אילת השחר/בבא קמא/ס/ב

אילת השחר בבא קמא ס ב

דף ס' ע"ב

מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים דפלשתים. וכתב הרא"ש דאם יש כבר העדשין יכול לזכות להם ע"י אחר. ובש"ך סי' שנ"ט סק"ד וכן בביאור הגר"א ביארו דמיירי בדבר דידוע ודאי דעומד למכירה וכעין דאמרינן בב"מ דף כ"ט ע"ב במוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר. וצ"ע דא"כ דהרא"ש מיירי דודאי רוצה למכור, למה שם לא הצריכו לזכות ע"י אחר וכאן לא התיר הרא"ש אלא במזכה ע"י אחר. ועוד צ"ע למה התיר הרא"ש דוקא בנותן לו עדשים ששוים יותר מהשעורים, דכיון דעומדין למכירה זה זכות לו אפי' בשוויו.

ואפשר דכאן דעיקר הטעם מה דהוי זכות הוא מחמת דמשלם לו עדשים ששוין יותר, דלולא זאת מה יש לו אם במקום השעורים מקבל עדשים, סוף סוף הוא צריך למוכרם ומה תועלת לו בזה, וא"כ אם לא יזכנו ע"י אחר הא אם בעל השעורים יתבע עדשים אינו מחויב לשלם לו, ואינו מחוייב יותר מדמיהן, נמצא דבמה שבדעתו ליתן עדשים אינו כלום דיכול לחזור, ואע"ג דבשעת משיכה דעתו בשביל לתת עדשים יותר משיווי השעורין והו"ל כאילו המוכר מסכים א"כ נתחייב לתת עדשים, מ"מ כיון שלא הי' דיבור ביניהם רק מחשבת לבו אינו מחויב ליתן עדשים. [ולפי"ד הר"ן בפ"ה דע"ז אינו מחויב דבר ידוע, ועי' בקצוה"ח סי' ר"ג סק"ד דלדבריו במשיכה נתחייב שפיר אלא דמ"מ כיון דלא הי' דיבור ביניהם אינו מחויב אלא דמים]. דהא הרגילות כשרוצה למכור הא הוא רוצה מעות ולא חפצים אלא דכיון דשוין יותר ניחא לי', אבל כיון דעפ"י דין אינו מחויב ליתן לו נמצא דיתן לו עדשים בשיווי השעורין וזה לא ניחא לי', ואע"ג דיתחייב ליתן לו דמים, מ"מ הא הקונה חושב ליתן עדשים ולזה אינו מסכים המוכר. ולפי"ז איה"נ אם הי' שם מעות מותר בלי לזכות ע"י אחר.

ואע"ג דבתוס' דף ס"א בד"ה ה"ג מבואר דהי' יכול להסתפק אם מותר ליטול שעורים כדי לשלם דמים, הא כתב הש"ך שם דלתוס' מיירי דהאיש בעל השעורים לא הי' ידוע דרוצה למכור.

ועי' ברעק"א בגליון השו"ע סי' שנ"ט דהביא הר"ן בשם הראב"ד במו"ק דף י"ז דלכן הי' אסור לר"ל לנדות זה שאכל פירות שלא ברשות, משום דזה שאכל חשב דעומד למכירה ואז מותר ליקח ע"מ לשלם, והיינו דלשלם דמים שפיר מותר, וכמו בהא דתפילין דמותר ליקח ע"מ לשלם דמים, וכן צ"ל בהא דלקמן דף קי"ג ע"ב דכותי שקל דמי היינו דעומד למכירה ומותר לקחת ע"מ לשלם.

ובעצם הדין דאמרינן בב"מ דף כ"ט ע"ב דתפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, צ"ע דהא התוס' בב"מ דף כ"א ע"א ס"ל דאף אם ידוע דהבעה"ב אינו מקפיד אם יקחו שלו מ"מ אסור דהוי כיאוש שלא מדעת, א"כ למה כאן מותר. ובשלמא באופן דהרא"ש דנותנין לו עדשים יותר מדמי השעורין מותר דהוי זכות וזכות שאני, או כמו שכ' הש"ך דזה דבר העומד להמכר ורוצה למכור דהוי זכות לו שיקנו ממנו, אבל לקנות תפילין איזה זכות הוא, ולא מסתבר דרוצה שיקיימו מצות תפילין בינתיים לכן זכות הוא לו שיקנו תפיליו. וצ"ל דדבר שכל העולם אינן מקפידין לא מקרי כיאוש שלא מדעת, ועדיף מאם ידוע דהאדם הזה מסכים שיקחו דאז כל זמן שלא אמר בפירוש הוי כיאוש שלא מדעת, וצע"ק.

והנה הט"ז כתב דזה רק לאפוקי חפצי ביתו אבל שאר דברים אף שלא ידוע ודאי דעומד להמכר מ"מ אין איסור, והוקשה לו כמה קושיות. ואפשר להוכיח כהש"ך דהנה להרמב"ם דלא תחמוד עובר אף בהפציר בו או הרבה עליו רעים ומכרו עובר בלא תחמוד, א"כ כאן הא לא הי' לו לדוד ספק להתיר מחמת דמסתמא יתרצה, דא"כ לא ענו לו ע"ז שום דבר אע"פ שמשלם רשע הוא, דהא לפי"ז סברתו להתיר משום דאולי אין בעה"ב מקפיד, וגם איזה סברא היא שדוד יחשוב דמספק שמא אינו מקפיד יהי' מותר, אלא דע"כ רצה להתיר גזל ע"מ לשלם וא"כ הא לא הוי יותר טוב מאם עשה השתדלות שיסכים דמ"מ עובר בלא תחמוד, א"כ אפי' לא יהי' איסור גזל מ"מ אסור מחמת לא תחמוד דהא משתדל ולוקח חפצו של בעה"ב.

ואין לומר דלפני שידע שגוזל ע"מ לשלם אסור, גם בלא תחמוד לא ידע שעובר בעושה השתדלות לקנות דבר של חבירו, דמה זה תלוי זה בזה, דהא אליבא דאמת אין לאיסור לא תחמוד שום שייכות לגזל, דהא בהפציר בו ונתרצה אין בו שום סרך גזל ומ"מ איכא לא תחמוד, וגם אם הי' סברא דאין איסור לא תחמוד במשתדל לקנות חפץ של חבירו א"כ גם עכשיו מנא לן דיש ע"ז איסור לא תחמוד. [וכן הוסיפו לי להקשות להשיטה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, אבל ע"פ האמת אסור אף בדמי, א"כ הא לא עדיף מאשר אילו הי' נותן תיכף מעות דמ"מ כיון שזה נגד רצון בעה"ב, דהא הוכחנו דע"כ לא רצה להתיר משום שיסכים, וא"כ כיון שאינו מסכים הא ודאי יש לא תחמוד, ושוב יקשה כמו שהקשינו לשיטת הרמב"ם].

וע"כ מזה דמיירי בדבר העומד למכר וכמש"כ הש"ך, ואיסור לא תחמוד אינו אלא אם אינו מסכים מחמת שרוצה את החפץ לעצמו, אבל אם הסיבה שאנו רוצה למכור אינו מחמת רצונו בחפץ אלא מחמת שאינו מתרצה בתשלומין כאלו, אין לא תחמוד, ולזה הוי פשיטא לי' דאם רק לא יהי' איסור גזל גם לא תחמוד אינו עובר. (מהדו"ק)

חבול ישיב רשע גזילה ישלם. משמע דהוי גזלן גמור, וצריך לחלק דחמסן דיהיב דמי תיכף אינו אלא גזלן דרבנן כמבואר לקמן דף ס"ב בתוס' שם, משא"כ כאן דלא יהיב דמי עדיין כלל אלא דכוונתו לשלם לאחר זמן. והנה בתוס' וביתר ביאור כתבו ברא"ש ובטור דלמאי דמיבעי לי' אי מותר להציל עצמו בממון חבירו הי' הספק אי מותר ליקח ע"מ שלא לשלם והשיבו דאסור, וכן נפסק בשו"ע סי' שנ"ט ס"ד, ויש להסתפק אי יש לו דין גזלן כשלוקח להציל עצמו בממון חבירו מחמת דחשב דלא להחזיר, כיון דלקחת להחזיר נמי הוי גזלן כמו שהשיבו סנהדרין לדוד, ומ"מ מותר ליקח ע"מ להחזיר כדי להציל עצמו, וא"כ מחשבתו שלא להחזיר הא אינה מוסיפה כלום בגזילת החפץ, וכי כשחושב לגזול דמיה הוי יותר גזלן כיון דכשחושב לא לגזול דמיה הוי נמי גזלן, דבשלמא אי כשלוקח להחזיר לא הוי גזלן הי' אפשר לומר דרק בזה שלוקח שלא להחזיר הוא דנעשה גזלן, אבל למאי דמבואר דבלוקח להחזיר כיון שאינו נותן תיכף הוי גזלן מה"ת ורק ביהיב דמי תיכף הוא דהוי גזלן דרבנן, וא"כ מה מוסיף מה דלוקח לא להחזיר לגבי גזילת עצם החפץ וצ"ע בזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א