אילת השחר/בבא קמא/יח/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהר"ם
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png יח TriangleArrow-Left.png ב

דף י"ח ע"ב

רש"י ד"ה אלא. האי נמי דשני ואייעד לא חמור ממועד מתחילתו ואין העדאה לצרורות ששינה בהן ומדקתני מגופו אלמא צרורות כי אורחי' נמי מגופו. הנה קרן הא אפי' נעשה מועד מ"מ לא נעשה כשן ורגל דא"כ ליפטר ברה"ר, אלא דנעשה קרן שרגיל להזיק אבל מ"מ הוא קרן, א"כ איזה ראי' יש דצרורות כי אורחייהו משלם מגופו, דהא אפילו אם הוא מועד נשאר קרן וקרן משלם מגופו, לא מיבעיא אם לא מתחייב נ"ש הרי נשאר בו דין תם, ואפי' אם חייב נ"ש אז צד תמות במקומה עומדת, אבל מה ראי' על צרורות דאורחי' דמשלם מגופי'.


תוד"ה היכא. וא"ת ונימא איפכא ק"ו לשלם מן העלייה ודיו לח"נ. והנה נתבאר לעיל דף י"ח ע"א ד"ה מגופו משלם דהא דקאמר דלא מצינו ח"נ מעלייה דמ"מ איך נדע דמשלם מגופו דבזה יש גם צד חומרא והא לא ילפינן מקנסא, ונתבאר דאע"ג דמגופו יש גם חומרא מ"מ כיון דבסך הכל מעלייה זה חומרא לכן קאמר דלא נילף ממה שמשלם מעלייה וממילא נשאר מגופו. אמנם כל זה הוא היכי דיש לנו לבחור ממי ללמוד, בזה יש סברא דנלמוד מה שיותר קל דהיינו מגופו, אבל לעשות ק"ו שישלם מעלייה יש לנו לומר מי יימר שזה יותר חמור הא יש גם קולא דעי"ז לא יהי' לו דין יוחלט השור, וכה"ג אפשר דבתור ק"ו א"א למילף, אבל בתור דיו אפשר לומר דלא יהי' דינו יותר מאשר קרן ברה"ר דאינו משלם מעלייה לכן ילפינן ק"ו לנ"ש ודיו למגופו.


ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס וכו'. יש לעיין קצת דכיון דהמחלוקת אי היתה הלכה או לא מה שייך להכריע מכח סברא, דע"כ ר' יהודה למד מרבותיו כמו סומכוס ור' אלעזר קיבל מרבותיו את ההלכה למשה מסיני, א"כ לא שייך לומר הלכה כרבנן, דהא גם השני הי' מודה אילו הי' מקבל את ההלכה, ויכול רק לחלוק כשם שסומכוס חלק עם רבנן אם נתקבלה הלכה, כן יחלוק ר' יהודה עם ר"א.

[והנה בשבת דף צ"ז הקשו בתוס' דתמיד מאן דלא גמיר גז"ש שילמוד כעת ממי שאומר שקיבל הגז"ש, ותירצו דהי' ידוע להם מנין הגז"ש כמה הם, וקושיתם יהי' ג"כ על הללמ"ס דיקבל סומכוס כעת מרבנן, וצ"ל שראה מרבותיו שפסקו דלא כהלכה ולכן אינו מסכים לקבל, אלא דצ"ע איך זה באמת שפסקו ולא קיבלו את ההלכה]. (מהדו"ק)


סד"א הואיל ובתר גופי' גרירין כגופי' דמי. צע"ק דהא מ"מ הוא מזיק כשזה נפרש כבר מגופה ואיך זה יהי' כגופה, משמע מזה דגוף הבהמה ממש אין האבר גופה משום דמחובר לשאר החלקים, אלא דהוא עצמו גופה לכן גם אם הי' מציאות שינתק משאר החלקים ג"כ יהי' דין גופה, וקמ"ל דגללים אע"ג דטענה אותם בגופה מ"מ אינם ממש גופה אלא כמו שליף שעליה דודאי אם תזרוק השליף ויזיק לא יהי' לזה דין רגל כיון דאינו מעצם גופה ממש אלא מחמת דמחובר לגופה, וכשנפרש כבר אינו רגל.

ואע"ג דסתם גללים אפקורי מפקר להו, נמצא דאם באנו לחייבו מטעם צרורות וכחו הרי החיוב על שעה שיוצא מגופו דאז השור שהוא שלו מזיק, אבל כשמזיק הגללים שנפרשו מן הגוף ובאנו לחייב מחמת דאז הם המזיקין הא אז הם הפקר ואיך נחייבו מדין ממון המזיק, והראוני ברש"י לקמן דף מ"ח ע"א דמבואר דבשעת נפילת הגללים עדיין אינו מפקירן, והטעם למה מפקירן רק אחרי שנפלו צ"ע.


רש"י ד"ה דדחיק לה עלמא. כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא. צ"ע מאי איכפת לן אם הוי תולדה דשן דשוב היינו דהוי כחו דשן.

ועוד יל"ע למה משלשלת לא הוי הנאתה, דאפילו אם יחד עם זה כואב לה, מ"מ יש לה הנאה בזה שנתרוקן מהבטן, וכן לעיל בספק אם יש העדאה לצרורות כי אורחייהו ביאר רש"י דהספק הוא אם הוא כקרן שלכן בפעם ד' ישלם נ"ש, ולמה ישלם נ"ש אם הוא כקרן יותר מאם הוא רגל.


שם. רש"י ד"ה דדחיק לה עלמא. שעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן וכגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא, ומשמע שן ממש, ורש"י דוחה דאע"פ שיש לה הנאה מ"מ הא לא הזיקה בגופה והוי צרורות.

ומה דלהסברא הקודמת הוי שן ממש, משמע דס"ל דע"י שיש הנאה הוא הנותן לו חיובו בתור שן, וא"צ שיזיק בגופה דרק ברגל דינה מחמת דמזיק בגופה ממש, ואולי כוונתם רק להצד דאין שינוי לצרורות לרביע נזק, דבקרן לא נאמר חילוק בין גופו לכוחו וה"נ בשן, אלא שרש"י דוחה דגם שן אינו אלא כשנהנה בגופו.

ולכאורה הא מיבעי לי' אי גם בקרן יש דין צרורות, או דבקרן אין נפק"מ בין כחו לגופו, וא"כ הא גם בשן אפשר דאין דין צרורות ואין חילוק בין כחו לגופו ואיך דוחה בפשיטות דאינו שן, משמע דכוונתו לומר דאינו לא שן ולא צרורות דשן, וטינפה פירות דהוי תולדה דשן מיירי במתגלגלת על הפירות ועי"ז נטנפו.

וכן משמע קצת לעיל (י"ז ע"ב) דחזיר שנובר באשפה והתיז והזיק הוי כצרורות דרגל, משמע דאין צרורות דשן, אלא דצריך טעם למה לא יוכל להיות צרורות דשן.

ולעיל דף ג' ע"א בהא דטינפה פירות להנאתה מבואר בתלמידי רבינו פרץ דאין לפרש דמיירי בהטלת גללים, כיון דאינה נהנית מהפירות ע"י הטלת הגללים וכה"ג מיקרי צרורות לקמן, ואם כוונתו ליתן טעם דלכן לא הוי אלא צרורות, למה דוקא מחמת דאינה נהנית מהפירות, דהא אפילו נהנית מ"מ אינה מזיקה בגופה.

