אילת השחר/בבא קמא/ח/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png ח TriangleArrow-Left.png ב

דף ח' ע"ב

ביתמי. וביאר ברשב"א דזה רק ביתומים קטנים, ואע"פ דלכי גדלי אפשר לגבות מהם, מ"מ כיון דכעת א"א לגבות מהם אין הלקוחות יכולים לדחות את הבע"ח אל הבני חורין דהיינו מיתומים כיון דא"א לגבות מהם כ"ז שהם קטנים.

ובמ"מ פי"ט מהל' מלוה ולוה הל' י"ב הביא בשם הרשב"א דבלקח אנס את הקרקע של הלוה אין יכולים בע"ח לגבות מהלקוחות דיכולים לדחותו שיגבה מהבני חורין ואע"פ שזה ביד אנס כעת, דמצויין בעלי זרוע שיפלו וסוף שיגבה חובו, והובא בהג"ה סי' קי"א סעיף י"ג. וצריך טעם מ"ש מביתומים קטנים, דהא באנס ג"כ עד שיפלו הבעלי זרוע הא א"א לגבות מהם, ונצטרך לחלק משם דעלול כל רגע שיפלו, משא"כ יתומים קטנים דכ"ז שהם קטנים א"א לגבות, אע"ג דאם היתומים הם קרוב לבני י"ג שנה אין צריך להמתין כ"כ הרבה, ובגזלן יכול להיות שיעבור הרבה זמן שיוכלו לגבות, ודוחק.

ואפשר לומר דהיכא דאין יכולים לגבות מצד הדין אין נפק"מ אם יעבור הרבה זמן או קצת, דמ"מ כעת אין לגבות הבני חורין, משא"כ באנס דאין חסרון מחמת דעפ"י דין א"א לגבות, אלא משום דבמציאות א"א לגבות, ע"ז מהני הסברא דיפלו בעלי זרוע ולא הוי כנשתדפו.

ובביאור הגר"א שם סי' קי"א ס"ק כ"ו הביא להקשות למה הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן הוא חייב, כמבואר לקמן דף קט"ז ב' ובב"מ ט"ו א', והא יפלו בעלי זרוע נמצא דלא הופסדה השדה, ותירץ דאמרינן בירושלמי דקנס הוא דקנסו להגזלן, ולפי"ד התוס' לקמן דף ט' א' ד"ה ויצאו, יכולין לומר עוד טעם דבאונסין לא שייך לחייבו לשלם, כיון דהוי כיש לו השדה דיפלו בעלי זרוע לבד מהטעם דמזלך גרם.


אנא בהא תקנתא לא ניחא לי. חזינן דכל הטעם דיכולים לגבות מהאחרון אפי' אם אצלו העידית היינו משום דא"א מהראשון מטעם הנחתי לך מקום, וכאן דאומר אי אפשי ואפשר לגבות מהראשונה ממילא הדרינן לדיני', ולפי"ז יש לעיין אם יש ג' לקוחות והלוקח הראשון מסכים לשלם כדינו אם בכ"ז יכולין לגבות מהאחרון, אם ירצו, דיתכן דא"א מועיל, שלא נוכל להכריחו, וממילא לא יגבו ממנו העידית דיתן לכ"א כדינו, אבל בג' לקוחות אולי יוכל עדיין לגבות מן האחרון, דנהי דהראשון מוותר, אבל עצם התקנה לא בטלה.

והנה הרא"ש כתב דאם הניזק התפייס עם הלוקח הראשון שקנה עידית ורוצה לתת לו אין יכולין הבע"ח וכתובת אשה לומר אתה קודם ועליך לגבות הזיבורית מהאחרון, כמש"כ הריב"א והובא גם בתוס' לעיל ע"א ד"ה אין לו, דזה רק תקנה שתיקנו לטובתם, אבל אם הלוקח ראשון מסכים אין לכם עסק עמי, והנה אם היינו אומרים דבלוקח ראשון רוצה לתת אין כאן תקנת הנחתי, אז בכלל איזה טענה היא להבע"ח והאשה שהניזק יגבה מהאחרון, הא כיון דהלוקח מסכים בטלה תקנת הנחתי, וע"כ דלא בטלה התקנה, נמצא דהניזק יוכל לגבות מהאחרון אם רצה אפי' אם הלוקח הראשון מציע לו שרוצה לתת לו קרקע שקנה מהמזיק. (מהדו"ק)


