אילת השחר/בבא קמא/עא/א

אילת השחר בבא קמא עא א

דף ע"א ע"א

בטובח ע"י אחר. והנה במשנה למלך פ"ג מה' גניבה ה"ו דייק מלשון הרמב"ם שכתב דעשה שליח לשחוט ושחט בשבת חייב דו"ה, דרק בשלחו סתם אבל אם שלחו לשחוט בשבת פטור, כיון דמלבד איסור לטבוח דבר גנוב שלחו לעשות חילול שבת, וע"ז הא אשלד"ע ממילא לא יתחייב דו"ה, וכמש"כ הרמב"ם לענין מעילה דדוקא בשלחו לאכול חתיכה שהיא קדושה בקדושת בדק הבית אבל אם שלחו לאכול בשר עולה דיש בה עוד איסור יתחייב השליח, דבכה"ת אשלד"ע חוץ ממעילה, ובלבד שלא יתערב בה איסור אחר, וה"נ כאן דוקא אם השליחות היא לשחוט סתם דאז אין איסור חוץ משחיטת הדבר הגנוב, אבל כששלחו לשחוט בשבת דיש עוד איסור, וע"ז הא אשלד"ע ממילא לא מתחייב המשלח כלל. ותמה על הטור שהביא בשם הרמב"ם דבשלחו לשחוט בשבת חייב המשלח דו"ה. [ולדבריו גם במעילה אם יאמר לו קח איזה חתיכה והי' ביניהם בשר עולה ולקח השליח את העולה יתחייב המשלח במעילה כיון דלא שלחו במיוחד על חתיכת עולה].

והדברים צ"ע דמאי נפק"מ אם שלחו סתם, דהא ג"כ צריך ע"כ לומר דמשלחו שישחוט אפי' בשבת, דהא אילו הוא שולחו רק לשחוט ביום חול ולא בשבת לא הי' חייב דו"ה, וכיון דא"א להיות שליח על שבת נמצא דכששחט בשבת אינו שלוחו ואיך יתחייב המשלח, וע"כ דכששולחו סתם אין עיכוב מצדו גם שישחוט בשבת, ושוב נימא כיון דלגבי שליחותו שישחוט בשבת אינו שלוחו נמצא דבשבת אינו שלוחו לשחוט ואיך יתחייב המשלח דו"ה.

וע"כ צריך לחלק דרק בחתיכת עולה דבחתיכה הזאת אין אפשרות שליחות בלי שיעבור שני האיסורים ואינו שני שליחויות אלא שליחות א' לאכול חתיכת עולה, וכיון דיש בזה איסור עולה וע"ז לא יוכל להיות שליח לאכלה לכן אינו שליח כלל, אבל בשולח לשחוט בשבת יש כאן שתי שליחויות א' לשחוט והב' בשבת, ונהי דלגבי מה ששלחו בשבת אין עליו שם שליח מ"מ על השחיטה הוא שלוחו, וכיון דאין קפידא מהמשלח על מה ששוחט השליח בשבת, אי"צ שיהי' לו דין שליח על שחיטתו בשבת, אלא על עצם השחיטה, ולכן כמו בשלחו סתם דלא איכפת לן מה ששוחט בשבת כיון דזה לא נוגע לעצם השחיטה, וכל שאינו מקפיד ולא איכפת לו לבטל שליחותו אם ישחוט בשבת מקרי שפיר שלוחו על מעשה הטביחה וחייב דו"ה, אע"פ שאינו שליח לגבי שבת, ה"נ בעשהו שליח לשחוט בשבת כמו שנקט הטור בדעת הרמב"ם, משא"כ באומר לו אכול חתיכה דבהחתיכה שהיא עולה אינו יכול להיות שליח על אכילתה, לא יהי' נפק"מ אם יאמר לו אכול אותה חתיכה, או שיאמר לו שיאכל איזה חתיכה שהיא, ואכל חתיכת עולה, דג"כ ייפטר המשלח דעל החתיכה הזאת א"א להיות שליח לאכול אותה כיון דבאכילתה יעבור איסור עולה שע"ז לא יוכל להיות שלוחו. [שו"ר בעונג יו"ט סי' קי"ג שג"כ העלה דאין חילוק בין אמר סתם לאמר לו לשחוט בשבת].

והנה בתוד"ה בשלמא, הקשו דכיון דישראל השוחט לע"ז לצעורי מכוין הו"ל שחיטה ראוי' ולכן יתחייב דו"ה. ולכאורה אדרבה כיון דשוחט לצעורי הא בודאי אינו שלוחו ואיך יתחייב הגנב דו"ה על מה שהשליח עושה להכעיס ולצערו, וע"כ כהנ"ל דכיון דיש בזה שני דברים א' עצם השחיטה והב' מה שמכוין לע"ז, ונהי דאינו רוצה מה ששוחט לע"ז, מ"מ על עצם השחיטה נשאר שלוחו ויתחייב שפיר דו"ה, והיינו כמשנ"ת דהיכא דיש בדבר שני דברים ועל א' הוא שלוחו ועל הפרט השני אינו שלוחו שפיר נשאר שלוחו על הפרט ששלחו. אלא דמ"מ קצת קשה בתוס' דלכאורה כה"ג ודאי מקפיד וכאילו התנה עמו דאם תחשוב לע"ז איני רוצה שתהי' שלוחי, וצ"ל דכיון שאין זה נפק"מ לענין מה שיאסור אותה דאם אוסר ע"י מעשה בין כך תיאסר, ואם כיון דכשמכוין לצעורי אינה נאסרת בין כך לא תיאסר אין כאן קפידא וביטול השליחות לגבי עצם השחיטה, ועי' ברעק"א. ורק בחתיכת עולה דאין שם ב' פרטים דהוי מעשה אכילה אחת רק דיש בזה ב' איסורים, אז כיון דלא יכול להיות שלוחו. לגבי איסור עולה, אינו שלוחו כלל.

אי מה קדש אסור בהנאה וכו' ת"ל לכם שלכם יהא. יש לעי' דבשלמא אם בהקדש איכא תרי איסורי א' לאכול והב' ליהנות שייך שפיר לומר דמקרא דקדש ילפינן שיש לה דין איסור כמו קודש, אלא דלא יכולים ללמוד ככל דיני קדש דהיינו שיהי' גם אסור בהנאה, כיון דכתיב לכם לכן נשאר דין קדש רק לגבי איסור אכילה. אבל כיון דבהקדש אין איסור אכילה רק הנאה, ומה שאסר באכילה אינו דין מיוחד איסור אכילה אלא משום דהאכילה הא ג"כ הוי הנאה ככל הנאות, א"כ איך נוכל לחלק איסור הנאה היכא שנהנה באופן אכילה או כשנהנה באופן אחר דהא תרוייהו אין איסורן אלא משום הנאה, ויש לעיין בפסחים דף כ"ו [ועי' מש"כ בכתובות דף ל"ד].

שם. אי מה קדש אסור בהנאה. בכתובות דף ל"ד הערנו דמשמע מכאן דיש איסור ליהנות מקדש מלבד דין איסור גזל ממון דשם קדש הוא הדבר האסור, וכן מבואר בפסחים כ"ז ע"ב דבשלמים יש איסור ליהנות אע"ג דאין בהם מעילה וכן משמע באומר דבר זה הקדש עלי שזה לשון איסור כמבואר בנדרים הרי דהקדש הוא חפצא האסורה.

בשלמא למ"ד דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן. בשטמ"ק בשם פרטי הרמ"ה הוכיח מכאן דה"ה אם מכר רק במעות כיון דקונה מה"ת יתחייב דו"ה אע"ג דמדרבנן אינו קונה, וכמו כאן כיון דהוי שחיטה ראוי' מה"ת שפיר חייב דו"ה, [וזה לא כדמשמע מהתוס' לעיל ע' ע"ב ד"ה באומר, דמשמע דאינו קונה במעות להתחייב דו"ה, וכמבואר שם בתוס' רבינו פרץ להדיא]. ויש לחלק דשחיטה שאינה ראוי' הא זה מגזה"כ דלא שמה שחיטה ועל מה שמה"ת זה מותר ע"כ זה שחיטה, דמה שמה"ת זה מותר הא בודאי זה לא נכלל בהגזה"כ לומר דאינה שחיטה, אבל מה שאינו מחויב דו"ה במכירה שאינה קונה הא אי"צ לזה גזה"כ אלא דסברא הוא דמכירה שאינו קונה אין זה מכירה, א"כ אפשר דכיון דבמציאות אינו קונה אין זה מכירה, וזה סברת החולקין על הרמ"ה. ועי' קובץ שעורים כתובות אות קי"ט.

עוד יש לחלק דהנה במכירה עם שיור כגון לשלשים יום הא אמרינן לעיל דף ס"ח דלא מחייב ע"ז דו"ה, א"כ במכירה שאינו קונה מדרבנן אפשר דכיון דבמציאות הא נשאר אצלו ולא עדיף מאם יש שיור במכירה, אבל בטביחה דלא שייך זה ואם מדאורייתא זה טביחה צריך להיות חייב דו"ה.

ועי' במהרש"ל כתובות דף ל"ד א' דהקשה על הא דמבואר דלמ"ד דמעשה שבת אסור רק מדרבנן יתחייב דו"ה, דמ"ש ממקדש באיסורי הנאה דרבנן דלא חל הקידושין. ולפימשנ"ת לחלק בין שחיטה שאינה ראוי' דזה רק מגזה"כ א"ש, אבל קושייתו תהי' לסברת פרטי הרמ"ה דלא מחלק. אמנם ג"ז יש לחלק דלגבי קידושין לא סגי במעשה קידושין כיון דלא יהי' אצלה הדבר ליהנות, משא"כ לענין חיוב דו"ה אפשר דסגי במעשה מכירה, וכמשנ"ת לעיל דף ע' ע"ב בתוד"ה באומר עקוץ, להסתפק דאפשר דאפילו אם חזר וקנה הגנב זה מ"מ ע"י מעשה מכירה חייב דו"ה, וכן נקט במנ"ח מצוה נ"ד, א"כ יש לומר דמעשה מכירה מיהא הי' וסגי להתחייב דו"ה, אבל אין לומר דהי' מעשה קידושין אם אח"כ לא תוכל ליהנות מזה, ועי' בקובץ הערות יבמות (סימן מ"ב אות ב').

תוד"ה בשלמא. הנ"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קמכוין. יש לעיין אי כל קושייתם רק בטובח ע"י שליח או גם בטובח ע"י עצמו, ונפק"מ להסוברין דבקילבד"מ מהני תפיסה וטבח שור גנוב, דלא יכולנו לפוטרו מטעם שחיטה שאינה ראוי', ויועיל תפיסת הנגנב, ומקום הספק הוא דהא בעצם הא אומר דשוחט לע"ז הרי יש בזה לדון, א', בלי דין נאמנות אלא דהא אמר בפירוש דשוחט לע"ז דלכן גם גוי דאין לו דין נאמנות מ"מ כשאומר דשוחט לע"ז נאסר, והב', מצד דין נאמנות, ומצד מה דרואים דאומר בפירוש דשוחט לע"ז אנו אומרים לצעורי קא מכוין, ומצד דין ע"א נאמן באיסורין לא יכולים להאמין לו, דממ"נ אם זה אמת הרי הוא רשע ואין לו נאמנות מדין ע"א, אבל כ"ז מה שנוגע לנו, אבל הוא הא יכול לומר דאני יודע שעשיתי לע"ז והוי שחיטה שאינה ראוי' ולא נוכל לחייבו, וכן לא יועיל תפיסת הנגנב, ובשלמא בטביחת גניבה כששוחט השליח אין לו נאמנות שעי"ז יפטר הגנב מטעם שחיטה שאינה ראוי', אבל אם הגנב עצמו ישחוט הא יכול לומר דאני יודע שזה שחיטה שאינה ראוי', וכמו דמצינו לגבי שאר דברים דיכול לומר קים לי, ואין לחייבו ממון, או דמה דאין לנו להאמין לו הוא דתלינן דודאי לצעורי קא מכוין ואין לנו ספק והוי כודאי שוחט שחיטה הראוי', ולא אמרינן בזה קים לי, דקים לי שייך רק היכא דלנו זה ספק, אבל כאן אצלנו הוא כודאי דנתכוין לצעורי.

תוד"ה אלא למ"ד. דחולין דנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקתני ר' שמעון פוטר בשני אלו. היינו דאפילו אם אסור רק מדרבנן מקרי שאינה ראוי' ופטור לר' שמעון. הנה הי' מקום לומר דשחיטה שאינה ראוי' היינו דכיון דהשחיטה לא התירה באכילה לכן לא שמה שחיטה דיליף מטבוח טבח כמו שהביא התוס' בעמוד ב', אבל אם השחיטה תחדש איסור הא אדרבה מוכח שזה שחיטה לאסור אין זה שחיטה שאינה ראוי', וכאן הא אין הביאור דבזה ששחט לא התיר, דהא גם במבשל בשבת נאסר והתם הא אין לומר דהבישול לא פעל היתר אלא דנתחדש איסור ע"י הבישול, וא"כ בשחיטה ג"כ אין הביאור דהשחיטה לא עשה היתר אלא דזה אסר, וכה"ג אולי לא מקרי שחיטה שאינה ראוי'. אלא דא"א לומר כן דהא גם חולין שנשחטו בעזרה אין הביאור דלא הותר אלא דנתחדש איסור ע"י השחיטה ומ"מ הוי שחיטה שאינה ראוי'.

וגם אין לומר דזה רק אם שם שחיטה היא סיבת האיסור, כגון חולין בעזרה ולא מעשה שבת דהאיסור אינו מחמת שם שחיטה, דהא שחיטת טריפה אין השחיטה גורם האיסור ומ"מ הוי אינה ראוי', וצ"ל דג"ז אמרינן דא' מתרווייהו עושה לדין שחיטה שאינה ראוי', או מה שזה לא הותר בשחיטה או מה שהשחיטה אסרה, אבל מעשה שבת דאין שני הדברים יהי' מקרי שחיטה ראוי'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א