אילת השחר/בבא קמא/כ/א

אילת השחר בבא קמא כ א

דף כ' ע"א

כיון דאורחי' למיכל ליפתא אורחי' נמי לסרוכי ולמסלק. ברשב"א הקשה לרש"י דמפרש בבהמה שאכלה מע"ג השולחן דהוי משונה וכאן הא חזינן דלא הוי משונה לאכול על הדנא לכן הביא גירסא אחרת, ואפשר דלרש"י ס"ל דכשהבהמה עומדת על הקרקע אין טבעה לאכול מעל השולחן אלא מורידה על הקרקע, אבל היכא שצריכה לעלות ולטפס על החבית היא לא תוכל כל רגע לעלות כדי לאכול אז כשעולה ממשיכה ואוכלת שם על הדנא, והא דאם אכלה על חברתה הוי רה"י ולא הוי משונה, משמע דעל גבי חברתה שאני בכלל, דכל שצריכה להרים ראשה להגיע להאוכל אוכלת שם ולא תצטרך כל פעם לעלות ולרדת, רק מהשולחן דזה פחות מגובה החמור דא"צ לעלות כדי לאכול אין דרכה לאכול למעלה אלא מורידה על הקרקע ואוכלת מעל הקרקע.

תוד"ה מתגלגל. וקשה דלקמן גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכלי' בגדיש דעלמא דפטור. הרי דבתר מקום אכילה אזלינן. ובתוס' ר' פרץ הקשה עוד דא"כ הו"ל לגמ' להסתפק אי בתר אכילה או בתר לקיחה ולמה נקט דוקא מתגלגל, ואולי אפשר לומר בשיטת רש"י דהנה אם הבהמה דרך הילוכה תגרור דבר מרה"נ לרה"ר ואחרי שעבר זמן תלך בחזרה ותאכלם, דודאי כה"ג יהי' לזה דין שן ברה"ר כיון דהלקיחה לא הי' לשם אכילה, וכל הבעיא דניזל בתר מקום הלקיחה היא משום דהלקיחה היתה בשביל האכילה, ויש עדיין להסתפק בלקיחה שהיא לצורך אכילה אבל אינה דוקא לצורך אכילה של המקום ההוא, דהלקיחה יכולה לשמש לצורך אכילה של המקום שעומדת, א"כ אפשר דהלקיחה אינה מתייחסת לאכילה של המקום ההוא אלא לצורך אכילה, וא"כ בנטל מרשות הניזק את החררה בפיו דיכול להתייחס אל אכילה כאן, אז לגבי מה דאכל שם הו"ל כאילו אין מעשה לקיחה שתתייחס אל אכילה של המקום ההוא, לכן אז דנין רק על האכילה כיון שהלקיחה אין לה שייכות לאכילה של המקום ההוא, אבל בעומדת ברה"ר וגוררת, ובודאי גוררת בידיה דלא שכיח כל כך שתקח בפיה, ותוציא זה ותחזור ותכניס זה לפיה, וכיון דהלקיחה היא כדי שיגיע לפיה אפשר דהלקיחה הזאת שהיא צורך אכילתה במקום שעומדת הו"ל התחלת המעשה שעליה היא נידונית.

ובנחל"ד ג"כ יצא לחלק בין אם הלכה למקום אחר לאם עומדת והולכת באותו מקום, אבל משום דס"ל דבהפסיקה לילך למקום אחר אזלינן בתר אכילה משא"כ בעומדת, אבל לביאורינו הוא דאז אין הלקיחה צורך דאכילה והוי כלא הי' לקיחה לשם אכילה דשם.

[והעירוני להוסיף דעצם החילוק ליישב דעת רש"י מההיא דכלב בין אם עמדה ברה"ר ונטלה מחצר הניזק, או שהיא עצמה היתה ברשות הניזק והוציאה לרה"ר, כבר כתוב בשטמ"ק בשם תלמידי הר' ישראל, וכן בשו"ע סימן שצ"א סעי' ז' וסעי' י"ב, ובסמ"ע ס"ק כ"א כבר נתקשה בביאור החילוק, ועל תירוצו הק' הט"ז וכ' תירוץ אחר, ובנחל"ד כ' סברא כנ"ל].

וברש"י בד"ה ואיבעית אימא כתב דלעולם אם אכלה בפנים חייבת על הכל היינו גם מה שיהי' בחוץ ולא תפשוט דגלגול מילתא. ולכאורה דבריו אינם מובנים מה שייך גלגול מילתא דהא השאלה אם בתר לקיחה או אכילה אבל מה שייך גלגול מילתא, ולפימשנ"ת זה כוונתו דלא תפשוט דהגלגול מבטל וא"א לקרוא לה שאוכלת מהיכא שלקחה אע"פ שלקחה משם ותיכף אוכלת בלי שתעזוב מקומה, דבלי שגלגול מילתא יש מקום לומר דהוי כמו שראשה עדיין שם אלא דע"י דגלגול מילתא אמרינן דבטל שם אכילה משם, וצע"ק.

בא"ד. דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם הי' סופן להניח ברשות הרבים וקמבעיא ליה אי חשיבי כמונחים ברה"ר. הנה בודאי דלכל דיני התורה לא מצינו דמה שלולא שעיכבתן הי' נופל לרשות אחרת שיהי' לו דין כאילו אין זה ברשות הזה, וע"כ דזה שייך רק לגבי נזקין דיש סברא דהנזק הי' עלול להיות שם, וכמשנ"ת דלגבי שיקבל דין של רשות אחר בודאי לא יתכן אלא דהספק דאין לו כבר דין רשות הניזק כיון דבודאי הי' נופל ושם היתה פטורה.

בא"ד. נראה דלפי"ד התוס' באם מתגלגל מרה"ר לרה"י לא שייך לומר דהוי כמונח ברה"י דמה דעומד לצאת מקרי דכבר אינו ברשות הזה, אבל לא הוי כאילו כבר ברשות האחר, ועי' בנחלת דוד שנתקשה על מש"כ דאכלה בחוץ פטור לית בה רבותא ולא נקט לה אלא אגב אכלה בפנים, דהוי רבותא דחייבת דהא אפשר לפרש דבעומדת ברה"ר ומתגלגל לרה"נ והחידוש הוא דלא הוי כמונח ברה"נ, ולדברינו זה לא שייך דנהי דהוי כאלו יצא מרה"ר אבל ודאי לא נימא דהוי כרה"י.

ובעיקר פירושם משמע דס"ל דבעי גם לקיחה וגם אכילה ברה"נ, וכ"כ להדיא בתוס' רבינו פרץ, וממילא ג"כ לא שייך לפרש הספק כשעומדות ברה"ר לענין להתחייב כשעומד להתגלגל לרשות הניזק כיון דסוף סוף אכלה ברה"ר, אלא דהיינו יכולין להסתפק בשלקחתו כשהיא עומדת ברשות הניזק ולקחתו מרה"ר מה שהי' מתגלגל לרשות הניזק, אלא דגם אז לא שייך לומר דהוי כברשות הניזק כמו שנתבאר דמה דסופו להתגלגל משוי לי' כאלו אינו כבר כאן אבל כאילו הוא כבר ברשות הניזק, ובביאור כוונתם הי' אפשר לפרש דהספק לא משום דהוי כמונח כמו שמשמע פשטות לשונם, אלא דמספקא להגמ' מה זה רשות הניזק, מה שהי' ברשות הניזק בלי לקיחה דרק זה הוי רשות הניזק, או מה שהי' כעת ברשות הניזק, והיינו דודאי דכעת זה מקרי רשות הניזק, אלא דיתכן דמה דהצריכה תורה שדה אחר היינו מה שהי' שדה אחר לולא שאכלה, וכיון שמתגלגל לרה"ר ובלי שלקחתן לא הי' ברשות הניזק אין כאן לקיחה מרשות הניזק.

ואפי' לפי ביאור זה מ"מ אם השאיל לחבירו מקום לפירות על זמן והבהמה לקחה הפירות ברגע האחרון דאם לא לקחתן נמצא דהי' בחצר שאינו של בעל הפירות, דאז אינו חצר הניזק כבר, לא שייך להסתפק ספיקת הגמ' אם זה נקרא בשדה אחר, דבאופן דתלוי בזמן שהזמן יעשה שזה לא יהי' בשדה אחר, מ"מ כעת זה בהכרח ברשות הניזק, משא"כ בדבר שאין תלוי בזמן שייך לומר דהוי כאלו כעת כבר אינו שדה אחר. (מהדו"ק)

כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. צ"ב מה הסברא וכי בשביל ששינה יש להזיקו, ובחזו"א סי' ח' סק"ז כתב דאין צורת הנזק כשהניזק מושך עליו נזק, דכיון דעושה דבר כזה שזה יגרום לו שינזק אין המזיק חייב. וצע"ק בשטמ"ק בשם רבינו אפרים דהקשה דלמ"ד דגם כסות וכלים מקרי כל המשנה א"כ למה צריך קרא לפטור רגל ברה"ר הא שינה שהניח ברה"ר חפציו, ותירץ דזה לא הוי פטרינן דהא אין זה בא אחר ושינה בו, ולפי סברת החזו"א כ"ש דיש לפוטרו דהא עוד יותר מושך עליו הנזק, ועי' מש"כ בחזו"א שם ס"ק ח'.

רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול. יש לעיין מה החיוב, אם בשביל דעי"ז חסך מליתן לה אוכל, או מחמת דעי"ז משביחה בהמתו, והנה בחולין דף קל"א אמרינן דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, ופריך מההיא דאם אנסו המלך בחובו צריך לעשר ומ"ש ממזיק מתנ"כ או אכלן ומשני דשאני התם דקא משתרשי לי', ובתוס' שם הקשו דגם באכל את המתנות כהונה הא משתרשי לי' ותירצו דיכול לומר הייתי מתענה, ובודאי לא מיירי דוקא באיש שרגיל להתענות, אלא דכיון דלא שייך לתבוע על שהשביח גוף האדם ונעשה שוה יותר, אלא על מה שעי"ז לא הוצרך לאכול, הוא יכול לטעון דהייתי מתענה, וא"כ ה"נ למה לא יוכל לטעון לא הייתי מאכילה אז.

ואע"ג דמבואר בקצוה"ח סי' רמ"ו דעל הנאת גופו יכולים לחייבו ולא שייך לומר הייתי מתענה, רק במזיק מתנות כהונה או שאכלן דהתם אין לחייבו בעד הנאת הגוף דע"ז פטור כמו על ההיזק וצריכים לחייבו רק על משתרשי לי' וע"ז מהני הסברא דהייתי מתענה ואין כאן משתרשי, אבל זה בהנאת גוף האדם, אבל במה שלהבהמה יש הנאת גוף הא א"א לחייב האדם, דכי האדם מוציא כסף לתת הנאת גוף לבהמתו, וא"כ הא יכול לטעון לא הייתי מאכיל אותה, וע"כ הוא רק משום דזה היא נשבחת ולולא זאת נכחשת, ועוד ע"כ משום זה דכיון דיש אנשים שנותנים שעורים אע"פ שזה יותר ביוקר מתבן ע"כ זה משום דאז השבח שוה לכל הפחות הדמי שעורים, דלולא זאת למה כדאי להם להוציא כסף ולהאכילה שעורים, וא"כ למה לא ישלם כל הדמי שעורים כיון דכשנותנים לה שעורים יש שבח בשיעור דמי שעורים, ובשלמא בהא דלקמן דף קי"ב בהניח להם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, התם ניחא דהא באדם לא שייך לחייבו משום שנהי' שוה יותר ע"י אכילת הבשר, והתם שייך לומר דלא הי' אוכל דמי בשר ביוקר, אבל כאן הא ע"כ יש שבח כל כך לכל הפחות כדמי השעורים, דאם אין שבח הא אין שייך כלל לחייב על הנאת בהמתו, וע"כ דיש שבח א"כ משתרשי לי', ואם אין כ"כ הרבה שבח קשה למה כדאי לבני אדם להאכיל לבהמתם שעורין, וגם אם אין שבח כ"כ מה שייך לשום שני שלישי הדמים, נראה כמה שבח יש, דיותר מזה לא שייך כלל לחייבו.

לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטורה. ופרש"י כיון דמשערינן בדבר הראוי לה, ומסתמא גם למ"ד דמי עמיר ג"כ יהי' פטור, ויש לעיין באוכל שע"י הדחק דלכאורה אז אין לפוטרו דהא סוף סוף נהנה שהיא שביעה, אבל לשער דהי' נותן לה אם הי' משיג בזול לא שייך דודאי לא ישתדל לשלם יותר מדמי עמיר כדי ליתן לבהמתו אוכל שאוכלת רק ע"י הדחק ואז לכו"ע יהי' דמי עמיר, ולכאורה אפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם בפ"ג מנזקי ממון הל' ב' דמשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול, ובמ"מ ביאר דמשלם מה שיהי' פחות מהם, ולפי"ז מספקא לי' אי הלכה כרבה או כרבא, ועי' בלח"מ דביאר איך יוכל להיות שדמי שעורין יהי' פחות מדמי עמיר היינו אגודת שבולים, ולפימש"נ אפשר דבאמת אין מציאות ששעורין שני שליש פחות מדמי עמיר ופוסק כרבא, אלא דגם רבא מודה דאם א"א לשער בדמי שעורים כגון אם זה דבר שאין דרך להאכילה אז ישלם דמי עמיר.

ואין להקשות כיון דכותב זה או זה משמע דתמיד יתן הפחות, ואיך כתב לשון שנטעה לומר דמשלם תמיד הפחות, כיון דבאמת אין מציאות שדמי עמיר יהי' יותר על שני שלישי שעורין, וע"כ לא נטעה ונדע דהכונה דבאופן שאין לשער בשעורין אז ישלם לכל הפחות דמי עמיר.

שם. לפיכך אכלה חיטין או דבר הרע לה פטורה. ביש"ש כתב דאם אכלה דבר הטוב לה אלא דאכלה יותר מדאי עד שהי' רע לה חייב, דהא קודם הי' לה הנאה ומה שאח"כ אכלה והפסידה לעצמה אינו פוטר ממה שנהנית, ובנחל"ד השיג עליו כיון דאין דנין מצד הבהמה אלא לגבי הבעלים ולו אין הנאה. וצ"ע דגם לגבי הבעלים הא אם אח"כ תאכל פירות של איש אחר וזה יגרום שרע לה וכי יפטר ממה שאכלה ברשות הניזק הקודם, וא"כ גם באם אכלה אצל אותו ניזק למה זה אחרת.

אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. בפנ"י ביאר דבעד הנאה גרידא הוא חייב אלא דמאידך גיסא יש סברא דכופין אותו על מידת סדום ולכך הוא דבעינן שיהי' חסר, ולכן מספק"ל בזה נהנה וזה לא חסר אם כופין על מידת סדום דאז ודאי פטור, או דאין בזה משום כופין על מידת סדום ואז בודאי חייב על הנהנה גרידא. ולדבריו ודאי קשה מש"כ הרא"ש בשיטת הרי"ף דזה חסר וזה לא נהנה חייב, וביאר הרא"ש דאכל חסרונו של זה, ולדבריו כיון דעצם החסרון אינו כלל סיבה לחייב רק הנהנה גרידא, וכיון דבגברא דלא עביד למיגר שאינו מוכן להוציא מעות לא מקרי נהנה א"כ למה יהי' חייב.

עוד צ"ע דלפימש"כ התוס' ד"ה הא איתהנית דכאן דהי' יכול למונעו מלדור לא שייך כופין על מדת סדום, וכיון שכן איזה צד יש שלא יתחייב דהא על נהנה גרידא יש לחייב, כל שאין נגד זה סברא דכופין על מדת סדום.

זה נהנה וזה חסר. בפנ"י מבאר דהחיוב הוא בעד מה שנהנה אלא דכשאינו חסר כופין על מדת סדום, ואע"ג דלכתחילה מצי למונעו, מ"מ לגבי בדיעבד אמרינן מחמת דכופין על מדת סדום יש לפוטרו, ולכן היכא דחסר אפי' קצת דאז להתוס' חייב כבר על כמה שנהנה משום דאז הא כבר אין כופין דלא הוי מדת סדום לכן חייב עבור הנהנה. וצ"ע לפימש"כ התוס' לקמן בעמוד ב' להוכיח דאפי' נהנה מתוך חסרון שהי' קודם ג"כ חייב על הנאתו ולמה לא נאמר דליכוף על מדת סדום, דהא מה דנעשה חסר אינו סיבה לאוסרו ליהנות דהא החסר כבר נעשה וא"כ למה חייב על הנהנה.

תוד"ה זה אין נהנה. והרי"ף חולק, וס"ל דזה לא נהנה וזה חסר חייב, וברשב"א הקשה דאי זה לא נהנה וזה חסר חייב א"כ למה בבית ועלי' כשזה בנה עלייתו יכול לדור חנם בבית התחתון, נהי דאינו נהנה כיון שיש לו עלי' מ"מ הא חסרי' שחרוריתא דאשייתא, ועי' בנחל"ד שרוצה לבאר דאיה"נ דמי השחרורית ישלם לו, אלא דבלי זה שבנה הבית העליון חייב כל דמי הדירה, משא"כ באם בנה העליונה, אלא דהוקשה לו דלהרמ"ה דס"ל דגם בזה נהנה וזה חסר אינו חייב אלא מה שחסר, והוא ג"כ סובר כהרי"ף, ולדידי' יקשה מה משנה אם כבר בנה עלייתו דהא בין כך ובין כך אינו משלם יותר ממה שחסר, וכתב דלהרמ"ה נצטרך לפרש דדר בעלי' ואם ידור בתחתונה יהא חייב אפילו אם בנה עלייתו.

והיה אפשר לומר דהנה הרא"ש הא יישב סברת הרי"ף דאוכל חסרונו של זה חייב, א"כ זהו שייך בדר בחצר דההנאה בהשתמשות החצר זהו גם חסרונו, דהא בעד זה הי' משיג כסף, משא"כ בשחרוריתא דאשייתא דודאי אין הנאתו השחרת הכתלים אלא מהדירה אלא דיחד עם זה משחירים הכתלים, אין כאן אוכל החסרון אלא דיש כאן אוכל באופן דלא הוי נהנה ויש כאן ג"כ חסר, אבל אין זה סיבה לחייבו. אמנם הרשב"א יפרש כיון דהשתמשות בדירה גורמת בהכרח השחרת כתלים מקרי נהנה מעצם ההשחרה, ושייך לחייבו אפילו כשלא נהנה דאוכל חסרונו של זה. (מהדו"ק)

תוד"ה זה נהנה וזה חסר הוא. דכ"ז שרואין זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר. והיינו דהי' קשה להם דיטעון אם היית משכיר הייתי יוצא כמש"כ בשטמ"ק בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל, וע"ז תירצו דכ"ז שרואין זה בביתו אין מבקשין ממנו לשכור. והנה אם הי' מתברר שבאמת בין כך לא היו מבקשין ממנו לשכור נמצא דלא מחסר לו כלום, א"כ איך זה כל כך ודאי שהיו שוכרין ממנו ואיך מספק יוציא ממנו ממון, ואפי' אם נימא דעצם הדבר שמונע ממנו אפשרות להשכיר ג"כ מקרי חסר, מ"מ הא לפי"ז אינו חסר רק כמה שהי' שוה זכות האפשרות של ספק השכרה ולא כל דמי השכירות, ואע"ג דהתוס' ס"ל דבחסר קצת חייב הכל, מ"מ עדיין צ"ע לאלה דסברי דחייב רק כמה שמחסיר לו, ואף לפי התוס' אם איתא דבקיימא לאגרא ועביד למיגר הא דחייב דמי שכירות הוא משום זה דחסר קצת, א"כ למה הוצרכו לחדש זה לקמן דף כ"א בד"ה ויהבי ולהוכיח מהא דכשיש הפסד דשחרוריתא דאשייתא דמשום זה חייב כל דמי השכירות, דהא גם מהא דחייב כל דמי השכירות בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר הרי דבחסר קצת חייב הכל, ודוחק לומר דהא דלא הביאו מכאן משום דהוי מצינן לדחות דבאמת משלם לו רק כפי כמה שוה זכות הספק הזה ולומר דמיירי דידוע שהי' הרבה מבקשין לשכור דירה ובודאי הי' מוצא מי שיהי' שוכר, וצ"ע דבטוש"ע לא נזכר להלכה דבחצר דקיימא לאגרא דחייב יהי' מיירי דוקא כה"ג.

עוד צ"ע דהנה כשדר יום א' אע"פ שבזה גורם לו הפסד שהי' משכיר על שנה שלמה וכשזה עומד בתוכו לא שוכרים, מ"מ הא אז הוא זה חסר וזה לא נהנה, דהא בדירתו היום לא מקרי נהנה שכירות של כל השנה, ונמצא דבאופן דדר בה יום אחד יכולין לחייבו רק על הנאת היום, וכן כל יום הוא נהנה רק הנאת היום, א"כ אם באנו לחייבו על כל הזמן הא א"א אא"כ אנו בטוחין דכל יום וכל רגע אילו הי' יוצא הי' יכול להשכירו, וזה בודאי אפשר לומר בודאות דאילו לא הי' דר בבית הי' מוצא להשכיר, וע"כ צריך לומר דמ"מ יהי' חייב על כל מה שנהנה כל השנה משום דנהנה מחמת החסרון שהי' קודם ע"י שדר בהיום הראשון שנכנס לדור, וא"כ מזה הי' יכולים להוכיח מש"כ בעמוד ב' בד"ה הא איתהני דאם נהנה מתוך חסרון שהי' קודם חייב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א