ולא מצי אמר ליה לאו בע"ד דידי את. ופירש"י דנפק"מ דהלוה יוכל לומר לו אישתבע לי דלא פרעתיך, והוסיף בנימוק"י דאע"ג דבין כך צריך שבועה דהבא להפרע מלקוחות לא ייפרע אלא בשבועה, מ"מ נפק"מ באם פטרו הלוקח משבועה דהבא להפרע מנכסי לקוחות, וכ"כ בתוס' כתובות צ"ב ב', ולכאורה כה"ג למה זה נוגע לו משום דאי מפקת מיניה עלי הדר, הא בין כך לא יוכל לחזור עליו דיאמר ראובן לשמעון מי אמר לך לפטרו משבועה, וכן הק' בהפלאה שם.

ונראה דהנה יש להסתפק בהא דחייבוהו רבנן שבועה בטוען אישתבע לי דלא פרעתיך או בא להפרע מיתומים ולקוחות, אם עשאוהו כספק ממש דשמא פרע, או דרק לענין לחייב שבועה הוא דעשו ספק, אבל לגבי שאר דינים אינו כספק, ואם נימא דאינו ספק באמת, נמצא דראובן יצטרך לשלם לשמעון, דהא אם אליבא דאמת לא נפרע עדיין החוב הוא חייב לשלם ללוקח, והחיוב שבועה שהטילו על שמעון לא עשה דין ספק לגבי שאר דברים, והוי כאילו ודאי חייב לו והגוביינא היתה כדין, וצ"ע.

הנה יש לעיין לאיכא דאמרי דאפי' שלא באחריות יכול לדון עם המלוה משום הטענה דלא ניחא לי דליהוי תרעומת עלי, דמ"מ איך ישביענו [דהא לפי פירוש זה כל הנפק"מ אם ראובן ידון עמו הוא לענין דישביעו שבועה דלא פרעתיך], דהא לא מצינו חיוב שבועה בשביל תרעומת, ובשלמא לגבי מה שכתבו התוס' דשמעון אמר אין לי ראי' ואח"כ מצא ראי' שייך לומר שראובן יביאם, אבל איך ראובן יחייבו שבועה מחמת טענתו דנוגע לו תרעומת דשמעון, והנה יש לעיין אם הלוקח יטעון שיודע ודאי דהלוה כבר פרע אם יוכל לחייבו שבועה שישתבע שלא נפרע, היינו אם הא דתיקנו להשביע באישתבע לי הוא רק לטענת הלוה דללוה נתנו זכות לטעון אישתבע לי, או דזהו דין על כל בע"ד דטוען אני יודע ודאי שלא מגיע לך ממון וטוען אישתבע לי יכול להשביעו, ואי נימא דכל בע"ד יכול להשביע אפשר שתועיל טענתו בתור בע"ד שיתחייב שבועה לגבי הלוקח, דכמו דאם הלוקח עצמו היה טוען אישתבע לי היה חייב שבועה, ה"נ כל שהבע"ד טוען אישתבע לי, וכיון שזה נוגע ללוקח חייב להשבע ללוקח, ולכך אע"פ דהלוקח פטרו משבועה דהבא להפרע מנכסי לקוחות, מ"מ יהיה חייב שבועה עכשיו דבע"ד אומר לו אישתבע לי, אמנם אף אי נימא דדוקא בטוען הלוה אישתבע לי חייב שבועה, אפשר דכאן שהלוה טוען אישתבע לי ויש לו דין בע"ד מהני לחייב שבועה ללוקח, אפי' שאם הלוקח היה טוען אישתבע לי לא היה יכול לחייבו שבועה.

אמנם לפי כל הפירושים שנתבאר אם הלוקח פטרו גם משבועת טענת ודאי, לא יוכל כבר הלוה להשביעו, כיון דלפמשנ"ת כל החיוב שבועה הוא אל הלוקח, אלא דנמצא להנ"ל דכל מה דצריך להסברא דהלוה הוי בע"ד הוא רק אביי לשיטתו דס"ל בב"ב דף קל"ה דברי ע"י אחר לא הוי ברי, דאל"ה למה צריך להטעם דראובן הוי בע"ד תיפו"ל דע"י טענת ראובן יטעון שמעון ברי שהוא פרע ועי"ז ידרוש מהמלוה שבועה, ואולי יש לדחות דהא בטוען פרעתי לבד לא סגי לחייב שבועה אלא א"כ טוען אישתבע לי, ובזה אפשר שלא יועיל מה דהלוקח טוען ברי ע"י אחר, דלזה צריך גם טענת אישתבע לי וזה רק אצל הבע"ד שפרע, וצע"ק.


תוד"ה אבל. ובע"כ של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא. והיינו דהתוס' לא ס"ל כהרא"ש שכ' דיוכל לומר שאינו מחייב ליתן לו איזה שרוצה המלוה כמבואר בהגהות הגר"א, וסברת מחלוקתם דיש להסתפק מה דאמרינן דבע"ח גובה בבינונית וכ"ש בזיבורית, אם זה לא זכות מיוחדת בסוג של זיבורית אלא כיון דיש לו לקבל בינונית לא גרעה זיבורית דהו"ל בכלל בינונית אך אין לו זכות מיוחדת לזיבורית, או דילמא כיון דיש לו זכות מיוחד לבקש סוג בינונית כ"ש שיכול לדרוש את הסוג דזיבורית, וכן ס"ל להתוס' דיש לו זכות לדרוש סוג דזיבורית, ולכך לא דמי לשתי בינונית דיכול הלוה לבחור איזה שרוצה ליתן למלוה, דכאן יש לו זכות לסוג דזיבורית מכ"ש ממה דיש לו זכות בסוג דבינונית, משא"כ הרא"ש ס"ל דיש לו זכות על הזיבורית מחמת שזה נכלל בבינונית אבל לא שיש לו זכות לדרוש את הסוג דזיבורית, ועיין בשטמ"ק ב"ב בשם עליות דר' יונה בדף מ"ז דמבואר דיש לבע"ח זכות לגבות עד בינונית וזה כמש"כ.


תוד"ה מצי. דאי משום אי שתקת. לכאורה הא זה גמ' מפורשת דמכרן לאחד נכנס תחת הבעלים, וצ"ל דכיון דאוקמינן בדיתמי לכך בלי יתמי אפשר דגם לבע"ח יוכל לומר אי שתקת, וע"ז כתבו דרק לניזק יכול לטעון אי שתקת, וכמו שכתבו לעיל בד"ה מכרן דלגבי הבע"ח לא יועיל טענת אי שתקת, משמע מדבריהם דאי הוי אמרינן אצל הראשון אי שתקת, גם השני היה יכול לדחות אצל זיבורית דראשון מחמת מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וצ"ל דכמו דהתם דהראשון יכול לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא לכן יתן לו כדינו לכן גם השני ידחהו לבינונית וזיבורית דראשון, והוי כיש לו רשות מהראשון להגבותו קרקעו, וה"נ כאן יאמר הראשון לא תיקח מבינונית דשני רק מזיבורית דידי, דאי לא תסכים ותרצה דוקא בבינונית דשני מהדרנא להלוה בשביל זה גם השני היה יכול לטעון טענת מהדרנא, וצע"ק דהא לא שייך שהשני יחזיר במציאות השדה זיבורית דראשון, דהא גם הראשון לא היה מחזיר במציאות רק דמאיים, ואיום זה לא שייך שיאיים השני מכח מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו.


תוד"ה דינא. כגון שטוען לבי"ד גדול קאזלינא ושמעון לא מצי למטרח כמו ראובן. משמע דס"ל להתוס' דא"א לשלוח שליח לטעון עבורו דאל"כ הא יכול לשלחו לטעון עבורו ומה צריך לטעם דראובן הוי בעל דבר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א