך לשלם כל הפסדה. ובקצוה"ח סי' שפ"ו הביא בשם רבינו ירוחם דאם חפר בורות בקרקע של הלוה שהיא אפותיקי להמלוה חייב לשלם להלוה, כיון דעד שעת גוביינא היא שלו, הרי דלולא זאת אין חייב ללוה דהא לא הפסיד לו דבין כך המלוה יגבנה, וכן הכא חזינן מהוכחת אביי דמאי אפסדינך והיינו משום דכאן לא חסר גוביינא דתיכף הי' של הבעל, ולפי"ז צ"ל בתירוץ של ר' שלמן דמשום דאיכא ריוח ביתא הדרינן לזה דהוי כעת הפסד אליה כל הטובת הנאה.

ב) והנה להסברא דכל מה דשייך לחייב להעדים הוא רק מחמת דהפסידו לה דהיתה יכולה למכור ממש, וכיון דלמכור כתובה בטובת הנאה הא שייך רק מדרבנן לשיטת רוב הפוסקים דמכירת שטרות לא מהני מן התורה, נמצא דמן התורה אין כאשר זמם לעשות לאחיו בזה ולא שייך ע"ז חיוב הזמה, מ"מ פשוט כיון דמיהת מדרבנן יש לו הפסד חייב כאשר זמם, וכן להפוסקים דחזקת ג' שנים לא מהני מה"ת כמש"כ בקצוה"ח סי' ק"מ, מ"מ חייבין עדי חזקה כשהוזמו כמבואר לעיל דף כ"ד.

והנה הגרעק"א בסי' קע"ט הקשה על מש"כ הריטב"א בריש מכות דמה דנקט בן חלוצה לאו דוקא דלא יתחייבו מלקות כיון דמדאורייתא אין נפסל כשהוא בן חלוצה, ותמה דהא מ"מ מדרבנן הוא נפסל ושייך לחייבם על אשר זממו שב"ד יפסלוה מדרבנן. ולכאורה דברי הריטב"א מיושבים שפיר דכיון דמה"ת אין נפסל, נמצא דהדין עדות לא שייך שיפעול זה כיון דאין דין כזה מה"ת והוי כאילו לא ע"י דין הם נתרחקו מדיני כהונה אלא דעשו דבר שמכח זה נתרחקו דהדין עדות לא פועל ע"ז ולכן אינם לוקין.

אלא דצ"ע דגם בהעידו דבר שרק מדרבנן הם נפסדו נמצא דהוי כהופסדו לא מכח דין עדות אלא מכח עדותם נגרם שהפסידו ולמה משלמין כאשר זמם, ויש לחלק דהתם דבן חלוצה אינו פסול מה"ת נמצא דלגבי זה לא שייך לומר שהי' דין שיצא מעדותם כיון דאין דין כזה מה"ת, משא"כ כאן הדין שיצא מכח עדותם הוא שאי"צ כבר ליתן כתובה, וזה הא הוי דין מה"ת אלא דההפסד שיצא מכח זה אינו הפסד מה"ת, ע"ז שייך הסברא דהא מ"מ הפסידוהו.

ויש להוכיח דאם יצא הפסד מכח הדין אע"פ שאין הדין עושה זה, כגון באם העידו שחייב לפלוני אז הפס"ד שחייב עושה שיגבו ממנו וזה הכל עושה הדין שהם בעדותם פעלו, אבל כאן הדין שפעלו הוא שאינו מחויב וההפסד הוא רק נגרם שאין יכולים למכור טוה"נ וע"ז אין שייך דין מ"מ חייבין, ויהי' מזה ראי' למש"כ התוס' לעיל דף כ"ד א' דבהעידו ועשאוהו מועד ועי"ז חייבוהו אח"כ נ"ש דהם חייבין ע"ז, אע"ג דזה הא אינו נוגע לדין שעשו דלזה הא הוצרך שיגח ויעידו ויחייבו אותו עוד, וכן כשהוזל השור מכח שייעדוהו משלמין ע"ז כאשר זמם אע"פ שע"ז לא שייך שעשה זה פסק הדין רק כתוצאה מהפסק דין.

ועי' במש"כ להקשות באילת השחר מכות ב' ע"ב בהא דסבר ר' המנונא דבהעידו עליו שהוא גנב ואין לו דאז הי' נמכר לכן גם הם ימכרו, וא"ל רבא ולימרו לי' כי היכי דאת אי הוי לך לא הוית מזדבן גם אנן לא נזדבן כשיש לנו, הרי דאע"ג דבמציאות היו מוכרין אותו, כיון דהדין לא חייבו אלא כשאין לו לכן גם המזימין לא ימכרו רק אם גם להם אין ממון, א"כ במה שהעידו על שור שהוא מועד וזה כבר לא הדין עשה שיוזל אע"ג דבמציאות הוזל למה ישלמו ע"ז.

ואפשר דשאני התם דכמו דעדותם מחייבו לימכר כשאין לו, כמו כן כלול בעדותם שיהי' דינו שלא ימכר כשיהי' לו לשלם, ולכן גם להם לא יוגרע הדין הזה, אבל לא איכפת לן מה דיצא הפסד ממון אפילו שלא הדין עושה זה, וצע"ק.

תזבין לכתובתה לגמרי. באבנ"מ סי' צ' סק"ד ובסי' נ"ב הוכיח דנדוניא לא ניתנה לגבות כשתמות ולא צריך לדין ירושה, ולכאורה איך חשב המקשן דתזבין לגמרי, והנה התרצן ס"ל דאע"פ שהוא יודה מ"מ כיון דלפני שתמות אין לה כלל בעצם הנכסים, לא שייך מכירה על זה כיון דכל מה שיהי' שלה הוא בזמן שצריך לירש אותה, ולא דמי לנ"ד שהקנין שלה כעת ושייך מכירה על הגוף, משא"כ נדוניא דנהי דהא דאינו מחויב הוא מדין ירושה, דבלי דין ירושה הי' שייך חיוב, וע"י דין ירושה שחל ביחד עם מיתתה ממילא לא חל חיוב, אבל מ"מ הדין ירושה עושה שלא יהי' חיוב בפועל לפני זה, דהיינו לא שנתחייב ליורש אלא דאין כאן חיוב כיון דבב"א חל ירושה, וצ"ע.

אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל. הנה בכתובתה משמע דעל הצד שתמות לא הי' בכלל חיוב משא"כ על צאן ברזל, ובספר עמק השער שעל ספר המקח (שער ד' הדרך השמיני אות ד') הוכיח מתוס' בכתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר דלכן ירושה שכיחא טפי דלכל אשה יש כתובה דאין פוחתין לעניה יתומה מנ' זוז, דהיינו נכסי צאן ברזל, הרי דזה דאם אין מקבלין יורשיה הנכסי צאן ברזל הוא מדין ירושה, והנה לפי"ז קשה למה לא תוכל למכור שלכן אם מתה לא יירשנה את הצאן ברזל, ויש לומר דהנה מחמת דין ירושה לא תיקנו חכמים שיתחייב, נמצא דבאמת שייך לומר תיקנו קבורה מחמת הדין הזה דנתנו לו לירש, וכן באם עפ"י דין לא ירש הי' שייך חיוב אלי', אבל אחרי ששייך ירושה הי' כך עיקר דינם שלא יתחייב כלל, ולא נימא דהבעל מתחייב ליתן נכסיה אלא דאח"כ יורשה, דודאי ממילא אין כבר כלל התחייבות על אחרי מיתתה, ולא שייך כבר כלל למכור נכסי צאן ברזל על אחרי מיתתה, והמקשן חשב כיון דכל הדין הוא מכח שיורשה שייך מכירה, וע"ז תירץ דבנכסי צאן ברזל לא היתה תקנה כלל כיון דיורשה, ועי' חזו"א אהע"ז סי' ס"ג סק"ה, ואולי כוונתו כעין מש"כ.

פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן. הא דקרי לי' פירא דפירא מבואר בשטמ"ק בשם הראב"ד דטוה"נ לא הוי ממש פירא דא"כ למה זה לא שייך להבעל, אלא דכיון דהגוף קיים קורין לזה כאילו פירא, ולא מיבעיא דטוה"נ עצמה אינו לבעל דאינו פירא, אבל ס"ד דזה יהי' כנכסי מלוג ופירות של הטוה"נ יהי' לבעל, ע"ז אמר דפירא דפירא ג"כ לא תיקנו לו רבנן.

שם. פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן. פירוש דהא כל זמן שלא מכרה אין להבעל זכות להכריחה שתמכור ויהא הריוח שלו, ולכן גם אחרי שמכרה לא יכול להיות שיהי' כולו של בעל מדין פירות, ועוד דכתובתה שלה מסתבר דגם שיווי של עכשיו הוא שלה, אלא דהי' מקום דיחול על הריוח זה שנמצא כעת דין קרן והבעל יאכל פירות וע"ז אמרינן דלא תקינו לי' רבנן, ולכאורה למה לא יאכל פירות כמו בנכסים שנפלו לה בהיותה תחתיו, וגם כאן הגיעו לה נכסים ע"י מכירתה ולמה קורין לזה פירא דפירא, וצ"ל דיותר גרוע כאן שזה הי' זכותה גם קודם למכור ובכ"ז לא הי' לו זכות בו, ולכן זה מיקרי פירא והריוח נקרא פירא דפירא, ובשטמ"ק בשם הראב"ד משמע דכל ריוח דמעלמא שבא מקרקע שלה הו"ל כמו פירא דפירא וזהו שם על כל ריוח דמעלמא.

ויש להסתפק בדמי טובת הנאה שהזוממין משלמין אם יזכה בהן הבעל לאכול הפירות, וכמו בכפל בהמת מלוג דכתבו התוס' ד"ה פירא דאוכל פירות, או דילמא שאני התם דרצו להפסיד להבעל בזה כמוש"כ המהרש"א משא"כ כאן.

ומדברי התוס' הי' נראה דלכן זה נקרא פירא, דעיקר זכותה הרי הוא מה שתקח כשתתאלמן או שתתגרש, ובבחינה זו מה שתקבל ע"י מכירת טובת הנאה זהו נקרא כאילו פירא ויש מקום לקרוא להפירות פירא דפירא, והנה לפי"ד הראב"ד לכאורה צריך להיות דגם הפירות של הקרקע מכסף הכפל לא יהי' לבעל.

ומה דקאמר אביי דאם איתא דטובת הנאה לבעל לימרו לה מאי אפסדינך, ומשמע דכל השאלה היא לענין פירא וכן מבואר בשטמ"ק, ולכאורה מה הקושיא הא הפסיד לה שהי' לה אז נכסי מלוג וזה ג"כ שוה, ובפרט אי ליתא לתקנת אושא דזה שוה הרבה, דהא הכסף שמקבלת בעד כתובתה יהי' כנכסי מלוג, אלא דמ"מ גם אם תמכור את שיווי הנכסי מלוג ג"כ הבעל יאכל פירות, נמצא דלמעשה לא הפסידוה כלום כעת, וזה חזינן מדברי הגמ' דלא אמרינן כיון דבאמת הפסידוה על הצד שיבוא לידי גוביינא, ונהי דכעת לא כדאי לה למכור הא מ"מ נשער כמה זה שוה וזה הא באמת הפסידוה, ואע"ג דלמעשה לא היתה מוכרת דלא כדאי לה, מ"מ לא אמרינן כן, וגם אם אח"כ באמת מת בעלה לא יתחייבו כיון דבשעת מעשה לא הפסידוה, ומה שיוצא הפסד אין לחייבם כיון דבשעת עדותם לא הי' ברור הפסד, ויש לחלק מהא דתוס' לעיל דף כ"ד בד"ה ולא ישמרנו דהתם לזה באו להפסידו משא"כ כאן.