והנה התקשינו לעיל שם למה לא ניחא ליה למימר דהוי להנאתה אפי' כשאינה נהנית מהפירות כיון שסוף כל סוף עושה זה להנאתה, ורצינו לפרש דמה שאינה עושה בשביל שרוצה ליהנות אינו נקרא שן, דכשהולכת בדרך ובמקרה יהי' איזה דבר שתיהנה מזה אינה יוצאת בזה מרגל, דמה שדרך אגב היא גם נהנית לא ממעט שעי"ז לא יהי' רגל, ומ"מ הסתפקנו אם זה במשמעות כוונת רבינו פרץ.

ואפשר לומר בכוונתו וגם בכוונת רש"י, דס"ל דתולדה דשן הא צריך להיות כעין שן דהיינו נהנה מהדבר הזה שמזיק, היינו לא שנהנית מחמת שרוצה ההיזק שבדבר, אלא דבזה שמזיקה גורם לה ההנאה, כמו בשן באכילתה דזה מזיק הדבר, וכן כשמתגלגלת כדרך סוסים הא יש לה הנאה בשעה שמתגלגלת דזהו הדבר המקלקל את הפירות, משא"כ בהטלת גללים דאינה נהנית ולא תיהנה כלל מהפירות, דבהנאה שיש לה אין לה נפק"מ בין תיגע בהפירות בין לא תיגע בהפירות, ולכן אין זה שן.

נמצא דשן לא יכול להיות אלא כשמזיקה בגופה דאז הגוף נהנה ממש בשעה שהדבר ניזק, אבל כשאינה מזיקה בגופה לא יצויר שיהי' שן ולא תולדה דשן, וזה מה שכתב רש"י דשן רק בהזיקה גופה דאז שייך שתהנה מגוף ההזיק, וממילא לא יצויר שיהי' צרורות דשן כיון דההיזק קורה להדבר בזמן שאין גופה נוגע בהדבר ואז בהכרח לא תיהנה כלל מההיזק, ולכן גם חזיר הנובר באשפה אינו צרורות דשן כדמשמע בדבריו לעיל דף י"ז ע"ב, אלא כיון דיש בזה ג"כ ענין רגל דהולכת כדרכה לכן הוי צרורות, אבל התוס' ס"ל דאי"צ שיהנה מהדבר שינזק, דסגי מה שעושה להנאתה שיהי' ע"ז דין שן, ולכן כתבו לעיל י"ז ב' דחזיר הנובר הוי צרורות דשן, ומ"מ בהטלת גללים יתכן דגם התוס' יפרשו דהוי צרורות דרגל, כיון דאין עשייתה בשביל שרוצה ליהנות אלא דזה נעשה ממילא בלי שהתכוין לעשות דבר הנאה, ולא דמי לחזיר הנובר, דמה שנובר באשפה כוונתו כדי יהי' לו מה לאכול, ובזה ס"ל להתוס' דיש ליתן לו דין שן.

ולקמן דף מ"ד בנתחככה בכותל והפילתו על האדם פריך והא צרורות נינהו, והתם היא נהנית רק מהחיכוך שבכותל ולא ממה שהרג אח"כ, וגם התם לרש"י תהי' כוונת הגמ' רק לומר דאינו מזיק בגופו, אבל אינו צרורות דשן אלא דרגל.

ועדיין יש לעיין בעושה דבר שיבוא לה הנאה אח"כ מזה דאז תהנה מהדבר שמזיקה, אי לרש"י אז זה שן, והיינו בהטלת גללים או חזיר הנובר באשפה לא יהי' לה כלל הנאה מזה הצרורות או הגללים כשיזיקו, אבל היכא שעושה דבר שתהנה מזה אח"כ אם זה יכול להיכלל בשן, או דכל רגל דמזיקה בדרך הילוכה הא הולכת להשיג רצונה, וכיון דזה אורחה זהו רגל, לכן ה"נ כשהולכת לאכול ג"כ לא הוי שן אלא דכיון דזה רגיל הו"ל רגל, ונפק"מ כגון בכלבא דאכל אימרא זוטרי דזה לא הוי משונה וחייב גם על פחת שפיחתה מיתה נ"ש, אם זה שן או רגל, דלרש"י יתכן דכל שאינה נהנית ממש בשעת ההיזק דהיינו בשעת מיתת האימרא אין זה שן אלא דכיון דהוי אורחי' הוי רגל.

וברא"ש פ"ק סי' כ' כתב דכלבא דאכל אימרי רברבי אע"ג דיש הנאה להיזקה מ"מ כיון דזה משונה משלם ח"נ, ומבואר בדבריו דמקרי יש הנאה להיזיקה, ואע"ג דהרא"ש הא כתב בפרקין סי' ג' דכל הנידון בכלבא דאכל אימרא הוא על פחת של מיתה, דאילו האכילה שאח"כ משלם באמת נ"ש, וכיון דאיירינן על פחת מיתה ומ"מ כתב דיש הנאה להיזיקו, הרי דגם זה שעושה לצורך אכילה מקרי יש הנאה להיזקה, אלא דהרא"ש אפשר דיפרש כהתוס' דגם חזיר הנובר באשפה הוא צרורות דשן ואי"צ שיהנה ממש בשעה שעושה הנזק, כיון דכל זה משום רצונו לאכול הו"ל שן, לכן גם כשהתיז הוי צרורות דשן, אבל לרש"י אפשר דהוי רק רגל.

אמנם מרש"י לקמן דף מ"ח ב' דכתב דבראה ירק בבור ונפל כדי לאכול הירק והורגל עצמו ג' פעמים להפיל עצמו כדי לאכול הירק הוי שן, הרי דאף על הנפילה שאין לה הנאה מזה, כיון דזה כדי לאכול דאז יהי' לה הנאה מהדבר שתזיק ותאכל, לכן גם הנפילה מקרי דיש לה הנאה ומקרי שן, הרי דגם רש"י מודה דכה"ג הוי שן.

ולפ"ז צ"ע דברש"י לעיל דף ב' ע"ב ד"ה בעיטה כתב דלכן הוי נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה תולדות קרן כיון דכונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להיזקן כי קרן ואין היזקן מצוי כי קרן, ולהמבואר הא נמצא דכלבא דאכל אימרא רברבי הוא קרן מחמת דהוא משונה אע"ג דזה מקרי יש הנאה להיזקן, ובשלמא להתוס' אפשר דהא כתבו לעיל דף ט"ו ב' דלמ"ד פ"נ ממונא אז כלבא דאכל אימרא כיון דהוא משונה פטור, ולא יצוייר שיהי' חייב בלי שיהי' לו הנאה, דהא כשיש לו הנאה אז הוא שן, וכשאין לו הנאה הא אז כוונתו להזיק, ולמ"ד פ"נ קנסא דחייב כלבא דאכל אימרי לדידי' העיקר קובע משונה, ומה דנזכר תמיד כוונתו להזיק, צ"ל ע"כ משום דבקרן יש חומרא ומעלה דכוונתו להזיק, ואע"ג דיצוייר קרן שאין בו כוונתו להזיק כגון כלבא דאכל אימרא רברבי, מ"מ סתם קרן יש בו מעלה דכוונתו להזיק.

והא דקשה לפי"ז דהא דלעיל דף ד' כשבאנו ללמוד שן מקרן פרכינן דמה לקרן שכן כונתו להזיק, ולמה לא נוכל ללמדו מקרן כזה שאין כוונתו להזיק כיון דמצינו גם קרן כזה שאין כוונתו להזיק וחייב מדין קרן, וע"כ צ"ל כמש"כ לעיל (דף ג' ע"ב) דכמו דחומרא של דין אפשר לפרוך אף אם אין הדין בזה המקרה, כגון דפרכינן מה לשור שכן משלם את הכופר תאמר באדם שאין משלם את הכופר, אע"ג דאיירי ללמוד שאדם יתחייב בנזקין שהזיק את השור, ובזה הא לא שייך כופר, מ"מ כיון דלשור יש חומרא לגבי אם הרג אדם דמשלם כופר אמרינן דממה דמצינו דשור שהזיק חייב לשלם על הנזק של השור א"א ללמוד על אדם שהזיק שור, ה"נ יש לפעמים דחומרא דסברא ג"כ אפשר לפרוך כיון דעפ"י רוב בקרן יש החומרא דכוונתו להזיק שייך למיפרך דלא אתי שן מיניה כיון דקרן כרגיל כוונתו להזיק, ובזה נוכל ליישב ג"כ מה דהקשה בחזו"א סי' א' ס"ק א' איך אמרינן דמכולהו לא אתי בור משום דדרכן לילך ולהזיק משא"כ בור, דהא מבואר לקמן דף ל"א דאדם השוכב ברה"ר ונתקלו בו חייב השוכב אף על כלים שנתקלו בו, הרי דחיובו מטעם אדם, נמצא דיש אדם שאין דרכו לילך ולהזיק וחייב ונילף מיניה בור, ולהנ"ל מ"מ איכא פירכא כיון דעיקר האדם דרכו לילך ולהזיק .

וכל זה לענין פירכא על ילפותא, אבל לרש"י קשה דאין נוכל לומר דלכן התולדות הם קרן רק משום דדומין להם בכל הדברים האלה, הא מצינו תולדות של קרן אע"ג דיש הנאה להיזיקן ואין כוונתו להזיק, כגון בכלבא דאכל אימרא, דכיון דמקרי יש הנאה להזיקה ע"כ אין כוונתו להזיק, ויש לומר דשיטת רש"י דהנה כוונתו להזיקו הלא אין הפירוש דיודע שזה היזק, אלא דכל שההנאה אינו הגורם לההיזק הרי מקרי דרוצה סתם לעשות דבר שזה אליבא דאמת היזק, וזה פחות שכיח מלעשות דבר שהנאת הגוף גורם שתעשה.

ואפשר לומר בשיטתו דבעצם לכל שן אפשר לקרוא כוונתה להזיק, דהא כשרוצה לאכול הא רוצה להזיק, אלא דכיון דרגילות לעשות זה להנאתה זה מפקיע מכוונתה להזיק, אבל כשעושה מה שלא רגיל, כיון דבעד ההנאה הזאת אין טבעה לעשות זה, אז מה שעושה להנאה ג"כ מקרי להזיק, דלא מתייחס אל הנזק ההנאה כיון דאין הנאתה גורם מכריח לעשות זה.

ולא יצוייר באמת קרן כשיש הנאה להזיקה, דבכה"ג דמשונה ואין עושה בשביל זה אז אין זה נכלל ביש הנאה להיזיקה, נמצא דכל קרן באמת אין הנאה להיזיקה.

וכן צ"ל דהא דרש"י ס"ל בדף י"ט ע"ב דאכלה בפתורא הוי משונה ומשלם ח"נ, אע"ג דיש הנאה להיזיקה, דמ"מ במעשה שינוי לא מתייחס ההנאה אלא ההיזק של השינוי, והוי כעין עושה זה בשביל ההנאה, דכשאין ההנאה סיבה שתלך ותזיק בשביל זה אז מקרי כוונתו להזיק.

וצריך להוסיף דהא דלרש"י גם על אכילת האימרא ג"כ חייב רק ח"נ, וכמו שהוכיח הרא"ש מרש"י דף כ"ג, ונתבאר בדברינו לעיל דף ט"ו דס"ל רש"י דכיון דעושה משונה בשביל האכילה אז הכל נחשב כמשונה, ולהכל אין נקרא דעושה מחמת הנאה, כיון דכל היזק שעושין בכוונה הי' יכול להיקרא כוונתה להזיק, אלא כשהנאה היא הגורם זה מפקיע מלהיות נקרא כוונתה להזיק, אבל אם ההנאה אינה גורמת לעשות זה דזה משונה, אז זה מקרי כוונתה להזיק את הדבר, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א