אילת השחר/בבא קמא/כב/ב
אילו קטל תורי' עבדא ה"נ דלא מיחייב. באמרי משה סי' ל' סק"י הקשה דהא לפימש"כ הרשב"א דלמ"ד משום חציו הא דפטור מטעם קלבד"מ הוא מחמת דדין רודף עליו, ובדין רודף אף בגרמא שייך להרגו להציל הנרדף, א"כ מאי איכפת לן מאי דקטיל תורי' הא בזה שהולך להדליק הוי רודף, ואפשר לומר דהנה כשמדליק הא בידו לכבות תיכף ומיד, אלא דמ"מ כשא' רודף להרוג אע"פ שההורג הא בידו לא להרוג עדיין, הא ודאי כיון שרודף להרגו אין כוונתו להציל וזהו דין חיובו מחמת דאנשים אחרים לא יוכלו להציל כיון שהם רחוקים מהם, נמצא דהוא רודף כיון דרוצה להדליק את הגדיש, ואע"פ שתיכף יוכל להציל, אפ"ה הא בדעתו שישרף העבד ולא להציל, כלומר דרוצה לשרוף הכל עד שימות העבד, וחייב שפיר מדין רודף, אבל באם עושה זה ממונו אז כיון שיש עדיין אפשרות להציל ובזה שהדליק אין מעשה שזה כבר ירצח ושולח שורו לרצוח ובידו להציל, אין שם רודף עלי' מחמת דבידו להציל עדיין אע"פ שאין כוונתו להציל, וכמו שאם הי' הולך השור לבד לרצוח וביד בעל השור להציל ואין בדעתו להציל לא נימא דעל בעל השור איכא דין רודף, דמה דאין בלבם להציל לא עשה אותו לרודף, וא"כ ה"נ כששולח ממונו כיון דזה עדיין לא עושה רציחה דבידו להציל לא הו"ל רודף ממחשבתו גרידא שחושב שלא להציל. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה בגדי דחד ועבדא דחד. ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי. מלשון זה משמע דמה דהי' סברא דלא יפטר מהגדי הוא משום דבעל הגדי אי"צ להפסיד כיון דלא מענישין כלום להמדליק עבורו, משא"כ בעל העבד כיון דנענש מיתה עבור ששרף עבדו, ולא מפרש דהסברא היא דלגבי איש א' סגי בעונש א' משא"כ לגבי איש השני דיש לחייבו לגבי כל א'.
והנה בתוס' ד"ה בגדי הקשו מהא דסנהדרין דאמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב, ותירץ הר"י בר מרדכי דרודף נקרא מיתה ותשלומין לאחד משום דחייב מיתה לכל א' דכל א' יכול הורגו, וזה לא נוכל לומר לפירש"י דמ"מ הא נפסד השני, דמה יש לו דחייב, דרק להבעלים יש מזה שיכולים להורגו אבל שאר האנשים מה יש להם, וע"כ דמפרש משום דאין לחייב שתי עונשים לגבי איש א' וכאן מקרי מחויב לכל א' עונש מיתה ואין יכולין כבר לחייבו עוד עונש.
והנה יש שרצו לפרש בריטב"א ריש מכות דדין קילבד"מ הוא דכיון דחייב מיתה הוי כאלו שילם, ואין הפירוש מוכרח בריטב"א, אבל לפירש"י בודאי אין הביאור דהוי כאילו שילם, דבזה עדיין לא הרווחנו דצריך שהניזק יקבל, ובזה ששילם לא סגי כי צריך שהניזק לא יפסיד, ובקילבד"מ לא איכפת לן הפסדו כיון דחייבין מיתה עבורו, ולזה ס"ד דבגדי דחד דהוא אין לו כלום ממיתתו של המזיק ולזה לא יפסיד, דאילו אנו דנים רק מצד המזיק דהוא ישלם מאי נפק"מ נזוק א' או שני ניזוקים.
