אילת השחר/בבא קמא/פג/ב

אילת השחר בבא קמא פג ב

פרק שמיני החובל דף פ"ג ע"ב

רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק. ומבואר ברש"י דהפסידו לו שאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי. והרא"ש כתב דשמין אותו בתור עבד כנעני דאילו בתור עבד עברי כיון דיכול למכור עצמו כמה פעמים א"כ יוצא דנחמיר אז יותר מדאי על המזיק, ועי' פלפולא חריפתא. וביש"ש כתב דגם רש"י מודה דשמין כעבד כנעני, ועיקר ראייתו מהא דשיימינן פגם כמה אדם נותן להשיא לעבדו בתולה, אמנם רש"י מבאר מה הפסיד לו במה שהזיקו דהפסיד לו שהי' יכול למכור עצמו לעבד עברי וכן האשה יכולה למכור עצמה. והכונה מסתמא להשכיר כמש"כ תיכף אח"ז. אמנם עדיין צ"ב דהא בזמן הזה שאין יובל נוהג אין נוהג גם דין עבד עברי, ואם הכונה להשכיר עצמו א"כ ל"צ לומר בעבד עברי.

ויש לבאר דהנה לעיל דף ע"ח ע"ב הבאנו אם החיוב לשלם הוא תמיד רק כפי כמה שהפסיד, או דסגי אם יש לו דין בעלים אז חייב לשלם אפילו לא הפסידו, ולא דמי למה דלמ"ד דבנודר שור מצי פטר נפשי' בכבש דאז גם הגנב אין משלם לו יותר, דהתם הא כל בעלותו הוא משום דגורם לו ממון לכן לא יהי' לו דין בעלים על יותר מכבש, אבל היכא דיש לו דין בעלים שלם שייך לחייבו אפי' לא הפסיד לו.

אמנם כל זה אם הדבר הוא דבר ששייך בו הפסד, אבל על מה שלא שייך הפסד לא שייך שיתחייב לו, וכן מה שהבאנו ששייך שיאכל תרומה עבד כהן שאינו שוה כלום, הרי דשייך בעלות על מה שאינו שוה כלום, מ"מ עבד הוא כזה דבר ששוה כסף ושייך עליו בעלות. ולפי"ז לולא מה שחידשה תורה דין עבד עברי אז אדם לא הי' כלל חפצא של כסף ולא הי' שייך לשלם על חבלתו, ורק משום דבן חורין יכול להיות נמכר, הרי דהוא חפצא של ממון ושייך בזה בעלות בדיני ממונות, לכן יש כבר לחייבו אפי' אם האיש הזה לא הפסיד בפועל אפשרות מכירה כגון בזמן הזה או אשה או תינוק כדלהלן פ"ד ע"א, כיון שגם בן חורין הוא חפצא הנמכר, וגם שייך כבר פגם לשום כאילו היתה שפחה, הכל מכח זה שמזה שיש דין עבד עברי הרי דהוא חפצא ששייך בו בעלות על גופו לימכר בתור עבד, ואע"פ שאינו נמכר בעבד כנעני אין זה משום דחסר בבעלותו לזה, ואז כבר יתכן שישלם או כעבד עברי או כמו שפירש היש"ש דגם לרש"י משלמין לפי שומא של עבד כנעני.

ובשיטת הרא"ש יש לומר דס"ל דגם בל"ז פשיטא דשייך בעלות על עצמו לכל הענינים ואפי' בדין ממוני, ולא הוצרך לטעם דמפסידו מחמת שהי' יכול למכור עצמו לעבד עברי.

שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. בשטמ"ק לקמן דף פ"ו מביא מהמאירי דבהכהו על ידו וסופה לחזור כתבו הרבה ראשונים דמשלם כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מיני', והביא דבירושלמי כתוב דמשלם כל שכרו, ופירש משום דנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו עי"ש, וא"כ ה"נ בשבת דשומר קישואין יש לומר בכה"ג, אמנם לשאר הראשונים דמפרשי דמשלם כפועל בטל, יש לעיין למה בשבת דשומר קישואין לא כתבו כך, דהא אינו עומד לעשות אלא שמירת קישואין ועכשיו אינו עושה כלום, וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ומזיק הל' י"א מחלק בהדיא, וכן משמע ברא"ש.

ונראה דשאני התם דמשלם לו בשביל מה שביטלו ממלאכתו ממש, וע"ז הוא דצריכים לנכות כפועל בטל דאינו דומה עושה מלאכה ליושב ריקם, משא"כ כאן הא שכר כשומר קישואין צריך לשלם אפילו אם אינו רוצה להיות שומר קישואין, אלא דהוי כעין נזק דאע"ג דאינו רוצה להימכר בתור עבד מ"מ זה נקרא דהפסידו כיון שאם הי' רוצה הי' יכול להרויח זה, וה"נ שבת ממילא צריך לשלם כשומר קישואין כי אם הי' רוצה הי' יכול לקבל כל שכרו של שומר קישואין, אבל לא מפני שהפסיד הכסף במציאות מחייבינן לי' אלא מפני שהפסידו האפשרות של להיות שומר קישואין, אבל כשמשלם לו על ביטול מלאכתו ממש הא משלם לי' שכר ביטול יותר משכר הכי פחות, דכאן הרי אין אפשרות רק של שומר קישואין דהא יש כמה מלאכות שאפשר עדיין לעשות אלא דמחייבינן לי' על הכי פחותה, וזה צריך לשלם אפילו אם בין כך לא הי' עומד לעשות כזה מלאכה כגון שהוא עשיר, אלא דהפסד הזה בודאי הפסיד על ידי שאין לו האפשרות, נמצא דשבת המשתלם אינו בעד מה שהפסיד כסף שהי' מקבל, אלא דמה שגרם לו שלא יוכל לשמור קישואין אם ירצה, וע"ז בחרנו המלאכה הכי פחותה וזה צריך לשלם לגמרי בלי לנכות כפועל בטל, משא"כ בשבת שהפסיד לו הריוח שהי' מרויח דע"ז צריכים לשלם דוקא ממה שהי' מרויח לפני זה ע"ז מנכינן כפועל בטל.

תוד"ה החובל. דריש בריש הנחנקין מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה. ומכה בהמה לרפואה כתב רש"י בסנהדרין שם דהיינו להקיז דם דודאי פטור כיון דלא הזיקה. וצ"ע דכשלא הזיק מה ישלם, אבל במכה אביו דחייב מיתה בעד החבורה לא מחמת דהפסיד לו אולי יתחייב בכל גווני מיתה, ובשלמא למאן דיליף אפשר משאי אפשר א"ש, אבל למאן דס"ל דאין ללמוד אפשר משאי אפשר צ"ע.

וכי תימא כל כי האי שקיל מיני' ממונא. יש לעיין כיון דעין תחת עין הוא ממש ולא מצינו כלל חיוב ממון על הוצאת עין, מנא תיתי לחדש דכשעינו קטנה יקח ממנו ממונא.

והנה יש להסתפק בהאי חיוב ממון דהיזק איברים אם זה מחידוש התורה, דבלי שכתבה תורה לא יכולנו כלל לדעת דחייב ע"ז ממון, אפי' בלי שכתוב עין תחת עין שזה גורם לטעות ולפרש עין תחת עין ממש, מ"מ לא הוי ידעינן לחייב ממון, דהא לא הפסידו ממש ממון, ורק מגזה"כ שנתחדש דגם ע"ז יש חיוב כהפסד ממון, או דזה הוי ידעינן מסברא. ובס' חידושי ר"ח הלוי פ"ה מהל' טוען ונטען נקט דכמו בצער ודאי אין הפסד ממון אלא משלם מגזה"כ ה"נ בנזק אין החיוב עבור הפסד הממון אלא מחידוש התורה. ולדבריו יקשה כיון דבסברא אין זה הפסד ממון א"כ בעינו קטנה נהי דאין הגזה"כ להוציא לו העין, מ"מ מנ"ל לחדש חיוב ממון דהא אין בהוצאת עין של הנחבל הפסד ממון. משמע מסוגיין דלפי גדרי הפסד אפשר להחשיבו מפסיד ממש, אלא דכתוב עין תחת עין ומשמע כפשוטו דגילתה תורה דחייב להוציא עינו, וכ"ז כשאפשר, אבל כשעינו קטנה דאז לא מתקיים עין תחת עין שוב הי' סברא דנחייבו מחמת מזיק ממון, וע"ז הוצרך לומר דא"א משום דכתיב משפט א' יהי' לכם משפט השוה לכולכם.

ומ"מ גם לסברת הגר"ח ז"ל יש לומר דאחרי דמצינו דבשור שנגח וחבל אדם חייב ממון כדכתיב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, וע"כ לא פליגי ר"ע ורבנן אלא אי משלם נזק שלם או ח"נ, עכ"פ כבר כתוב תשלומין עבור חבלת אדם, ממילא בעינו קטנה דא"א לקיים עין תחת עין ממש אז הייתי מחייבו ממון, ולכן הוצרך משפט א' השוה לכולכם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א