אילת השחר/בבא קמא/עא/ב

אילת השחר בבא קמא עא ב

דף ע"א ע"ב

ולא דמריה קטבח. הנה לכאורה כל גנב כשמתחיל לשחוט הא לא יקפידו הבעלים שוב כשיגמור שהרי במה שגומר אינו מפסיד להם כלום, אדרבה כל זמן שלא יגמור הרי תיפסד לגמרי, דתהי' טריפה, ואם יעבור זמן שהיי' תיפסד ותמות בין כך, וא"כ אין להם שוב נפק"מ אם ישחטנה או לא, וכיון שזה ודאי לא איכפת להם ואין השחיטה מגרעת להם כלום אין כאן וטבחו כולו באיסורו.

וצריך לומר דלענין זה מספיק מה דלפני תחילת הטביחה הי' הקפדה על כל ענין השחיטה, והוי טבחו כולו באיסורא כיון דבעצם הדבר לא ניחא ליה השחיטה שבסוף ג"כ, משא"כ לענין מה דנאסר אח"כ א"א לחייבו כיון דלא שייך חיובים על סוף השחיטה דאינו שלו, ולקמן דף ע"ו מבואר דשחט קרבן של חבירו לשם חבירו ונשפך הדם דלא חזרה קרן לבעלים חייב על הטביחה לר"ש דגורם לממון כממון דמי, אע"פ דהשחיטה לטובת הבעלים ולשם הבעלים, ולולא שנשפך הי' כאן חזרה, התם ג"כ יש על כל הענין קפידא מצד הבעלים אלא דאם בסוף נזרק ונקרב כדין הוי חזרה, אבל איה"נ הבעלים מקפידין על מה שעושה בלי רשותם כבעה"ב. (מהדו"ק)

כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולא דמרי' קא טבח. הנה להני דסברי דאיסורי הנאה אינו שלו [וכמו דמשמע לשון הגמ', ועי' בבית הלוי ח"א סי' מ"ח שעמד ליישב שיטת הסוברים דמקרי שלו], א"כ הא יתחייב בזה גופא שהוציא זה מרשות הבעלים וכמו שמכר את הבהמה דמי, ואף דיש לומר דקושית הגמ' דמדין טובח א"א לחייבו ומהברייתא הא משמע דחייב מדין טובח, מ"מ פשטות הגמ' משמע דפריך דיפטר לגמרי, משמע דבזה שהוציא מרשות הבעלים ועשהו שאין לו בעלים ולא מסרו לרשות אחר אין זה בגזה"כ דמכירה, ובהקדיש לבדק הבית דאמרינן לקמן דף ע"ט דחייב דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה, ע"כ דהקדש הוא בעלים ממש כרשות הדיוט לענין זה, וצע"ק על מה שכתוב בכתבים בשם הגר"ח מבריסק דהקדש אינו רשות, ומה דפטור נגח ואח"כ הקדיש משום דהוי כנגח ואח"כ הפקיר דאין לו בעלים. אמנם זה לא קשה רק מכאן דגם בקידושין כ"ח ב' ובדוכתי טובא מבואר דיש רשות גבוה, ובכמה דוכתי חלוק הקדש מהפקר כמו הא דמבואר בב"מ כ"א ב' דבהקדיש ופדה קודם מירוח חייב לעשר משא"כ הפקר וזכה קודם מירוח פטור.

באומר בגמר זביחה הוא עובדה. היינו דהמחשבה היא קודם שתהי' לע"ז בסוף, וזה בא' משתי אופנים, או משום דכיון דחשב עכשיו אז אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה ולכן בגמר זביחה מקרי דעובד ע"ז, או דנקבע מחשבה על אחרי זמן, אבל קשה לומר דבשעת גמר השחיטה הוא חשב לע"ז דא"א לצמצם ונאסרת משהו לפני הגמר ולאו דמרה קטבח.

