אילת השחר/בבא קמא/עח/ב

אילת השחר בבא קמא עח ב

דף ע"ח ע"ב

רש"י ד"ה גנב פטר עצמו. דאתשלומין דבעלים מחייב וכו'. עי' שלטי הגבורים בפ"ק דבבא בתרא (עמ' ו' מדפי הרי"ף) ודבריו צ"ב מה שכתב דלר"ש אינו מחויב לההקדש ולכן פוטר עצמו בכבש משא"כ לרבנן דהבעלים הוא הנודר ולכן פטר נפשי', דנמצא דלר' שמעון פקעו זכותי ההקדש בזה שהוא גורם לממון.

ולכאורה בין לר"ש ובין לרבנן הקרן יתחייב לשלם שור להקדש וע"ז לא הי' בעיא, והבעיא היא רק על כפל דלבעלים, ולכן זה שייך רק לר"ש, דאילו לרבנן הרי אין כאן חיוב אלא קרן, וקרן בין לרבנן ובין לר"ש אינו חייב אלא להקדש, אלא דלר"ש גם הבעלים ע"י דגורם להם הפסד ממון שייך להתחייב חיוב כפל, אבל ודאי בחיוב דשייך לחייב לבעל האמיתי א"א לפטור מטעם גורם לממון, וכן אם לא הי' מיעוט למעט הקדש ודאי דהי' חייב הכפל והדו"ה להקדש ולא הוי פטרינן לי' מטעם דיש חיוב דגורם לממון להמקדיש [רק לכאורה דהי' לנו ספק אם יהי' חייב גם למי שגרמו הפסד ממון], אבל כיון דהתורה פטרה להקדש ודיינינן שפיר להמקדיש, אבל על הקרן דלא פטרה וכיון שנתחייב לשלם הקרן וממילא עי"ז נפטרו גם הבעלים מלשלם, נמצא דיש בזה ממילא חזרה גם להמקדיש.

ואין לתמוה איך אפשר להתחייב להבעלים בלי שמשלמין להם הקרן ואין כאן לגבי הבעלים תשלומי דו"ה, דהא בזה כשמחזיר לההקדש הוי חזרה להבעלים דהיינו שאינם צריכים לשלם לההקדש, ואם זה נקרא אצלם ממון במה שנפטרים מאחריות שעי"ז רוצים להטיל חיוב על הגנב, א"כ זה נקרא חזרת ממון במה שנותנים להקדש והם נפטרים.

ולפי"ז מש"כ רש"י ואפסידא דהקדש מיפטר, היינו דאינו חייב תשלומי כפל דו"ה ע"ז, אבל על עצם הקרן באמת חייב אם רוצים לפרש דברי רש"י שלא יקשה עליו מהתוספתא שהביא השלטי גבורים.

תוד"ה מי פטר. מבואר דאע"ג דהנודר פוטר עצמו בכבש, מכל מקום הי' ס"ד דאולי הגנב ישלם שור, וברש"ש העיר מ"ש מהא דבאינו חייב באחריות אינו חייב מחמת דהפסידו מצוה ולמה כאן נחייבו על מה שאינו יכול לעשות מצוה מן המובחר. ותירץ משום דכדי להיות בעלים לא סגי במה שזה נוגע לו לעשיית מצוה, אבל מי שהוא בעלים ס"ד דנחייבנו גם על מה שלא יוכל לעשות המצוה. וקצ"ע מה הי' הצד שיהי' חייב, דבשלמא אם בעלותו לא היתה באה מחמת דגורמים לו הפסד ממון, שייך שיתחייב ע"ז כמו שיתבאר בדברינו להלן, אבל כאן דכל בעלותו הוא מכח הפסדו בממון, וכיון דהפסדו בממון אינו אלא כנגד כבש, א"כ אין בעלותו אלא כנגד כבש ולמה ס"ד דיצטרך לשלם לו שור.

ויש לעיין גם אחר דפשטינן דמצי גנב פטר נפשי' בכבש אם זה רק כאן דכל בעלותו מכח דגורם לו הפסד, וע"ז פשטנו דכיון דמה דגורם לו הפסד הוא רק כנגד כבש אינו מחויב לו יותר, אבל אם יצוייר דהוא בעלים ממש על שור שלם שהוא שוה הרבה אלא שהפסד אין לו אלא כנגד כבש משום שהבעלים לא היו יכולים לקבל עבורו אלא דמי כבש, אם נימא דהחיוב יהי' כנגד דמיו שהוא שוה, או כפי מה שהבעלים מקבלים ע"ז במציאות. והנה לעיל בדף כ' ע"ב הוכחנו דאם סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ועל כן זה מקרי זה נהנה וזה לא חסר לפי רמי בר חמא, כיון שמתייאש שלא יהי' שוה כדמי מה שנהנית, כמבואר שם בתוס', מ"מ אי שן הי' חייב ברה"ר מטעם מזיק הי' משלם הכל, הרי דלגבי מזיק אין משגיחין כנגד מה שהפסידו אלא מה שהדבר הי' שוה, וכיון שהפירות בעצם שוים יותר, אף שלגבי הבעלים לא נקרא שהפסיד כ"כ הרבה מ"מ הי' חייב המזיק הכל, וע"כ דדוקא כאן מסקינן דאינו משלם לו אלא דמי כבש משום דכל מה דיש לו דין בעלים הוא מפני הפסדו, וכיון דהפסדו בממון הוא רק דמי כבש לכן אינו חייב אלא דמי כבש, אבל היכא דהוי בעלים חייב המזיק כל דמים ששוה אפי' אם הבעלים לא הפסידו כל כך. ואע"ג דיש לדחות דהתם במציאות הי' יכול לקבל יותר אלא דהוא חושב דאינו שוה יותר מ"מ הא קרינן לזה לא חסר.

וכן יש להוכיח דהנה הריטב"א כתב בסופ"ב דקידושין דבגונב תרומה מהישראל חייב לשלם לו כפל כפי שיווי הפירות למ"ד טוה"נ ממון אע"ג דאינו יכול ליהנות מזה אלא דמי טובת הנאה, וצע"ק.

וכן יש להוכיח מהא דב"מ דף ל"ה ע"ב דהשואל משלם להשוכר, אע"ג דאין לו שום הפסד, וכן לעיל דף י"א ע"ב בתוד"ה לא מיבעיא, דשו"ש משלם להשו"ח. ועי' באילה"ש ב"מ דף ל"ה ע"ב.

חוץ מאחד ממאה שבו. יש לעיין אם מחמת דשייר ומהני שיורו דכנגד זה לא נמכר, או אפילו אם לא הי' מהני שיורו כגון לס"ד לעיל דף ע"ו א' דבמקדיש קדשי קדשים דלא הוי ממון בעלים הוי כמכירה לגבוה, ובהקדש מזבח הא אם מקדיש חצי הבהמה כיון דפשטה קדושה בכולה א"כ יש כאן ומכרו כולו, או דילמא כיון דהוא שייר אע"ג דממילא פשטה מ"מ אין כאן ומכרו כולו.

אמנם יש לומר דבשלמא מה דהקדיש מחייבו אע"פ דלא חל כמש"כ תוס' לקמן בד"ה גנב והקדיש, מ"מ כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובהדיוט ג"כ לא מהני מכירה, מ"מ על מעשה מכירה חייביה רחמנא, וה"נ אם הקדיש שור הגנוב, אבל כיון דלא שייך פשטה קדושה על מה שאינו של המקדיש ונמצא דלא רק דלא חל אלא דלא עשה מעשה מכירה כלל ולא יתחייב ע"ז דו"ה.

חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה. וכשמוכר חוץ מגיזותיה חייב. ומסתבר דחייב הב' והג' כנגד שיווי השור עם הגיזה, וראי' לזה דהא כל טובח דחייב בודאי כנגד שיווי כל השור אע"ג דלגבי הגיזה הא מעשה הטביחה לא עשתה כלום.

ואפשר לומר דאפי' למ"ד דחוץ מגיזותיה לא הוי שיור, מ"מ אם יש להגנב חלק בהגיזה אינו מחויב דו"ה, ובגמ' לא מיירי מזה. וברמב"ם נזכר שאם יש לו שותפות פטור, והיינו כלשון המשנה, ולא נזכר שום חילוק במה שיש לו השותפות, אע"פ דחוץ מגיזותיה לא הוי שיור, והסברא לזה היא דהא אף למ"ד דיליף דמכרו דומיא דוטבחו, מ"מ הא ודאי אם לא הי' כתוב בתורה אלא וטבחו לחוד מ"מ לא הי' חייב אם יש חלק להגנב אפי' בגיזה, אף דהטביחה הא אינה עושה כלום לגבי הגיזה, דמ"מ בעינן שיהי' כולו באיסורא דגניבה, וה"נ עכשיו דילפינן ומכרו דומיא דטבחו היינו לגבי מה שצריך למכור, אבל לענין זה שלא יהי' בו שום שותפות לא נשתנה בודאי ע"י הילפותא דמכרו דומיא דוטבחו. ובשטמ"ק בשם הרא"ש וכן בנימוק"י בשם הרמ"ה כתב דאם יש לו שותפות אפי' בגיזה פטור, ולפי"ז זה לכו"ע, אבל ברבינו פרץ משמע דלמ"ד דחוץ מגיזה לא הוי שיור ה"נ אם יש לו חלק בהגיזה חייב.

אמנם במה שנקטנו בפשיטות דלמ"ד דגיזה לא הוי שיור אז חייב על המכירה דו"ה כשיווי הבהמה עם הגיזה. יש לעיין קצת דהא בשמינה והכחישה מבואר לעיל דף ס"ה א' בתוס' ללשון אחד דהוכחשה ממילא משלם כדהשתא, א"כ יתכן דמה שלא נמכר לא עדיף מאם לא הי' כלל דמשלם כשוויו של הבהמה כחושה, ובגנבה קטעה ומכרה אם נפשוט דמשלם דו"ה בודאי משלם כדהשתא וכ"ש בנקטעה ממילא וצע"ק.

למ"ד דבר הניתר בשחיטה אם מודה בדבר שעושה טריפה אפי' לא ניתר בשחיטה, עי' ברש"י שכתב דעורה נמי לא הוי שיור אע"ג דניטל עורה הוי טריפה כמבואר בחולין דף נ"ד, הרי דרק דבר הניתר הוי שיור אבל אם אינו ניתר אפי' אם זה טריפה בלי זה מ"מ אינו שיור. ומרש"י הא משמע דבין בדבר העושה נבילה בין אם עי"ז טריפה זה מקרי מעכב בשחיטה, הרי דלמ"ד דבעי ניתר בשחיטה אז דבר העושה טריפה לא הוי שיור, ורק מה שהשחיטה מתרת הוי שיור.

כאן בשותף שטבח לדעת חבירו. דאז הוא חייב, ובמסורת הש"ס הניח בצ"ע משבת צ"ג ע"ב, וכוונתו נראה דמבואר שם דהוי טביחה שלימה לכל א', ואם הי' נקרא שכל א' עשה רק חצי טביחה הי' פטור ולא הי' מהני טביחת החצי של השני, א"כ הא כמו שיש דין דעצם הטביחה צריך להיות וטבחו כולו, ה"נ אם דרשינן וטבחו בחיובא צריך להיות בכל א' יהי' עליו חיוב שלם, והא בודאי אין לכל אחד חיוב שלם, דהא באם טבח שלא לדעת חבירו לא מחשבינן לי' כחיוב שלם על חציו, וא"כ כשחבירו טבח ג"כ הא מ"מ הוא רק טבח חצי בחיובא.

והנה בגליון הש"ס ציין מרש"י לקמן דף ק"ו דמבואר שם דבאמת פטור מטעם חמשה חצאי בקר וזה נגד מסקנת הגמ' דלעיל דף ע"ב, ושם הקשה על רש"י דפתח בטעמא דחמשה חצאי בקר וגומר דפטור דאין טבחו כולו בחיובא, ורוצה להגיה שם א"נ כאילו יש שם שני טעמים, אבל עדיין ישאר קשה דהא הוא נגד מסקנת הגמ' דלעיל, ועוד יש לדקדק דמה מקשה רש"י כאן מהא דלא חמשה חצאי בקר, הא בודאי כאן איירינן מוטבחו כולו בחיובא ואיזה שייכות הוא לחמשה חצאי בקר.

ונראה דבאמת בוטבחו לא כתוב חיובא דהיכן נזכר בזה חיובא, אלא ע"כ דהוא נדרש על החיוב דחמשה בקר ישלם, וע"ז הוא דאמרינן דצריך וטבחו שנוכל לגמור בו חמשה בקר, אבל בטבח ולא נוכל לקיים בו חמשה בקר אלא רק חצי הוא פטור, ונמצא דבאמת דרשינן ולא חמשה חצאי בקר, אלא דלא דרשינן לי' על העמדה בדין כגון בהודה אחר הטביחה אלא על הטביחה, דהטביחה צריכה להיות כזאת שתחייב חמשה בקר ולא חמשה חצאין, וזה מה דהי' קשה לרש"י דהא נמצא דדרשינן ולא חמשה חצאי בקר, ותירץ דלגבי וטבחו באמת דרשינן לי' אבל לענין העמדה בדין כגון בהודה לא איכפת לן, וזה מה דכ' רש"י לקמן דף ק"ו דהפטור הוא מחמת חמשה חצאי בקר דאין כאן וטבחו כולו, דזה טעם אחד דהיכן דבשעת טביחה נוכל לחייב רק חמשה חצאין פטור.

ולפי"ז מבואר דבאמת וטבחו משמע שהוא יטבח ואם עשה חצי טביחה אין כאן וטבחו, ולכן מוכרחין לומר שהוא עשה את כל הטביחה, אבל לענין חיוב הא לא כתוב בהוטבחו לומר דטביחה שאינה של חיובא אין עליה שם טביחה לענין דו"ה, אלא דנתמעט מחיובא היכן דהיא טביחה שלא תחייב, וכיון שהטביחה היא כזאת שהיא מחייבת מה איכפת לן, דהא לא דרשינן לי' מוטבחו דהיינו שההדגשה תהי' שהוא יטבח, אלא דהדרשה היא שצריך להיות חיוב חמשה בקר על הטביחה.

רש"י ד"ה שותף שטבח שלא לדעת. והו"ל כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור. מקשים למה לי מכח דהוי כמוכר אחר הגנב, תיפו"ל דלא עשה כלל מעשה גניבה, דהא טביחה לבד אינו מעשה גניבה, ואפשר דרש"י בא לכלול אפי' אם יגביהה לגונבה משותפו דהוי מעשה גניבה מ"מ פטור דהוי כטובח אחר הגנב.

ואולי אפשר לבאר בדרך אחרת, דהנה אמרינן בב"מ דף ח' ע"א דשותפין שגנבו [ופירש"י דהיינו שהוציא בשביל עצמו ובשביל חבירו] חייב דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. והנה אם חבירו לא הי' מתחייב הוא הי' צריך להתחייב בכל הבהמה, דהא עשה מעשה גניבה לגנוב כולה מבעליה, דזה שגונבה רוצה להוציאה שלא תהי' לבעליה וגם רוצה שתהי' חלק לחבירו, ויש בזה מעשה גניבה גם בלי שרוצה החלק לחבירו, אלא דכיון דכה"ג אמרינן דזכי נמי לחברי' לכן חבירו חייב בהחצי, והנה יש להסתפק מה דדוקא גנב חייב באם טבח ומכר, אם זה משום שרק לגנב דקנאה לגבי קניני גניבה ולחיובי אונסין חייבה תורה דו"ה, או דלמי שעשה מעשה גניבה חייבתו תורה, אבל אינו תלוי כלל בדין קניני גניבה, והנה מדצריך מיעוט בריש פירקין דבעבדים שטרות וקרקעות פטור מכפל, וביארנו שם דאע"ג דאינם נגזלים ולא קונה בהם שום קנינים מ"מ הי' ס"ד לחייב כפל, הרי דלחייבו כפל וה"נ דו"ה לא בעי דוקא שיקנה בקנין גניבה או חיובי אונסין.

והנה לפימשנ"ת נמצא דבעצם זה השותף שהוציא שלא יהי' להבעלים הי' שייך לחייבו, אלא דכיון דכה"ג זכי נמי לחברי' לכן חייב השני, ואין הביאור דלכן לא נקרא שעשה מעשה גניבה, אלא דכיון דכה"ג זכי לחברי' אז החיוב שייך לחייב לחברי' דזכה בשבילו, אבל כיון דמ"מ הוא עשה מעשה גניבה יש מקום לומר דלגבי חיוב דו"ה שפיר יש לחייבו, וגם לא יהי' בזה חסרון של דו"ה ולא גו"ד כיון דחייבים ע"ז הקרן והכפל דאם יש מי שחייב על המעשה גניבה קרן וכפל כבר א"א למעטו מחמת דין דגו"ד וכמש"נ לעיל דף ס"ח ע"ב מדברי הפנ"י, ולפי"ז כל פטורו הוא דאע"ג דהוא עשה מעשה גניבה, כיון דשותפו קנאה ונתחייב אז כעת אם נחייבו הו"ל כגונב וטובח אחר הגנב, כיון דלעניני קניני גניבה הוי ברשות זה שזכה בשבילו, והשינוי הי' צריך להועיל לו והוי לגבי זה אינו ברשותו של הבעלים אלא ברשותו של השני שזכה, ונמצא טובח אחר הגנב.

חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה מהו. יתכן דהבעיא דחוץ מעוברה מהו היינו באת"ל דחוץ ממלאכתה לא הוי שיור קאי, דהא אי הוי שיור א"כ באומר חוץ לעוברה הא הבהמה משמשת ומחזיקה להעובר והו"ל כחוץ למלאכתה, ועי' בשטמ"ק בשם גאון שפירש חוץ למלאכתה דכל זמן שהיא כחושה אסור לו לשחטה, וא"כ אפשר להעמיד דכאן יש לו רשות להלוקח תמיד לשוחטה ולכן כל הבעיא בגלל העובר, וכן יש לעיין אם חוץ ממלאכתה הוי שיור א"כ בחוץ לגיזותיה יהי' שיור משום חוץ למלאכתה, וצריך לומר חוץ מגיזותיה הנמצאים כעת, נמצא דאין לו שום השתמשות בעצם הפרה, אבל בעוברה אפשר דהיינו באת"ל.

ואם מכרו על תנאי כגון לשחטה, משמע דבודאי אם יקיים הלוקח התנאי הוי מכירה, ואם הוכר הגנב לפני זה אז לשיטת הרמב"ם בפ"ב מגנבה הל' י"א דבמכרו אחרי שלושים יום והוכר הגנב לפני זה לא הוי מכירה, ה"נ אם הוכר לפני שקיים התנאי, ואפשר דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול להיות דלא יהי' מכירה כיון דהוכר לפני זה והמכירה לא תתקיים וצ"ע.

שם. חוץ מעוברה וכו'. יש לעיין אם שייך גם להסתפק במכר עובר לבד אם מקרי שיור מה דלא מכר הבהמה. הנה ודאי אע"ג דפר שחוט נקרא פר, מ"מ שור שחוט אינו חייב על מכירתו אפילו למ"ד דלא קנהו בשינוי, והיינו דלגבי זה ודאי אמרינן דמיירי הפסוק מבהמה ששייך לשוחטה, וא"כ כל הספק במכר בהמה חוץ מעובר דהבהמה אינה זקוקה שתתיר אותה שחיטת העובר, אבל במכר העובר דהעובר זקוק לשחיטת האם נמצא דליתי' בטביחה, דהא את העובר לבד א"א לשחוט, ואפי' את"ל דמקרי איתא בשחיטה ע"י שחיטת אמו כיון דכל מה ששייך לדונו בדו"ה הוא מכח שחיטת אמו, א"כ ע"כ הוא לענין זה כחלק אמו והוי שיור, ורק בבהמה יש להסתפק אם הוי שיור דהיא אינה תלוי' בהולד לשום דבר.

שם. חוץ מעוברה מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תבעי לך דהא שייר בה. הנה בחידושי ר' חיים הלוי פ"ז מהל' עבדים הל' ה' מבואר דהאם ודאי אינה כחלק מהעובר אפילו אם עובר ירך אמו, וכל הנידון רק על העובר אם הוא חלק מהאם. וצ"ע דכאן משמע דלמ"ד עובר ירך אמו אז היא כחלק מן העובר ואין זה מכירת כולה.

גנבה קטעה וכו'. ברש"ש כתב דהא דלא הוי שינוי משום דלא נשתנה שמו עי"ז, ויש לומר דשינוי הוא רק אם כל הדבר נשתנה ובקטעה לא נשתנה כל הבהמה, אמנם זה ג"כ כמו שכתב הרש"ש דלא נשתנה שמו דהוי הבהמה כמו קודם אלא דחסר רגל ולא נשתנה שם כל הבהמה. וצריך לחלק מהא דשמינה והכחישה דתניא לעיל דף ס"ה א' דחייב דו"ה כיון דיכולה לחזור לקדמותו להתפטם לא הוי חסרון ושיור משא"כ בקטעה. ועי' בקובץ שעורים דהקשה למה משלם שם כדמעיקרא לפי התוס' לפי ביאורו דזה תלוי מתי נתחדש החיוב בעד טביחתו ומכירתו, אבל למה משלם בכלל דו"ה לא הקשה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א