אילת השחר/בבא קמא/נט/א

אילת השחר בבא קמא נט א

דף נ"ט ע"א

כאילו ענבים עומדות ליבצר. יש לעיין כפי שער של איזה יום ישלם לו, הא עד שיצא השער יש שינוי בכל יום במחיר של ענבים וא"כ כאיזה יום יתן לו, וביום שהזיק הא לא הי' כלל ענבים גמורין שנוכל לשער מחירם. אמנם לפימש"כ התוס' דאע"ג דשיימינן כעומדות ליבצר מ"מ שמין אג"ק בששים, אפשר דהלוקח כשקונה פירות העומדות ליבצר נותן עיניו לפי המחירים שאפשר שיתייקרו ויזולו ואין לו כל כך נפק"מ בשער של יום מסויים, ושמין לפי הסכום שרוצה לתת עבור זה. ולרש"י דמשמע קצת דמשלם כענבים ממש צ"ע.

ואולי כיון דבעצם הזיקו קודם יהי' לפי השער של היום הראשון שיהיו פירות בשוק, אע"ג דהפירות של השדה הזו יגמרו יותר מאוחר, מ"מ בעצם הא הי' צריך להיות כיום של הנזק אלא שאז לא יצא השער כלל, אבל תיכף כשיהי' איזה שער נשום כפי שויו אז, וצע"ק. (מהדו"ק)

איכא בינייהו כחש גופנא. ברא"ש הביא להלכה דחיישינן לכחש גופנא. ולכאורה כאן לענין היזק פירות מחוברין לקרקע אין נפק"מ לן, דהא קיי"ל דשמין כמו השיווי כעת, דכמה שיוכחש הא כנגד זה יושבחו הפירות והא אינו משלם כעת לפי מה שיושבחו, וכל הנפק"מ לענין דברים אחרים כגון בדמי ולדות דאין לו במציאות אפשרות למכור כעת הולדות. אבל הטור סי' שצ"ד הביא להלכה האי פלוגתא דהרא"ש והרמ"ה באכילת פירות מחוברין לפני שנגמרו, דלהרא"ש מנכין אע"ג דפסקינן דאינו משלם כענבים העומדות להבצר, וצ"ע מה שייך בזה כחש גופנא.

ומה דאמרינן בסוגיין דלמ"ד דמשלמין כענבים העומדות ליבצר שייך פלוגתא דכחש גופנא צ"ע, דכאן לכאורה לכו"ע צריך לנכות כחש גופנא, ולא דמי לצער דאונס למ"ד דמשלם את הצער, כיון דכעת הא הזיקה ויש לה צער, ואע"ג דעומד להיות מ"מ עשה לה צער, אבל בהזיק פירות שלא נגמרו כיון דשיימינן כפי מה שיהי' עומד ליבצר וא"א בלי שיכחיש איך אפשר לשלם כפי מה שיעמוד ליבצר בלי שינכו, משא"כ בהא דצער דמשלמין עבור כעת אפשר לומר דאע"ג דתצטער מ"מ כעת הוא עשה צער.

עוד יש לעיין הא כיון דאומדין כענבים העומדות ליבצר, וכתבו התוס' בד"ה אכלה דמ"מ אומדים אגב קרקע, הרי הלוקח כשיקנה אז הרי משלם כשיהי' עומדות ליבצר כמחירם של הקרקע והגפנים שינקו והכחישו הגפן, ונמצא שכל זה הלוקח כבר מביא בחשבון, ולמה ינכו כחש גופנא הא זה נכלל כבר במה שהלוקח יוריד מהמחיר. ובשלמא לרש"י דמשמע מדבריו דס"ל דמשלמין כענבים העומדות ליבצר ממש בלי לשום ע"ג קרקע, שפיר אמרינן דצריך לנכות דמי כחש גופנא דהא אינו מנכה מה שמכחיש, דהלוקח שקונה פירות גמורים אין לו שום שייכות עם הקרקע, אבל לתוס' צ"ב.

ואפשר דכיון דלפי"ד התוס' מחשבינן ששים עם הקרקע, ולגבי חשבון דכחש גופנא הא אין הלכה לחשב בששים, ונמצא דלא הורידו מספיק מהכחש גופנא האמיתי, לכן למאן דאית ליה כחש גופנא עושים חשבון קודם כמה נפחת ע"י שהוריד פירותיו של הערוגה הזאת וזה לפי חשבון ששים, ואח"כ עושים כחש גופנא מהגפן הזה לבדו, משא"כ למאן דלא חייש לכחש גופנא מחשיבין כאילו חסר פירותיו מזמן שהורידו הפירות, ונמצא דגם הכחש מורידין רק ע"י חשבון של ששים.

איתתא דידי פקיחא היא. משמע דאינו מחויב מצד הדין ליקח חי' דאי מחויב ליקח חי' מה שייך לטעון את הטענה דהיא חי', ועדיין יש לעיין למה נאמן להוציא ע"י טענה זו, ואולי כיון דבעצם יש נזק אלא שרוצים לנכות נאמן לומר דהיא חי', ועי' חו"מ סי' ע"ה דרק בטוען ברי חייב אם הנתבע אומר איני יודע אם פרעתיך. ויותר נראה דכחש גופנא אינו אלא אם הכחש הוא בהכרח, אבל כל שאינו ודאי לא שייך כבר כחש גופנא, ולכן יכול לטעון איתתא דידי פקיחא היא, ואפי' אם ראינו אח"כ דלוקח חי' וגם בבנים הקודמין לקח חי', מ"מ כיון דבעצם אין זה מוכרח לא שייך ע"ז כחש גופנא.

והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה. בשטמ"ק ביאר דאין מוכרין אותו עם הקרקע. וצ"ע דגם בית סאה נמכר לבד ונמכר עם עוד הרבה קרקע, ואעפ"כ אמרה תורה לשום ע"ג שדה אחר, א"כ גם בדקלא פרסאה אפי' שמוכרין אותו לבד מ"מ נמכר ג"כ עם כל השדה, ואולי הדרך בדקלא פרסאה לחשוב תמיד עליו במיוחד בקנייתו, משא"כ בית סאה דהא כל הבתי סאה שוין ואין הבית סאה הזה מיוחד וצ"ע, וממקצת מפרשים משמע דזה קנס וקנסוה בדבר חשוב שהזיק. (מהדו"ק)

תוד"ה אכלה. אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד. יש לעיין אם זה עדיף מרוב, ואי לא, למה לא יוכל לומר מי יימר דגם הערוגה הזאת היתה כמו הנשארת, ואם זה קנס, ולא מן הדין, לא קשה.

בא"ד. אי נמי בתבואה לא קנסו כ"כ. ומשמע דכל האי דינא דנידון כמשוייר שבו אינו אלא קנסא, והיינו דבסברא אין מקום לחייב. והעירוני א"כ איך קאמר ר' ישמעאל ור' יוסי אמרו דבר אחד, דהא ר' ישמעאל מקרא נפקא לי'. וכן מבואר בתוס' דלר' ישמעאל זהו מדין תורה.

וצ"ל דכוונת דבריהם דלכאורה לר' יהושע מדמשלם בענבים כאילו עומדות להבצר, ה"נ בתבואה גדולה ישלם לכל הפחות כמשוייר שבו, אפי' אם נחלק בין תבואה לענבים דבענבים אין דרכם להתקלקל כולם ביחד כבתבואה כמש"כ בתחילת דבריהם, ולזה בא"נ כתבו דאפשר לדר' יהושע כל האי דינא אינו אלא מקנסא, דבעצם לא הי' צריך לשלם כעומדות ליבצר אלא מקנסא, וכיון שכן בתבואה דאין לקנוס כ"כ אינו מוכרח דס"ל כלל האי דינא אפי' לענין לשלם כמשוייר, אבל לר' יוסי הגלילי לא מקנסא אית לי' דאי משום קנסא לא הי' קונס בתבואה, אלא ע"כ דס"ל לחייב מעיקר הדין, ולדידי' גם בענבים אינו אלא כמשוייר שבו, [דכעת הא ס"ל לתוס' דגם בענבים כמו בתבואה ולא מחלקין דבענבים עשוי שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים], דזהו מעיקר הדין וקנסא לא חידש ר' יוסי הגלילי, ושפיר ס"ל כר' ישמעאל דמעיקר הדין חייב כמשוייר שבו.

תוד"ה אונס. עי' בשטמ"ק וכן ברא"ש כאן דהר"י חידש דצער דמשלם אינו אלא מה שבשעת חבלה גופא, דצער שאחרי המכה אינו אלא גרמא [ובפלפולא חריפתא אות ד' הביא לחלק דשאני מריפוי ושבת דתמיד זה רק אח"כ, והיינו דע"כ גזה"כ דבזה חייב, משא"כ בצער דלא ראינו שיהי' גזה"כ ע"ז], וצ"ע דהא כשא' מכה אדם ומת מזה אחר הרבה זמן חייב מיתה, ולא אמרינן דהוי גרמא, ה"נ כאן הא המכה הזאת עושה צער כמה ימים, ולמה הוי גרמא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א