ועי' בזבחים דף י' מחלוקת ר"י ור"ל אי מחשבין מעבודה לעבודה בע"ז, והא דלא יועיל מחשבתו הקודמת מחמת כיון דאמר בפירוש שיהי' אז על דעת כן הוי כאילו אמר בשעת סוף השחיטה כמש"כ התוס' בזבחים דף ב' ע"ב בד"ה הא, וגם הא יש לומר על דעת הראשונה הוא עושה והוי כאילו אמר אז, ונצטרך לומר דכל המחלוקת שם אם אח"כ לא זרק כלל כמו שמשמע מרש"י שם, או שבשעת זריקה אמר בפירוש דאינו שוחט לע"ז רק כיון דאמר קודם ומחשבין מעבודה לעבודה כבר חל דין פסול, אבל היכא שאח"כ זרק ולא חשב מהני להיות כמו שחשב קודם על הזריקה בפשיטות וה"נ כאן. ואולי דכיון דאסור מחשבה כזאת, לא מהני דעתו שחשב על אח"כ, ואולי באותה עבודה א"צ להטעם משום דאח"כ דעתו כמו שאמר קודם, אלא דמחשבתו שחשב על הסוף מהני לפסול אפילו שבסוף אמר בפירוש שאינו שוחט לע"ז, אבל לא משמע כך בתוס' בזבחים דף ב' ע"ב.

שם. באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכו' וסבר לה כר"ש וכו'. בדרו"ח רעק"א כתובות דף ל"ד א' ביאר דלמסקנא אפשר להעמיד גם השוחט לע"ז בגנב מבית שומר וחייב משום דבר הגורם לממון [וכ"כ בהפלאה שם]. ויש לעיין דהא בתחילת השחיטה עושה שחיטה בדבר ששייך להבעלים ובאמצע שחיטה זה כבר לאו דמרה ומתחיל כעת לשחוט ולהתחייב להשומר, ולפימש"כ תוס' לקמן דף ע"ב א' ד"ה כי קמחייב דאינו חייב על הטביחה אא"כ כל הטביחה היא כזאת ששייך לחייב עליה דו"ה, וכמו דלא חייב על התחלה בלי סוף כמו"כ לא יתחייב על הסוף בלי שיש לחייבו גם על ההתחלה, לכן לא שייך לחייב להשומר, דהא להשומר חסר תחילת שחיטה חיובית לגביה, ולמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ג"כ נראה דחסר בטבחו כולו באיסורא ובחיובא לגבי השני, אמנם גם אם אין חסרון של וטבחו כולו בחיובא, מ"מ אע"ג דכתבו תוס' לעיל דף ס"ה א' בד"ה מה לי קטלה, דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף חייב כפי שיווי הבהמה בהתחלת השחיטה משום דזה הוא עשה, דלכן גם בהכחישה חייב כפי מה שהיתה שוה קודם שהכחישה, אבל כל זה אם זה של אותו בעלים, אבל כאן א"א לחייב כפי מה שהיתה שוה לפני שהתחיל לשחוט, דהא אז לא טבח של השומר כמש"כ התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב.

ועי' בחידושי הגר"ש הכהן סי' ל"ו אות י' דרוצה לומר דלא יכול להתחייב כפל להבעלים וגו"ד להשומר, אבל בדף ס"ח ע"ב הבאנו מרש"י ומפנ"י שם דשייך להתחייב כה"ג, אבל להתחייב דו"ה קצת להבעלים וקצת להשומר אי אפשר דלגבי כל א' חסר בוטבחו כולו בחיובא לגביה.

עוד רצה לומר בחידושי הגר"ש שם דלא שייך חיוב קרן לא' וכפל לאחר, ולכן ל"ק למה גונב מן הגנב לא ישלם כפל להשומר וקרן לבעלים, ועי' בראב"ד הובא בשטמ"ק לקמן דף ע"ח ע"ב דשייך להיות חייב קרן להקדש וכפל לבעל הקרבן מדין גורם לממון לר"ש דכממון דמי, וע"ז בעי שם אי חייב כפל כשור או ככבש כיון דהוי מצי למיפטר נפשי' בכבש, וכ"כ באילת השחר כתובות דף ל"ד.

וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. הנה שור הנסקל אין בו זכיה, ונהי דלהבעלים הוי גורם לממון מ"מ הגנב אינו יכול לקנות זה, וע"כ דכל שעושה פעולת הוצאה ע"י מעשה קנין שאם זה הי' חפץ ששייך לקנותו הי' קונה זה סגי לחייב הגנב, ועי' מש"כ לעיל דף ס"ב ע"ב בתוד"ה יצאו שטרות לענין שטרות, וכאן פשוט יותר דכה"ג שייך לחייבו משום גניבה.

שם. וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. וצ"ל דשור הנסקל אפילו אחרי ששחט בו פורתא עדיין יכול להפטר ע"י שיאמר הרי שלך לפניך, דלכן יש כאן לגבי השומר וטבחו כולו באיסורא, דהא כתבו תוס' דלא נחשב שינוי כל זמן שלא נשחט רוב הסימנין, וכן בשוחט לע"ז אע"ג דכששחט בה פורתא לע"ז דאסרה הגנב, מ"מ השומר יכול לומר הרי שלך לפניך ויפטר, ועל המקצת ששחט הגנב אינו חייב השומר כיון דזה היזק שאינו ניכר.

ואפילו אם על המקצת הזה הי' כבר חייב, מ"מ הא כתבו תוס' לעיל דף ס"ה דאע"ג דבסוף השחיטה היא שוה פחות אזלינן לגבי זה בתר תחילת השחיטה, וכמו בכל טובח דבסוף הוא כבר מזיק להבעלים פחות משור שלם, מ"מ לגבי זה חייב כמו שהי' בהתחלת הטביחה ה"נ כאן.

שם. וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ולכן חייב לשלם להשומר מה שהפסידו ע"י הגניבה והטביחה. יש לעיין דהנה נראה דגנב שטבח חייב על הטביחה אפי' שע"י הטביחה לא הוזל כספו של השור, וכהא דאמרינן לעיל דף מ"ו ע"א דאוקיר בישרא וקם בדמי רידיא דמ"מ חיוב הטביחה על שגרם שלא יהי' לו שור חי, וכן למ"ד דשינוי לא קנה נמצא דבטביחה לא הפסיד לו רק ההפרש בין שור חי למת, ומ"מ משלם ג' פעמים דמי כל השור, הרי דאין החיוב עבור הפסד הממון, וכל זה בכל גנב שטבח, אבל כאן דכל מה דצריך לשלם לו מחמת שהפסיד לו האפשרות להחזיר להבעה"ב השור שחייב לסוקלו, והא בזה ששחטו לא הפסיד לו שור חי דבין כך לא הי' נשאר להשומר השור החי, וא"כ יתחייב רק עבור הפסד הדמים, ויהי' תלוי אם באמת יש הפסד דמים ע"י הטביחה יותר מאם לא טבחי', ולפי מה שהפסיד יצטרך לשלם לו ולא יותר.

והנה בפורע חובו של חבירו ס"ל לחנן דפטור, ולר"ת פסקינן כוותיה רק לגבי אם נתן מזונות לאשת מי שהלך בעלה למדינת הים כמבואר לקמן דף ק"ט בתוס' ד"ה בעל חוב, אבל שאר הפוסקים ס"ל דהלכה כמותו בכל פריעת חוב, והטעם כתבו התוס' לעיל דף נ"ח דיכול לומר מפייס הוינא ומחיל לי, וא"כ למה צריך לשלם להשומר מחמת שעי"ז יתחייב לשלם להבעה"ב, וכן בכל שריפת שטר, וכן בהא דלקמן דף ק"ה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע דגרם לו הפסד ע"י שיהי' לו חיוב אחריות, יאמר לו בין כך לא ברי שתשלם כי אולי ע"י שתפייס אותו יפטור אותך מהחוב, וע"כ דעצם הדבר להיות חייב לשלם מקרי הפסד ממון אע"פ שיתכן שע"י פיוס ימחול לו, דאינו מחויב לעשות השתדלות ופיוסים שימחול לו ולכן הוי הפסד ודאי, משא"כ אם פרע החוב בשבילו יכול הלוה לטעון הייתי משתדל לעשות פיוס להמלוה שימחול לי.

