אילת השחר/בבא קמא/יט/ב
וכי יאחזנה בזנבה וילך א"ה קרן נמי וכו' קרן לאו אורחי'. לכאורה אדרבה כיון דלא אורחי' ואין לו להעלות על הדעת שיזיק עם הקרן כ"ש דיש סברא לפוטרו משום יאחזנה בקרן וילך, ונראה דהנה הא דיאחזנה בקרן וילך היינו כדכתב הרא"ש על דברי הרי"ף דשן ורגל פטורין ברה"ר דאורחייהו דא"א לשמור שלא יזיק, וכיון שמותר לו לילך נמצא דבזה שמתירים לו לילך ברה"ר ע"כ כלול בזה פטור על ההיזק משום דכמעט שא"א שילך ולא יזיק, [ועי' בתרומת הכרי סי' שצ"א דכתב דמזה הוציא הרי"ף חידושו], אבל בעצם אינו כן דשייך היתר אבל עם אחריות של הבעלים, אלא דאמרינן דהתורה פטרה מגזה"כ דבר שאורחי' שזה כמעט קרוב לודאי שיהי' היזק, אבל מדבר שאינו כ"כ אורחי' איה"נ דהתירה לו התורה אבל על אחריותו שאם יזיק ישלם, ולזה הוא דאמרינן קרן לאו אורחי' וע"ז לא פטרה התורה מטעם יאחזנה בזנבה דמחוייב לשלם ונהי דמותר לו לילך אבל אם יזיק יתחייב. (מהדו"ק)
אי דאצנעי' וכו' אלא חייב בעל תרנגול. והיינו דבעל הדליל אנוס ויש רק לחייב בעל התרנגול כמבואר ברש"י. וצ"ל דאע"ג דבעל הדליל אנוס דאצנעי', מ"מ בעל התרנגול הי' שייך לחייב על מה שהוציא הדליל ועשהו בור לולא דממעטינן מאיש בור ולא שור בור, והיינו כמו דאמרינן לקמן דף כ"ג א' בששימר גחלתו והכלב הוציא החררה עם הגחלת, וכבר הקשו שם בתוס' ד"ה בששימר דאיזה שמירה היא זו כיון דהכלב יכול ליכנס ע"י חתירה, ותירצו דכיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי, וה"נ כאן נצטרך לומר דלגבי בעל הדליל הוי כאנוס דהי' כדנטרי אינשי אבל לגבי התרנגול הי' שייך לחייב.
רש"י ד"ה קשרו אדם חייב. הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים. עי' בנחלת דוד לקמן דף כ"ב בתוס' ד"ה אשו, ומבואר דהבין ברש"י דאי"צ שיכוין לקנות בהגבהתו, וצריך טעם למה פשיטא לי' דהא אם צריך דוקא שיהי' שלו כדי להתחייב [ועימש"כ דלרש"י מיירי דהי' כבר ברה"ר דלכן בלי שזכה לא עשה שום בור בקשירתו] אולי צריך שיכוין לקנות, דהא מהפקר אינו קונה בלי שיכוין דלכן עודר בנכסי הגר וכסבור שזה שלו אינו קונה. אלא דהא מבואר לקמן דף כ"ט ב' דבהגביה הזבל אסתלקו מעשה הראשון ונעשה בור חדש, א"כ גם כאן כיון שהגביה הוי ככורה בור חדש כשאח"כ מוריד את זה ברה"ר וכשקושר אל התרנגול יש לחייבו משום בור המתגלגל, ולפי"ז ל"צ כלל לקנות, ומש"כ דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, צ"ע.
תוד"ה אבל קשרו אדם חייב. אלא כל היכא דלא אצנעי' כקשרו דמי. נראה דמזמן שהניח זה במקום שיכול התרנגול להוציאו לרה"ר, הוי כבר כורה בור, ונפק"מ באם הניח בחצירו במקום דלא מצנעיה ומת לפני שהוציאו יהי' כבר שיעבוד על נכסיו, ובאופן דהיורש לא ידע עדיין דאין לחייב היורש אלא מחמת דמורישו התחייב, וזה תלוי אם באמת בכורה בור ממש ומת יתחייבו נכסיו אע"פ שההיזק הי' אח"כ כשאינו חי, דהא בנימוק"י כתב דבאשו דחייב משום חציו יהי' חייב אפי' אם מת לפני שהדליק את הגדיש, ולקמן דף כ"ב נטינו לומר דבבור לא יהי' חייב נכסי הכורה בור כשההיזק הי' לאחר מיתה, אבל בחזו"א סי' י"ד ס"ק י"א נוקט דיש לחייבו, ויש לבאר לפי"ז דכל שעשה כבר דבר המזיק שאי"צ כבר לעשות פעולה הרי כבר נגמר חיובו אם יהי' נזק, ולפי"ז בעודו בחצירו זה כבר בור ואם מת לפני שהוציאוהו לרה"ר ג"כ מתחייבין נכסיו לשלם.
תוד"ה וכי אתמר. דהקשו על רש"י דגם באדיי אדויי יתחייב הקושר מטעם אשו כאבנו סכינו, ובנחל"ד רוצה ליישב דבאבנו סכינו האבן מזיק מצד כובדו משא"כ כאן דרק ע"י כח ההתזה דתרנגול מזיק הדליל ואין כאן אשו, אבל לפי"ז אם הזיק ע"י שהרוח הפילה האבן בכח לא יתחייב, ולא משמע שיהי' חילוק בזה.
והנה הקשו האחרונים למה לא נתחייב רגל מטעם אש וכן שליף שעליה, ועי' בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ד שתירץ דזה כלול בהלכותיהן דרגל אינו אש, וכבר הקשינו דמ"מ מנ"ל דשליף שעליה הוא תולדה דרגל אולי הוא באמת תולדה דאש, ואולי יש ליישב משום דאם זה שליף דהפקר דאז לא נתחייב מטעם אש ונחייבו מטעם רגל, א"כ ע"כ יש לפרש יותר גזה"כ דהוא בכלל רגל וממילא אף אם יש לו בעלים לשליף הוא ג"כ רגל, וצ"ע.
ושיטת רש"י אפשר לבאר כמו דפירשנו לעיל דף ה' ב' דכל שזה מחובר לגוף הבהמה הוי רגל ממש כהבהמה, ואש הוא רק ע"י כח אחר, משא"כ כח בהמתו הוי רגל וכן מה שמחובר לגופה הוי רגל ממש ונמצא דאין כאן כח אחר ואי אפשר לחייבו מטעם אש. ועדיין צ"ע לסברת התוס' בסנהדרין דף ע"ז דאבנו סכינו שנפלו ברוח מצוי' חייב משום חציו דהוי כחו, למה שליף שעליה לא יתחייב מחמת חציו דהוי אדם המזיק, דע"ז לא מסתבר שיועיל מה דהוי בלהלכותיהן דאיך כלול בזה גזה"כ דיתבטל כחו מחמת דזה על הבהמה כיון דמהסברא הו"ל כחו וא"כ האדם הזיק בכחו, ולפימשנ"ת דכשזה על הבהמה הו"ל גוף הבהמה יש לומר דכשנעשה גוף הבהמה בטיל לי' כחו דכעת זה חלק מהבהמה ובטיל לי' כח האדם, דאינו חציו, רק כהבהמה ממש.
והנה בנחלת דוד הקשה על התוס' מהא דעגלה מושכת בקרון דחייב נ"ש רק מחמת דהוי כגופה, ולהתוס' הא אף אי הוי כחה מ"מ ליחייב מטעם אש כמו הדליל, וכאן הא לא שייך להלכותיהן דהא בדליל דאדיי אדויי שפיר חייב מטעם אש לשיטתם.
ולפימשנ"ת בדברינו לעיל בפ"ק דהא דלא הוי שליף אשו משום דרק כאשר כח אחר מעורב בו הוא דהוי אש ורגל וכן שליף דהוי כחלק מהבהמה מקרי דמזיק מכח עצמו ולא מכח אחר, אע"ג דזה חמור יותר מ"מ אין זה אש, ובצרורות דס"ל להתוס' דהוי אש היינו דאז כשאינו מחובר להגוף הו"ל שפיר הולך ע"י כח אחר דהיינו הבהמה, דהיא כעת כח אחר אל הצרור הניתז, א"כ התינח בצרור שנתרחק מגופה בשעת ההיזק אבל קרון הנמשך ע"י העגלה אף אילו היינו חושבים שלאו היינו גופה, הא מ"מ זה הוי ידעינן דאינו פרוש לגמרי מהבהמה ומחובר בה, א"כ אף אם אינו רגל, מ"מ כיון דמחובר אל הבהמה א"כ אינו הולך ע"י כח אחר, כיון דעדיין מחובר בבהמה, אלא דס"ד דמה שאינו מחובר אליה ממש אין לו דין רגל, וכעין מש"כ התוס' לעיל דף י"ז ע"ב ד"ה וחמור, דס"ד דאינו מחובר כל כך טוב, מ"מ לא ס"ד דהוי כאינו מחובר כלל עד שנחשוב דלהבהמה אין לגמרי שייכות עם המשאוי אלא דלא הוי רגל מ"מ אין הבהמה ככח אחר אלא כאילו כח הבהמה מזיק ולא כאילו המשאוי מזיק ע"י כח הבהמה דהוי הרוח המצוי' אלא דהבהמה היא המזיקה ועי"ז גם בעגלה מושכת ס"ד דהוי צרורות, וע"ז קמ"ל דהוי כגופה. ועי' מש"כ לקמן בדף כ"ב ע"ב בסופו.
תוד"ה קשרו אדם. מה שחלקו התוס' על רש"י דכתב דקשרו חייב הקושר דקני' בהגבהה ויש לו לדליל בעלים, ולדבריהם אף בלא קנאו חייב, דבור חייב אף בלי בעלים, ובפשוטו גם רש"י יודה לזה אם עשה בור כגון אם לקחו ממקום מוצנע והניחו במקום התורפה, אלא דרש"י מיירי דקשרו בעודו ברה"ר דדליל מופקר הא סתמו ברה"ר, וא"כ אין הוא עושה בור אלא דעושה שיתגלגל יותר ממה שאם לא קשרו ברגל התרנגול וע"ז אין שום סיבה לחייבו, ולכן דוקא אם קנאו יתחייב הקושר ולעיל דף ו' דלמדנו בור המתגלגל היינו דעשה בור בלי זה שגלגלוהו, אלא דהחידוש אע"פ שגלגלוהו למקום אחר מ"מ חייב אע"ג דאין מעשיו גרמו לו, משא"כ בדליל שקשרו בעודו ברה"ר דלא עשה בור אלא שיתגלגל יותר ע"י דקשור אל התרנגול.
והכי מסתבר שיודה רש"י, דהנה לעיל פרכינן אלא חייב בעל התרנגול מ"ש כולי' נזק דלא איש בור ולא שור בור, הרי דכל הפטור דפטור התרנגול מטעם איש בור, ולכאורה למה לי לטעם דאיש בור הא בין כך התרנגול הא לא קנהו ומאיזה טעם יתחייב בעל התרנגול, דהא אף אי בעל התרנגול הי' עושה, באופן כמו התרנגול שלא קנהו הי' פטור, ומאי צריך לטעם דאיש בור, וע"כ באופן שהניחו במקום התורפה ממקום המוצנע הוא כורה בור וחייב אף בלא שקנהו, וע"ז הוא דצריך מיעוט דאיש בור ולא שור בור. (מהדו"ק)
כיון דאורחי' למיכל נהמא אורחי' נמי לפלוסי סלא. וברש"י פי' ב' פירושים או לעסו או סדקו, ולפי הפירוש דלעסו וכן משמע ברא"ש, לכאורה אין זה שן אלא רגל, ואפילו אם בלעו יש ג"כ מקום לעיין אם חייב משום שן או כיון דהוי אורחי' חייב משום רגל על הסל, דהא מעצם אכילת הסל אינה נהנית, וכן בהא דברחא דאורחי' למיסלק זה תלוי [אם אכלה הסל עם הלחם ברה"ר אפי' אם זה שן פשוט דעל הסל לא ישלם מה שנהנית כיון דבזה לא ניזונית כלל], ולפימשנ"ת לעיל דף י"ז ע"ב רש"י ד"ה צרורות כי אורחייהו, דחזיר הנובר באשפה משמע מרש"י דהוי צרורות דרגל לא דשן, משום דעצם הפעולה הזאת אינו עושה לה הנאה והוי כמו שהולכת לחפש אוכל דאין זה שן, ה"נ כאן, אבל לתוס' הוי כשן ממש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |