אילת השחר/בבא קמא/סד/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png סד TriangleArrow-Left.png ב

דף ס"ד ע"ב

רש"י ד"ה ה"ג לרבות כל דבר. דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל וכו' וכללא בתרא לרבויי אתי דאי לאו איהו הוי ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. צע"ק בחולין דף פ' ע"א דאמרינן ואימא איל וצבי פרט, כל בהמה כלל, פרט וכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט איכא טובא, ומשני א"כ כל הני פרטי למה לי, ובודאי אין כוונת הגמ' לדחות דאין כזה דרשה של פרט וכלל איתרבו כל מילי, אלא דאז התורה לא כותבת הרבה פרטים, דלגבי לרבות הכל מכח פרט וכלל סגי בפרט אחד, א"כ איך ביאר רש"י כאן דתמיד הכל האחרון מרבה כדין פרט וכלל, הא זה לא אמרינן אם יש הרבה פרטים, דאם כן כל הני פרטי למה לי, דהי' סגי פרט אחד והי' מתרבה הכל ע"י פרט וכלל.


מ"ט דרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דכתיב אם המצא תמצא וכו'. וכן נפסק להלכה דגם אם אח"כ באו עדים פטור.

והנה האי פטור הוא דאין כלל חיוב אפי' לצאת ידי שמים כמבואר לקמן דף ע"ה ע"א דאי ר"ג הוי מודה בפני ב"ד אז טבי לא הי' כלל משוחרר, ואם הי' חייב לצאת ידי שמים הי' ר"ג משחרר אותו לצאת ידי שמים. וכן בהודאה שלא בב"ד הוכיח בקצוה"ח סי' א' דלא מהני תפיסה, דאל"כ לפי מה דמוקי התם דשלא בב"ד אודי וכיון דהעבד תפוס בעצמו למה לא השתחרר, וע"כ דלא מהני תפיסה.

וצ"ב למה באמת לא מהני, דהא אם באו עדים ואין ב"ד סמוכין מהני תפיסה, ולשיטת הרא"ש סופ"ק הוא מדין דאורייתא דעביד איניש דינא לנפשי', ולמה ע"י הודאתו לא יועיל תפיסתו כיון שהודאתו לא פטרתו, וממ"נ אם כבר יש חיוב דלכן יועיל תפיסה בלי פסק ב"ד, א"כ גם בהודאה חוץ לב"ד כיון שבאמת אנו יודעים שעשה את הדבר שחייבים ע"ז, למה לא יועיל תפיסה ולמה לא יהא מחויב כלל אפי' לצאת ידי שמים.

ויש שרצו לומר דבקנס לא נתחדש דין דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואין לו נאמנות, אלא דא"כ עדיין הוא יודע בעצמו שהוציא לו העין למה אסור לו לשחרר, ואם כל זמן שב"ד לא יפסקו לחייב הקנס אין כלל חיוב קנס, למה בבאו עדים בבבל דאין ב"ד סמוכין מהני תפיסה מן התורה להרא"ש.

ובכלל כבר נתקשו על מש"כ הרא"ש דעביד איניש דינא לנפשי', דאז א"ש אם ב"ד היו עושין הדין גם הוא יכול לעשות, אבל אם ב"ד לא היו עושין הדין למה הוא יכול לעשות.

ונראה דבזה חלוק אם אין ידיעה עפ"י עדים מאשר אם אין ב"ד שיכול לדון, דאם באו עדים בב"ד שאינם סמוכין, כיון שאם ב"ד סמוכין היו שומעין מחייבים על סמך עדות כזאת אז הוא באמת כבר מחויב, אלא דכיון דאין ב"ד דנין קנסות, נמצא דלמעשה ב"ד אין מחייבין אבל יש כבר עדות מספיקה לחייבו, ואז חייב מדינא לא רק לצאת ידי שמים אלא דהוי כמו בממון דחייב מדינא אפי' בלי פסק ב"ד, דבממון ודאי חייב אם ב"ד לא פסקו, וה"נ כאן חייב גם אם לא פסקו אלא דלב"ד אין כח לפסוק ולגבות, אבל כיון דחייב, שייך כבר עביד איניש דינא לנפשי' והוה כמו דיין סמוך, משא"כ באין עדים דאז אין כלל חיוב ולא שייך שיועיל תפיסה.

ועדיין צריך להבין למה במודה בב"ד שבבבל לא מהני להפטר אם יבאו עדים אח"כ, דממ"נ אם אין להם דין ב"ד, למה לגבי חיוב חל אע"פ שהעידו בב"ד שבבבל, ולגבי הודאה צריך דוקא הודאה בב"ד סמוך.

ויש לומר דלגבי חיוב כיון שידוע עפ"י עדים מ"מ הוא כבר חייב בלי פסק ב"ד, דעצם מה שיש עדים שב"ד הי' בכחם לחייב זה כבר סגי להיות חייב עפ"י דין הקנס, אלא דאין ב"ד שיפסוק ויגבה, אבל מ"מ אין בזה פסק שאין לגבות, אלא שלא פוסקין לגבות דאין להם כח לפסוק לגבות, אבל הודאה בב"ד הרי זה מועיל שאין לגבות ואז כבר לא יוכלו לגבות אפי' שיבאו עדים, וזה הא כמו שאין ב"ד שבבבל יכול לפסוק ולחייב קנס, ה"נ ב"ד שבבבל לא מהני שעי"ז יפטר מקנס, כיון שאין להם כח לדון דיני קנסות ולגבי לדון קנסות הם לא ב"ד כלל, משא"כ אם באו עדים, דנהי דאינם דנין דיני קנסות, הא הם באמת לא יפסקו כלום, אלא דכל שנודע לב"ד שידוע שיש עדים שב"ד היו יכולים לחייב, זה כבר סגי שיהי' עפ"י דין מחויב לשלם כמו בממון כשאין ב"ד שיחייבוהו, דמ"מ ודאי הוא מחויב ועומד גם בלי פסק ב"ד.

ואין לתמוה במה שפסק הרא"ש דאם אומר התובע שרוצה שיגבו עדים כדי שיועיל תפיסה לא נזקקין לזה, כ"ז שלא תפס, וע"כ הטעם משום דגם לקבל עדות שיועיל תפיסה לא דנין בבבל ולמה לא יקבלו לפי"ד, דהא נפק"מ לענין שבזה יהי' כבר חייב ועומד, דזה אינו דב"ד לא נזקקין למה שאין בידם לפסוק דין למעשה, וכיון שלא יוכל שום דבר להיות על ידם אין נזקקין, אבל אחרי שתפס דאז יהי' נוגע דע"י שיקבלו עדים יהי' מחויב ועי"ז התפיסה תועיל, וכיון דלגבי קבלת עדות יש להם דין ב"ד שפיר מקבלין העדות וממילא לא יוציאו ממנו.

ולפי"ז גם בתפס אין פוסקין הב"ד כלום, אלא כיון דבזה כבר חייב בלי שיפסקו לכן לא יוציאו מהתופס.

ועי' בנתיה"מ סי' א' סק"ה בשם היש"ש דכאן בקנס לא יוכל המזיק לחזור ולתפוס ממה שזכה הניזק ע"י תפיסתו, ולא דמי לכל תפיסה בספק דיכול השני לחזור ולתפוס ולא יוציאו ממנו, דהא אין כאן ספק וזוכה בתפיסתו לגמרי.

והנתיבות הוכיח מהרא"ש פ"ב דכתב דלכן לא הביא הרי"ף הבעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק, משום דאי תפס אפילו חצי לא יוציאו ממנו, ואי לא תפס בין כך לא יקבל בבבל אפי' רביע, ולהיש"ש הא יש חילוק דברביע לא יוציאו מהמזיק אם יחזור ויתפוס דהוא ספיקא דדינא ורביע א' לא יוציאו.

ולדברינו מבואר שיטת הנתיבות כיון דב"ד לא פוסקין דלא יוציא, אלא כיון דיודעים דחייב עפ"י דין אינן עושין פעולה להוציא, אבל אין כלל פסק דגם בתפס אין להם לפסוק כלל בדין קנס דגם זה מקרי דנין קנסות אלא דלא דנין להוציא וממילא נשאר ביד התופס, אבל כשיחזור המזיק ויתפוס שוב לא נוכל להוציא ממנו כיון שלא הי' פסק שזכה הניזק בזה דלפסוק שזכה הניזק זה מקרי דדנין קנסות וזה א"א בבבל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א