שם. דבר הגורם לממון כממון דמי. יש לעיין אם הזיק לו דבר שיש אנשים מיוחדים או איש אחד שיתן עבור זה הרבה כסף, אע"פ שגוף החפץ אינו שוה כל כך רק משום סיבה מיוחדת ולשאר האנשים אינו שוה רק קצת, אם חייב לדידי' לשלם הרבה משום דמאיש ההוא הי' לוקח הרבה, וכן אם האיש ההוא באמת קנה בהרבה והפסידו לו, כמה צריך לשלם לו, ובהגהת מהר"ץ חיות לקמן דף ע"ח הביא מה שבתשו' מהר"ם מינץ רצה לומר דאם הזיקו לאחד אתרוג הדר יכול לשלם לו אתרוג כשר שאינו מהודר, ודימה זה להא דלקמן דף ע"ח דמצי פטר נפשי' בכבש אע"פ שגנב שור, והחכ"צ השיג עליו דכאן הא יכול להשיג בעד זה כסף. והנה הא הרבה אנשים אינם רוצים ליתן כל כך כסף עבורו, ומ"מ יש לומר דכיון דיש שרוצים לתת הרבה מקרי דשוויו הרבה וזה הפסיד לו, אבל כ"ז אם בגוף האתרוג יש דבר הניכר שמחמת זה נותנים עבורו הרבה, אבל אם אין שום שינוי בגופו אלא מחמת דהי' של אדם מיוחד יש שנותנים עבורו הרבה, אולי א"א לחייבו אע"פ שהי' משיג עבורו, דזה לא נקרא שוויו והוי רק כגורם לממון והא לא פסקינן דהוי ממון, ואפילו לר' שמעון יש מקום לומר דפטור דהוי כמו דהיזק שאינו ניכר אינו היזק, ה"נ אם אינו ניכר בדבר מה שיעשה ביוקר את מחירו לא מהני לומר דהפסיד חפץ ששיוויו הרבה. וכמו דלקמן דף צ"ח א' אמרינן דהצורם אוזן פרת חבירו פטור דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי, ומבואר ברמב"ם פ"ז מהל' חובל ומזיק הל' י"א דמיירי שנפחתה מדמיה ומ"מ פטור, וע"כ כמו שביארנו שם דכיון דאין היזק בגוף הבהמה למה שעומדת לא הוי מזיק, א"כ כ"ש כאן דאינו אלא גרמא בעלמא, וצ"ע לדינא.

ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב. יש לעי' למה לר"ש חייב דו"ה הא יש להקדש קניינים ולמה לא יעשה את זה להיות נקרא אינו ברשותו, לפי הביאור שמפרשים שהקניינים של הגנב עושים שיהי' אינו ברשותו לגבי הנגנב, וה"נ הא יש להקדש קניינים בגוף החפץ, ואם זה נקרא באמת אינו ברשותו למה משלם כפל ודו"ה אף אי גורם לממון כממון דמי וכאילו יש לו גוף השור דמי.

וצריך לחלק דמה דזה שייך להקדש אינו בא להוריד זכותו, דאדרבה זהו דין ממונו להקריבו להקדש, משא"כ בגנב דזכותו באה להוריד דין קניינו של הבעלים ולכך הוא נקרא אינו ברשותו.

ולפי"ז רק מה דקונה בשינוי הוא דמשוה לאינו ברשותו, אבל חיובו באונסין אינו סיבה לעשותו לאינו ברשותו, וצ"ע להני דמפרשי דאינו ברשותו הוא רק כשיש להגנב קניני גניבה ולא מה שבמציאות אינו תחת שליטתו של הבעלים, דא"כ נמצא דלהני תנאי דס"ל שינוי במקומו עומד לא יצוייר דין אינו ברשותו. ולשיטת רב בסנהדרין דף ע"ב דבהגזילה קונה את הדבר אלא דנתחייב לשלם עבור זה ומזה בא חיוב האונסין, נמצא דחיובו באונסין הוא ג"כ מחמת שזוכה בחפץ והוריד כח הנגזל בו, ושייך שפיר למיקרייה אינו ברשותו.

תוד"ה כיון. ואפילו למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה. לכאורה הא אם יחתוך אותה באבר אחר לשם ע"ז לא מקרי עשה בה מעשה כיון דאין זה עבודה לע"ז, א"כ גם בשחט פורתא בסימנים הוי כחתך במקום אחר שלא במקום סימנים, וכן מסתבר דאם שחט בה רוב סימנים ואח"ז בחיתוך שאחרי הרוב יחשוב לע"ז לא מקרי עשה בה מעשה, כיון דאין זה עבודה אלא חיתוך בשר בעלמא וזה לא יאסור.

וזה אפשר לומר בשיטת רש"י דכתב דמיתסרא רק משום דקסבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ועי' ברש"ש, ובשיטת התוס' נראה דיודו בשחט לשם ע"ז אחרי חיתוך רוב הסימנים דלא תהא נאסרת דאין זה כלל עבודה, אבל בהתחלת השחיטה כיון דזה דרך עבודה ע"י תחילת שחיטה אע"פ שאין עליה שם שחיטה, מ"מ הא כן דרך עבודה בחיתוך כזה לכן נאסרת וצ"ע, ועי' חזו"א לקוטים סי' י"ט ד"ה ב"ק, ובס' מרומי שדה.

שו"ר בתוס' רי"ד דכתב דאפילו נוחר לע"ז אוסרה דלא גרע משחטה עכו"ם לע"ז דאוסרה, ורש"י אפשר דיחלק דשוחטה עכו"ם אפילו אם יסבור דהשחיטה פסולה מן התורה כשיטת התוס' בחולין דף ג' ב' דעכו"ם אינו בר זביחה מ"מ זהו דרך עבודתה, אבל מ"מ זהו רק בשחיטה כזאת שאם ישראל עושה זה מעשה שחיטה וצע"ק.

תוד"ה איסורי הנאה. וא"ת ומה בכך דלאו דמרי' קטבח הא כל טובח נמי לאו דמרי' קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה. וכיון דקני בשינוי ואפ"ה חייב א"כ גם בנאסר בהנאה יתחייב בסוף השחיטה, ולכאורה למה לא תירצו כמש"כ בתוס' דף ע"ב בד"ה דאי, דמה דמחייב בשחוטי חוץ אף שבסוף שחיטה מחתך עפר הוא משום דבהכי חייב רחמנא אבל אם תהי' עוד סיבה צריך להיות פטור. ובקובץ שעורים כתובות אות קי"ח כבר העיר מזה.

ונראה דבשחוטי חוץ אם נימא דכיון דבסוף שחיטה אינה ראוי' לפתח אהל מועד ואין זה שחיטת חוץ, א"כ שוב צריך להיות שחיטה כיון דלא נאסר וא"כ זה חוזר חלילה, ע"ז באה התורה וחידשה דשחיטה כזאת מחייב, אבל אם יש עוד חסרון לא מיבעיא כגון בשוחט בחוץ לע"ז דמצד ע"ז נאסרת, אף אם אין זה שחיטה כלל כמש"כ התוס' בד"ה כיון, דמעשה השחיטה אוסרה מצד עשה בה מעשה ולא מחמת דין שחיטה, א"כ בודאי לא מצינו חידוש דמה דנאסר לא מצד השחיטה לא יגרע בהחיוב שחוטי חוץ, אלא אפי' אם זה מחמת חסרון בשחיטה כהא דכתבו התוס' בדף ע"ו ע"ב כגון מחוסר זמן מחמת דאסור משום אותו ואת בנו דמ"מ זה לא שחיטה, משא"כ כאן דגם תמיד דקונה בשינוי בשחיטת פורתא אינו מצד דין השחיטה, אלא דהמציאות עושה שינוי אפי' לא יהי' לזה דין שחיטה, וחידוש התורה הוא אע"ג דנפקע כח הבעלים לא מחמת דין השחיטה מ"מ מעשה השחיטה מחייבת, א"כ מאי איכפת לן אם גם נאסר בהנאה, ולכן הקשו שפיר כיון דתמיד הא חייב אף שאין כבר כח הבעלים. (מהדו"ק)

בא"ד. הא כל טובח נמי לאו דמרי' קטבח דמכי שחט בה פורתא קנה בשינוי מעשה וי"ל דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך. מכאן דאם עשה דבר שבהכרח עי"ז ישתנה הדבר מ"מ כל שלא נשתנה עדיין לא קנה הגנב, דהא בשחט חצי הסימנין ודאי תמות מזה ואז הא אין לך שינוי גדול מזה, ומ"מ כיון דעדיין לא מתה לא הוי עדיין שינוי.

ופשוט דאפי' לסברת הגר"ח בפ"ב מהל' גזילה דגם באופן דלא קנה ע"י השינוי מ"מ אינו יכול לומר הרש"ל באופן דלא חל שינוי בכל החפץ כגון בשבר כלי, דלכן גם לסברתו לא יקשה קושייתם דאע"ג דלא יוכל לומר הרש"ל דאחרי שנשחטה חצי הסימנים הוי כשבר כלי, דנהי דאינו עושה שינוי בכל הבהמה אבל ודאי הוי כשבורה, מ"מ כיון דזה של הבעלים עדיין דהא יכולים לתובעו שיתן לו בהמתו השבורה מקרי וטבחו כולו באיסורא.

בא"ד. ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן. מבואר דמהתם ילפינן שחיטה המתירה באכילה, והנה אין הכרח מהפסוק דמיירי דעשו שחיטה כזאת שהיום יהי' מותר לישראל לאכול ממנה, א"כ אפשר משום דאז הי' מותר לאכול לכן כל טביחה צריך שיהי' מותר באכילה, או משום דבאמת הי' מותר אפילו אחרי מתן תורה לישראל לאכול ממנה, ולכאורה להסוברין דנכרי ששחט אסור מה"ת לישראל לאכול ממנה, עי' תוס' בחולין דף ג' ב' ד"ה קסבר, א"כ הא אינו מותר שחיטה ההיא, דאז לא הי' להם עדיין דין ישראל והוי כבן נח ששחט דשחיטה של בן נח אינה מתירה לישראל לאכול ממנה, או דמ"מ הם נקראים בר זביחה דהא נהגו כשרצו דיני ישראל ומקרי בר זביחה, ובמהר"ם ב"מ דף ע' ב' משמע דטבוח טבח הי' שחיטה כשרה ממש.

תוד"ה וסבר. דהא אמר בהגוזל וכו' דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון וכו'. ופירש"י שהי' לפני זה ממון. והיינו דחמץ דעכשיו אינו ממון מ"מ יתחייב כיון דהי' פעם ממון. ולכאורה מאי מהני מה דהי' פעם ממון. ונראה בכוונת הגמ' דע"י שזה גורם לממון נשאר אצלו חפצא של ממון, אבל זה רק בחפץ דבעצם הוא ממון דהא לפני שנאסר בהנאה הי' חפצא של ממון אלא שנאסר, ובזה אמרינן דלגבי מי ששייך בו עדיין הנאת ממון נשאר בו דין ממון בהחפץ, כיון דשייך בהחפץ דין ממון, משא"כ שטר דלא הי' ממון מעולם, א"כ הא דיש לו נפק"מ להוציא ולגבות בו צריך לעשות דין ממון בהחפצא וזה לא למדנו מר"ש.

והנה מהגמ' הנ"ל חזינן דמה שגורם לו חסרון ממון שלא יגבה את החוב זה לא מספיק להתחייב, דהא הכסף שמפסיד הוי ודאי עיקרו ממון וע"כ דזה לא סגי לחייבו, אלא משום דהשטר נעשה חפצא של ממון, ולכאורה א"כ מהיכא ידענו דר"מ סובר כן, דהא במסכך גפנו דהוא מקור דברי ר"מ כמבואר לקמן דף ק' הא החפץ הנאסר הוא התבואה דהוא ממש גופו ממון ולכן חייב, אבל בהזיק שטר דהדין גרמי צריך לחדש בו דין ממון בעצם השטר לומר דהוי חפץ הנפסד שיהי' עליו תשלומין מנ"ל זה. דהנה בשלמא אם החיוב הוא בעד שחסר לו כסף דלא יגבה את החוב א"כ הא ודאי הוי כסף ממש, אבל לפי"מ דמשמע דהחיוב מוכרח להתחיל ע"י דהשטר נעשה דבר של ממון [אף שבעצם צריך טעם למה לא סגי במה שגורם שלא יוכל לגבות הכסף ונמצא דהפסידו הכסף ההוא וכמו במסכך גפנו, וע"כ צ"ל דאם הי' מפסיד עצם החוב כמו במוחל שט"ח שייך לחייבו מדינא דגרמי ע"ז, אבל כיון דעצם החוב לא נפקע ואין דבר בעין ממש שיחול ע"ז ההפסד לא הי' שייך לחייבו, ואם באנו לחייבו הוא על מה שהשטר הוא ממון] ומנ"ל זה. משמע דס"ל להגמ' דהא בהא תליא דאם מדינא דגרמי חייב הרי דזה מקרי הפסד ממש ממילא נעשה השטר דבר של ממון, וצע"ק. (מהדו"ק)

בא"ד. משום דר"ש קאמר בהדיא דחייב דו"ה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב ר' מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון. לא ביארו למה יהא חלוק חיוב קרן מחיוב ארבעה וחמשה, וברשב"א כתב דיתכן דלא הוי ממון גמור להתחייב דו"ה, וגם זה צ"ב מהיכי תיתי הייתי אומר דיש ממון שאינו גמור ולכן לגבי דו"ה יפטור, ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דכיון דדו"ה חייב רק על שור ושה בלבד, ודבר הגורם לממון עושה שיש לו ממון בתוך השור אבל אין לו שור, דהא כל מה שיש לו הוא שיפטר ע"י החזרת השור, וקמ"ל דהוי כאילו יש לו שור ממש.

והודה לא' מהן. בקצוה"ח סי' ש"נ ביאר דבב"ד אחר יכולים לחייבו אע"פ שהודה לשותף א' בב"ד הקודם, ובחזו"א השיג עליו בסי' י"ח סק"ז דלא שייך לחייבו אם כבר הודה בב"ד אחד, ובתוס' רי"ד כתב להדיא דכבר פטור למי שהודה וכד' החזו"א אלא דהביא עדים שנכנס לרשותם ולקח שור אלא דאין העדים מכירים שור של מי הי' וטען לשותף א' דהי' חלק א' שלך וחלק א' שלי ולגבי' הוי הודאה, אבל לשותף השני הא כיחש וטען שאין להשני חלק בזה ואח"כ העידו עדים שהי' של השותף השני חלק דנמצא דלהשני יש לחייבו דאליו לא היתה שום הודאה.

ויש לעיין אם גם להתוס' מיירי כה"ג, דהא לפי"ז אין הכרח דאתי כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, דהא אפשר דהעדים הראשונים העידו שגנב ולא יודעים שור של מי הוא, וטען הגנב שזה שלו ושל ראובן, ואח"כ באו עדים והעידו דשור זה שייך חציו לשמעון ואינם יודעים יותר, נמצא דלגבי ראובן הוי מודה בקנס ולא באו עדים ולכן פטור לראובן, ולשמעון חייבין כיון שלא הודה הגנב כלל לשמעון.

וצ"ע דהא בסוגיא דנסכא דר' אבא בב"ב דף ל"ד מבואר דאם רואין אחד חוטף מהשני אמרינן דודאי גוזל מהנחטף משום החזקה דכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו, א"כ מה"ט אם נכנס ברשות שותפין ולוקח שור יש לומר בודאות דזה שור של השותפין ואי"צ לזה עדים שהי' שורם ואי"צ הודאתו, דבלי הודאתו יש כאן עדות המספיקה לחייבו עבור גנב, ואם זה החצר שלקח משם השור הוא רק של א' מהם מ"מ יש לחייב להגנב כפל למי שבחצירו הי' השור, דהודאתו לא מעלה ולא מוריד כיון דמחצירו לקח השור. ואין לומר דכמו דאמרינן בב"ב שם דף ל"ו דהגודרות אין להם חזקה כיון דיתכן דהכניסו בלכתו ברחוב, א"כ ה"נ בזה שנמצא ברשותו שור לא מהני לומר דודאי הוא שלו ושייך לומר דהוי הודאה, דזה מצינו רק דמי שהי' פעם השור שלו ודאי יכול לתבוע שורו מזה שנמצא ברשותו, וג"ז רק בגודרות ולא בשור, אבל סתם שור שנמצא אצל מי שהוא ודאי הוא שלו.

ואם הגנב מודה להשותף שלא הי' השור בחצירו, א"כ הרי יש לחייבו לשניהם, היינו למי שהודה חייב חצי ולמי שכופר ג"כ חייב חצי דודאי השור שלו הוא, ולא עוד אלא דיתכן שחייב כולו לזה שנמצא בחצירו.

והא דלא הוי חצי דבר באופן שצייר בתוס' רי"ד, דהא העדים שראו שלקח השור אינם יכולים לחייבו לשלם להשותף השני בלי שיעידו הכת השני' שחלק מהשור הוא של השותף השני, כיון דהעדים השניים בלי הראשונים מהני עדותם דעי"ז השור שייך להשותף השני חלק, ממילא גם הראשונים לא הוי חצי דבר כמו בעדי קידושין ועדי ביאה דלא הוי חצי דבר מחמת דעדי קידושין אינם צריכים לעדי ביאה.

והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לא' מהן דמי. יש לעיין למה זה כמו הודה לאחד מהן, אי משום דלא שייך לומר דחייב לעצמו אפילו תשלומין של ממון ונמצא דצריך לחייבו חצאי בקר, או דאם הי' ממון הי' מקרי דחייב ה' בקר שלימים, ורק משום דקנס הא לא מהני בלי חיוב ב"ד, וב"ד לא נזקקין לדון לחייב כיון דלא יוצא מזה שום דבר למעשה.

והנה בתוס' לקמן דף ק"ט ובכתובות דף י"ט ובדף פ"א ע"ב מבואר דיורש שייך למחול לעצמו, וא"כ אפשר דשייך חיוב לעצמו ג"כ, אלא דבקנס דצריך פסק ב"ד ואין נזקקין לדון בזה לחייב לעצמו כיון דלא יהי' בזה שום דבר למעשה ולכן הפסק ב"ד יהי' רק על ה' חצאים.

יש לעיין בהא דתלוי דין ה' בקר בשעת העמדה בדין, אי משום דקפידת התורה הוא על שעת העמדה בדין דוקא, או דבאמת צריך שתמיד יהי' עליו חיוב ה' בקר שלימים, אלא דאם שילם או מחל חצי אחרי שעמד בדין הרי לא נפקע חיובו אלא דעשה חיובו, אבל לו יצוייר שיפקע חיובו לא הי' מהני אפילו אחרי שפסקו ה' שלימים כיון דאין התורה מחייבת חיוב חצאים, ואם נימא כן צ"ל דהא דבמת אביו אחרי העמדה בדין חייב ואין כאן חצאי בקר, משום דגם כעת לא נפקע חיובו על ה' בקר שלימים אלא דהוי כשילם, אבל אם נימא דלא שייך חיוב לעצמו הרי כעת כשמת אביו הא נפקע חיוב ה' בקר וא"כ למה חייב.

ולפי"ז להצד דשייך גם חיוב לעצמו יש לנו שני דרכים, או דהגזה"כ תלוי בהעמדה בדין, או דאינו תלוי בהעמדה בדין אלא דצריך שתמיד יהי' עליו החיוב דה' בקר, ואם עמד בדין ופסקו כבר לא יצוייר שיפקע החוב רק מדין תשלומין, וגם כשמת אביו הוי כשילם אבל לא דנפקע החיוב, לכן בעמד בדין ומת חייב דמקרי ה' בקר שלימים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א