ולפי תירוץ הגמ' משום ריוח ביתא, צ"ל דאע"ג דריוח ביתא לא שוה ממש אותו הכסף, מ"מ כיון דבאמת הפסידוהו ולמעשה היתה נפסדת עי"ז הסכום דכדי שיהי' לה ריוח ביתא צריכה כל הסכום שהיתה מקבלת, נקרא שפיר שהפסידוה כל הטובת הנאה, ושמעתי שבתורת חיים העיר מזה.

בשטמ"ק כתב בשם הר' יונתן דעל טובת הנאתה אין גם תקנת אושא. ויש לעיין לפי התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב ד"ה באושא דאע"ג דהפירות אינם של בעל מ"מ תקנת אושא יש, [והרשב"א חולק שם, ומרש"י שם ד"ה באושא דכתב דאלמוה לשיעבודא ואיזה שיעבוד יש לבעל על אחרי מיתה, וע"כ שהכונה דשיעבודו לפירות א"כ בסילק לא היתה תקנת אושא, ועי' קצוה"ח סי' ר"ג סק"ט], איך יהי' כאן, דיתכן דשאני התם דבעצם הי' צריך להיות לו פירות אלא דסילק עצמו ועל מה שלא סילק לא סילק, משא"כ כאן דחכמים לא תיקנו לו פירות ה"נ לא תיקנו לו תקנת אושא [ובתוס' בב"ב דף נ"א ב' ד"ה במתנה מבואר דאם נתן לה בעלה מתנה מ"מ הבעל מוציא מיד הלקוחות דנתן לה רק שתאכל הפירות אבל לא סילק זכותו שתוכל למכור, והנה זה ממש דומה לסילק עצמו בעודה ארוסה וכמבואר ברשב"א שמשוה שני דינים האלו], והבית שמואל אהע"ז סי' פ"ה ס"ק ט"ז הוכיח מקושית הגמ' דתזבין טובת הנאה ותתן להנחבל הרי דאינו יכול להוציא גם אחרי מותה.

תזבין נכסי מלוג. הרי דגם מנכסי מלוג אם מוכרת אין הבעל אוכל פירות וכן בטובת הנאה דנכסי מלוג, וכן הוכיח בשטמ"ק בשם פריטי הרמ"ה, ולפי"מ שביארנו הטעם דכיון דאין לו זכות להכריחה למכור.

שם. תזבין נכסי מלוג. לכאורה למה לא דנין שיגבו להנחבל זה, וצ"ל דמיירי דאינו רוצה, ולכאורה משמע מזה דאם אינו רוצה לגבות קרקע מכריחין המלוה למכור, ולכאורה הא בתוס' לעיל דף ט' ד"ה רב הונא כתבו דלא אמרינן בבע"ח זיל טרח זבין אייתי זוזי, [והא דהוכיח הרשב"א לקמן דלא מגבינן שטרא בחוב דאל"כ למה לא נגבה להנחבל כתובתה ואז אינה יכולה למחול כיון דגוביינא מהני מן התורה, ואפשר דכיון דפרכינן ונזבין להנחבל א"כ ע"כ הנחבל מסכים לקנות, ולכן שואל הרשב"א דנגבה לי' את זה השטר, וע"ז אמרינן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן אע"ג דהנחבל מסכים לזה], ואפשר דכיון דאין זה נכסים המוכנים תיכף להשתמש בהם דהא הוי ראוי לתשמישם רק אחרי מיתה או גירושין, לא יכולין להכריחו לגבות מזה, ושפיר אמרינן להחובלת טרח ואייתי זוזי.

ולפי"ז אפשר קצת לתרץ דברי רש"י במשנה דף פ"ז ע"א שכתב דנכסי מלוג משועבד לבעל לפירות ולירושה, והקשה כאן בפנ"י דמסוגיין הא משמע דבאמת אי הוי לה נכסי מלוג הי' גובין לכהפ"ח הטובת הנאה אלא דמיירי בלית לה, ולפי"ז אפשר לומר דנהי דבגמ' דייקינן דפטורין בכל אופן, והיינו ע"כ בלית לה נ"מ דאל"כ יכולה למוכרה בטובת הנאה מ"מ הא זהו דוקא.

המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. והקשה הרשב"א למה לא נגבה כתובתה להנחבל עפ"י ב"ד, דכל הטעם דמצי מחיל הוא כיון דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן, וכיון דיגבו ב"ד יקנה הנחבל כתובתה מה"ת ולא יועיל מחילה, ותירץ דב"ד לא גובין מילי. וצ"ל דמ"מ זה משועבד לענין למכור, ולכן אם הי' אפשר למכור היו מכריחין אותה למכור כתובתה כדי לשלם להנחבל, הרי דיש שיעבוד בהדבר, ואפילו אין לו בהדבר עצמו יש לו שיעבוד בהדבר להוציא מזה דמים, ולכן בשטר אע"ג דאין גובין מ"מ זכות לגבי למכור שיהי' לו מזה ממון יש לו.

וצ"ל ע"כ דשיעבוד זה הוא דכופין אותו למכור, אבל לא יחול על המכירה דין גביית בית דין, דא"כ שוב תועיל המכירה שלא תוכל למחול, וע"כ דזה שאני מדין גבייה, דגבייה הוא דחל על החפץ דין גבוי וזה של המלוה, משא"כ מכירה יכופו אותה למכור ע"י שתאמר רוצה אני. וכן מבואר לעיל דף ל"ג ב' דבהקדיש הלוה יבוא המלוה ויקח זה אלא דנותן דינר שלא יאמר הקדש יוצא בלי פדיון, הרי דיש לו שיעבוד על עצם החפץ שיהי' שלו, והיינו דיש ב' אופנים או דגובין עצם החפץ מחמת דמשועבד לו, והב' שיעבוד שיעשה מזה דמים לשלם החוב, ומה דנפקע ההקדש הוא מכח שיעבודו לגבות עצם החפץ, וזה חידש הרשב"א דלגבי לגבות עצם החפץ זה מילי ומילי לא גובין.

והנה הא כל מה דאפשר לגבות החפץ הוא מחמת דעליו מוטל שיעבוד הגוף לשלם מכל מה שיש לו, וא"כ בשטר דזה דבר שא"א למכור מן התורה איך מקשה הרשב"א שתועיל גביית ב"ד ויהי' של הנחבל מה"ת, דודאי אינה משועבדת מה"ת ליתן דבר שא"א לה ליתן, וכיון דא"א למכור שט"ח מה"ת הא א"א ליתן נמצא דאינה משועבדת ליתן זה מה"ת ולא שייך שב"ד יגבו זה שלכן יועיל הגבייה מה"ת, משמע מזה דשיעבוד שייך שיהי' לה ליתן זה אע"ג דזה דבר שא"א להקנות והי' אפשר לגבות אלא דב"ד לא גובין זה מחמת דהוי מילי אבל יש שיעבוד ליתן. ולפי"ז אפשר לומר דמה דב"ד יכריחו אותה למכור אין זה מפני שיש שני שיעבודים או ליתן החפץ או למכור שיהי' מזה דמים, אלא דזה דבר אחד דהיא צריכה ליתן כל מה שיש לה, ואפילו א"א להקנות זה לא מונע את השיעבוד, לכן אע"ג דא"א לגבות משום דהוי מילי אבל למה ששייך לעשות נשאר חיוב גמור.

אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה לי' ואפסדיני' לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו. ובתוד"ה כל הקשו דלא תהא רשאה למחול שתצטרך לשלם ללקוחות וכו'. וגם לתירוצם אסור למחול ומ"מ לגבי בעלה תרצה למחול ולא תדאג על מה שמחויבת לשלם. [ועי' תוס' כתובות דף פ"ו א'], ויש בזה חידוש דאמרינן דודאי תמחול אע"ג דעושה בזה איסור.

והנה אם הי' אפשר לגבות תיכף מה שהפסידה ע"י המחילה, יש לומר דאין איסור דאע"ג דכל מזיק אסור אפי' אם רוצה לשלם, משום דאין לו להפסיד חפץ של חבירו, אבל כאן דיש לו רק לקבל ממון אם איתא שישלם תיכף אין איסור בדבר דמה נפק"מ לו, אבל כאן דאין לה לשלם, יותר מסתבר דעושה איסור בזה שמוחלת כיון שלא יהי' לה לשלם ורק כשתתגרש או ימות בעלה יוכל להיות לה ממה לשלם.

ואפסדיני' לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו. היינו דאין לב"ד להתמצע בזה לגבות ע"י מכירה ללקוחות כיון דיש הפסד בזה ללקוחות, ובהא דפריך דנמכור להנחבל הקשה בשטמ"ק בשם מהר"י כץ דמה יהי' לו הא בין כך כל זמן שלא ימות או יגרשנה לא יוכל לגבות, וכשימות או יגרשנה בין כך יגבה, ומה יש לו כעת יותר ע"י שנגבה לו כתובתה בטובת הנאה, ואי משום דיכול למכור לאחר ולקבל תיכף מעות הא אוקימנא כבר דלא מפסדינן לההוא זבינא בידים.

והנה מה דהקשה מה ירויח, הא ודאי ירויח כגון שהנזק הוא נ' זוז ויקנה כתובתה בטובת הנאה, ואז לכשתתאלמן או תתגרש יקבל ר' זוז המגיע לכתובתה. וע"כ צ"ל דס"ל למהר"י כץ דאם הנחבל רוצה לקבל טוה"נ בלי קיומים או ערבות איה"נ דיצטרך ליתן לו, ובמשנה אמרינן דאין ב"ד מתמצעין להכריחו לנחבל לקבל זה, אע"ג דכל דבר צריך לקבל ואפי' סובין וכדומה, מ"מ זה אינו מחויב כיון דיתכן שתמחול לבעלה, וע"ז פריך איך ס"ד שיכופו להנחבל לקבל טוה"נ כתובתה דהא יטעון דאינו רוצה כזה גוביינא שלא מוסיפה לו כעת יותר מנ' זוז וזה יש לו גם אם אינו גובה כעת, דהא אינו מקבל כסף מזומן, ואפשרות לקבל נ' זוז יש לו גם בלי זה, וע"כ כל הריוח הוא משום דיכול למכור ויהי' לו כסף מזומן נ' זוז וזה הא לא רוצים להפסיד הזבינא.

אמנם מה שכתב דאם משום דיכול למכור לאחר ולקבל תיכף מעות הא אוקימנא דלא מפסדינן לההוא זבינא בידים, הא לכאורה מה שהנחבל ימכור אחרי שזה שייך לו אין זה כבר מגביית ב"ד, ואם הוא מוצא לוקח שרוצה לקנות מה זה נוגע לנו, ויש להסתפק אם כוונתו דבל"ז אין לו שום תועלת, נמצא דאנו מגבין לו על סמך שימכור וגם זה הוי כאילו אנו מפסידים להלוקח בידים, או דס"ל דגם אין לנו לגרום שיהי' קנייה כזאת אפילו שזה לא מכח הגבייה ישר.

תוד"ה פירא דפירא. היינו וכו'. וצ"ל דרבנן הגבילו כחו שיש לו לפירות דלגבי הכפל היא בעלים לגמרי, ואע"ג דלמעשה הפסיד הבעל בהגניבה, מ"מ כיון דלענין כפל הא הבעלים שפיר מקבל כפל ולא צריך שהכפל יהי' למי שכל הפרה שלו, דמספיק זכות פרה לכפילא, וכן הוא להדיא בחדושי רבינו חיים הלוי פכ"ג מהל' מכירה דלא שייך לומר דחיוב הכסף שיש להבעל הקנו להאשה, דא"כ הי' צריכין לתקן תקנה מיוחדת, וזה הא לא מצינו רק שלא עשו את הבעל בעלים לענין כפל וממילא דנשאר לה דין בעלים לגבי כפל והיא זוכה שהחיוב יבוא אלי' ישר.

ובאמת זה תמוה איך שייך קנין להכפל ואיך יתחייב בגלל שגנב לו קנינו לכפל, ונראה דהפשט הוא שכל הפרה קנוי' למה שנוגע לכפילא, וכן משמע ברשב"א גיטין דף מ"ד דאפשר לקנות שא' יקנה לגבי קנס והשני לשאר הדברים, וצ"ל דהיינו כמו דאמרינן בנדרים בפ' השותפין דכל א' לענין תשמישו הוא לגמרי שלו, כך כאן לענין שאם יגנב אז כל הפרה שלו, ובחדושי רבינו חיים הלוי לכאורה לא משמע כך.

ויש לעיין אם שייך חיוב כפל לפי"ז אם הבעל יגנוב, דבשלמא אם היינו מפרשים דהקנין הוא להחיוב כפל, א"כ קודם צריך להיות חיוב כפל, אבל להבעל לא שייך שיתחייב בכפל כיון דולד בהמתה שייך לו, אבל אם כמש"נ דלענין מה שנוגע חיוב כפל הוא לגמרי שלה, א"כ כשגונב הוי כאילו גונב לגמרי בהמתה, אלא דמ"מ נראה גם בלי זה דלגבי מה שיגנב באופן דשייך חיוב כפל אז הוא דהוי בעה"ב שלם אבל בגניבת בעל לא יתחיל חיוב, וצ"ע בכ"ז.

בא"ד. ונראה דפירי דפירי לא תקינו לי' רבנן דהתם לא הוי כי האי דהכא דנהי דמשלם כפל לאשה נראה דבאותו כפל ילקח קרקע והוא אוכל פירות. וטעם החילוק דכאן הא הטובת הנאה עצמה הא זה דבר שלה להיות והיות שזה אתי מעלמא לכן הי' שייך לתקן רק שהכסף שקבלה יהי' בגדר פירות, וכיון שלא תיקנו זה אז ע"כ מפני שגם זה הוא כמו עצם הטוה"נ שזה דבר שלה לגמרי, אבל ולד בהמת מלוג הא זה שייך להבעל והי' צריך להיות לגמרי של הבעל, אלא דמ"מ אמרינן דלא תקינו לי' רבנן והוי כאילו הולד לגבי כפל שייך להאשה, אבל כיון שעצם הולד הוא של האיש, אז הכפל דאתי מיני' לא גרע מכל ריוח שיש להאשה שילקח מזה קרקע והבעל אוכל פירות.

תוד"ה טעמא מאי. בקושייתם נקטו דמשמע רק היכא דבאמת יש לה ולא סמכה דעתה הוא דהוי בעילת זנות ולא כשאין לה באמת, וכן הוא שיטת הריב"ן בתוס' כתובות דף נ"א א' ד"ה מני, והסברא צ"ע דמה יש אם לא סמכה דעתה, וע"כ משום דיראה שתהא קלה בעיניו להוציאה, ואם בזה הוי בעילת זנות כ"ש היכא דבאמת תהי' קלה בעיניו להוציאה.

בא"ד. כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות. יש לבאר למה בכל איסורי דרבנן כגון שניות נהי דהוי ביאת איסור אבל לא מצאנו דנקרא ביאת זנות ורק כאן אמר לשון ביאת זנות, משמע מזה דגדר איסור זה דעשו זה כחסר באישותו בה, דכדי שיושלם היתר אישות בה מדרבנן הוא רק ע"י שחייב לה כתובה כדין.

תוד"ה כל לגבי בעלה. וא"ת ותזבין לבעל וכו' וי"ל שהבעל לא ירצה לקנות שלא להפסיד לאשתו א"נ הא מוקמי לה בסמוך כר"מ דאמר לשהות עם אשתו בלא כתובה אסור. יש לפרש דזה לחזק התירוץ הראשון דלכן לא ירצה הבעל לקנות, או דיש לפרש דכיון דאסור לשהות לכן אינה משועבדת לעשות דבר שעי"ז תיאסר לבעלה, ונפק"מ באופן דהבעל מסכים לקנות אם מחייבין אותה למכור לו, דלפי' הראשון יחייבו אותה בזה, אבל לתירוץ שני אין לנו לחייבה כזה דבר לשלם אם זה יגרום שתיאסר, אמנם ע"כ דאין יכולים לחייבה בזה דהא בחבלה בבעלה פריך ותזבין לבעלה דאי מחלה לבעל לית לי' פסידא ומשני דאסור להשהות, וע"כ הקושיא באופן דהבעל רוצה, א"כ מאי מתורץ דאסור להשהות, דמ"מ נזבין להבעל ואם תיאסר עליו תיאסר, משמע דאינה משועבדת למכור הכתובה אם עי"ז תיאסר.

והנה התוס' לקמן ע"ב בד"ה כגון דלא נפישא הקשו דאיך מתוקמא כר"מ דהא כעת אין לה מאתיים או מנה דהא אם יגרשנה ינכה עבור החבלה שחבלה בו, ותירצו דהיא גורמת לעצמה להפסיד, נמצא דאם אין לה כתובה ע"י שהיא גרמה לעצמה לא תיאסר, וא"כ למה אם תמחול תיאסר הא היא גורמת לעצמה בזה שמוחלת, אמנם זה תלוי במה שהסתפק במחנה אפרים הל' זכיה מהפקר סי' י"א אם מחילה מהני בע"כ או דוקא כשהמחויב מסכים. וביאר דזה מחלוקת הראשונים, ולאלה דסברי דמהני דוקא מרצון המחויב, נמצא דלא רק היא גורמת, א"ש דשאני מחילה דגם הוא גורם קצת, משא"כ בזה שהיא חייבת כשחבלה לבעלה לא מקרי דגם הוא גורם דאינו מחויב למחול מה שחייבת לו, ולאלה דסברי דמהני בע"כ צ"ע. ואולי משום דמסתמא תמחול לפי בקשת הבעל נמצא דהוא הגורם.

וצ"ל דמה דמתרצינן בגמ' על מה דלא תזבין כתובתה לבעלה באופן שחבלה בבעלה משום דתיאסר, אע"ג דכיון דמשועבדת לו ע"י החבלה נמצא דהיא גרמה לעצמה להפסיד כתובתה ע"י שחבלה דזה מחייב אותה ליתן לבעלה הכתובה וכיון שהיא גרמה לא תיאסר, צ"ל כיון דאין החבלה מחייב ליתן לו דוקא כתובתה אז מה שיוכל לגרשה ולנכות מדמי הכתובה זה הא בהכרח היא גורמת במה שחבלה בו לכן לא תיאסר, אבל מה שהיא תגבה לו ע"י שתמכור לו, כיון שזה לא עצם מעשה החבלה עושה הפסד זה, דאם תעשה זה הוא רק משום דהבעל רוצה תיכף לגבות כתובתה, נמצא דזה הוא פוחת ואז תיאסר.

אבל זה יתיישב רק בהא דחבלה בבעלה, אבל כאן דהקשו בתוס' דתמכור לבעלה הא זה מחמת דנכריחנה למכור כדי לשלם להנחבל, א"כ מה דתירצו דתיאסר הא בזה שחבלה לאיש אחר מכריחה לשלם וזה היא גרמה לעצמה ולמה תיאסר, וע"כ צ"ל משום דכיון דאין הבעל מחויב לקנות אז בזה שהוא מסכים לקנות הוא גורם בזה שלא יהי' לה כתובה לכן תיאסר.

בא"ד. וא"ת והאיך יכולה למחול וכו'. יש לעיין דלכאורה מה דלא מהני מחילה הא זה משום דהאלימו כחה מתקנ"ח דלא יועיל, והיינו דחייבוהו בכתובה אע"ג דמחלה, נמצא דהמחילה חלה אלא דשוב נתחייב, וא"כ הא מה שהלקוחות קנו כבר נמחל ואין להם מה לתבוע מהבעל אלא דהבעל חייב שוב להאשה, ומאי קשה דהא לפי"ז יש ודאי הפסד להלקוחות. משמע דכשמחלה ולא מהני המחילה אז תגבה ממשעבדי משעת הנישואין, דהתקנ"ח היתה שיהי' כאילו לא נמחל, ואע"ג דאיך יכולים לעשות שהמחילה לא תועיל דהא יכולים רק לתקן לחייב עוד פעם אבל למה לא יתבטל החיוב הקודם, צ"ל דעשו חיוב שיגבה כמו אם לא הי' מחילה, ואע"ג דלפי"ז הי' אפשר דלגבי האשה הוי כאילו לא מחלה ותגבה ממשעבדי אבל מה שמכרה וזה כבר שייך ללקוחות ע"ז לא הי' תקנה, נצטרך לומר דפשוט להם דלא חילקו ועשו דיהי' כח התביעה בזה כאילו לא נמחל, גם לגבי לקוח, וצע"ק. ולפימשנ"ת באילה"ש ב"ב דף קל"א דהפקר ב"ד הפקר בממון אפשר להם לעשות אפילו שאין כזה ענין בעניני ממון בין איש לרעהו, אולי גם כאן א"ש.

בא"ד. וא"ת ואכתי היאך תמחול הא מוקמינן לה כר"מ דאמר אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה וי"ל לאחר שתמחול יחזור ויכתוב לה כתובה. והנה הא דאמרינן כל לגבי בעלה ודאי מחלה, פירש"י משום דבע"כ מוכרת, אבל מתוס' לא משמע דדוקא משום דמוכרת בע"כ, דלקמן באותו דיבור הקשו דאיך יש לשום לחייב העדים זוממין מה שהפסידוה טוה"נ כתובתה דהא שום אדם לא יקנה, הרי דתמיד יש לחשוש שתמחול, והטעם מסתמא כיון דרוצה להראות לבעלה שרוצה בטובתו, אלא כשנוגע לה לקבל לכשתתאלמן או כשתתגרש אינה מוכנת למחול לו, אבל כיון שזה נוגע רק ללקוחות עדיף לה להראות שהיא רוצה בטובת בעלה. וא"כ כיון שכשתמחול הבעל יצטרך לחזור ולכתוב לה כתובה, הרי לא יהי' שום ריוח לבעלה ולמה יש לחוש שתעשה זה, ואדרבה להבעל יהי' טירחא יותר לחזור לכתוב עוד פעם כתובה ויפסיד עוד פשיטי דספרא, ועכ"פ לא יהי' לו שום ריוח מזה, ודוחק לומר משום דירויח דכשיכתוב כתובה חדשה יהיו נכסיו משועבדים רק מכאן ולהבא והשיעבוד של זמן הקודם יתבטל.

בא"ד. וא"ת ואכתי היאך תמחול הא מוקמינן לה כר"מ דאמר אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וי"ל דלאחר שתמחול יחזור ויכתוב לה כתובה. והנה שאני כאן מכל נושא אשה דחכמים חייבוהו ליתן כתובה ואפי' אם לא ירצה חייב כמבואר בכתובות דף נ"א א', אבל כאן דאם לא יכתוב אסור לשהות אבל לא מתחייב עי"ז ככתובה ואם לא יכתוב לא תגבה באמת ממנו כתובה, א"כ כל החיוב נעשה מחמת דרוצה להתחייב וא"כ אפשר דלא יהי' לזה דין כתובה, ואולי כתוספת כתובה, ואין להקשות דא"כ תהי' אסורה לו, דאע"ג דאין דינה ממש ככתובה מ"מ אינה אסורה לו, דהא הקשו שיכתוב הבעל שטר בשמו ותירצו דכה"ג דאין החיוב אליה תהא קלה בעיניו, משמע דאם הי' כותב אליה התחייבות כזה כמו שהוא כותב להאיש אחר, אע"ג דודאי אז לא יהי' לזה דין כתובה מ"מ הי' מהני, ולא תהי' כבר אסורה לשהות עמו.

[אין להקשות איך מהני להתחייב תוספת כתובה למה אינה כאסמכתא כיון דאינו מתחייב רק אם ימות או יגרשנה, דעל מה שמתחייב אם יגרשנה כיון דזה בידו לא הוי כאסמכתא כדאמרינן בב"מ דף ע"ד א', ומה דיתחייב אם ימות אע"ג דזה אינו בידו, ג"כ צ"ל כמש"כ תוס' שם דבדבר שאין בידו כלל לא הוי אסמכתא].

יש לעיין באופן דיחזור ויכתוב לה שטר כתובה, כיון דאמרינן בכתובות דף נ"ג א' דבמוחלת כתובתה אבדה כתובת בנין דכרין, אם בזה שיחזור ויכתוב לה כתובה יהי' לה דין כתובת בנין דכרין, ואפילו אם יכתוב בפירוש אפשר דלא יועיל דהא אמרינן בב"ב דף קל"א א' דהוי דבשלב"ל אלא דרבנן תיקנו, אבל כאן בכתובה הזאת דבלי שמתחייב אינו מחויב ממילא, אולי אין ע"ז תקנת בנין דכרין. ומ"מ מסתבר דגם למה שיכתוב כתובה אחרי שמחלה יהי' ככל דין כתובה וגם יהי' לה דין כתובת בנין דכרין.

בא"ד. ועי"ל דאפי' את"ל שאין יכולה למחול בעודה תחתיו אכתי יעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ואח"כ יחזירנה. ולסברא זאת אם זו שחבלה היא אשת כהן יוכלו להכריחה שתמכור כתובתה בטוה"נ, דאין לחוש שיגרשנה ותמחול ויחזירנה, דהא אסור בה כשהיא נתגרשה ממנו.

בא"ד. כיון דהשתא לית לה מידי לשלומי אע"ג דלכשתתאלמן תצטרך לשלם יותר מ"מ חשיב לי' אטרוחי בי דינא בכדי כיון דסוף סוף השתא מיהא לא משלמין מידי. צריך ביאור מה הוצרכו להוסיף זה הא כיון דתמחול ממילא הוי אטרוחי בי דינא בחנם ואפי' אם עי"ז תשלם תיכף, משמע דאם עי"ז דתמחול תצטרך לשלם תיכף אע"ג דהיא לא תחוש ותמחול מ"מ אין זה אטרוחי בי דינא, דהלוקח הא לא יפסיד מעותיו ובין כך אינו מצפה לדבר אחר, ולכן הוקשה להם כיון דכשתתאלמן תשלם יותר אין זה אטרוחי בי דינא, ע"ז תירצו דמ"מ זה אטרוחי בי דינא בכדי.

ויש לעיין הא הלוקח נתן מעות וכדאי לו להמתין עד שימות או יגרשנה, וע"כ דזה לא הפסד עבורו מה שכעת עדיין לא יגבה כלום, וכיון דגם אם היא תמחול יהי' לו אותו הדבר א"כ הא אין לו שום הפסד בדבר, וכיון דמבואר דמה דתמחול ויגבה ממנה אין זה אטרוחי בי דינא א"כ למה זה מקרי אטרוחי בי דינא בכדי. וצריך לומר דמ"מ לב"ד אין לעשות הפסד כזה אע"פ שהלוקח יורד לזה. וצע"ק.

בא"ד. אע"ג דלכשתתאלמן תצטרך לשלם יותר. צ"ל דזה קאי על מה שתירצו דיגרשנה ותמחול ואח"כ תינשא עוד פעם, דנמצא דבזמן שהיא מוחלת זה כבר שוה הרבה יותר מבזמן שמכרה להלקוחות, וא"כ נהי דכעת אין לה מה לשלם מ"מ לכשתנשא ואח"כ תתאלמן תצטרך לשלם כפי שיווי הכתובה שהי' בשעת מחילתה שאז הי' שוה הרבה יותר משעה שמכרה.

בא"ד. אע"ג דלכשתתאלמן תצטרך לשלם יותר מ"מ חשיב לי' אטרוחי בי דינא. והקשה מהרש"א דבמכרה לאחרים הא הנחבל יקבל כספו והלוקח גם לא יפסיד דהא כל קנייתו הוא על לאחרי שתתאלמן או תתגרש וכן במכרה להנחבל, הרי אין כאן אטרוחי בי' דינא דהא כל כוונתו בקנייתו לזכות בהריוח לכשתתאלמן, ונראה דהנה שיווי הדבר הוא מפני שאפשר למכור, ונהי דכל א' שקונה הוא מפני הריוח אבל רק באם יש לו אפשרות למכור ולקבל כספו דאז כדאי לו לקנות, דממ"נ אם יצטרך כסף הא יכול לקבל כספו ואם לא יצטרך יחכה עד זמן הפרעון, משא"כ כשמחלה באמת הפסד הוא נקרא, דכעת אין לו דבר הנמכר אלא דצריך לחכות עד הפרעון וזה הפסד, וכן בנחבל זהו נקרא אטרוחי בי דינא, ומש"כ התוס' הטעם דאטרוחי בי דינא היינו לכלול המכירה להנחבל ומכירה לאח"כ הו"ל הפסד.

בא"ד. והכא ניחא דשמא הבעל לא ירצה. במהדורא בתרא העיר דגם במעמד ג' לא ירצה הבעל וזה לכאורה כיון דלא צריכה דעתו הא יכולה לעשות גם בלי רצונו ויכולה כבר למצוא להגיד בפני בעלה, אלא דאפשר דהא באמת זה חוב בשבילו לכתוב שטר בשמו, ולכן כיון דהוא אינו חובל ואין עליו חיוב בודאי לא נוכל להכריחו לכתוב שטר בשמו, משא"כ במעמד ג' כיון דאין צריך רצון הבעל ולה יש זכות למכור במעמד ג' אף נגד רצונו יכול להיות שנוכל להכריחו, ובמאירי הביא דהראשונים דסברי דיכולין להכריחו להלוה הוא מדאמרינן בהלואתו לפלוני דאמרינן בב"ב דף קמ"ח דאיתא בבריא, ומסתמא כוונתו דכאן הא עושה נגד רצון הלוה, וע"כ איתא בבריא ג"כ אפילו נגד רצונו, והא אפשר לו לא להיות נוכח ובע"כ תמיד מכריחין אותו, ודבריו צ"ב למה לן להכריחו בכל מעמד ג', ואולי כיון דעבד לוה לאיש מלוה וזה הוא מזכותו שיכול למסור למי שהוא רוצה, אע"ג דכל המעמד ג' אינו אלא מדרבנן, מ"מ אם רק יש אופן הוי הקנין המועיל למסור הוא משעובד לזה צ"ע.

בא"ד [הנמשך לעמוד ב']. וא"ת כיון דכל גבי בעלה ודאי מחלה. הנה לפירש"י לא קשה דרק אם מכריחין אותה אז היא תעשה כן [וכמשנ"ת לעיל], ובעיקר קושייתם צע"ק דהא מבואר לעיל דההיא ברייתא מיירי בנכסי צאן ברזל, ומבואר ברא"ש דנכסי צאן ברזל לא שייך שתמחול, אמנם משמע בפלפולא חריפתא בשם הפרישה דזהו כשזה בעין והיינו משום דקי"ל הדין עמה, אבל אם אינו בעין ומוכרת את השטר הו"ל ככל מכירת שט"ח וא"כ שפיר שייך מחילה, אלא שזהו גופא קשה דמי אומר דמיירי באינו בעין ומוכרת את השטר אולי מיירי במוכרת את עצם המטלטלין ולכן שייך אומדנא בטובת הנאה.

בתוס' הנ"ל שהקשו דאיך תוכל למכור כתובתה בטובת הנאה כיון דמוחלת לגבי בעלה ולא יקנו, ואין לומר דמיירי שיש לה נכסי מלוג דאז תפחד למחול דיוכלו לגבות מטעם דינא דגרמי, דא"כ לא הפסידוה, דנגד מה שהפסידוה כתובתה הרויחו לה הנכסי מלוג, ואפילו אם כתובתה שוה הרבה יותר, א"כ לא היתה יכולה למכור על מה שיותר מכנגד נכסי מלוג חוץ מזה לא יצטרכו לשלם כל טובת הנאת כתובתה, דהא כנגד הנכסי מלוג לא הפסידוה בעדותם.

בא"ד. וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים. והנה לפי"ז עכשיו ל"צ להטעם דאפסדיני' לההוא זבינא בידים לא מפסדינן, כיון דבלי קיומים אין למצוא מי שיקנה וקיומים אין לנו לחייבה לעשות, וע"כ צ"ל דהא דהגמ' צריכה להטעם דאפסדיני' בידים לא מפסדינן משום דימצא אנשים דרוצים בכ"ז לקנות בלי קיומים, א"כ מאי הוי קשה להם מאי אפסדינך, דהא יש אנשים שקונים אפי' אם יש חשש. משמע דמ"מ לחייב העדים זוממין א"א דיטענו מאי אפסדינך. וצע"ק.

בא"ד. דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות. וצ"ע דבשלמא על ערבות יסמוך הקונה משום דאם תמחול יגבה מהערב, אבל במשכונות צ"ע דאם זה דבר ששייך לה א"כ יגבו זה ממנה, ואם אינו שלה איך מותר לתת משכון דבר שאינו שלה, ובאופן דבעל החפץ מסכים שתמשכן זה מ"מ איך הקונה בטוח שלא תמחול לבעלה, דמה הוא בטוח דאיכפת לה אם החפץ של האיש ההוא יעוכב מלהשתמש בו. ולגבות מהמשכון הא א"א, דמשכון הא נותן רק שלא יחזירנו כל זמן שלא יסולק חובו, דמשכון לגוביינא הא לא שייך אלא ע"י ב"ד אחרי שהגיע זמן ולא משלם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א