אילת השחר/בבא קמא/פה/א

אילת השחר בבא קמא פה א

דף פ"ה ע"א

תוד"ה לדמים. ונראה לר"י וכו'. דברי התוס' צ"ב דאם יש גנות הא חייב בבושת ומה זה שייך לצער, וכן הקשה בתוס' יו"ט, ואולי כוונתם דהי' במקום סתר שאין כאן חיוב בושת, אלא דמ"מ הוא מצטער יותר כמו דאמרינן דאינש מפונק אית לי' צערא טפי, כך כשיש רושם מרגיש יותר צער, ולשון התוס' אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה, היינו דבעצם הצער אין חילוק אלא דמצטרף מה שיש רושם להוסיף על הצער, אלא דיש להקשות למה הוצרכה התורה לחדש בושת דהא בין כך הי' חייב דנתוסף על הצער, ובשלמא הא דצריך להשמיענו בושת בלי צער ניחא, אבל במקום צער יתחייב משום שנתוסף בצער על ידי שיש גם בושת כמו בושת לחוד, ואליבא דאמת יש להקשות עוד באופן אחר בנתכוין להזיק ולא לבייש דחייב על הצער ולא על הבושת, ואמאי והא צריך להכלל בתוך הצער, ודוחק לומר דבושת כזה ששייך להיות בלי צער אז הוא לא שייך להצער אלא הוא דוקא דבר בפנ"ע ולכן כשאינו מתכוין פטור, משא"כ הבושת שאין לו דין בפנ"ע רק הוא מוסיף על הצער דין צער בו.

הא כולהו חמשה דברים איכא. ומשמע דא"א לעשות שומא כמה הי' רוצה בשביל הצער לבד אם מחשבינן להו ביחד עם הכל, וצ"ע לפר"י המובא ברא"ש פרק הכונס סי' ט' דמשלמין רק צער דבשעת מכה עי"ש, איך יכולין להפריד ולדעת כמה ירצה בשביל צער זה כיון דתמיד נמצא גם צער שלאחרי המכה וצע"ק.

דכסיפא ליה מילתא למישקל מבשרו למשדייה לכלבים. משמע דאין חיוב קבורה לאבר שנפרש מן אדם חי. והראוני בס' אגרות משה יו"ד חלק ג' סי' קמ"א שהביא דעת הנובי"ת יו"ד סי' ר"ט דאי"צ קבורה באבר מן החי מצד מצות קבורה, ודעתו נוטה דצריך קבורה, ועי' ליקוט תשובות וחידושים לרעק"א סי' נ' דפסק דצריך קבורה.

רש"י ד"ה היכי שיימינן. את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל. פירוש דהמקשן סובר דכיון דכאילו קונה את היד יש לו רשות לקוצצה ולא שייך שומא ע"ז, וע"ז תירץ שמואל דשמין כדי לקוצצה עולה יותר מדמי יד, ובמה שקנה היד אין לו עוד רשות לקוצצה, והראוני שרש"י בחומש פרשת משפטים (כ"א כ"ה) פירש דהי' סברא לומר דכיון דקנה את היד יש לו לחתכה, ולפי"ז קושית הגמ' ע"ז גופא מה דהפצע תחת פצע מרבה, היינו דהי' קשה לו דנהי דמרבינן מ"מ לא שייך שומא על היד, וע"ז משני דבשביל קטיעת היד לשום יעלה יותר, וע"ז פרכינן בקטיעת היד הא יהי' כל הה' דברים, ועי' ברש"ש שהקשה מה דרש"י סותר כאן למ"ש בחומש ולעיל ד' ע"ב דמשמע דצער כל דהו יש בסם וע"ז פטור, וצריך לומר דכיון דא"א זה נכלל בתשלום היד, וכאן רש"י יסבור דמ"מ שייך ע"ז תשלום דהתשלומין הוא בשביל היד ולא בשביל הקטיעה כלל אף ע"י הצער הכי פחות, וצ"ע.

לא ניתנה לאגד. יש לעיין אם לא ניתנה רשות הרי ע"כ היינו דאינו מחויב לשלם, א"כ מה שייך לומר ריפוי דתנא בי' קרא מיחייב, והא אם חייב הרי גילתה תורה דיש לו רשות דהא הרשות ואינו רשות הכל הא נוגע לענין חייב, דהא אין כאן סתם איסור, אלא דאין לו רשות הביאור דנותן המכה אינו אחראי על זה וא"כ ע"כ פטור, ואם התורה גילתה דבכ"ז חייב הרי גילתה דיש לו רשות, ולכן הי' נראה דהביאור בלא ניתנה רשות היינו דהשאלה היא אם זה נקרא בגדרי ריפוי הרגיל, דכשמצטער צער צינה אם זה נחשב צער לענין שלא רגילין אנשים להתרפאות ע"י יסורים כאלו, ואם לא ניתנה רשות היינו דדרך ריפוי הוא יחד עם הצער הזה וממילא הי' סברא לפטור, וע"ז בא הגזה"כ דאעפ"כ חייב לרפאותו, ועל שבת לא גילתה התורה והו"ל לענין זה אינו אחראי, והנה אם ניתנה רשות לאגד אם יעשה השומא על ריפוי של כל הזמן בודאי דיצטרך לעשות חשבון עם הצמחין, משא"כ אם לא ניתנה לאגד נהי דאם איגד ועלו בו צמחין חייב לרפאותו אבל לכתחילה אולי לא קובעין שומא ע"ז, וצ"ע בכ"ז.

ואי א"ל וכו' ואנא מסינא נפשאי וכו' קוץ לי מקץ וכו' וקרו לי שור המזיק. הנה לכאורה הא חזינן דאין רשות להניזק לבחור איזה רופא שרוצה, דהא משמע דרופא של אותה העיר שאין לו הטענה דאסיא רחיקא עינא עוירא יהי' מוכרח לקבל איזה שהמזיק יתן לו, וא"כ צ"ב למה הי' סברא שיוכל לטעון כך, דהוא בודאי ידאג לרפא עצמו יותר מכולם, וכמו דיכול לטעון דאינו רוצה אסיא רחיקא דאינו דואג מספיק לרפואת החולה ה"נ במקום דהוא רוצה איהו עדיף, ולזה צריך הטענה דאדרבה המזיק יוכל לטעון דאיני רוצה לבטוח עליך שיעלה לי יותר, וא"כ הי' סברא דרק מפני טענת שקלת מינאי טפי יוכל לומר דאינו רוצה שהנחבל ירפא עצמו, אבל כשטוען הנחבל קוץ לי מיקץ שוב נשאר הסברא הקודמת דהנחבל יהי' לו רשות לרפא עצמו, דהא הוא טוען שבוטח ודואג על רפואת עצמו יותר מכל הרופאים, וכיון דאין לו חשש הפסד ממון להמזיק הי' סברא דרשות ביד הנחבל ולזה צריכים לטעמא דקרו לו שור המזיק.

ולפי"ז אין ראי' למש"כ החזו"א בסי' ו' ס"ק ג' להוכיח מכאן דאין רשות ביד המזיק לטעון דאינו רוצה לשלם על שבירת החפץ רק רוצה לתקנו, דא"כ למה לי לטעמא דקרו לי' שור המזיק דתיפוק לי' דיכול לטעון אני רוצה לרפא אותך ע"י רופא דהיינו כמו לתקן ולא לשלם כסף, דלפימש"נ שאני כאן דהי' סברא דיוכל לטעון שרוצה לרפאות את עצמו, שבזה יותר בוטח שתהי' רפואה טובה.

והנה כאן בריפוי מסתבר דהחיוב אינו אלא הריפוי אלא דהתורה גילתה דצריך להוציא כסף בעד הריפוי, ויש להסתפק בהא דהניזק יכול לומר דמית עלי כאריא ארבא או אסיא רחיקא עינא עוירא, האם זהו מחמת זכותי חיובי ממון הניזק בהריפוי, או דזה אינו שייך לזכותי ממון שלו אלא זכותו של נחבל, והנפק"מ יהי' בעבד כנעני דמבואר בגיטין דף י"ב ע"ב דצריך לרפאותו אבל הא מ"מ לענין דיני ממון הוא של האדון, ומסתבר דגם בריפוי מחמת זכיות הממון שייך לאדונו וא"כ מי יוכל לטעון אסיא רחיקא עינא עוירא, דאם נימא דזה מחמת דין נחבל, הנחבל הוא העבד, אבל אם זה זכותו מחמת דינו בהתשלומין אז יוכל לטעון האדון [וע"ע משנ"ת בזה בע"א לקמן בעמוד ב' על רש"י ד"ה נפקא מינה].

והנה ברמב"ם פ"ד מהל' חובל הל' י' מבואר דריפוי לאדונו ואפילו ציערו בסם ונתרפא, ולכאורה קשה דהא עצם הריפוי שייך להעבד וכמבואר בגיטין דף י"ב ב', ואין לומר דפסק כהירושלמי דהרב מקבל ה' דברים, דהא הרא"ש כתב דהכונה על ההפרש דב' ימים דאייתרי קאי דעצם הריפוי בודאי להעבד, וגם הרי"ף העתיק את שניהם, וגם צע"ק למה הוצרך הרי"ף להביא הירושלמי כיון דאין שם שום חידוש יותר ממה דבגמ' בגיטין.

ונראה כוונתו דגם בריפוי נהי דהוא לרפאותו דאל"כ אין זה ריפוי, אבל הזכות ממון שבזה הוא לאדון וממילא כל הטענות והדו"ד צריך להיות עם האדון, וזה שכתב הרמב"ם רבו נוטל חמשה דברים ואם הרב רוצה למחול הרשות בידו ואין העבד יכול לטעון לאדון איני רוצה איזה רופא שתבחר לי וכדומה, דהחיוב ממון לאדון והוא הבעלים על הריפוי, והוסיף הרמב"ם הרבותא של הגמ' דריוח דצער הריפוי גם של האדון, אע"פ שלזה הי' מקום לומר דכיון דאין רשות לאדון בהצער אז החלק הזה של הריפוי שייך לעבד וכמו דאמרינן בגמ' דזה החידוש.

והנה מהגמ' הזאת בגיטין יש להוכיח דאם את עצם הכסף זכה העבד באופן שאין שייך לאדון זכי' בו אז אין האדון זוכה את הכסף, היינו דתמיד מה דזוכה האדון בכסף של עבדו היינו משום דגם זה הוא מזכותי האדון דכל מה שנותנים לו או שמוצא וכדומה זוכה האדון, אבל אם יצויר אופן שיש לו כסף שלא הי' לו זכי' מקודם שכשיזכה העבד יהי' לו באמת האדון לא יזכה בזה, דהנה כאן נהי דהייתי סובר דצערא לא זכי לי' רחמנא, סו"ס יש לו כסף ולמה לא יקח מזה האדון, הרי דאם זה כסף של ריפוי ובכסף של ריפוי הרי אין זכי' לאדון בהכסף אלא לרפאות בזה את עבדו ואין לו רשות ע"י צער דסמא חריפא, ממילא נשאר כסף ריפוי שאין בו זכות בעיקר זכותו, ולא נימא מאי איכפת לן סו"ס יש כאן כסף, כיון דכסף דריפוי אין בו זכות לאדון אלא לרפואתו, והא דבאמת שייך לאדון היינו דקמ"ל דיש לו זכות בריפוי אפילו אם ע"י צערא דסמא חריפא, מ"מ נהי דעשה שלא כהוגן מ"מ יש לו זכות בעצם הריפוי דיהי' שלו היכן שלא יצטרכו כגון שנתרפא מהר.

והנה הקצוה"ח בסי' רמ"ט ס"ק ב' הביא מתשובת לחם רב דמה שקנה עבד קנה רבו היינו אפי' מה שקנה קודם שנמכר לרבו עי"ש, ובחזו"א אהע"ז סימן קמ"ח לדף כ"ב ב' הקשה דא"כ איך עבד שמוכר עצמו בכסף נקנה דהא תיכף שייך גם הכסף להאדון עי"ש, ולפי הנ"ל יתכן דכסף דאין לו זכות בעיקר קניינו באמת ישאר שלו וזה תלוי בהשאלה הנ"ל. (מהדו"ק)

תוד"ה עבר על דברי הרופא. לא חשיב לי' פושע כל כך. היינו דלכן ס"ד דהחובל יהי' חייב אע"ג דנתקלקל מחמת שלא ציית לדברי הרופא, וצע"ק דבשלמא אם ע"י פשיעתו הוי כחייב עצמו שייך לומר דכאן לא פשע כל כך, אבל כיון דהוא גרם שיהי' חולה, אפי' לא פשע מ"מ למה ס"ד דהחובל יהי' חייב עבור מה שהחולה גרם לעצמו בשוגג שיתמשך חוליו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א