אילת השחר/בבא קמא/כח/ב

אילת השחר בבא קמא כח ב

דף כ"ח ע"ב

קרקע עולם הזיקתו. והיינו דהבור רק גורם כמש"כ רש"י. ויש לעיין להסוברים דגרמי דבהמתו ג"כ חייב מה"ת, למה לא יתחייב מטעם גרמי דבורו, דהא על עצם המכשול שייך ליתן לו דין בעל הבור, דלכן חייב אם ניזק בההבל ע"י המכשול שעשה, וכיון דברי היזיקא דכשיכשל יפול הניזק בבור, למה לא יתחייב מדיני דגרמי דבהמתו, ובשלמא אם לא הי' כלל חידוש התורה לחייב על בור אין כאן כלל שם מזיק, ורק גרמא בעלמא, אבל אחרי שהתורה חייבה על הבור, הרי דמה שעשה מכשול הי' שייך לחייבו ולא יהי' כאילו בורו גורם שינזק בדבר אחר, א"כ למה לא יתחייב משום גרמי דבהמתו.

ועי' ברשב"א דהקשה למה לא נחייבו כמו בדוחף שור לבור, דלרבנן חייב הדוחף חצי ולר"נ חייב הכל מדין כי ליכא לאישתלומי, ורוצה בתחילה לומר דאיה"נ דחייב ח"נ, ולבסוף דחה דנמצא דס"ל כרבנן ודלא כר' נתן, אלא דהמים אינו כדוחף אלא כגרמא בעלמא, ועל הרשב"א לא קשה דיתכן דס"ל דגרמי דבהמתו אינו חייב מה"ת ממילא אין חילוק בין גרמי לגרמא, אבל להסוברין דגם גרמי דבהמתו חייב מה"ת צ"ע.

אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן וכו' דלא כר' נתן. מבואר דאע"ג דלקרקע אין שייכות להנזק אלא בגדר גרמא, מ"מ שייך כאן דינא דר' נתן ובל"ז א"א לחייבו לבעל האבן, ועי' בחזו"א ס' ב' סוס"ק א' דנסתפק אי במזיק שעשה היזק ע"י סיוע של מזיק דגרמא, צריך לדון מצד כי ליכא לאשתלומי מהאי, או דאז ממילא לכו"ע חייב המזיק שלא ע"י גרמא, דהגרמא לגבי זה אינו כמזיק וכל ההיזק נעשה עי"ז שיש לו דין מזיק ממש, ולפי"ז א"צ כאן לדר' נתן דלכו"ע צריך להתחייב בעל האבן.

תוד"ה ה"מ. אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משום שור דשור ברשותו פטור כדתנן חוץ מרשות המיוחדת למזיק, לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים. הנה לכאורה ממ"נ אם משום שור א"י לחייב משום דברשותי מאי בעית ה"נ משום בור, וזהו באמת הטעם של זה שסובר דבור ברשותו פטור דמצי אמר לי' ברשותי מאי בעית כמש"כ התוס' לקמן דף נ' ע"א בד"ה בבור, ואם לא סובר כן למה לא יתחייב משום שור, וע"כ החילוק דעל חיוב שור הי' שייך שפיר לטעון ברשותי מאי בעית, אבל מחמת בור הא הוא חייב על שקירב לרה"ר או למקום שהולכין בו אנשים שיפלו לבור דהו"ל כמפילם לרשותו, לכן יש סברא יותר לחייב מחמת בור משא"כ מחמת שור.

אלא דלכאורה אחר דחייב מטעם בור על הקירוב למקום שהולכים שעי"ז יפול לבורו, א"כ כבר נוכל לחייבו על הכלים, כיון דהו"ל כאילו הוא הביא אותו לרשותו דאז לא שייך לפוטרו משום ברשותי מאי בעית, וצ"ל דכיון דכדי לחייבו אתה זקוק לטעם דהבור הביאו לרשותו הו"ל רק חיוב בור, דמחיוב בור לא יהי' מזה חיוב שור להתחייב על הכלים, ולא דמי לשור שדחף לבור דלא נימא כיון דהבור זקוק להשור תם שלא יתחייב יותר מתם, דהתם הי' הבור מזיק שלם שיוכל להזיק דבלי שידחפנו השור יש על הבור שם מזיק, משא"כ בור ברשותו דבלי דין שור אין לו דין מזיק.

חזינן דחיוב תקלתו משום שור אינו בעד שיש מכשול אלא עצם הדבר שממונו הזיק, משא"כ בור דמצרפינן סברת המכשול שגרם שיפול, וכיון דא"א לצמצם כל כך שלא להכנס משהו לתוך הבור לכך חייב בעל הבור אע"פ שזה ברשותו, ונראה לפי"ז דמה שהסתפק הש"ך סי' ת"י סק"ב דאפשר דתל או חפירה פחות מג' טפחים לא הוי בור, מ"מ אם יהי' עפר שלו ברה"ר אז לרב יהי' אפשר לחייבו מטעם שור, דנהי דמצד בור א"א אם אין בו שיעור מכשול, מ"מ מצד שור יהי' חייב לרב, דלגבי חיוב ממונו אין הסיבה מחמת שזה תקלה אלא שצריך לשמור דברים שלו שלא יזיקו אפילו כשנייח, וכיון שזה לא ברשותו ואינו יכול לטעון ברשותי מאי בעית יתחייב מטעם שור.

בא"ד. אבל הפקיר רשותו ובורו וכו' לא מחייב וכו'. והוכיחו זה מפרק הפרה דלא מצינו בור של שני שותפין למאן דסבר דהפקיר רשותו ולא בורו פטור, [ועי' אמרי משה סי' כ"ט ס"ק י"ג], ולפי"ז ראייתם היא רק למ"ד דהפקיר רשותו ולא בורו פטור, וכדקיימינן כאן לרש"י דרב סבר דהפקיר רשותו ולא בורו אין זה בור וכל החיוב בור בהפקיר רשותו ובורו דהוי כבור ברה"ר, וע"ז שפיר הוכיחו מסוגיא דפ' הפרה דגם התם הא קאי למ"ד דהפקיר רשותו ולא בורו פטור, דאמרינן דלא יצויר לדידי' בור של שני שותפין, והטעם משום דמה דהפקיר הבור אין זה כריית הבור כיון דבלא שהפקיר אין כאן בור, אבל למ"ד דחייב בהפקיר רשותו ולא בורו וס"ל ג"כ דבור הפקר חייב, יתחייב נמי בהפקיר רשותו ואח"כ בורו, דדין כורה בור הי' עליו בזמן שהפקיר רשותו, שאז כאילו כריי' ברה"ר, ומה דאח"כ הפקיר גם את הבור לא יפטר, כיון דס"ל דבור הפקר חייב, וא"כ ה"ה בהפקיר הרשות והבור ביחד לא גרע כיון דעצם ההפקר שנותן רשות לבני רה"ר ללכת על יד הבור הוי ככורה בור, מה לי אם הבור הוא אז שלו או אינו שלו, אבל למ"ד רשותו ולא בורו פטור הרי דמה דנותן האפשרות להכשל אין זה בור כיון דברשותי מאי בעית, וברשותי מאי בעית אין זה מגרע שם כורה בור, אלא דעל כריית בור כזה אינו חייב אע"פ שיכול להכשל בו, א"כ כשמפקירו אינו כורה בור, אלא גורם סיבה שלא יטעון ברשותי מאי בעית, והטענה ברשותי מאי בעית אין זה חסרון בהבור, אלא דאין חיוב על בור כזה וע"י ההפקר לא נעשה יותר בור ממה שהי', ולא שייך שההפקר יהי' ככריי' ולכן פטור.

ולכל הנ"ל נמצא דלמ"ד דהפקיר רשותו ולא בורו חייב ה"נ חייב בהפקיר גם רשותו ובורו, וא"כ הי' אפשר לומר דהתוס' לעיל בדף ו' אזלי אליבא דמ"ד הפקיר רשותו ולא בורו חייב, ולכן כתבו דגם בהפקיר רשותו ובורו חייב, אמנם ברא"ש פרק הפרה סי' ז' מפורש דאף דלהלכה בהפקיר רשותו ולא בורו חייב וגם בור ברה"ר חייב, מ"מ הפקיר רשותו ובורו פטור, ומסתבר דהתוס' גם יסברו כן, וע"כ צ"ל בכונת התוס' לעיל דף ו' בהפקיר רשותו ולא בורו, וכ"כ שם ברבינו פרץ כדברי התוס' והוסיף דהפקיר רשותו ולא בורו. (מהדו"ק)

תוד"ה ונשוף באבן. כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור. והיינו דכיון דקרקע שמתחת המים מצטרפים ומועילים להמכשול דבלי זה יש פחות אפשרות להתחלק נמצא דגם הקרקע שלמטה הוא חלק מהמכשול והבור, לכן אם נחבט שם מקרי קרקע של הבור, משא"כ אם נחבט בקרקע שעל יד זה דאז שמואל מודה שקרקע עולם הזיקתו.

והנה נמצא דהביאור של קרקע עולם הזיקתו לשמואל הוא שונה משל רב, דלרב ביאורו שקרקע שזה לא שלו הזיקתו ולכן אינו חייב, ולשמואל הביאור קרקע שזה לא בור הזיקתו, ולכן בהניח אבן ע"פ הבור קשה להם רק לרב דנימא בור של פלוני הזיקתו, משא"כ לשמואל לא שייך לומר של פלוני הזיקו דלא איכפת לן של מי זה אם רק הוזק שמסייע באיזה שהוא אופן לתקלת הבור או להיזק שהתחיל ע"י הבור שלו.

בא"ד. יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור. בחזו"א סי' ה' ס"ק י"ב ביאר דנעשה האבן והבור חדא מילתא, ובזה רוצה ליישב קושיתם לרב דנימא הבלו של פלוני הזיקו, דכיון דנעשה כבור אחד הו"ל כבעל הבור של הבל, ולפי"ז קשה דברי התוס' דממ"נ כמו שלא קשה לשמואל ה"נ לא קשה לרב, ואפשר לפרש דכונת התוס' דאין הוא מחויב בשל תקלה אלא אם יכשל וינזק ע"י מזיק דבור, ולכן בקרקע הבור דהוי שם בור דהא הוי ג"כ מקום מכשול שפיר חייב אפילו שעשאו אחר, וברשב"א כשהביא סברת התוס' כתוב הלשון דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזוק בתוך תקלתו, וצ"ל לתוס' דלאו דוקא תקלתו אלא תקלה של מי שיהי', משא"כ בנפל לאחורי הבור דאין שם מזיק על המקום, דהנה לכאורה קשה מה שכתבו דהא דלעיל דנשפכו מימיו דחייב מיירי בנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה, דבפשוטו הא דלשמואל חייב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו משום דסוף סוף הא גילה את העפר והקרקע שינזק, ונמצא דזה שייך בבורו שחפר ברה"ר אבל במים דבדרך הרגיל כשנחלק כאן נופל ומקבל מכה קצת יותר רחוק מהמקום שנחלק, ובמקום שנחבט לא נעשה כלום עי"ז השופך שיקבל שם מכה, דהא גם אם לא הי' שופך שם מים הי' אפשר לו לקבל מכה שם מכח מה שנחלק כאן ולמה יתחייב, וע"כ צ"ל דסגי לחייבו אם קיבל מכה במקום שהוא מכשול, אע"ג דאפשר לומר דרק במקום שיש שם בור שהוא עשה אבל לא בבור שאחר עשה, ולזה הוסיפו דג"ז חייב כיון שיש בור, ומקום המכשול יש עליו דין מזיק דבור, אבל כ"ז לשמואל, אבל לרב באמת הוקשה להתוס' שפיר דהא בעי שינזק במה שהוא עשה, וכאן יאמר הבל של פלוני הזיקו. (מהדו"ק)

וכי תימא ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב. יש לעיין אם ר"ל דרק לקטלא אבל לכל שאר דיני התורה אונס חייב, והי' יכול לפי"ז להקשות מכולי דוכתי דמבואר דאונס פטור אלא דעדיפא לי' להקשות מר"מ דמיירי בהדיא בנזקין, או דהי' פשיטא לי' דמקטלא ידעינן על כל דיני התורה, אלא דבנזקין אולי מריבוי דפצע תחת פצע מרבינן אפילו אונס גמור.

ויש לעיין דהא אפילו אם יש לחייב אונס הוא רק אם עשה מעשה באונס, וכן בקרא דלנערה לא תעשה דבר דלגבי עריות הא הנאה נחשב כמעשה כמבואר לקמן בתוס' דף ל"ב ע"א, אבל בנפשרה ונפל דאין כאן שום מעשה ממנו איך אפשר לחייבו, ובתוד"ה והתניא מבואר דאם הזיק בשעת נפילה יש לחייב מטעם אדם המזיק ואיזה פעולה של אדם יש כאן, ואפילו באופן שכ' הרמב"ן בב"מ דף פ"א דאדם חייב אפילו כמו סערת אליהו, הא מיהת גופו הזיק, אבל כאן כשנפשרה הא הוא לא עשה כלום בהכד שנפשר ונפל ומה שייך לחייב, אלא דהתוס' כתבו דבדרך הלוכו נפלו החרסים, ויותר מפורש ברשב"א דדרך הלוכו מזיק בשבריה שנפשרו, משמע דההילוך גורם שיפול, והיינו דע"י שנפשרה אין דבוק טוב חלק א' לשני וע"י איזה תנועה נופל כל הכד ונמצא שזה נעשה מכחו.

תוד"ה ואונס. ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור. משמע דס"ל להתוס' דלא רק אדם המזיק נתרבה מפצע תחת פצע, אלא דגם על מה דחייב מכח עשייתו מזיק, כגון כאן דעשה בור ע"י אונס ג"כ אמרינן דבאונס כזה שחייב אם הזיק ה"נ יתחייב אם עשה בור והזיק, רק אם הבור הזיק אח"כ ע"י אונס יפטר, אבל עצם עשיית הבור חייב אף באונס כעין אבידה, אבל בתוס' רבינו פרץ מבואר דהקושיא היתה דנוקי שהזיק בהדי דנפל ולבסוף דמוכיח דמיירי דהזיק אח"כ דזה בור וזה לא נתרבה מפצע תחת פצע, ומסתמא גם כונת התוס' כמש"כ בתוס' רבינו פרץ.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א