אילת השחר/בבא קמא/י/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png י TriangleArrow-Left.png ב

דף י' ע"ב

ל"צ דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי. והיינו דבכה"ג לא קשה פשיטא, דזה הי' קשה באופן דע"י ישיבת הראשונים לא הי' נשבר אפי' אם היו יושבין הרבה. ועדיין צ"ע דפשיטא הוא, דהא כמו בקושיא הי' דהראשונים עדיין לא עשו שום היזק לכן פשיטא דרק האחרון חייב, ה"נ כאן הראשונים עדיין לא עשו שום היזק, דהא ע"כ צ"ל דמיירי דאם היו יושבין שעה א' וקמים לא הי' נשבר אפי' אח"כ ישבו עוד פעם שעה א', דאל"כ הרי כבר החלישו את הספסל קצת דאינו ראוי כבר לשבת עליו שעה, וכיון שכן הרי לא עשו כלום עדיין הראשונים ושוב קשה פשיטא, אלא דעדיפא מיניה הקשה בגמ' ולימא אתון הי' לכם לעמוד, דזה קושיא לאידך גיסא דהם היו ג"כ צריכים להתחייב, ולמסקנא א"ש דעיקר החידוש דכחו כגופו דמי.


קמ"ל דכחו כגופו דמי. צ"ע וכי אין אנו יודעים דבאדם המזיק כחו כגופו דמי וזורק חץ חייב, וכן פשיטא להגמ' לעיל דף ג' ע"ב דכחו כגופו, [ועי' חזו"א סי' ג' סקי"א ד"ה והאי כחו], ואם התנא רוצה להשמיענו דכחו כגופו צריך להשמיענו דוקא באופן של ספסל והוא נסמך עליהם.

ונראה דהנה להרמב"ן דס"ל בב"מ דף פ"ב דאדם המזיק באונס גמור ג"כ חייב, א"כ יש סברא דגם הם יתחייבו דאע"פ שהם אנוסים מ"מ אדם המזיק באונס ג"כ חייב, ואפי' להתוס' דס"ל לקמן דף כ"ז ע"ב דאדם המזיק באונס כעין גניבה פטור, מ"מ יהיה נפק"מ אם הרגישו שרוצים לסמוך עליהם והיה אפשר להם לעמוד קודם באופן דלא יהיה להם אונס כעין גניבה, ומ"מ יהיו פטורים משום דכיון דנסמך עליהם מהני מה דכחו כגופו דמי דאין זה כלל מעשיהם אלא מעשה של זה שנסמך עליהם, נמצא דכאן החידוש דכחו כגופו דיש כאן רק מעשה של זה שנסמך עליהם ואין כאן היזק של גופן כלל.

ובזה אפשר לבאר ג"כ מה דלכאורה יש לדקדק דאפי' אם כחו לאו כגופו דמי מ"מ יתחייב זה שנסמך מדינא דגרמי, ולהנ"ל דאם לא היינו יודעים שזה כגופו ממש אז אלה שישבו לפני זה על הספסל יהיה להם דין מזיקים בגופן, וממילא לא היה שייך לחייבו לא מחמת כחו ולא מחמת דינא דגרמי, וע"ז קמ"ל שרק הנסמך הוא המזיק משום דכחו כגופו מסלק מהם שם מזיק לגמרי.


הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות. ברש"י מבואר דהא דבב"א לכו"ע כולם פטורים משום דלא ידעינן מי הרגו, ובסנהדרין דף ע"ח פירש"י משום איש כי יכה ולא שני אנשים, משמע דלולא זאת היו כולם חייבין מיתה, וכן בשנים שהוציאו ככר מבואר בשבת דף צ"ב דשניהם חייבים ולא אמרינן דכ"א עשה חצי דבר, וכן משמע בתוס' לקמן דף מ' דאם שני שוורים של ב' אנשים הזיקו הי' שייך לחייב כ"א בכופר שלם אם לא נסבור דאין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר. וצריך טעם על מה שדנו בגמ' לקמן דף נ"ג בשנים שהזיקו אם כ"א עשה פלגא דהזיקא או כוליה הזיקא קעביד, ומ"ש מכל הני דוכתי דפשיטא דכ"א עשה מיתה שלימה או הוצאה שלימה, ולא מסתבר לומר דבמיתה וכן בשאר דוכתא החיוב על מעשה המיתה, משא"כ בנזקין דשייך להשלים הפסידו על ידי שניהם ולכך אפשר לומר פלגא הזיקא כיון דבאופן דהשני חייב יושלם ההפסד ע"י שניהם ממילא נקבע שכ"א מזיק חצי אף באופן דהשני פטור, דהא לישנא דפלגא הזיקא עביד לא משמע כן. ועל כן צ"ל דאיה"נ אפילו אי פלגא הזיקא קעביד שייך לחייב מיתה דהוא עונש מחמת העבירה, אלא חיוב דלחבירו לא שייך אלא על כמה שעשה, וזה באמת לריב"ב דמחייב האחרון משום דכתיב כי יכה נפש ודורש אפילו מקצת נפש, דבאמת הרג רק מקצת אלא דגם על מקצת חייב, ורק בשניהם בב"א מתמעט איש ולא שנים, ולגבי שאר עבירות ג"כ מקרי כ"א חוטא שלם גם על חצי מעשה.

ויש לעיין להיפך להצד דכ"א כולי' הזיקא עביד, למה נתמעטו בין בב"א בין בזאח"ז משום דבעי כולי' נפש, הא בשנים שהרגו הוי כ"א כולי' הזיקא עביד, וצ"ל דיתורא דקרא בא לאשמועינן דכה"ג לא הוי כולי' נפש, וזה רק לגבי רציחה מגזה"כ.


רש"י ד"ה פשיטא. דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו אלא משום הכי הוא דמפטר דא"ל אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית. הנה בזה עדיין לא מתורץ, דהא לרבנן רק השני חייב על נזקין וזה ע"כ מגזה"כ ובלי זה היו שניהם חייבין, אלא דאז כ"ש יהי' זה החילוק דגם הראשון עשה בור לנזקין משא"כ כאן דע"י הראשונים לא נעשה כלום, ועי' בפנ"י.


רש"י ד"ה ולימא להו. דמאי הו"ל לקמא למיעבד. וכן ברשב"א כתב דלא הוי ליה למיעבד מידי, ומסתברא דהביאור הוא דודאי כל פעם שעושה בור ט' לא נחייבו על מיתה מטעם דאפשר שיבוא אחר ויעשנו בור י', ואין חיובו יותר מבט' בשום אופן, משא"כ כאן דכל רגע עושה פעולה לשבור ספסל, אז כשבא עוד א' וע"י כולם ישבר צריכין השאר לקום כדי לא לשבור, והנה יש לעי' להסוברים דאם נעשה בור באונס והי' לו לסלקו ולא סילקו חייב אפילו אח"כ הפקירו דבזה שלא סילקו נעשה כורה בור, א"כ כ"ש חופר בור באיסור מלבד דנעשה בעל הבור בחפירה, ה"נ רמיא עלי' כל רגע למלאות, אפילו אם זה הפקר, וכשעובר זמן אפשר שוב לקרוא לו כורה בור, א"כ כשחפר בור ט' והשני השלים לי' לרבי דנשאר בו דין מזיק לנזקין, ודאי אפשר עדיין לחייבו לסלק את הבור ט', וכשעבר זמן הו"ל כאילו כעת חופר שוב בור ט' ביחד עם זה שעושה טפח העשירי, א"כ נחייבנו על המיתה אם עבר זמן דיכול לסותמו, וע"כ כיון דדין מזיק שבו הוא לנזקין, א"כ כשעבר זמן לסותמו שוב נעשה בעל הבור דנזקין, דיותר ממה שהי' בשעת כרי' הוא לא יהי', ושוב הו"ל כורה בור נזיקין כיון דמה דהי' לו לסלקו היינו דהי' לו לסלק בור דנזקין ולא יותר.

אלא דלשיטת הראשונים דס"ל לקמן דף נ"א בחופר בור עשר ובא אחר והוסיף טפח דשניהם חייבין, עי' בשטמ"ק לקמן דף נ"א, א"כ חזינן דכשיש בור מיתה אז כל מי שעושה שם בור חייב עבור מיתה, א"כ לכאורה לו יצוייר שהי' עושה עכשיו הט' טפחים הראשונים, הי' מקום לחייבו דהא כעת הוא נוטל חלק בבור מיתה, וא"כ אם הי' לו לסלקו נמצא דכעת עושה בו ט' אחרי שיש כבר בור מיתה וליחייב.

וצריך לחלק דאיה"נ דאם הי' נקרא דעושה כעת ט' טפחים הי' חייב על מיתה, אלא דאינו נקרא דעושה ט' טפחים אלא דעושה בור נזקין, כיון דכל חיובו לסתום הוא מחמת דין בעל הבור שיש עליו ואין עליו דין בעל הבור יותר מלענין נזקין, ועיין מש"כ לקמן בס"ד, בתוס' ד"ה מאי קעביד. (מהדו"ק)


רש"י ד"ה פטורין. שאין ידוע על ידי מי נהרג. וזה קאי בין על הכוהו בבת אחת בין על זה אחר זה, ובשניהם הכונה דאין ידוע ע"י הכאה של מי מת קודם.

והנה רש"י בסנהדרין דף ע"ח א' כתב דבב"א פטורין משום דכתיב כי יכה משמע א' ולא שנים, ויש לעיין אם יש צורך לפרש"י דכאן בדרשא דכי יכה למעט הכוהו בעשר מקלות, דהא בין כך פטור משום דלא ידעינן ע"י מי מת קודם. וי"ל דמ"מ איכא נפקותא בין אם אין הורגין אותו מספק ובין אם זה גזה"כ מיוחד דפטור ממיתה, לענין אם עברו ודנוהו מיתה והרגוהו, דאם זה רק ספק אז אם עברו והרגוהו אינם חייבים מיתה, משא"כ כשיש גזה"כ מיוחד דפטורים אז אם דנום למיתה והרגום הרי הם חייבין מיתה דהא הרגו אדם שהי' פטור ממיתה בודאי.

אבל זה אינו דהנה בכמה דוכתי דאמרינן בגמ' דספק נפשות להקל, כגון לקמן דף מ"ד ב', ובכתובות דף ט"ו בזורק אבן לחבורת אנשים והי' מחצה גויים ומחצה ישראלים דאמרינן ספק נפשות להקל ואפי' אם רוב ישראל כיון דהוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה לכן נשאר ספק נפשות להקל. ופירש"י דכתיב ושפטו העדה, ובב"ב דף נ' ע"ב אמרינן לענין ספק לאיזה אדון יש הפטור דיום או יומיים דאמרינן ספק נפשות להקל, וכתב שם הרשב"ם משום דכתיב ושפטו העדה, והתוס' הקשו דלמה לן להאי טעמא תיפוק לי' דאפי' ממון אין מוציאין מספק וכ"ש דאין הורגין מספק. והק' בקובץ שעורים שם למה לא הקשו התוס' מחמת דהא ספיקא דאורייתא לחומרא וכאן הא יש ספק אם מותר להרוג לזה שהרג דאם הוא פטור ממיתה הרי אסור להורגו, ואע"ג דאם חייב מיתה הרי יש מצוה וחיוב להורגו, מ"מ ספק איסור הריגה לחומרא, וכעין דמצינו באם ספק אם חייב בקרבן דאסור להביא מספק חולין בעזרה אע"ג דאם הוא חייב הרי יש מצוה וחיוב להביא הקרבן מ"מ הוי ספק איסור ולחומרא.

ויש לומר דהנה מחמת ספק איסורא לחומרא אין זה דין מיוחד דב"ד אין להם לפסוק מיתה, אלא דאסור להם להרוג מספק כמו שאסור לאכול ספק נבילה, ואם עברו ופסקו והרגוהו לא יהיו חייבין מיתה, דהא אולי הפסק שפסקו הוא נכון ולא עברו איסור, דלכן לא קשה מכח זה שצריך הרשב"ם לדין ושפטו העדה לפוטרו מגזה"כ, דהא יהי' נפק"מ דבלי הדרשא דושפטו העדה אז אם עברו והרגוהו לא עברו ודאי איסור, משא"כ מחמת דכתיב ושפטו העדה אין פסקם פסק ועברו ודאי איסור, לכן הקשו מחמת כיון שהדין הוא דב"ד אין מוציאין ממון מספק וכ"ש דב"ד אין הורגין מספק, הרי זה דין על ב"ד דאין להם לפסוק ולדון וממילא אין כח פסק ב"ד ע"ז, דהא ב"ד צריכים לא לפסוק לחייבו ואם פסקו והרגו, חייבין מיתה. לכן הקשו רק מכח דאין לב"ד להוציא ממון וכ"ש להרוג מספק דלכן לא צריך להא דושפטו העדה. עכ"פ בין לרש"י ורשב"ם ובין להתוס' אם אין ידוע ע"י מי נהרג אז אין כח לב"ד לפסוק חיוב מיתה בספק ויהי' כבר פטור בתורת ודאי.

ולפי"ז לרש"י כאן ע"כ לא צריך קרא דכי יכה א' ולא שנים להא דהכוהו בעשר מקלות.

ולכאורה הי' אפשר לומר דמ"מ איכא נפקותא אם הפטור מדין ספק או שיש פטור מיוחד לפוטרו, לפי"מ שדנו בהא דכתב רש"י לקמן דף ל"ה דמבעיר וספק אם הי' צריך לאפרו דאז עשה עבירת מיתה וקלבד"מ, משמע מרש"י דלא יהי' קלבד"מ וחייב בתשלומין, וביאר בחידושי הגר"ש הכהן ז"ל דצריך להיות פטור דאע"ג דהוי כספק אם פרעתיך דחייב מ"מ הא גם התובע אינו יכול לטעון ברי שאתה חייב ובכה"ג פטור, ורש"י כתב שם זה משום דקאי לפני דידעינן הדין דחזקי' דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין והוי ס"ד דרק היכא דהורגין אותו ממש פטור וקלבד"מ, אבל למסקנא דגם בשוגג קלבד"מ אז גם ספק פטור.

ולפי"ז שפיר איכא נפקותא, דעכשיו דנתמעט מכי יכה אז אין כלל חיוב מיתה כה"ג ואין דין קלבד"מ. אבל אינו ברור דיתכן דכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דהי' ודאי דבר המחייב בתשלומין וספק אם יש דבר הפוטר אז אין ספק מוציא מידי ודאי [עי' בקובץ שיעורים ב"ב אות רכ"ג ובקובץ שיעורים ח"ב סוף סי' ג' מה שהביא בשם המשנל"מ, ויש לכאורה להוכיח כדבריו מהרא"ש בשטמ"ק לקמן דף קי"ב], ועי' בסוף ס' משפטי רעק"א דכתב דהיכא דלא הו"ל להמפקיד לידע חייב איני יודע אם פרעתיך אע"ג דהמפקיד טוען שמא, ולפי הנ"ל בין כך הי' חייב בתשלומין ואין שום חילוק בזה דדרשינן כי יכה אחד ולא שנים.

והנה לקמן דף נ"ג ב' בשור ואדם שדחפו לבור דאמרינן דאם דחפו אדם ונהרג אז לענין כופר ושלשים של עבד השור חייב, והקשו שם בתוס' דהא השור פטור מסקילה כיון דכה"ג אצל אדם הא שני אנשים שהכוהו בבת אחת לכו"ע דכולן פטורין וכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, ופירשו דכוונת הגמ' דאם שור לבד דחפו חייב כופר.

ובשטמ"ק יש דפירשו דרבא פליג על רבה וס"ל דאע"ג דאין השור בסקילה מ"מ הבעלים משלמין כופר, והרשב"א יצא לומר דרק כשהכוהו בעשרה מקלות הוא דאמרינן דכולן פטורין, אבל עשרה אנשים שהכו במקל א' כולם חייבים דזה לא נתמעט מכי יכה דדרשינן א' ולא שנים דזה מקרי אחד, וכמו דחזינן דבחופר בור ט' והשני השלים לי' דרשי רבנן א' ולא שנים וחייב רק האחרון, אבל בעקרו חוליא בבת אחת הטפח העשירי שניהם חייבים ולא נתמעטו, הרי דכשעושים דבר א' ביחד מקרי שפיר א', ובשנים שדחפו לבור הוי כהכוהו במקל א' וכולם חייבין מיתה.

ולהרשב"א צריך לחלק מהא דבשבת אם עשו שנים מלאכה א' וזה יכול וזה יכול דדרשינן במס' שבת דף צ"ג דשניהם פטורין מבעשותה א' ולא שנים או מתחטא או מנפש, עכ"פ דרשינן למעט שנים אע"פ דהתם הא מיירי דעשו ביחד דבר א' כגון שהוציאו ככר לרה"ר. דהתם מיתורא קדריש דהא א"א לדרוש על זה אח"ז, משא"כ היכא דנוכל להעמיד הפסוק למעט על דבר אחר, כגון בהכו בשני מקלות, וכמו בבור דמוקמינן מיעוט על אופן דא' חפר והשני השלים טפח עשירי.

עכ"פ מצינו שתי דרכים ברש"י על מה דפטור בהכוהו בעשר מקלות, דלרש"י כאן ל"צ ע"ז הפסוק וע"כ דקרא אתי להכוהו במקל א', וגם לא שייך על עשר מקלות לדרוש ע"ז הפסוק, כיון דתמיד יש לחייב רק את זה שודאי מת קודם וזה א"א לדעת. ורש"י בסנהדרין ס"ל דגם על הכוהו בעשר מקלות צריך הפסוק דכי יכה למעט דאין חייבין כולן מיתה.

ויש לפרש שתי הדרכים של רש"י, דדרשה דכי יכה א' ולא שנים יש לפרש או דקאי על עצם ההכאה דנתמעט אם עשו זה שנים בבת אחת, או דזה קאי רק אם גם המיתה נעשה ע"י שניהם בב"א, וזה יצויר רק בהכוהו במקל א'.

והנה התוס' בסנהדרין דף ע"ח א' הקשו דבהכוהו זה אחר זה למה אין הראשון חייב, דהא נתן מכה שיש בה כדי להמית ובודאי הי' מת ממנה. משמע דלא הוקשה להם על בבת אחת, והיינו ע"כ משום הדרשה דכי יכה דממעט כשהכוהו בבת אחת, והיינו דס"ל להתוס' דזה קאי על פעולת ההכאה לכן על בבת אחת לא קשה להו, אבל על בזאח"ז הוקשה להם דגם הראשון יהי' חייב מיתה, ורש"י בסנהדרין ג"כ אזיל בסברא דזה קאי על מעשה ההכאה, ובלי הפסוק הי' שייך שיהי' כולן חייבין מיתה אפי' שאין ידוע ע"י מי מת קודם, וזה לא מקרי מקצת נפש כיון דכ"א הכה אדם בריא. ורק בזאח"ז דהאחרון הכה גוסס בידי אדם זה מיקרי מקצת נפש, אבל רש"י כאן מפרש דזה קאי רק אם המיתה נעשה בבת אחת ע"י שנים, ונמצא דבעשר מקלות לא צריך פסוק וגם לא שייך הפסוק, כיון דאינו מת ע"י כולם ממש שוה, הרי יש תמיד בזה כי יכה אחד, ולא יצוייר שלא יהי' כי יכה אחד דתמיד יקוים יכה אחד, לכן פטורו לר' יהודה בן בתירא בהכוהו בעשר מקלות הוא רק מחמת דאינו ידוע ע"י מי מת. וכל מה דיש לדרוש כי יכה הוא רק כשהכוהו במקל א', והיינו כשיטת רוב הראשונים דגם כשהכוהו עשר במקל א' ג"כ פטורין.

ועלינו להבין מה ישיבו הראשונים על קושית הרשב"א דבעקרו חוליא בב"א לא נתמעט מקרא דכי יכרה ולמה בהכוהו במקל א' נימא דיהיו פטורין. והנה יש להסתפק בבור ט' ואחר עושה טפח דלרבנן האחרון חייב אפי' על נזקין, אם חייבתו תורה מחמת שהחשיבתו כאילו עשה כל הבור, או דאע"ג דלא עשה כל הבור מ"מ חייב על הכל, דהא בקרא דאמרינן כי יכרה א' ולא שנים אפשר ללמוד דהאחד הוא נחשב הכי יכרה, ומי הוא, זה שעשה שיעור מיתה, או דהתורה אמרה דאחד מאלו שחפרו חייב ומי הוא, זה שעשה שיעור מיתה.

[ולכאורה אפשר לפי"ז דיהי' גם נפק"מ אם עשה חרש הטפח העשירי לא ירד החיוב מהראשון לנזקין, אבל אם החידוש שהאחרון הוא הכורה, אז גם אם השני הוא חרש הרי הכרייה נחשבת עליו והראשון אינו כורה בור, ומ"מ אפשר דהתורה לא נתנה דין כורה להשני על הכל אם הכורה השני אינו בר חיובא, דלמה תתן לו שם כורה בלי שיהי' עי"ז חיובים לו].

ויש להוכיח מהא דפליגי רבנן ור' יהודה בן בתירא, דר"י בן בתירא דורש אפי' מקצת נפש משמע דאין החיוב דנחשב כל נפש אלא דעל מקצת נפש ג"כ חייב, ואם איתא דבבור ע"י שחפר טפח העשירי הוא דנחשב כורה בור גם על הט', א"כ הא חידוש זה לא שמעינן לר"י בן בתירא, דהתם חייב על מקצת נפש ולא משום דנחשב כהורג כל נפש, ולהרשב"א צ"ל דמ"מ זה ג"כ חידוש דחייב על קצת עשייה. אבל אם נפרש דגם בבור לא נתחדש דהוי כורה גם את הט' אלא דחייב על הכל, א"ש טפי דבשניהם אותו הדבר.

ואין להקשות ממה דהסתפקו לקמן דף נ"א ע"ב בטם טפח אם הראשון חייב או דכבר נפטר, דהתם מספקא להגמ' דאפשר דהראשון פטור כבר אע"פ שלא השני כרה כל הבור, דגזה"כ הוא לרבנן דע"י שנתחייב השני בהכל אז מהראשון יורד החיובים כשהשני השלים לי'.

ולפי"ז אם הכי יכרה הי' בא לומר דרק א' מקרי כורה, וממילא כשיש ראשון ושני חידשה התורה דהשני הוא הכורה, אבל ביחד היו צריכין להיות פטורין, ושפיר מקשה הרשב"א כיון דרק א' יש לו דין כורה ולא יודעים מי, אבל אם המיעוט דכי יכרה הוא דרק חיוב א' יש ולא שנים, א"כ יש לחלק בין הא דכי יכרה להא דכי יכה, דבכי יכרה גם אם נדרוש למעט דתמיד יש חיוב אחד לא יתמעט שנים שעקרו חוליא דבאמת חיוב א' יש, וכ"א ישלם חצי, אבל בשנים שהכוהו אם יש רק חיוב א' הא לא נוכל להרוג כלל כיון דגזה"כ דרק חיוב מיתה א' הוא דאיכא, וכיון דנתבאר דגם בחופר ט' ואחר השלים לי' ג"כ לא נחשב דרק השני כורה, אלא דהגזה"כ דיש חיוב א' לכן בחפרו בבת אחת לא יתמעט, משא"כ בהא דכי יכה דאם חידשה תורה דחיוב מיתה יש רק אחד ממילא לא יצוייר כלל שיהיו חייבין שנים בין בהכוהו בעשר מקלות בין אם עשרה אנשים הכוהו במקל א'.

ויש להוסיף דקצת יש משמעות דהמיעוט דכי יכרה אינו בא לומר פטור אלא דיש חיוב א', דאל"כ מנ"ל דבא לומר דחייב א' וקרא דוהמת יהי' לו מגלה דזהו שעשה שיעור מיתה, אולי ממעט דאם יש שנים פטורין לגמרי, וע"כ דזה פשוט דכי יכרה לא בא לומר פטור בשנים אלא דיש חיוב א', לכן בזאח"ז דרשינן מוהמת יהי' לו דהוא זה שחייבתו תורה, ובשנים שעקרו מתפרש שפיר דיש חיוב א' על שניהם, אבל בשנים שהכו ס"ל להראשונים שחולקים על הרשב"א דבין במקל א' ובין בשתי מקלות כיון דהתורה חידשה דחיוב מיתה א' יש על הריגת אדם אז בהכרח אם שנים הכו פטורין.


רש"י ד"ה שקירב מיתתו. והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג. ולפי"ז הקושיא דזה דמיא להיכא דלכו"ע חייב רק האחרון דהיינו למיתה, ולפי"ז צע"ק מאי דפריך אחרי דתירץ בפלוגתא לא קמיירי והא אוקימנא דלא כרבי, דהא לפי אוקימתא זאת מיירי ככו"ע, וצ"ל דנהי דהקושיא תהי' גם לפי אוקימתא ככו"ע, מ"מ הא כ"ש דיקשה לאוקימתא שני' וצריך לתרץ בפלוגתא לא קמיירי, וע"ז מקשה שפיר והא קאמר דלא כרבי.


יש לעיין בהא דהכשרתי מקצת נזקו דחייב, אם משום דגם מה שהראשון עשה הו"ל כאילו הוא עשה זה, או דא"צ כלל להחשיב כאילו הוא עשה, אלא דסגי בהטפח שהוא עשה לחייבו. ומדפריך מהכוהו עשרה בני אדם, והתם הא בגוסס בידי שמים לכו"ע חייב זה שהרגו אע"ג דהי' כבר עומד למות, וע"כ העיקר שהרג בן אדם שהי' חי וכל המחלוקת בהכוהו עשרה בנ"א אמרינן בסנהדרין דף ע"ח משום דס"ל דגוסס בידי אדם מקרי מקצת נפש ואינו חייב על מקצת נפש, ומאן דפליג ס"ל דגם על מקצת נפש חייב, א"כ אין שום צורך שיתחייב על מה שהראשון עשה שיהי' שייך לומר דהוי כהכשרתי מקצת, דהא המקצת הזה סגי לחייבו אפילו אם לא נייחס להשני כלל מעשה הראשון, ומדפריך דזה נחשב הכשרתי מקצת נזקו, הרי דגם בחופר ט' והשני השלים טפח אין החיוב מחמת דהוי כאילו גם את הט' טפחים עשה האחרון אלא דטפח האחרון הגורם מיתה מחייבו [והעירוני לעי' בברכת שמואל סי' י"א אות ב' בשם הגרי"ז].

[יש לעיין בהא דאחרון חייב שקירב מיתתו, אם מיירי שנתן לו מכה דגם אם הראשונים לא היו מכים אותו ג"כ הי' מת ממנה, או דסגי באם נתן מכה שבכחה להמית רק אדם שכבר נחלש מהמכות של הראשונים].

אפשר דגם במכה אדם גוסס בידי שמים באמת נמצא דלא רק הוא הרגו, דגם החולי סייע אז שימות, אלא דמ"מ חייב, אבל כשעוד א' נתן לו מכה הראוי' למות ממנה נמצא דעכשיו הוא מת גם ממכתו של האחרון וגם משל הראשון, ולכן זה מקצת נפש דהוא רק הורג מקצת והשאר משתתף מכת הראשון וממיתו.

והנה ברש"י מבואר דכאן דומה לחופר ט' והשני השלים עוד טפח והשור מת, והיינו דלגבי המיתה הראשון לא עשה כלום, ואם נאמר דכאן הראשונים משתתפים במיתתו איך זה דומה, י"ל דמ"מ מחמת הראשון לבד לא הי' מת רק אחרי כמה רגעים, נמצא דמה שמת לפני זה הוא רק ע"י השני, לכן זה דומה לחופר ט' והשני השלים טפח, אבל איה"נ דהראשון מסייע להמיתה.


תוד"ה מאי קעביד. אחד החוקק בור לי' וכו'. יש לעי' הא בבואו לאויר י' כבר נהרג השור ולמה חייב בעל הכ' או בעל הל', ולפי הנחל"ד לקמן דף י"ז דהוכיח דבעודו בפי הבור כבר מת ע"י ההבל שלמטה, א"ש דנמצא כולם ממיתים אותו בעודו בפי הבור, ועי' חזו"א סי' י"א ס"ק י"ב דמשמע דלא ס"ל כהנחל"ד בזה, ואפשר דנהי דבור י' אם מת חייב דתלינן דיש בו להמית ומת מסתמא מזה, אבל כשמת בבור ל' אין ראי' דמת כבר קודם, וכיון דכולם עשו בור מיתה, נמצא דכולם הרגוהו, אלא דכ"א הוא מזיק שלם כמו בשור שדחף לבור. ועי' מש"כ בזה לקמן דף נ"א א'.

והנה מדחייב בעל הכ' והל' אע"פ שהם לא גרמו שיפול לבור, וכן בחופר ט' והשני חפר עוד טפח דכדי שיפול לא גרם הטפח העשירי מ"מ חייב, הרי דאין החיוב בעד שעשה שיפול, אלא משום דעשה דבר שאם יפלו יוזקו, ולכן בשור שדחף לבור חייב ג"כ בעל הבור, כמו שהביאו התוס' לעיל דף ו' ד"ה לאתויי מהגמ' לקמן, אלא דצע"ק מהא דלקמן דף נ"ג ע"א בהניח אבן ע"פ הבור דחייב בעל האבן ג"כ משום דהפילו לבור, א"כ נהי דא"א לחייב בעל הט' שהפיל לבור י' משום דכשעשה הבור ט' לא הי' י', מ"מ לרבי דס"ל דלא נסתלקו מעשה ראשון לגמרי והוא נשאר בעל הבור לגבי נזקין א"כ הי' לו לסלקו, ואז ממילא לא הי' מת השור וממילא יתחייב חלק עם בעל הי' על מיתת השור לרבי, דבשלמא לרבנן דכשעושה את הטפח העשירי חל כל חיוב בור רק על השני, אפשר דאין על הראשון כלל חיוב לסלקו [ועיין לקמן דמיבעיא לן אם יסתם טפח א' אם כבר כל החיוב על השני, עי"ש בגמ' דף נ"א ע"ב], אבל לרבי דלגבי נזקין נשאר דין בעל בור על הראשון, א"כ יתחייב במיתה אחרי שהי' לו לסלקו, ומה שכתבנו דאין לו לקבל דיניו אלא כפי חיובו, דהיינו בעל הבור דנזקין, זה רק אם רוצים לחייב לבעל הט' משום דהשור מת בחללו של בעל הט', ע"ז אמרינן דבעל הט' אין לו דין בעל הבור דמיתה כיון דמה שעשה בעל הט' אינו אלא בור דנזקין, אבל הא נוכל לחייבו בתורת בעל המכשול, דע"י חללו הוא מפיל את השור לתוך בור י', ובתור זה הא כיון דעליה רמי לסלק הט' טפחים ועי"ז שאינו סותמם הוא כאילו מניח בזה אבן ע"פ הבור ומפיל את השור לבור י', וא"כ יתחייב בעל הט' בתור בעל המכשול, דהיינו שיש לו מכשול שיפיל את השור לבור י', ובודאי לא נראה דמיירי דוקא בנפל השור לפני שהי' לו זמן לסתום את הט' טפחים.

וצ"ל דגם אבן שעפ"י הבור דמפיל להשור אל הבור אינו חייב אלא מחמת דהאבן הוא בור גם לגבי מיתה וכל דין בור עליו, לכן שייך לחייבו גם עבור שע"י התקלה מפיל להבור, ובזה יש לו דין כבור, אבל אם יהי' אבן שאין לו דין בור אלא לנזקין, אז גם בתור בעל התקלה שמפיל לבור לא יתחייב לגבי מיתה, ולכן כיון דהבור ט' נשאר בו רק דין בור לגבי נזקין, אז גם בתורת בעל המכשול אינו כי אם בור דנזקין ולא יוכל להתחייב על מיתה.

וכן משמע קצת ברש"י לקמן דף נ"ג בד"ה באנו, דהא דלרבנן בעל האבן חייב בהניח אבן עפ"י הבור דהוא גרם כל הנפילה, ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטרי', דאבן נמי היינו בור והזיקא דבידים הוא, משמע דהא דחייב בתור מכשול שמפיל את השור לבור הוא משום דאבן נמי יש לו דין בור, דהיינו לגבי אם ינזקו בו דלכן חייב ג"כ על מה שהוא מכשול, וא"כ כיון דלגבי דין בור שינזקו בו אין לו דין בור לגבי מיתה, לכן גם לגבי דין מכשול שמפיל לבור ג"כ אין לו דין בור אלא לנזקין. (מהדו"ק)


בא"ד. אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לל' כולם חייבין אע"ג דבלאו איהו הוה מתה. צע"ק דנהי דבבור י' אפשר כבר למות אבל ודאי אין לומר דכל הנופל בבור י' מת, וא"כ כל מי שהעמיק יותר יש סברא שרק ע"י שהעמיק מת השור ולכן שייך לחייב השני והשלישי, ואדרבה צריך טעם למה לא יוכל בעל הי' לומר לולא שהוסיפו בעומק אולי לא הי' מת השור, ועכ"פ יש סברא לחייב את האחרונים אע"ג דהראשון עשה כבר בור י' קודם, אבל באש שהולך ברוח מצוי' דזה כמעט ודאי דהרוח מצויה הי' מביא אותו אל הגדיש, נמצא דהשני לא חידש בההיזק כלום, ואם סברתם הי' משום דכל זמן שלא נשרף הגדיש אז השני שהקדים ושרף יש לחייבו, וכסברא דהוי כזורק חץ והשני הזיק כמבואר בקצוה"ח סי' ש"צ, א"כ שיתחייב רק השני, וע"כ דאין כוונתם מזה, א"כ מי דמי לבור י' שאח"כ העמיק בשני יותר.


השתא אי אית לי' לדידי' כמה טריפות יהיב לי'. יש לעיין קצת דבלי קרא יכול ליתן לו הנבילה אבל אין הניזק יכול להכריחו שיתן לו הנבילה, משא"כ השתא דכתיב קרא דוהמת יהי' לו מבואר דזה של הניזק בע"כ של המזיק. אלא דבאמת צ"ע כל הסוגיא דצריך קרא דבעלים מטפלים בנבילה, וכי בלי זה ס"ד דהניזק יזכה בנבילת המזיק, הא בגזילה דקונה בשינוי איכא קרא ובלי קרא בודאי אין לזכות בדבר של חבירו, וע"כ כל מה דדנין הוא דס"ד דיש זכות להניזק לתבוע שיתנו לו כסף והמזיק יקח את הנבילה, אבל ודאי אין להניזק כח להכריח את המזיק שיתן לו הנבילה, ורק ס"ד דהניזק יכריחנו אם רוצה כסף דוקא לכן פריך שפיר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א