אילת השחר/בבא קמא/פה/ב

אילת השחר בבא קמא פה ב

דף פ"ה ע"ב

דהדקי' באינדרונא. עי' רא"ש שכתב דבלא הביאו לאינדרונא, אלא הי' כבר בחדר וסגרו יהא גרמא ופטור, דנהי דעצם השבת הוי גרמא והתורה נתנה לו דין מזיק, אבל גרם לשבת פטור, והוי כמו המרעיב את בהמת חבירו ומתה ע"י שסגר בפני' דיהי' פטור כמו כפתו במקום שסוף חמה לבוא, וביאר בפלפולא חריפתא דלא דמי הדקי' באינדרונא לכפתו במקום שהחמה כבר נמצאת דחייב, משום דהתם הוי יותר ברי היזיקא, ואינו מובן כ"כ, ואולי י"ל בכוונת הרא"ש דבכפתו במקום החמה הרי מצמצמו למקום שיש מזיק והו"ל מעשה כאילו לוקח חמה ומביא עליו, וכמש"כ התוס' בסנהדרין דף ע"ז דיש כבר חמה שיכולה להמית, ולכן הו"ל כאילו הביא מזיק עליו בכפתו למקום זה שסוף החמה לבוא אח"כ, משא"כ כאן לא שייך לומר שיש כאן מזיק המזיקו ומשביתו, ולכן הו"ל כלא הביא אלא כפתו במקום שהוא כבר נמצא, דלא עשה בו מעשה לקרבו אל המזיק, וה"נ בהרעיב בהמה רק מנע ממנה אפשרות של הצלה.

דכי מיתפח האי גברא. עי' בשטמ"ק בשם הראב"ד דבאמת ראוי להיות דלי דוולא אחרי שיבריא זה שנקטע רגלו, אלא דכבר נתן לו דמי רגלו דהאדון אינו מחשבו לשלם בשבילו אלא כשומר הפתח, ונמצא לפי"ז דאע"ג דראוי להיות דלי דוולא מ"מ כבר קיבל עליו נזק עד זה הפחת דשומר קישואין, ולפי"ז בהדקיה באינדרונא לזה שנקטע רגלו באמת יצטרך לשלם כדלי דוולא.

חירשו נותן לו דמי כולו. הנה בגיטין דף מ"ב ע"ב איבעיא להו בעבד שמכרו רבו לקנס אי מכור, ורוצה לפשוט מברייתא דיליד בית אוכל אע"פ שאינו שוה כסף ואי אמרת עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דאינו שו"פ להמכר לקנס. ולכאורה להרא"ש למה לא נפשוט מדקאמר הכא דחירשו נותן לו דמי כולו, ולמה הא להרא"ש דשיימינן לי' כעבד כנעני א"כ הא הוא שו"פ להמכר לקנס ולא הפסיד אותו לגמרי, ולמה ישלם דמי כולו.

והי' נראה דבחובל דחייב הוא משום דבזה שחסר לו אבר יש הפסד ממש, ולקמן דף צ"א א' אמרינן דהא דלא נותנין זמן לחבלות זה רק במה דחסרי' ממונא אבל לבושת יהבינן זמן, הרי דנזק מקרי חסרי' ממונא אע"ג דבמציאות אין יכול למכור עצמו לעבד כנעני, ואפי' לעבד עברי קשה דבזמן שאין היובל נוהג אינו יכול למכור עצמו, וכן אשה אינה יכולה למכור עצמה לשפחה, מ"מ כיון שיש להרבה בני אדם בזה הפסד במלאכה אע"פ שהוא לא הי' עבד מ"מ מקרי הפסד, וכן כ' הרא"ש דבקטע רגלו של מי שנוקב מרגליות אע"פ שלא הוזל עי"ז להמכר כיון שיכול לעבוד גם בלי הרגל במלאכתו, מ"מ כיון שהי' בידו לא להשתמש בזה שמין הנזק כאדם שאינו נוקב מרגליות דאז בזה שאין לו רגל הפסיד שאינו יכול להרויח, וא"כ כל היזק דראשי איברים הוא בדרך זה אלא דהשומא הוא כפי שהי' אפשר למכור איש כזה, אבל בזה שבתור עבד יכולים למכור לקנס שזה דין מחמת דין מיוחד של עבד, ודאי דלבן חורין דלא שייך דבר כזה, וע"ז ודאי אין לנכות מחיובו דחובל מחמת דעדיין שוה להמכר לקנס.

שם. חירשו נותן לו דמי כולו. וכתב הרא"ש סי' ה' דבחירשו אם הוא בעל אומנות לא ישלם דמי כולו אלא שמין כמה נפחתו דמיו. ובפלפולא חריפתא כתב בשם הלבוש דזה רק להעלות ולהוסיף בשומא אבל אם בשומא זו נפחת מאילו ישומהו ככל אדם ודאי נשום אותו כסתם בן אדם, ולכאורה לא משמע כן דהא כתב הרא"ש דבן אומנות אם יכול לעשות מלאכתו אחרי הנזק אינו נפסד כ"כ כמו בן אדם פשוט, א"כ לכאורה גם בחרש מסתמא כך ומתי יצויר דינו דלא יתנו לו דמי כולו, דהא תמיד נצטרך לשום כסתם בני אדם דעי"ז יקל יותר, ולכן אפשר דצריך להיות שיש בידו אפשרות לימכר לפני הנזק ואחרי הנזק, דאם לא מה שייך לומר דהפסידוהו בגלל האפשרות לימכר, דהא כעת אין לו אפשרות לימכר ובע"כ יהי' מוכרח למכור עצמו בתור בן אומנות, ולכן כאן בחרש מוכרחין לעשות השומא לפי חשבון שהפסידו מאומנותו.

בחד אומדנא סגי לי' ויהיב לי' דמי כולי' בהדי הדדי או דלמא חדא חדא אמדינן. ורש"י פירש דריפוי ושבת ונזק לא יהבינן לי' דכל חדא וחדא. והנה על שבת אינו מבואר ברש"י אי על הימים שבינתיים יהבינן לי', ויתכן דיסבור בזה כהרא"ש דעל שבת של ימים דבינתיים יהבינן לי', והא דהקשו התוס' בריפוי דאיך יתכן דלא יהבינן לי', אפשר בשתי דרכים, א' דרש"י סובר כהראב"ד דכתב דאין ריפוי למתים, וביאור סברתו נראה דהחידוש שחידשה תורה לשלם כסף דבושת וצער אע"ג דאינו נזק ממון, וכן אפילו ריפוי הא מחויב לי' לרפאותו בחיוב ממון, דהא אם לא יהא חייב ממון נופל כל החיוב, וזהו רק בבן אדם ששייך עליו שיווי כסף.

והנה הא מצרכינן קרא פצע תחת פצע לחייב בצער במקום נזק, ולרב פפא משמי' דרבא ילפינן מריפוי דחייב במקום נזק, הרי דבלי פסוק הי' סברא דהנזק יפטור את הריפוי ואת הצער, וברש"י בפרשת משפטים פכ"א פסוק כ"ה מבואר בפירוש דכיון דשילם בעד היד הי' סברא שלא יצטרך כבר לשלם יותר, וא"כ צ"ל דגם בריפוי כה"ג דלולא הפסוק הי' נכלל בהנזק וחיובייהו ע"כ דומין, היינו דגם ריפוי אינו חייב בעד הפסדו שגרם לו להתרפאות אלא דהתורה חייבה חיוב ממון מיוחד בעד הריפוי, דהא למ"ד דיליף מריפוי במקום נזק על כל הד' דברים דחייבים במקום נזק, ואם איתא דיש חילוק בעיקר חיובייהו איך אפשר ללמוד דשאני ריפוי דיש לו הפסד, ובע"כ דאין החיוב בעד ההפסד אלא דזה חיוב מיוחד שחידשה תורה בעד הריפוי [והנה הגר"ח בהל' טוען ונטען יצא לחדש דגם בנזק אינו בעד ההפסד, וראייתו מדברי הרמב"ם דשייך נזק במקום דלא אפחתי' מכספי' וכדביאר הלח"מ בפ"ד מהל' חובל, ולכן יצא לו דגם חיוב הנזק הוא חיוב מיוחד ולא בעד הפסדו, אמנם לפי"ד יקשה דא"כ למה משמע בכל דוכתי דחיוב דאדם דאזיק אדם ואדם דאזיק שור שוין כמבואר לעיל ד' ע"ב ועוד בדוכתי טובא, וזה יקשה גם להלח"מ, ועמשנ"ת להלן דף פ"ז ע"ב, אבל מ"מ זה מיהא חזינן דהי' סברא דהנזק יפטור הריפוי, ובע"כ דחיוב הריפוי יכול להיות נכלל בהנזק], וא"כ יש סברא דכל הדינים דתשלומי ממון שייכים בגברא דהוא בר שיווי דמים ואז שייך בו כל החיובים, משא"כ בחרש דאינו שוה כלום לא עדיפא צער וריפוי דידי' מיני' עצמו, דכיון דאין בו דמים לא שייך תשלומין על חבלת גופו.

ולפי"ז י"ל דרש"י יסבור דבחירשו אין שום חיובים, אלא דמ"מ יכול להתחלק, דלענין צער דצריכין לחייבו על היד והרגל שהזיקו קודם ואז הי' חיוב תשלומין אע"ג דלא אמדוהו מ"מ חל עליו חיוב תשלומין בעד הצער והבושת, משא"כ בעד הריפוי כיון דזה נוגע לרפאות דאע"ג דהחיוב הוא דמים, אבל כ"ז אם כעת שייך עליו חיוב רפואה משא"כ אם כעת הוא אינו בר דמים, משא"כ צער ובושת דהחיוב אינו בעד מה שצריך עכשיו לעשות אז שייך שפיר לומר שכבר נתחייב, וע"ז הוא דכתב רש"י דכיון דלא נתרפא עדיין וא"א לומר שכבר נתחייב בריפוי, דהחיוב ריפוי למעשה לא שייך על אינו בר דמים, ולפי"ז נמצא דעל הצער ובושת של עצם החרשות פטור באמת, רק הבעיא על הצער ובושת של היד והרגל ועל הריפוי דעוד לא נתרפא לא שייך כלל לחייבי'.

[וצ"ל דהא דתני בתוספתא פ"ט דחובל ומת הנחבל יתנו ליורשיו לא קאי על ריפוי אם לא נתרפא בינתיים, ואפילו היכא דאמדוהו לפני שמת הנחבל, יש לעיין דהא כאן אם אמדוהו מספקינן אם צריך לשלם צער ובושת או אולי דמת אינו בר תשלומין, א"כ לפי הצד הזה ג"כ הספק יהא בצער ושבת, ומשמע דבריפוי פשיטא דפטור כמו בבעיא הקודמת לרש"י ולהראב"ד דריפוי פטור כיון דלא נתרפא ואין עכשיו חיוב לרפאות וכ"ש במת, והתוס' דחולקים היינו משום דס"ל דגם אחרש שייך ריפוי, אבל במת כו"ע מודו דפטור].

והדרך השני' ברש"י דגם בחרש אם חבל שייך חיובי ממון, אלא בחירשו דמשלם דמי כולו נשאר הסברא כיון דהוא כולו שלו כאילו אין שייך עוד חיובים, ורש"י יחלק דבקטיעת יד גלי לן קרא דחייב על יתר החיובים היינו משום דהוא שילם רק על היד, אבל כל האדם סובל הצער והריפוי והבושת, ונהי דשילם בעד היד אבל על יתר הדברים ריבתה תורה חיוב, משא"כ בחירשו דמשלם על הכל אז כבר לא שייך יותר, ולפי"ז הבעיא דכאן אם נחשב לכל החבלות כאילו עשאן ביחד נמצא דכשמשלם בעד כולו כבר לא שייך חיובים, ולענין ריפוי דהחיוב הוא בעד הריפוי של עכשיו ס"ל לרש"י דלא שייך חיוב דהא סוף סוף כעת יש כבר חיוב כולו, משא"כ צער ובושת דהחיוב הוא על הצער והבושת שהי' לו אז ולא מצריכים לו שיעמוד בבשתו וצערו גם כעת, א"כ שייך שפיר לחיובי' אע"פ ששילם דמי כולו, כי זה החיוב כאילו כבר נגמר אז משא"כ ריפוי, ועל שבת דמעכשיו ג"כ לא שייך לחיובי' בודאי כיון דמשלם כעת דמי כולו ולכן הבעיא רק בצער ובושת [וע"ע משנ"ת להלן בדברי רש"י ד"ה נפקא מינה]. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה לקתה מדה"ד. כלומר לא שלם לו כל צרכו. עי' מהרש"א שכתב דכיון דאינו ידוע בודאי שהי' משיג עבודה לכן קבעו הפחותה שבמלאכות, ולא יקשה מהתוס' דף פ"ו ע"א ד"ה שבת דקשה להם שהאדון מפסיד דלי דוולא, ולמה הוא מפסיד הא גם כעת הוא ראוי לזה, אבל דכוונתם דבנקטע ידו מפסיד דלי דוולא ובנקטע רגלו הוא מפסיד מה דאזיל בשליחותי' והפסיד אפשרות של עוד מלאכה.

רש"י ד"ה נפקא מינה. אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתיים וכו'. משמע דס"ל דכיון דמשלם כולו לא שייך כבר לחייבו ריפוי, והתוס' דחו סברא זו משום דס"ל דגם בחירשו אע"ג דמשלם דמי כולו מ"מ חייב גם בדמי ריפוי. ועי' בשטמ"ק בשם הראב"ד דמשמע דס"ל דבחירשו אינו חייב ריפוי [ומש"כ אין ריפוי למתים, עמש"כ בד"ה בחד]. עכ"פ מרש"י משמע דאינו חייב בריפוי כיון דמשלם דמי כולו. ומכאן משמע לא כמש"כ בקובץ שעורים כתובות אות רי"ח דחיוב ריפוי הוא חיוב לרפאותו ולא חיוב ממוני, דאם זה חיוב לרפאותו מה נפק"מ אם חירשו או עשה חבורה אחרת, אבל אם החיוב הוא ממון ס"ל דלא חייב ממון כשמשלם דמי כולו, ואע"פ שזה סברא קשה, אבל אם החיוב הוא רק ריפוי אין כלל סברא שמה שמשלם עבורו יפטור חיוב שאינו תלוי בממון כלל. ולפי"ז יתכן שריפוי שאינו עולה שו"פ אינו חייב, משא"כ אי אינו חיוב ממוני, נהי דמצד הממון אינו יכול לתובעו מ"מ חייב לרפאותו, והא דאמרינן לעיל דהי' יכול לומר אסייך אנא לולא דמצי אמר לי' דמית עלי כאריא ארבא, היינו משום דחיוב ממון זה מתקיים עי"ז שמרפאו, ואע"ג דודאי אם חייב לו כסף אינו יכול הלוה להכריחו שיתרפא ממנו וזה יהי' התשלום, משום דמצי אמר לי' הא איני מחויב דוקא להשתמש עם הכסף לשם ריפוי, אבל כאן דהחיוב משום שיתרפא הי' יכול לטעון זה יהי' התשלום, אבל מ"מ עיקר החיוב הוא כסף כדי שיתרפא. ועי' באילת השחר גיטין י"ב ע"ב מש"כ בזה. ומ"מ בהרבה מקומות משמע דהחיוב הוא ריפוי ממש ולא חיוב ממון.

תוד"ה רואין. אם הי' עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח. וכתב הרא"ש סי' ד' דזה רק להוסיף בשומא אבל אם קטע רגלו של זה שנוקב מרגליות לא נפחות משומתו מחמת דלאיש כזה אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגליו כי ראוי הוא למלאכתו הראשונה, אלא נשום אותו כאילו לא הי' נוקב מרגליות דאם ירצה לא ישתמש במלאכה זו ויהי' כשאר כל אדם. והנה ע"כ אין כוונתו דיוכל לא לעבוד, דהא אם ירצה האדון יכריחנו לעבוד עבודתו של נקיבת מרגליות, אלא דכיון דחסרון אבר הוא הפסד למי שצריך להרויח אע"ג דהוא לא נפסד במציאות, מ"מ הא כל חיוב חבלה הוא מחמת דאבר נקרא שיווי וכשחיסר לו הוי הפסד, ולכן זה שיכולים עדיין לקנותו בהרבה דמים מחמת מעלה, הו"ל כאילו ישיג כסף ממקו"א, דבכל זאת לא נגרע מההפסד.

ויש להסתפק בעבד כנעני שהי' נוקב מרגליות וחיסר לו רגלו, דלגבי האדון לא חיסר כיון דעדיין יכול לנקב מרגליות. והנה בנתיה"מ סי' שס"ג הא חידש דבחובל בעבד כנעני דחייב ארבעה דברים הוי החיוב להעבד ורבו מיני' קזכי, דאילו להתחייב ישר אל האדון א"א דהוי כבהמתו. ואם בד' דברים כן ודאי גם בנזק שייך שגם בעבד החיוב יהי' כמו בבן חורין דקטע לי' הרגל אע"ג דלא הפסיד לו כסף במה דחיסר לו רגל מ"מ אין זה משנה דין הנזק וזה אח"כ מקבל האדון, אבל לאלה דלא מפרשים כהנתיה"מ, וס"ל דלא שייך שיתחייב אל העבד ובד' דברים החיוב ישר אל האדון, א"כ יש להסתפק אם גם כאן יטעון יש לי עבד ששוה גם לא בתור נוקב מרגליות, ולגבי זה הפסדתי הרבה בקטיעת רגלו, או שחידוש זה דזה מקרי הפסד אע"ג דבודאי האדם לא ילך למכור עצמו להיות דלי דוולא כשהוא בר אומנות, זה נאמר רק כלפי האדם עצמו הנחבל, אבל לגבי האדון לא מקרי דהפסידו כיון דודאי לא ילך למוכרו בתור דלי דוולא ולא יצטרך לשלם לו נזק.

תוד"ה שבת. כגון שהכהו וכו'. יש לעיין אם כוונתם דישלמו כמו עבד בלי יד, או דמחמת הספק לא ישלמו כמו עבד שלם אבל גם לא כמו עבד בלי יד, דמספק יסכים להוסיף קצת יותר מעבד שהוא ודאי בלי יד, ואם נימא כך לכאורה למה ישלם שבת קטנה רק כשומר קישואין והא עדיין לא שילם לו בשביל כל היד וצע"ק.

ובעיקר מה דכתבו התוס' היינו דנזק הוא רק אם יש בגוף חסרון שאינו חוזר, אלא דאביי מוסיף דאף אם בעיני האנשים הוא חסרון בגוף שהופחת עי"ז שאינו חוזר זהו נזק, משא"כ בידוע דסופו לחזור אף דשם הי' נפחת מכספו אין זה נזק לכו"ע, ולכן בודאי שבת של שומר קישואין אין לעשות שומא כמה נפחתו דמיו על ידי זה שכל הזמן אינו יכול לשמור קישואין, דכיון דאין זה מחמת חסרון בגוף שאינו חוזר או בגלל שמחשיבין אותו לחסרון בגוף שאינו חוזר אינו נקרא נזק, והרי"ף משמע דמפרש דידעינן שחוזר, ובאמת אינו מובן מ"ש דמה שהוזל מחמת שצמתה ידו שמין בתור נזק ומה שאינו יכול לעבוד מחמת חוליו שמין בתור שבת דשומר קישואין, ולדידי' נצטרך לחלק דדוקא מה שראוי קצת למלאכה אלא דהוזל ע"ז הוא דשיימינן בנזק אפילו אם זה חוזר, משא"כ מה שאינו יכול כלל לעשות ע"י חוליו זהו שבת, ולפי"ז צ"ל דאם בחוליו הוא יכול לעשות עבודה קלה וכשיבריא יעשה עבודה שמרויחין יותר זה יקרא נזק לאביי, אבל כ"ז בחוזר אבל בחירשו בכל גווני מוכרחין לשומו בנזק דהא אינו חוזר כלל.

בא"ד. שאין בני אדם בקיאין וכו'. מבואר דמה שעי"ז שלאנשים יש ספק שמא היד לא תתרפא מקרי נזק ששייך ע"ז תשלומין, ורבא דפליג משום דסופו לחזור אינו נזק, אבל לא הגריעותא מחמת שהנזק הזה אינו מציאותי דהיד אליבא דאמת לא ניזוקה רק נדמה להם שניזוקה. וצע"ק דהא רבה עצמו ס"ל לקמן דף צ"ח דבשף מטבע כיון דלא חסרי' אינו חייב, ומה דחייב בחירשו משום דחיסר לו טיפתא דדמא, א"כ כאן דלא חסר לי' אבר למה רבה מסופק אם חייב משום נזק דהא אליבא דאמת אין נזק, ומשמע ברשב"א כאן דרק בצמתה ואין סופה לחזור אז נפל טיפת דם אבל בסופה לחזור לא נפלה טיפת דם, ואיך שייך לחייב נזק.

ועוד צ"ע דאם לא תבעו בדין עד שעבר ונתרפא, לכאורה לא מסתבר שיוכל לתובעו על מה שהי' קצת זמן בינתיים שאז אם היה רוצה למכור עצמו לא היו נותנין לו כל מחירו, ואם נאמר כן א"כ למה כשעדיין לא עבר הזמן יוכל לתובעו כיון דלנו ברור שהיד תחזור לבריאותה הרי זה אצלינו כמו שעבר הזמן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א