תוד"ה רישא. דהו"ל לאסוקי אדעתי' כשיכנס פשתנו לתוך החנות ותדליק בנר ותעמוד להטיל מימיה לא יוכל לסלקה משם. הנה לכאורה יש לדון לבעל הגמל מחמת דפשתנו הוא אשו דצריך לשומרו, וכמו שהקשה בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ד על קושית הגמ' לעיל האי אש לאו ממונו דבעל גמל הוא, דהא יש לחייב מחמת שלא שמר פשתנו שתכנס לחנות ולהדליק מהנר, דהא אם א' מביא האור והשני עצים המביא עצים חייב כמבואר לקמן דף נ"ט ב', וא"כ כאן הי' צריך לשמור פשתנו שהגמל לא יקרבם להנר, ורוצה לומר דאינו מחויב לשמור עציו שלא יובער באש, וצריך רק לשמור שלא יזיק כמו שהוא בלי שיהפך לאש, ואח"כ רוצה לומר דמ"מ אחרי שנודע שעצו הובער הא יש לשומרו וממילא יהי' חייב משום אשו גם אחרי שהרחיק הגמל, ונתקשה דלא משמע כן בפוסקים.
ואח"ז כתב דזה כלול בהלכותיהן דהא כל רגל יכול להיות חייב משום אש, וכבר נטינו במקו"א לומר סברא דרגל וכן שליף שעליה דמחובר לגופה אינו אש לא משום הלכותיהן אלא דאש הוא מזיק ע"י כח אחר, אבל ממונו המזיק וכל המחובר לגופו דהוי גופו אינו אש, ולפי"ז נמצא דאם ישים פשתן שכבר דולק ע"ג גמלו וישרוף הבירה אין לחייבו משום אש, כיון דצריך שהגמל יהי' הרוח מצוי' דבלי זה האש לא הי' מזיק, לכן זה צריך לבוא מדין מזיק דרגל, אבל אם האש יכול להזיק בלי הגמל יש לחייב גם בתור בעל האש.
והנה כאן כיון דע"כ דבעל הפשתן דהוא בעל הגמל אינו חייב מחמת פשתנו בתור בעל האש אם לא צריך להעלות על דעתו שפשתנו תזיק בצורה שתשתנה ליהפך לאש, א"כ למה בעל הגמל חייב על שלא שמר שגמלו יזיק בפשתנו כשיהפך הפשתן להיות אש, אלא דיש להסתפק בהא דלא חייב לשמור עצמו מליהפך לאש, אם משום דזה כאונס שלו משום דזה לא נכלל בחיוב מזיק דאשו, דזה לא אשו, דאשו צריך לשמור שלא יזיק אבל אינו צריך לשמור שמא יהפך להיות אש, וא"כ זה רק פוטרו בתור בעל האש, אבל בתור בעל הגמל דאנו רוצים לחייבו מדין רגל שפיר יש לחייבו דיש לחשוב שגמלו יזיק בהפשתן באיזה אופן שיהי' וגם כשיהפך להיות אש.
תוד"ה והי' גדי. ור"ת מפרש דאיצטריך גדי כפות דחייב אע"ג דפטרינן טמון באש וכו' וס"ד דכל דבר דלאו אורחי' הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וכו'. לכאורה משמע דפטור טמון הוא מחמת דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' וכן הבין הר' ישעי' בשטמ"ק, אלא דצ"ע דהנה בגמ' לקמן דף ס"א ע"ב ובתוס' שם מבואר דבמסקנא דרבא, דלרבנן במדליק בתוך שלו פטור אפי' אם נשרף בגדיש מוריגין וכלי בקר שדרכן להיות בגדיש דגזה"כ הוא לפטור טמון, ובמדליק בתוך של חבירו אין פטור של טמון דלכן חייב על מוריגין בגדיש, ורק בארנקי בגדיש בפטור מסברא דלא הי' צריך כלל להעלות על הדעת שיהי' ארנקי בגדיש, א"כ בשלמא אם פטור טמון הוא מחמת דלאו אורחי' ס"ד דכל מידי דלאו אורחי' נתמעט כמו טמון, אבל כיון דזה גזה"כ איך ס"ד למעט נמי מידי דלאו אורחי' כגון גדי כפות.
ואולי ס"ל להר' ישעי' דפטורו משום דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' אלא דכבר לא חילקה תורה וצע"ק. וכן משמע קצת מרש"י לקמן בהא דפריך למ"ד אשו משום חציו טמון דפטר רחמנא היכי משכחת לה, וביאר דהא כתיב פצע תחת פצע לחייב על האונס, וביאר בשטמ"ק דכוונתו דטמון הוי כעין אונס. ואפשר דס"ד לדרוש דרשה אחרת ובשניהם אין דומין לקמה, היינו טמון אינו דומה לקמה וגם מידי דלאו אורחי' אינו דומה לקמה, אבל לא דס"ד שזה מאותו טעם כמו טמון, אבל יותר משמע דמפרש שזה מדין דלא הו"ל לאסוקי אדעתי'.
ועדיין יש לעיין אם פטורו יהי' מחמת גזה"כ, או דכיון דלאו אורחי' אין עליו לאסוקי אדעתי' ופטור, ואע"ג דבשאר מזיקין אין נקרא אנוס מ"מ באש פטרתו תורה באופן כזה.
והנה כיון דלא אמרינן הי' לו לברוח נמצא דגם אם הגדי הי' סמוך הי' ניזק, וא"כ אע"פ שהי' כפות דזה אינו אורחי' מ"מ אם אין זה מוסיף כלל לאפשרות ההיזק ולמה יפטר, ואע"ג דבכיסה קמת חבירו מבואר לקמן דף נ"ו דהמדליק האש יפטר עי"ז אף דגם בלא שכיסה הי' הקמה נשרף, היינו משום דכבר לא חילקה תורה, אבל כאן למה יהי' פטור, משמע דגם כאן אינו מחמת דאז אי"צ להעלות על דעתו מהיזק כזה אלא גזה"כ.
אלא דעדיין צ"ב דהא משמע דכל החידוש דחייב על הגדי אבל על הגדיש ודאי הי' חייב אע"ג דאין דרך גדיש שיקשרו אליו גדי, וע"כ דכל הפטור מחמת דע"י דלאו אורחי' לא הי' לו להעלות על הדעת שיש כאן גדי שאינו יכול לברוח, א"כ צ"ל דכל הפטור הוא משום דגדי סמוך, אע"ג דאין לפוטרו מחמת דהי' לו לברוח מ"מ מצוי מאד שיברח, ולכן כשהי' כפות יהי' גזה"כ דעל היזק כזה פטור, אבל אם יהי' שני חפצים דוממים קשורים זה לזה באופן דלא שכיח לקושרם יחד, מ"מ כיון דגם בלי שיהי' קשורים ג"כ היו ניזוקים לא הי' שייך לפוטרם.
בא"ד. ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונו שייך בי' שפיר קלבד"מ. והנה הי' אפשר לבאר כונתם דכיון דבשעה שהדליק חייב מיתה לא חל עליו חיוב שמירה וממילא אינו חייב על מה שיזיק אח"כ, אלא דיש לומר דקילבד"מ פוטר רק מחיוב תשלומין דממון או מלקות, אבל סתם חיובים לא מצינו חידוש דקלבד"מ פוטר, ואפי' אי נימא דשמירה כיון שזה נוגע לגבי חיוב תשלומין הו"ל כמו חיוב ממון ששייך שמיתה תפטרנו, מ"מ יש לדון בזה דהא כל ענין שמירה אינו דבר המסור לב"ד דמה יעשו לו אם אינו רוצה לשמור, וכיון דקלבד"מ אינו פוטר רק בדיני אדם, נמצא דחיוב דלא שייך לומר שהוא חייב בדיני אדם לא שייך שקלבד"מ יפטרנו דהא בדיני שמים ישאר חייב לשמור, וחוץ מלגבי שמים אין שייך כלל חיוב בשמירה.
אלא דיש לפרש דכיון דחייב מיתה אז אין עליו שמירה שמזה יוצא חיוב תשלומין, דכל שצריך לצאת מזה חיוב תשלומין ע"ז אמרינן דקלבד"מ פוטרו משמירה שיצא חיוב תשלומין אע"ג דישאר עליו חיוב ביד"ש לשמרו.
ובברכת שמואל סי' י"ז ביאר לחלק מאם קנה שור בעת שנתחייב מיתה דודאי יתחייב אם השור יזיק אח"כ, דשאני כאן דעצם ההדלקה היא התנאי המחייב אם אח"כ ישרוף הגדי, משא"כ בקניית השור דאין קניית השור תנאי בחיוב דתשלומין שיתחייב אח"כ רק שנעשה בעלים, וממילא חייב בתשלומין אם יזיק, משא"כ בהבערה דזה תנאי בהתשלומין, וכמו שהוכיח הגרעק"א בכתובות דף ל"ב מהתוס' גיטין דף נ"ג דהיכא דחייב מיתה בשעת ניסוך, אע"ג דאין החיוב על הניסוך אלא דהניסוך הוא תנאי בחיוב התשלומין מ"מ נפטר מתשלומין. ולפימשנ"ת אפשר דאף לאידך תירוצי התוס' דלא אמרינן דבתנאי התשלומין יהי' דין קלבד"מ מ"מ כאן הא החיוב הוא ממש מכח המעשה, דההדלקה מחייבתו לשמור ולהתחייב, משא"כ בניסוך דהתם אין דנין לחייבו על עצם הניסוך אלא דרצינו לחייבו על ההגבהה מחמת שהי' ניסוך ע"י עצמו של הגזלן, ובודאי בשור שקנה בשעה שנתחייב מיתה לא שייך קלבד"מ, ולא שייך לומר דאינו בעלים לגבי חיוב תשלומין, דכל שהוא בעלים והשור שלו בהכרח חייב בתשלומין, משא"כ בהדלקת האש דכל הבעלות שלו הוא לענין להתחייב ע"ז אמרינן דבנתחייב מיתה בשעה שהדליק לא נעשה שלו לענין חיוב.
תוד"ה קטל. ואם ר"ל כי היכי דהתם משלם קנס ה"נ משלם דמי הגדי. דבריהם מבוארים יותר ברשב"א, דהיינו כמו דהתם חזינן דלא אמרינן קלבד"מ מדחייב ל' שקלים ה"נ כאן לא נימא קלבד"מ. ולכאורה מה שייך קלבד"מ אם מחמת שהשור חייב סקילה, א"כ באש ודאי לא שייך חיוב סקילה על האש, ואם משום דהאדם קלבד"מ הא אינו חייב רק מיתה ביד"ש, ובזה הא לא אמרינן קלבד"מ, [ואפי' לר"נ בן הקנה דס"ל דכרת פוטר, מ"מ במיתה ביד"ש איכא פלוגתא אליבי' בכתובות דף כ"ט, ולא משמע דאיירינן למ"ד ההוא אליבא דר' נחוניא בן הקנה], וע"כ צ"ל דס"ד דבדבר שאם הבעלים היו עושים הי' חייב מיתה וקלבד"מ ס"ד דגם בעשה השור אמרינן דפטור, וע"ז כתבו דממונא מקנסא לא ילפינן. ויתכן דכה"ג יפטר בממון מחמת קלבד"מ ורק בקנס לא פטרינן לי' כה"ג.
והנה לכאורה לא דמי לתמיד, דהיכא דרצינו ללמוד כל הדין מקנס ע"ז אמרינן דממונא מקנסא לא ילפינן, אבל הכא הא באמת הי' שייך לחייב תשלומין, אלא דמצינו חידוש התורה דקלבד"מ פוטר, וכיון דלענין ל' של עבד מצינו דלא נפטר, הרי דמה דאמרה תורה קלבד"מ נאמר רק במעשה האדם עצמו ולא במעשה ממונו, דהא במעשה עצמו גם על קנס פטור מחמת קלבד"מ, והא אין שני סוגי קלבד"מ היינו ממון ומיתה או קנס ומיתה [ורק רבה אליבא דר"מ ס"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב דבקנס מקטל ומשלם], הרי דלא נתחדש דין קלבד"מ במעשה ממונו ולמה לא נילף דאינו פטור על הגדי, דהא לא ילפינן חיוב אלא דזהו גילוי דאין הפטור דקלבד"מ בממונו, וזה אפשר לומר בסברת רש"י.
תוד"ה בגדי דחד. ותירץ ה"ר יצחק בר מרדכי דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דמחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף. וצ"ב דהא בכל חייבי מיתה מחויב כ"א להורגו מחמת העבירה, דהיינו שצריך לדונו למיתה ולהורגו, ונהי דלדונו אין יכול כ"א אלא ב"ד, מ"מ הא לא שייך לומר דחייב מיתה רק לב"ד, וא"כ מ"ש רודף, ואם דרוצח מקרי מחויב מיתה לנרצח משום דזהו מחמת הנרצח, א"כ ה"נ ברודף מחויב מחמת הנרדף. וע"כ הביאור דבנרצח חיובו מחמת עבירת רציחה בהנרצח דזה מחייבו, משא"כ ברודף דאין חיובו מחמת העבירה, אלא מחמת הצלה דנרדף יש חיוב מיתה כלפי כל א', ונמצא דרודף אין עליו בעצם חיוב מיתה אלא מחמת דיכולים להורגו מקרי מחויב מיתה, וכיון דזה מחמת שיכולים כולם להורגו הרי מקרי מחויב מיתה ע"י כל העולם, משא"כ ברוצח דהחיוב מיתה מחמת העבירה להנרצח לכן הורגים אותו, וברודף הוא להיפך דע"י שיכולים להורגו מקרי מחויב מיתה.
והנה עי' באמרי משה סי' ל' בהג"ה דרוצה לומר דאיכא תרי דברים שמחמתם הורגים להרודף, א' מפני הצלת הנרדף, ועוד מפני עבירת הרדיפה שבשעה שרודף חייב מיתה על העבירה, ודין קלבד"מ אינו אלא מחמת שמחויב מיתה עבור הרדיפה, ולפי"ד יקשה דאין שום חילוק בין רודף לכל העבירות, דגם רודף מחויב מחמת עבירת רדיפה להנרדף. והוסיפו לי דגם מהלשון שכתבו התוס' דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף, משמע דמקרי מחויב מיתה מחמת להציל הנרדף, וזהו הטעם לפוטרו ממון.
והנה יש להסתפק אם מה דמצוה להורגו הוא דנותן לו דין קלבד"מ או מה דמותר להורגו [ואין להוכיח ממש"כ הגרעק"א בכתובות דף כ"ט דגם בבא על הנכרית דקנאים פוגעים בו שייך קלבד"מ אע"ג דאין חיוב ממש, מ"מ התם מי שהוא קנאי הא מקיים מצוה], ונפק"מ לאם הזיק כלים של קטן, אם נימא מחמת דיש מצוה להרוג אותו לכן נקרא דהוא חייב לו מיתה, א"כ בקטן דאין עליו מצוה נמצא דאם הזיק לו חייב דהא אינו חייב לו מיתה. ומלשון הגמ' דרודף ששיבר כלים של כל אדם, משמע דאפי' קטן. לכן נראה דהביאור משום דיכול להורגו, ועל כן בכלים של קטן נמי יפטר דמקרי דחייב לו מיתה.
ויש לעיין באם מעל בהקדש בשעה שרודף אם יהי' קלבד"מ, דהא לא שייך לומר דחייב מיתה אל ההקדש, או דלמא כיון דבעצם שייך חיוב מיתה גם אל הקדש, אלא דלא שייך שההקדש יהרוג אותו דאינו איש, מ"מ מקרי חייב מיתה גם לגבי הקדש, וכמו לגבי תינוק בן יומו אף שלא שייך שהתינוק יהרגנו במציאות, מ"מ מקרי גם לגבי התינוק דהוא בר מיתה, כיון דנתבאר דלא בעי מחמת מצוה שמוטל עליו, וה"נ הקדש.
כמו"כ יש לעיין אם הא דרודף נהרג מחמת "מצות" הצלת הנרדף, או מחמת "הצלת הנרדף" אע"פ שלא הי' דין מצוה דהצלה, דהא כשאנו דנים לגבי מצות הצלה כמו שיש מצוה להציל הנרדף יש גם מצוה להציל הרודף ולא נהרגנו, וע"כ דאין הטעם מחמת מצות הצלת הנרדף, אלא דיש גזה"כ דהרודף נהרג מחמת הצלת הנרדף, ואיה"נ שמכח זה יהי' באמת כעת גם מצוה להציל הנרדף, אבל אין התחלת הדין מחמת חיוב מצות הצלת הנרדף. ואם נימא כן יש לדון על מה שהוכיח בספר אמרי משה הנ"ל דיש דין להרוג הרודף מחמת עבירת הרדיפה דבשעה שהוא רודף הוא חייב מיתה, מהא דב"נ נהרג כשרודף אחר ב"נ, אע"ג דאין מצוה להציל הבן נח. ולהנ"ל אין זה משום דיש מצוה דהצלת הנרדף אלא מחמת הצלת הנרדף, ולכן זה שייך גם בבן נח.
בא"ד. לבד מעדים זוממין וכו'. באחיעזר ח"א סי י"ט אות ג' מביא קושית העולם להמבואר דרודף הוי מחויב לכל העולם, א"כ גם עדים זוממין הא הו"ל רודפין והו"ל מיתה לכל א', והוא תירץ דאינו ברור אם תתקבל עדותם וזה לא מקרי רודף. אמנם הי' אפשר דלא יצוייר שום פעם דבמציאות יוכלו להורגם מחמת זה, דודאי אע"פ שהוא יודע שהם משקרים אסור להרגם, דכל שאינו מבורר לעולם שהוא רודף בודאי ב"ד יהרגו את ההורגם, וכל מה שיש ברודף קלבד"מ משום דאז במציאות אם הי' כאן אדם שרואה שרודף הי' יכול להורגו עפ"י דין, ולא יענש, וזה לא יצוייר בשום פעם בעדים זוממין וממילא אין קלבד"מ [ויתכן שזה גופא מתרץ האחיעזר עיי"ש].
בא"ד. כיון שהן גוף אחד. ולכאורה הא זה תלוי אם עובר ירך אמו, ולא מסתבר דכוונתם דוקא למ"ד עובר ירך אמו, וצ"ל דכיון דחיוב ולדות לא יצוייר אלא ע"י שיכה את האם, הו"ל לענין זה כגוף א' לכו"ע.
עד דמסר לי' גווזא סילתא ושרגא. יש לעיין לר' יוחנן אם מסר לו הנ"ל והחרש הלך עם השרגא לבד ושרף גדיש, מי נימא כיון דכל שם המזיק הוא ע"י שיש כבר מזיק שלם ע"י צירוף כולם ונר לבד אינו מזיק דאש עדיין ואין כאן חציו ולא ממונו, א"כ לגבי ההיזק שהזיק החרש אין מתייחסים כלל למזיק דאש של זה שמסר להחרש, או דילמא דכיון דיש על כל זה שם אש מקרי דהזיקו באשו, ולכאורה מסתבר כצד א'.
תוד"ה חציו. הנה הקשו עמש"כ רש"י דס"ל לר' יוחנן דאינו חייב במסר שלהבת להחרש משום דאשו משום חציו, דהא למסקנא אית לי' לר' יוחנן נמי משום ממונו. והי' אפשר לומר דהנה לר' יוחנן דבקרא כתיב משום חציו מהיכן ידעינן משום ממונו, ואין לומר דילפינן מבור ועוד מזיק, דא"כ ייפטר בכל הפטורים שיש בהם, ואפשר דמשום דפטרה התורה טמון וזה לא יתכן באופן שחייב משום חציו, ע"כ ידעינן דיש עוד חיוב משום ממונו, ואיך שיהי' הביאור, מ"מ ע"כ תרוייהו נכללו בקרא דאש, וכיון שכן ס"ל דלגבי מה נקרא היזק דאש אין נפק"מ בין חציו לממונו, ונהי דחציו חייב בטמון וממונו פטור בטמון, מ"מ כיון דתרוייהו נכללו בדין אש של הפסוק, וכמו דמשו"ה אינו חייב על רוח שאינה מצוי' אע"פ דאדם חייב ברוח שאינה מצוי', משום דמה דגילתה תורה דאש דין אדם עליו הוא כשיש רוח מצוי' דזהו האש דמיירי בי' תורה, ה"נ לענין אש דממונו אינו סוג אש אחר רק ברוח מצוי' כזה כמו באש דחציו.
ונמצא דגם למסקנא איכא נפקותא לענין שילח בעירה ביד חרש שוטה וקטן, דלמ"ד משום ממונו סגי ברוח מצוי' קצת, משא"כ למ"ד משום חציו צריך דוקא ע"י רוח מצוי' הרבה כמו בחציו, והא דלא קאמר במסקנא איכא בינייהו נמי הא, משום דבין כך כתב רש"י דא"ב טובא, והנפק"מ בין שלהבת למסר לו גווזא הא כבר חילקו בפירוש, וגם לא אמר ר' יוחנן בפירוש שזה טעמו, אע"פ שלפי האמת ס"ל לרש"י דזה טעמם מ"מ לא קשה למה לא קאמר א"ב לענין אם מסר שלהבת לחרש.
אבל יותר נראה דס"ל לרש"י דאם אשו משום חציו לא שייך לחייב ע"י מה שהחרש עושה כיון דהוא חציו דחרש מסלק דין חציו מהפקח שלא שמר אשו, דאם א' מזיק בחציו של השני הפסיק להיות חציו דראשון, ואינו דומה למזיק ע"י רוח דלא שייך לתת להרוח שם מזיק ושזה יהיה חציו, אבל חציו דחרש מסלק שם חציו דבעל הגחלת. [אלא דלפי"ז קושית התוס' נשארת דלמסקנא למה אינו חייב לר' יוחנן משום ממונו].
והנה לקמן דף כ"ג ע"א בהא דפריך וליחייב נמי בעל הגחלת, פירש"י דכיון דבין מר ובין מר משום ממונו אית להו, וברא"ש בשטמ"ק הקשה למה זה תלוי אם סוברים משום ממונו, הא גם אם ס"ל משום חציו אפשר לחייב בעל הגחלת כשלא שמרו. ולהנ"ל זהו שיטת רש"י דע"י שיש מזיק דחציו של הכלב בטל שם חציו מבעל הגחלת, ולכך קושית הגמ' נהי דבטל שם חציו מ"מ חיוב ממונו צריך להשאר לבעל הגחלת.
ואפשר עוד לומר בשיטתו דאפי' מחמת אש דממונו דזה שייך לחייב אפי' אם נעשה היזק ע"י חציו דכלב או דחרש, היינו דוקא באש ממש דיש אפשרות להזיק במקומו, רק במקומו לא יזיק את הגדיש, דלא יגיע אליו, אבל כיון דשם מזיק עליו גם בלי הכלב או החרש, אז גם ע"י החרש או הכלב נשאר בו דין אשו משום ממונו, אבל באבנו וסכינו דכמו שהוא לבדו בלי הרוח אינו מזיק כלל במקומו ורק הרוח יעשה ממנו דין אש, אז רק ע"י רוח דלא שייך ליתן לרוח דין מזיק בפנ"ע הוא דשייך לומר דין אש אם יזיק ברוח מצוי', אבל אבנו דבלי החרש או הכלב לא יזיק כלל, אז כשהזיק בו החרש או הכלב לא יהי' חייב אפי' משום ממונו, ועל כן ס"ל לרש"י לעיל דף י"ט ע"ב דבקשר אדם חוט להתרנגול והזיק בהדי דאזלי לא יתחייב הקושר, והתוס' שם ד"ה וכי איתמר הקשו דמ"מ ליחייב מטעם אשו, ולרש"י כיון שהזיק התרנגול בכחו ממש לא שייך לחייבו משום אשו, לא מיבעיא דמשום חציו ס"ל לרש"י דלא שייך כיון דזה חציו דתרנגול, אלא דגם משום ממונו א"א לחייבו, כיון דכל מה דנעשה מזיק הוא ע"י חציו דתרנגול, וחציו דתרנגול לא יחדשו דין מזיק אשו דממונו של בעל החוט, ולא דמי לאש ממש וכמשנ"ת.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |