אילת השחר/בבא קמא/נג/ב
תוד"ה שור ואדם. דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש וכו'. וכ"כ הרשב"א. ויש לעי' דהרשב"א לעיל דף ל"ג משמע דס"ל דמה דממעטינן מומצא פרט לממציא את עצמו הוא אפילו לפוטרו מנזקין, ולפי"ז לכאורה אם הדליק האש וישרוף דבר שלא הי' כאן בשעה שהוא הדליק האש לא יתחייב, דאע"ג דהוי מילתא דשכיחא שהדבר יגיע לכאן, מ"מ הא גם שם מצוי שאחד יושיט ראשו, דהא אנשי רה"ר הולכין תמיד, ומ"מ הואיל ובשעה שזרק את האבן עדיין לא הי' האדם הניזק כאן אינו חייב, א"כ ה"נ אפי' אם שלא בכונה יפול לתוך האש למה יתחייב, ובשלמא בבור הא כל עיקר חיוב דבור הוא אע"פ שאין כאן עדיין ניזק, אבל באש דחיציו צריך להיות פטור, וצ"ל דיתחייב רק משום ממונו אע"ג דבשעת העשי' דהיינו ההדלקה לא הי' עדיין הניזק כאן, דאי"צ שיתחייב על היזק שכבר בשעת העשיי' עומד לכך, דהא בנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ חייב אף שבשעת ההדלקה עוד לא הי' יכול להזיק. מכל מקום משום ממונו חייב כיון דהי' לו לגודרה, וכאן אפי' כל זמן שלא בא האדם וזרק הטלית לתוך האש הי' לו לשמור אשו שלא יפילו לתוך האש טלית, ורק באדם בכונה נחשב כל החיוב על האדם, אבל אם שור יפיל בדרך הילוכו טלית של חבירו לתוך האש יתחייב בעל האש דיש לו לשמור אשו שלא יזיק ע"י שיפול לתוכו טלית. [ויש לעי' בזורק אבן והשני המציא עצמו דליחייב מחמת אשו דממונו דצריך לשמור שלא יזיק ע"י שימציא אחד את עצמו לכאן כיון דאינו כאונס וכרוח שאינה מצוי' דהא דרך אנשים לילך ברה"ר. וכבר הערנו לעיל דף ל"ג דנחייב הזורק מחמת בור אפי' שהשני המציא עצמו, וה"נ יקשה דנחייב מחמת אש דממונו].
ומ"מ צ"ע לפי"ד התוס' נמצא דאם הדליק אש ואח"כ יפול ארנקי של מישהו שלא בכונה יהי' חייב בעל האש, ולמה יגרע אם הדליק אש וישרוף ארנקי בגדיש דמבואר לקמן בסוגיא דארנקי בגדיש ובתוס' דף ס"ב ע"א בד"ה מי, דפטור על הארנקי, ומי גרע כשרואה בשעה שהדליק שאין ארנקי ואח"כ נפל משאם הי' ארנקי בגדיש, דנהי דלא סלקא אדעתי' שיהי' כבר ארנקי במקום ההוא, מ"מ לא יגרע מאשר אילו אח"כ בא לכאן ארנקי דיש לחייבו. וצריך לחלק דגדיש זה מקום דלא שכיח שיבוא גם אח"כ ארנקי לגדיש, משא"כ במקום שיתכן שיפלו בו דברים דאז לגבי אדם שלא בכונה הוי בעל האש לחייבו על כל מה שעלול לבוא במשך הזמן.
בא"ד. וי"ל כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך. וכבר תמה בשטמ"ק הר"א מגרמישא דהא בנתהפך מיירי דהי' יכול ליפול על אחר וברצונו נפל על זה, אבל כאן כשהתחיל ליפול לא הי' יכול להצילו ואיך יתחייב בושת על מה שכוונתו אז להזיק. ובתוס' רבינו פרץ ביאר כוונת התוס' דלאחר שהתחיל ליפול שוב דחפו בכונה וחייב בושת אע"ג דבתחילת הנפילה דחפו שלא בכונה מידי דהוי אנתהפך. ולכאורה אכתי לא ניצלנו מקושית הר"א מגרמישא דכיון דאין יכול להציל מה מוסיף במה שדחפו, דלא מיבעיא אי בתר מעיקרא אזלינן הא מה ששוב דחפו בהיותו כבר בבור לא מעלה ולא מוריד, דהא כבר הוי כמנא תבירא, ואם בתר לבסוף אזלינן למה באמת נחייב את בעל הבור הא בשעה שחוזר ודוחפו הוא מזיק בכונה. מיהו ע"ז אפשר לומר דאי בתר בסוף אזלינן והוי חיוב המזיק על הדחיפה השני' מ"מ לגבי זה הא מיהת מהני דלא שייך לפטור בעל הבור, דהא גם בלי הדחיפה השני' הי' הבור יכול כבר להזיקו והי' חייב עליו כיון דהדחיפה הראשונה שנפל האדם ממנו היתה ע"י אדם שלא בכונה לא יפטר כבר הבור ע"י שאח"כ חוזר ודוחף בכונה, דרק אם כל ביאתו להבור היתה ע"י אדם בכונה אז אין חיוב כלל על בעל הבור, משא"כ כאן דגם בלי דחיפתו הי' ניזוק ע"י הבור מחמת דחיפתו שלא בכונה, ואע"ג דהאדם חייב על דחיפתו השני' כיון דבתר בסוף אזלינן מ"מ בעל הבור כבר לא יפטר. ומ"מ עדיין קשה דהא רבא דהוא מרא דהאי שמעתתא מסופק לעיל דף י"ז ע"ב אי בתר מעיקרא אזלינן, ולהצד דבתר מעיקרא אזלינן הא א"א לחייבו בושת על הדחיפה השני' כיון שעליה אינו חייב כלום. ואיך אומר כאן דחייב בושת אי מיירי דחוזר ודוחפו ודחיפה הראשונה היתה שלא בכונה.
וצ"ל דלרבינו פרץ מה דיהי' חייב בושת הוא באופן דבלי הדחיפה השני' לא הי' ניזוק מה שניזוק לבסוף, וכל הנזק שאנו דנין לחייב הי' ע"י הדחיפה השני', ומ"מ אין לפטור בעל הבור מחמת דהאדם דחפו בכונה, דזה הוא רק אם כל מה שבא להבור הוא ע"י האדם בכונה, דלגבי מעשה של אדם בכונה לזרוק אותו לבור אין כלל חיוב על בעל הבור, אבל היכא שכבר נמצא בבור ע"י איזה שהיא סיבה כגון על שדחפו שלא בכונה, נהי דלא הי' ניזוק מ"מ הדחיפה השני' שבכונה לא תפטור את בעל הבור מחיובו, דהא גם בלי המעשה בכונה של הדוחף הוא נמצא בבורו, שלגבי זה גם בעל הבור פשע, אז אפי' שהנזק אח"כ הי' ע"י מעשה בכונה מ"מ גם בעל הבור חייב, דהא בבור איכא שני דברים, א' שהוא נותן אפשרות להכשל להניזק, והשנית הוא מזיקו, וכאן לגבי מה שעשה מכשול שפיר פשע בעל הבור דהא נדחף שלא בכונה, ולגבי מעשה אדם שלא בכונה הא שפיר מתחייב גם בעל הבור, נמצא דעל מה שנמצא בתוך הבור גם בעל הבור פשע וכבר שייך לחייבו על ההיזק ג"כ.
דהנה בטעם מה דמחייבינן להאדם בכונה הכל אע"פ שיש לו שותף דהיינו הבור, כתב ברא"ה המובא בשטמ"ק לעיל דף נ' ע"ב דכיון דרוצה להזיקו ודאי הי' מזיקו, ואם לא הי' מזיק בבור זה הי' מזיקו בבורות אחרים או באופן אחר, אך התוס' אפשר שיסברו דמה דהי' יכול להזיקו באופן אחר לא מהני לומר דאין לו להאדם שותף, ורק בהפילו לבור בכונה דאז שייך לומר דלגבי דידי' כאילו אין שותף דהא יכול להפילו לבור כיון דרוצה, אבל בנמצא אדם שכבר נופל לאויר הבור ודוחפו בכונה אין לומר דהי' יכול להזיקו בכונה גם בבור אחר, דהא כ"ז שלא יגיע להבור לא שייך שבדחיפה הזאת הי' מזיקו וכל הזיקו ע"י שנמצא בבור, וכיון שזה שנמצא בבור הוא לא ע"י הדוחף אלא יש בזה גם פשיעת בעל הבור, כיון דלגבי דחיפה שלא בכונה הוי בעל הבור פושע, נמצא דבהכרח יש להאדם שותף אע"פ שדחיפתו שבתוך הבור הי' בכונה, ומ"מ שפיר יש לחייבו בושת כיון דבלי דחיפתו לא הי' ניזוק היזק כזה.
והנה בכל זה נתבאר מה דחלוק שלגבי האדם כה"ג כשדוחפו כשהוא בתוך הבור כבר מחשיבין אותו שיש לו שותף דהיינו הבור, משא"כ כשדוחפו לכתחלה בכונה לתוך הבור דאז אין לו שותף, אבל לענין לחייב הבור צריך טעם דמ"מ הא לגבי אדם בכונה אין לו דין מזיק דהוי כאנוס כמוש"כ הרא"ה הנ"ל, ולמה יגרע אם ההיזק הוא ע"י הדחיפה שבהיותו בתוך הבור מ"מ אין הבור מזיק ולמה יתחייב.
אלא דהנה הרא"ה כתב דבעל הבור הוי אונס לגבי אדם בכונה דלא איבעי לאסוקי אדעתי', והא דלא מיחייב משום תחילתו בפשיעה לגבי אם יפלו לא ע"י אדם בכונה וסופו באונס ע"י אדם בכונה, כתב משום דלא אמרינן דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא שנאנס ממילא ולא היכא שאנסוהו וכאן אנסוהו להזיק.
וביאור דבריו נראה דכיון דלגבי האדם שעושה בכונה יש טעם מספיק לקוראו מזיק שלם על הכל מחמת הסברא דבכונה הא יכול להזיק בין כך, אלא דמ"מ אם גם בעל הבור פשע יש סברא לחייבו על חלק מהתשלום, ולהוריד מדין המזיק דאדם ולומר דגם הבור הוא קצת מזיק, אבל כיון דאנוס, נמצא דרק הדוחף בכונה נשאר מזיק, וחלוק מכל תחב"פ וסופו באונס דהתם הוי מזיק באונס, אבל כאן כ"ז שלא נצרף מה שתחילתו בפשיעה יש מזיק שלם דהיינו האדם הדוחף וע"י התחילה בפשיעתו רוצים להוריד דין מזיק מהאדם ולהטיל על הבור ע"ז לא נאמר דין תחב"פ להוריד דין מזיק מהאדם ולהטילו על הפושע שסופו באונס דהיינו הבור, שזה נאמר רק דין בחיוב תשלומין אבל לא היכא שצריכים בכדי לחייבו לחדש דין מזיק ע"י שירד דין מזיק מהדוחף, ולפי"ז נמצא דבדוחף כשהוא כבר בתוך הבור דעל האדם אין דין מזיק שלם, לפי מה שנתבאר בשיטת התוס' דהסברא דבכונה הי' יכול להזיקו שכ' הרא"ה לא מהני להו להתוס' אלא אם בצורה שהזיקו הי' יכול גם להזיק במקו"א, אבל אין שייך לומר שכיון שבכונה הזיקו כשהוא בתוך הבור לכן הי' מוצא להזיקו בבור אחר, נמצא דשייך שפיר לחייב את בעל הבור מחמת תחלתו בפשיעה וסופו באונס, דהא בזה אי"צ להוריד דין מזיק מהדוחף ולהטילו על הבור ושפיר הוי הבור מזיק אלא דהוי אונס וע"ז יתחייב שפיר בעל הבור משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס.
תוד"ה לענין כופר. וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו וכו' וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר. וברשב"א תירץ דהוי כשניהם דקרוהו בחרב א' וה"נ הרגוהו ע"י הבור, וכמו דמצינו דנתמעט כי יכרה איש בור א' ולא שנים מ"מ אם שניהם עקרו בב"א חייבין דנקרא כי יכרה איש ה"נ כאן הו"ל כי יכה כל נפש. ולכאורה צ"ע מי יימר דמקרי כל נפש דהא כיון דכ"א השתתף בהריגה, נהי דמקרי איש א' דמה דהוי כרי' א' נקרא כי יכרה איש דכריי' ומעשה חדא הואי, אבל כי יכה כל נפש אין כאן דלא הוא לבד הרגו אלא עוד א' עמו, וצ"ל דס"ל דאם זה מעשה חדא ואין כאן שתי הכאות בהכרח זה נקרא כל נפש, משום דהמעשה שהרג הא הרג כל הנפש, ולא בעי שהאיש יהרוג כל הנפש אלא שהמעשה הי' הריגת כל הנפש, וכמו דהוי כרי' א' ה"נ הוי הכאה א' וממילא הו"ל הכאת כל הנפש אע"פ שא' עזר לו בזה.
והנה מה דמדמה הרשב"א להא דכי יכרה איש א' דנתמעט ולא שנים, ומ"מ כשעקרו בב"א חייבין, צ"ע דהא התם לא נתמעט דכשכורין שנים פטורין שניהם, אלא דהמיעוט הוא דרק א' חייב ומוקמינן לי' אאחרון, וא"כ כשעקרו שנים בב"א דלא שייך לחייב רק א' מהם, דהא לא עדיף א' מהשני ממילא שניהם חייבין, אבל בהא דכי יכה כל נפש דנתמעט דהיכא דאין כל נפש פטורין איה"נ דיפטר גם כשהרגו במקל א'. וע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א דגם בכי יכרה כתוב דאין כרי' של שנים, אלא דהיכא דשייך ליתן דין כורה רק על א' שפיר חייב, דהמיעוט הוא דלא יכולים שנים להיות להם שם כורה בור, ולכן בשניהם בב"א היו צריכים שניהם להפטר דאין על כל א' שם כורה, ומדמחייבינן בעקרו בב"א הוכיח הרשב"א דזה מקרי כי יכרה איש א' כיון דכרי' חדא איכא, ואין על כל א' לחוד שם כורה בור ולכן חייבין כיון דיש כרי' א', ואין על כל א' בפנ"ע שם כורה רק שם כרייה א' על כריית בור שנעשה על ידי שניהם דלכן חייבין, וה"נ בהכאה.
ויש לעיין במה דמדמה הרשב"א עקירת חוליא בב"א להריגה במקל א' ע"י שניהם, דהא בעקירת חוליא הא כל א' אוחז החוליא במקום אחר, ומ"מ הוצאת החוליא נעשה ע"י שניהם בבת א', וא"כ כה"ג ברציחה אנו דנים על ההריגה ויציאת הנשמה של הנהרג וזה הא הם עושים ביחד אפי' אם זה עשר מקלות, ולסברתו למה אין כאן כי יכה כל נפש הא שניהם יחד עשו את ההריגה, ומה איכפת לן מה דכל א' נתן לו מכה במקל אחר, דכמו בבור דשניהם ביחד הוציאו את החוליא ונעשה בור ובודאי אם כל א' יחזיק בכלי אחר את החוליא ג"כ יתחייבו, דהכלי או היד שמוציאה החוליא לא מחלקת לשתי פעולות כיון דעיקר הדבר הוא הוצאת החוליא וזה נעשה בב"א, וה"נ ברציחה הוצאת נשמתו נעשה ביחד.
ובעצם יש להסתפק במה דמוקים בגמ' לעיל דף נ"א א' בבור של ב' שותפין דחייבין משכחת לה בעקרו חוליא בב"א, אם הי' אפשר גם לאוקים בעקר כל א' חוליא באותה השעה שהשני עקר, דאם הי' אפשר לצמצם יהי' ג"כ אותו דין, אלא דנקט בעקרו חוליא אחת כדי שלא להכנס במחלוקת אם אפשר לצמצם, אבל אם נסבור דאפשר לצמצם שפיר משכחת לה כה"ג ב' שותפין דשניהם יהיו חייבין כיון דהבור נעשה ע"י שניהם בב"א, וא"כ ה"נ ברציחה דנהרג ע"י עשר מקלות היו צריכים ג"כ להיות חייבים, ומדמיעט קרא הרי דגם במקל א' צריכים להפטר, והא דבבור חייבין בעקרו חוליא בב"א, ע"כ כמש"כ לעיל דשאני בור דהתורה לא חידשה דכששנים כורים פטורים אלא חידשה שרק אחד חייב, וזה רק בזאח"ז ששייך לחייב השני, משא"כ בב"א דלא שייך לחייב אחד יותר מהשני לכן באמת שניהם חייבין, וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |