אילת השחר/בבא קמא/ז/ב
אפי' פורתא נמי לא ליספו לי'. ופירש"י שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז. צ"ב דהא כעת לא ישיג מזה מאתים זוז, ויש להוסיף דמי גרע מעשיר שהולך בדרך דאע"פ ששוים נכסיו הרבה מ"מ כיון דאינו יכול ליהנות מהם נותנים לו מעשר עני, ה"נ כאן הא אינו יכול ליהנות מהן מאתיים זוז ולמה לא יתנו לו מעשר עני.
ואם נאמר דעשיר ההולך בדרך נותנים לו רק כדי מחייתו יום יום, הוי א"ש דכדי ליתן לו עד מחצה לא ניתן לו, אבל איה"נ מחייתו יום יום ניתן לו וצ"ע [וע"ע משנ"ת בדברי רש"י ד"ה אפי' פורתא].
א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית. וכן מסקינן בבע"ח דיכול לקחת זיבורית, וברא"ש ביאר דרק היכא דגילה דעתו דמסכים להגבותו כיוקרא דלקמי' דגילה דעתי' דאינה חביבה עליו, אבל אי לא גלי דעתי' מצי אמר דלא יתן לו דלא עדיף מאם יש לו שתי שדות עידית שוות דיכול להגבותו איזה שירצה המזיק.
ויש לעיין בגילה דעתו דרוצה ליתן אותה כיוקרא דלקמי' למה מוכרח להגבותו כבר, דהא לא משמע דזה מדין כופין על מדת סדום, אלא דמחויב ליתן אותה, ואמאי, והא ממ"נ אם יש לו להניזק זכות לקבל אותה א"כ גם כשאין המזיק רוצה להגבותה יוכל לגבות, וכיון שאין לו זכות מאי הוי אם אינה חביבה עליו, וכי היכן מצינו בתורה זכות להניזק אשר הוא תלוי באם חביבה למזיק או לא.
עוד יש להבין דלפי"ז נימא גם בכלים אם הניזק ירצה איזה כלי והמזיק יאמר דכלי זה יתן לו כיוקרא דלקמי', יהי' מחויב ליתן לו כפי מחירו היום, דהא גלי דעתי' דאינה חביבה עליו, ובודאי יוכל לומר שלא יתן לו כלי זה.
א"כ הורעת כחן של נזקין וכו' דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא. בתומים סי' ק"ב הביא לתמוה על דהרי"ף והרמב"ם השמיטו האי דינא דמתבאר מהסוגיא דאם הניזק אומר הב לי בינונית טפי פורתא יוכל לקבל ע"כ של המזיק דאל"כ הורעת כחן של נזקין. ובפשוטו יש לומר לפי"מ דמבואר ברש"י דס"ד דקרא יתירא דישיב בא לומר חידוש, והחידוש הוא דפחות מעידית שבקרקעותיו יתן לו כיוקרא דלקמי' דאי לאו להכי אתי הא פשיטא שהניזק יכול לבקש דרוצה דוקא בינונית או זיבורית, וא"כ עצם הדין דיכול לבקש זה פשיטא, וכיון דלמסקנא לא אתי קרא דישיב לחדש דין זה דיתן לו כיוקרא דלקמי' ממילא אין מה להשמיענו.
גם מלשון הרמב"ם בפ"ח הל' י' דכתב דגובין לניזק העידית כשאין מוצאים מטלטלין, הרי דמיירי דזה גובין בדרישת הניזק, דאילו מכריחין אותו אז ליקח עידית הי' צריך לומר דאז אין לו לגבות אלא מעידית, וכן ס"ל דבבע"ח סברא פשוטה דכשתיקנו בינונית משום נעילת דלת לא באו לחוב לו שיקח רק בינונית ושלא יוכל לבקש זיבורית ולא הוצרכו להביא זה, דאדרבה הדין דמצי לבקש כיוקרא דלקמי' הי' חידוש, דהא גם לפי"ז כיוקרא דלקמי' הי' מוכרח ליתן, ואם רק תיקנו בינונית הי' יכול לומר דרוצה ליתן בעד הרבה כסף וע"כ דזה כלול בהתקנה, א"כ למסקנא נשאר פשוט דאינו יכול לדחוק שיקח כיוקרא דלקמי'.
וצ"ע על שלא תמה למה לא הביא מה דמסקינן דבכתובת אשה דדינה בזיבורית אם היא רוצה בינונית יכול הבעל לומר לה שיתן לה כיוקרא דלקמי', הרי מיהת דכיוקרא דלקמי' יכולה לדרוש בינונית אע"פ שזה יותר מדינה, ולמה לא יוכל לסלק אותה לגמרי שלא תגבה כלל מבינונית.
ובשטמ"ק תמהו הראשונים ע"ז, ומה שתירצו דהי' להו לתקן שיהי' לה בינונית, אלא דכיון דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא לכן לא תיקנו בינונית, אבל לגבי זה נשאר שתוכל לדרוש בינונית כיוקרא דלקמי', וזה דחוק מאד כי אע"ג שהי' סברא לתקן הא כיון דסוף סוף הא לא תיקנו ואיך תוכל לתבוע בינונית, ולומר דהי' תקנה מיוחדת, לא משמע, אבל גם אם נאמר כן הרי צריך לחידוש דין מיוחד ולמה לא הובא דין זה ברמב"ם ובטוש"ע.
ולהרא"ש דס"ל דבאמת אינו יכול לבקש בינונית דהמזיק יכול לומר דלא יהא אלא עידית, דגם אז הברירה ביד המזיק ליתן איזה עידית שרוצה ובינונית אין יכול הניזק לבקש יותר מעידית, ורק היכא דגלי דעתי' דאינה חביבה עליו הבינונית, דהא מסכים ליתן אותה כיוקרא דלקמי', לכן מוכרח כבר ליתן כפי מחיר של היום.
ולדבריו יש כבר חידוש דמסברא הי' אפשר לומר דיכול ליתן לו כיוקרא דלקמי' דהא בידו לא לתת אותה כלל, ואדרבה האחרונים באמת תמהו למה זה מקרי דאינה חביבה, דאולי באמת חביבה אלא בעד שמרבה במחירו מוכן לתתה, עכ"פ יש בזה חידוש לדבריו דאליבא דאמת מחויב כבר ליתן מבינונית במחיר של עכשיו, אבל לאלה דלא מפרשי כהרא"ש אין שום חידוש בזה שיכול לגבות הבינונית, אדרבה לאביי הי' חידוש מגזה"כ דישיב, וכיון דנדינן מזה ע"כ נשאר הסברא פשוטה ואין בזה שום חידוש.
אמנם התומים כ' להיפך דכיון דכ' הרא"ש דלמה יכריחנו ליתן לו בינונית דהא יכול לדחותו מעידית לעידית, ולפי"ז תמה למה יתן לו בכלל אפילו כיוקרא דלקמי', אלא דכתב היש"ש דמה דיכול לדרוש בינונית משום דאז הוי כעידי עידית לכן צריך ליתן להניזק הבינונית, וזה רק אי בשלו הן שמין, אבל למ"ד בשל עולם הן שמין כתבו התוס' בגיטין דף נ' דאז אין הניזק מקבל עידי עידית, והרי"ף והרמב"ם יסברו בשל עולם הן שמין לכן אין הניזק יכול לומר דרוצה בינונית, ועי' בקהלות יעקב שהוכיח נגד זה דמשמע מהרמב"ם דנותן הטוב שבנכסי המזיק והיינו אפילו עידי עידית, הרי דס"ל בשלו הן שמין.
וכתב להסתפק במה שנתנה תורה דין עידית בנזיקין אם ליתן לו מה שרוצה או ליתן לו כסף ומיטב זה ג"כ כסף, ורוצה לפרש דבזה פליגי הס"ד והמסקנא, דלס"ד זה מחמת שצריך ליתן לו מה שרוצה, ואם צריך למלאות רצונו בעידית כ"ש בבינונית וזיבורית, אבל למסקנא דכל מילי מיטב דמזדבן בכל מקום חוץ מקרקע דבעי שיקפוץ עליה זביני', הרי העיקר שיהי' לו כסף ואין כלל דין שיהי' כרצונו, ולכן אין לו זכות להכריח ליתן לו בינונית וזיבורית כרצונו.
והסברא צ"ע דהנה זה ודאי דגם אם עיקר ענין מיטב הוא כדי שיהי' לו להניזק כסף, הא בודאי זה שניתנה זכות להניזק לבקש דבר היותר קרוב לכסף ולא נתנה תורה דין להמזיק להכריח הניזק שיקבל כסף אלא לזכותו בזה, וא"כ אם אינו דורש מיטב לא יכריחנו הניזק לקבל מיטב, דהא מה דיש עדיפות במיטב לקבל כסף מזה הא הניזק מוותר וסגי לי' במה שיקבל כסף ע"י הבינונית, וא"כ למה לא יוכל הניזק לומר דזכותי להוציא יותר בקלות כסף ע"י עידית אני מוותר וסגי לי באפשרות להוציא כסף ע"י בינונית.
ולסברת הרא"ש גם כאן שייך שאמר המזיק אני רוצה ואוהב הקרקע הזאת ואיני מחויב לתת אותה, אבל אם לא נסבור כהרא"ש, אלא כמו התוס' ועוד ראשונים וכמו שמשמע מרש"י בפשטות, למה יוכל לעכב מלגבות הבינונית.
עוד יש לעיין דאם כל מה דיש לו זכות לעידית הוא רק כדי להשיג כסף, למה יוכל לבקש עידי עידית כמו שמשמע מהרמב"ם גופי' בפ"ח מהל' נזקי ממון הל' י' דיכול לקחת מהקרקע המעולה שבנכסי המזיק, דהא בעידית כבר סגי להשיג כסף, ואין לומר דמ"מ זיכתה לו תורה להשיג כסף עוד יותר בקלות, דא"כ למה במטלטלין יכול ליתן לו מטלטלין גרועין, הא ודאי במטלטלין גופי' יש דבר שנמכר יותר טוב ופחות טוב ויש זבינא דרמי על אפי', ומ"מ מבואר דיכול המזיק ליתן לו כל מטלטלין שרוצה, וע"כ דכיון דאפשר להשיג בזה כסף דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא, סגי, א"כ למה לא יוכל ליתן לו העידית אע"פ שיש לו עידי עידית.
עוד יש לעיין אם כל ענין מיטב הוא כדי שישיג מזה כסף, למסקנא א"כ צ"ל דלאביי ס"ל סברא הפוכה לגמרי, דמדאתי קרא לרבות דיוכל ליתן לו כיוקרא דלקמי', וכתב רש"י דאם כמחיר של עכשיו פשיטא, הרי הי' כ"כ פשוט לאביי דכוונת התורה לעשות כרצון הניזק דלכן פשיטא וצריך קרא על שיתן לו כיוקרא דלקמי', ובמסקנא נדינן מזה לגמרי דאין כלל כוונת התורה לתת כרצון הניזק, ונמצא דחולקין דלאביי פשוט מה שאליבא דאמת אין כלל מזה ענין, ונהי דפליג בדרשת ישיב דהוא סבר דבא לרבות דיתן לו כיוקרא דלקמי' ולמסקנא לא בא לזה, אבל צ"ע דפשיטא לי' לאביי דבלי קרא יוכל לבקש בינונית כרצונו ולמסקנא אין כלל דין כזה.
ועוד יש להעיר דהנה רב הונא ס"ל לקמן או כסף או מיטב והא דמרבינן מישיב דמהני סובין היינו רק בדלית לי', וממ"נ אם ס"ל דמסובין אפשר להשיג כסף דמזדבן במתא אחריתי ובכ"ז לא מהני למה זה גרע מקרקע, ואפי' אם נדחוק דס"ל דממטלטלין אי אפשר לעשות כסף משא"כ מיטב קרקע דאפשר לעשות מזה כסף, עכ"פ מאי דמהני מיטב קרקע משום דאפשר לעשות מזה כסף, ובגמ' אמרינן על ר' אסי דקאמר כספים הרי הן כקרקע, דאם כוונתו לענין מיטב הול"ל וכן אמר ר' אסי, וכן מסקינן שם, וא"כ איך שייך לומר כספים הרי הן כקרקע, אדרבה קרקע הוא כמו כסף, וקשה לומר דר' הונא מלבד מה דלא ס"ל דממטלטלין אפשר להשיג כסף, פליג נמי בזה דס"ל דמיטב אינו מחמת דהוי כסף אלא דכסף הוא כמו קרקע מיטב, ולר' פפא איפכא דקרקע מיטב הוא כמו כסף.
והי' נראה לומר דענין מיטב בקרקע ומיטב מטלטלין הם לגמרי חלוקין, דמיטב דמטלטלין הדין הוא כסף ולכן כיון דמכל מטלטלין משיגים כסף אינו יכול לומר דרוצה דוקא חפץ זה, כיון דדין מיטב במטלטלין הוא כסף ומכל מטלטל אפשר להשיג כסף דנתרבה מישיב דכולם דין כסף להם, אבל ענין מיטב בקרקע הוא לתת לו מה שהוא רוצה, ובזה מפרשינן במטלטלין דישיב לרבות סובין משום דזה מיטב, דלגבי מטלטלין זהו המיטב שזיכתה לו התורה, אבל בקרקע כיון דלא כל דבר הוא מיטב, אז זיכתה לו תורה דין בעצם הדבר דיכול לדרוש מפני שרוצה הקרקע, ולכן פשוט להגמ' דגם בינונית יכול לדרוש, משא"כ במטלטלין באמת אינו יכול לדרוש מה שהוא רוצה, כיון דעל כולם יש דין כסף דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי.
ואע"ג דלפי"ז הלשון דקאמר לבר מארעא כי היכי דליקפוץ עליה זבינא, הי' משמע דגם בקרקע עיקר הענין שזיכתה לו תורה הוא כדי שישיג כסף, מ"מ יש לומר דעיקר כונת הגמ' לומר דפחות מעידית אינו יכול להועיל בתור כסף משום דלא קפיץ עליה זבינא דלולא זאת היה צריך להועיל מדין כסף, אבל בעידית דמהני אינו מחמת דקפיץ דעי"ז עושהו לכסף אלא דזהו מצד עצמו מהני, והזכיר דקפיץ עליה זבינא לבאר משא"כ בפחות מעידית דאין לו מעלה דכסף.
ואע"ג דהלשון דחוק קצת מ"מ בהכרח צריך לומר כן, דהא להרא"ש דפוסק להלכה דיכול הניזק לגבות בינונית במחיר של היום, אם המזיק גילה דעתו דמסכים לתתה ביוקרא דלקמיה הרי ע"כ צריך לחלק דמה דיכול ליתן לו קרקע אינו מחמת דיכול למכור, דא"כ מ"ש מבמטלטלין דאינו יכול לדרוש מטלטל אחר ממה שנותן לו המזיק בשום אופן.
ועדיין יש לעיין דהנה בתוס' דף ח' גבי הא דאמר עולא דבר תורה בע"ח דינו בזיבורית דכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה מה דרכו להוציא פחות שבכלים, הקשו התוס' דהא כל מילי מיטב הוא ואיך זה ראי' דסגי בזיבורית קרקע, ותירצו דכמו"כ כשמוציא קרקע מוציא הזיבורית. אבל בשטמ"ק כאן בשם המאירי וכ"ה בריטב"א גיטין דף נ' תירצו דקרא הא מיירי במשכון דאינו יכול למכור ואז אין בו המעלה דכל מילי מיטב, דהא מה דהוי מיטב הוא משום דנמכר בכל המקומות, אבל משכון דלא ניתן למוכרו אז פחות שבכלים הוי שפיר זיבורית. [וצ"ל לכל השיטות דאע"ג דקרא איירי במשכון וכאן הא איירינן לגבות, מ"מ אם הי' דינו מיטב לגבות אז גם משכון הי' מקבל מיטב].
וצ"ע דמ"מ איך אפשר ללמוד דסגי בזיבורית, דהא משכון דאינו עומד לימכר לא שייך כלל עדיפות בכלים טובים או גרועים, כיון דענין עידית וזיבורית תלוי אם יכול לעשות מזה כסף ובמשכון לא שייך זה לכן יכול ליתן מה שרוצה, אבל מאי ראי' דלגוביינא יתן לו זיבורית, ובשלמא אם ענין עידית הוא מה שהמלוה רוצה, זה שייך גם במשכון דהמלוה רוצה יותר משכון טוב כדי שיהי' יותר בטוח בגביית חובו, וילפינן מזה גם לגבות גובין מזיבורית, אבל אם ענין המיטב במטלטלין תלוי במה שיהי' לו מזה כסף, הא כאן בין כך לא יהי' לו כסף מזה, לכן אין נפק"מ בין זיבורית למיטב, אבל לגבות מנלן דאינו יכול לדרוש עידית.
משמע מדבריהם דגם במטלטלין ענין מיטב הוא מה שרוצה יותר, וא"כ צ"ע בגביית חוב מנלן דיוכל להגבותו סובין ולא יוכל המלוה לומר דרוצה דוקא מטלטל זה, וכמו בקרקע.
ויש לומר דאדרבה דלפי"ז ניחא, משום דהא דבמטלטלין הכל מיטב, משום דעיקר מיטב במטלטלין הוא כסף ולכן הכל מיטב דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתי, נמצא דהיכא דלא שייך למכור שוב מטלטלין דינן כמו קרקע, דאם הי' דין מיטב הי' צריך ליתן לו מה שרוצה, ולפי"ז במשכון אם התורה רצתה לזכות זכות להמלוה במיטב הי' יכול לבקש דוקא כלים טובים דעל ידי זה הוא יהי' יותר בטוח שהלוה ישתדל לפרוע החוב, ומדנותן לו הלוה פחות שבכלים הרי דאין כלל זכות להמלוה על הלוה לקבל מיטב, ומזה ילפינן דגם לענין גוביינא לא זיכתה תורה להמלוה זכות לבקש מה שהוא רוצה, ולפי"ז שפיר בהא קיימינן דבמטלטלין דינו כסף וכל מטלטלין נתרבו דהוו כסף, משא"כ בקרקע העיקר מחמת דנתרבה דיכול ליקח כרצונו, לכן גם עידי עידית יכול להכריח להמזיק שיתן לו.
לב"ח מדמינן ליה וכו' ואי לא שקיל כי יוקרא דלקמי'. הקשה בפנ"י ולימא לא ניחא לי בתקנ"ח, וכן הקשה הרא"ש בשם הריב"א בשטמ"ק, ותירץ דלא אמרינן זה להוציא רק להחזיק, ור"מ תירץ דהתקנה אינה לטובת המלוה אלא לטובת הלוה כדי שישיג הלואה לכן לא שייך לא ניחא לי בתקנ"ח, והתומים בסי' ק"ב וכן בנחל"ד כתבו דהתורה נתנה רשות להלוה ליתן זיבורית אבל לא שחייבתו ליתן הגרוע, לכן כשרוצה הלוה ליתן לו בינונית, לא שייך שהמלוה יאמר דרוצה כדין תורה, דגם דין תורה אינו מכריח את הלוה ליתן לו זיבורית דוקא. וצ"ע למה בשטמ"ק מיאנו בזה אשר לכאורה לא מתחיל הקושיא כלל.
והנה הגרעק"א בר"פ הניזקין הסתפק באם יש ללוה קרקע בינונית ואח"ז קנה עוד קרקע כזאת, באופן דהקרקע שקנה לא השתעבדה לו אלא דאפשר לגבות מדין מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפי', אם הלוה יכול ליתן להמלוה הקרקע שקנה אח"כ, או דהמלוה יכול לומר שיעבודי אני לוקח, והיינו הקרקע שהיתה בשעת הלואה שנשתעבדה לי ומה שקנית אח"כ אינו משועבד לי, וכדי לסלק אותי משיעבודי אינך יכול בקרקע רק במעות.
והנה להצד דזה טענה ולא יוכל לתת לו קרקע אחרת שאינה משועבדת, א"כ ה"נ באם שיעבד לו קרקע זיבורית בפירוש, לא יוכל בע"כ לסלקו בשדה אחרת אפי' יותר טובה מזו ששיעבד לו בפירוש, וא"כ יש לעיין עוד אם כיון דמה"ת דינו של המלוה בזיבורית דאז סתמא עיקר הסמיכות דעת של המלוה הוא על זיבורית, ואף כי בודאי כל נכסיו משועבדים ואם תתקלקל הזיבורית יוכל לגבות משאר הקרקעות, מ"מ עיקר שיעבודו על מה שעומד עפ"י דין לגבות, דע"ז יש עיקר סמיכות דעתו כיון שדרכו להוציא הפחות, נמצא דכ"ז שיש זיבורית עיקר שיעבודו עליהם, ויש מקום לומר דגם בזה שייך הסברא דכשירצה לתת לו בינונית הו"ל כאילו מסלק אותו מעיקר שיעבודו, וא"כ מה"ת יוכל המלוה לגבות נגד רצונו של הלוה מזיבורית, אלא דעכשיו אחרי שתיקנו חכמים בינונית ס"ל דיוכל הלוה לתת לו בינונית בע"כ דמלוה ואינו מחויב לתת לו זיבורית, וע"ז הקשו דיאמר א"א בתקנ"ח וישאר דינו כדין התורה דעיקר שיעבודו על הזיבורית ולא יוכל לסלקו בבינונית.
ואע"ג דאחרי דתיקנו בינונית אז כבר עיקר שיעבודו אינה על הזיבורית, א"כ אפי' אם מה"ת עיקר שיעבודו הזיבורית, עכשיו אחרי תקנ"ח אינו כן, ואז מה"ת כבר יוכל ליתן לו הבינונית אף נגד רצונו, וא"כ מה שייך לא ניחא לי בתקנ"ח, מ"מ אולי בכ"ז נשאר הדין מה"ת דאין הבינונית משועבד לו, וכשיאמר א"א בתקנ"ח יוכל לגבות זיבורית בע"כ של הלוה משום דזה עיקר שיעבודו מה"ת.
הב לי זיבורית טפי פורתא וכו' א"כ נעלת דלת בפני לוין. דאילו הי' לו כסף הי' קונה במחיר כדהשתא. ובקהלות יעקב העיר דכיון דכתב רש"י דמה דרוצה השדה הזאת הוא משום דסמוכה לשדותיו, א"כ כיון דכעת רוצה ליתן לו הבינונית ולא הזיבורית הא גם אם הי' לו כסף לא הי' נותן לו הזיבורית שסמוכה לשדותיו, ובשלמא אם הנידון הוא בכלל לקנות זיבורית, יש לומר דהי' מוצא לקנות, אבל שדה זאת גם כשהי' לו כסף לא הי' יכול, אמנם יש לומר דאף דאין ודאות דהי' הלוה רוצה בכלל למכור שדותיו, מ"מ אם הי' רוצה משום איזה טעם למכור, בודאי אם הקונה הי' רוצה לקנות רק זאת הי' מסכים למוכרה, דהא הקונה אינו מעוניין בשדה אחרת, משא"כ כעת דצריך לשלם חובו אז הלוה מנצל את זה שלא ליתן מה שרוצה המלוה, ושייך כבר בשביל הסברא זה דנעלת דלת בפני לוין.
דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי. וצ"ל דלא עולה הוצאות להוביל לשם, וכל המקומות הסמוכין זה אותו מחיר כמו כאן, אלא דהתם קפיץ זבינא וכאן לא קפיץ זבינא, וצ"ע למה לא ישתנה המחיר, ואע"ג דלקמן דף י"א ע"א אמרינן דכשורא במתא ובדברא בזוזי, אבל קשה לקבוע דין על תמיד דלכך כל המטלטלין תמיד הוי כמיטב.
רש"י ד"ה אפי' פורתא. שהרי שוות קרקעותיו מאתיים זוז. כבר הערנו בגמ' מאי מהני מאי דשוות סו"ס אינו יכול ליהנות מהם כמו ממאתיים זוז, ולמה הוא גרע מעשיר בדרך, כן יש לעיין בהאי דינא דאם יש לו פחות ממאתיים זוז יכול ליקח אלף בב"א הא אין זה די מחסורו אשר יחסר לו. ובאמת מקור האי דינא הוא במשנה פאה פ"ח מ"ח ושם מיירי בלקט שכחה ופאה והפוסקים כ' דה"ה לצדקה ועי' ביו"ד סי' רנ"ג, ואמאי והא אין זה די מחסורו, ועי' ברמ"א שם סעיף א' וגם בפ"ת סק"א דהביא בשם הרדב"ז על דינא דשו"ע דאם יצא לדרך לקבץ צדקה אז כל מה שנותנין עד שחוזר לביתו הוי כנתינה בפ"א ולכך אף שיש לו כבר באמצע הדרך מאתיים זוז מותר ליתן לו עדיין, דזהו רק אם הנותנים יודעים שלזה הוא נוסע אבל ממעות צדקה אסור ליתן לו, דמפסיד בזה את העניים, ולכאורה מ"ש מתמיד דבפ"א מותר ליתן לו ממעות צדקה, ורש"י כתב בד"ה מי שהי' לו דאם יש לו מאתיים זוז הוה גוזל את העניים ולמה מותר ליתן לו אלף בב"א, והיה אפשר לחלק דבמעשר עני כיון דכעת הוא עני אין זה גזל אבל בצדקה צ"ע.
ויש לעי' בעשיר ההולך בדרך דלחכמים אמרינן בפאה פ"ה מ"ד עני הי' באותה שעה, אם מותר לו אז לקחת מאתיים זוז בב"א, או דדינו כמו כאן דביומי ניסן יקרי ארעתא דאע"פ שהוא קצת עני מ"מ אין לו ליקח מאתיים זוז בב"א כיון דאינו עני ממש, וכן יש לעי' מה דאינו יכול ליקח מאתיים בב"א, אם ביומי ניסן יקרי ארעתא אם הוא מעיקר דינא דאורייתא. ואם נאמר דשייך דין כזה בדאורייתא דאע"פ שהוא עני, לענין שיכול ליקח מעשר עני וצדקה, מ"מ כיון שלאחר זמן יש לו מאתיים זוז אינו עני ממש לענין ליקח מאתיים זוז בב"א, יש לעי' במה דבסוף מס' נגעים מבואר דמצורע שנתערב קרבנותיו יכתוב נכסיו לאחר והוי עני ויוכל להביא חטאת העוף הבאה על הספק, ובמשנה אחרונה שם כתב דה"ה דיכול ליתן מתנה ע"מ להחזיר כל נכסיו והוי עני, ולפי הנ"ל יש לומר כיון דבעוד זמן יהי' לו נכסים אין לו דין עני לכל הדינים, וא"כ אפשר דלא יוכל כה"ג להביא קרבן עני, דבעיקר דינו של הגברא אין לו דין עני, אלא דכיון דכעת אין לו להתפרנס מותר לו להתפרנס מן הצדקה וממעשר עני, אבל דינים שתלויים בהגברא אם יש לו דין עני, זה יתכן שאין לו.
רש"י ד"ה דביומי ניסן. שאין סיפק לזורען באותה שנה. צ"ע איך אפשר דמה שיחסר לו יבול של שנה אחת יירד מחיר הקרקע למחצית דמיו, דא"כ נמצא ששיווי של קרקע הוא רק לשנתיים פירות, וכן בשכירות בתים מה דמפסיד שכירות של שנה אחת איך יתכן שזה יוריד שוויו למחצית דמיו.
רש"י ד"ה זבין כדהשתא. דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא. ולפי"ז לא כתוב כאן שום דין דדוקא עד פלגא דאם יקרה שיוזל יותר יתנו לו יותר אלא דבמציאות לא יהי' כן.
רש"י ד"ה אפילו טובא נמי. אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו לי' עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכו"ע הוא ולא פשע מידי. כבר תמה בנחלת דוד דלמה יתנו לו דמי יימר דבכלל יתייקר דהא יתכן דישאר זה המחיר הרבה זמן, אמנם קושית הגמ' בממ"נ דאם יש לך טעם שצריך ליתן עד שיתייקר א"כ אף אם מצי למוכרן ביותר מחצי ג"כ יתנו לו מעשר עני עד שיוכל למכור בשוויו, וע"ז מסקנת הגמ' דבאמת אין כזה סברא ליתן אם הוזלו, רק אם מחמת תשרי זה הוזל ובניסן זה ודאי יתייקר דאז נותנין לו מעשר עני אם הוזלו בתשרי יותר מחצי דזה לא לפי הרגילות לכן נותנין לו שיוכל למכור, ולא ברור אם לפי"ז הפירוש נותנין לו עד שיוכל למכור בחצי שוויו, או אם המחיר כעת פחות מחציו של מחירו בניסן נותנין עד שיוכל למכור כפי מחירו דניסן.
רש"י ד"ה לכתובת אשה מדמינן לה. והיתה כתובתה מאתיים. צריך טעם למה נקט שכתובתה מאתיים דמה נפק"מ כמה הי' כתובתה מאתיים או מנה, ועי' תפארת שמואל.
כשהן שמין וכו'. פירש"י להאי עידית וזיבורית. והיינו דאין דין בינונית כלל מה"ת רק או עידית או זיבורית, וממילא דכיון דעידית וזיבורית הוא בשלו או בשל עולם ממילא כל שאינו בכלל עידית וזיבורית הוא בינונית, ובהכי ניחא מה דפשטינן מברייתא דבינונית וזיבורית דגובה בע"ח הבינונית הרי דבשל עולם הן שמין, אשר לכאורה אולי רק לגבי בע"ח דזה דגובה בינונית הוא מתקנ"ח בזה תיקנו בינונית של עולם, אבל לגבי נזקין דדינו מדאורייתא אולי אזלינן בתר שלו, והי' צ"ל דס"ל להפשטן דרבנן תיקנו כפי מה שזה לגבי דינים דאורייתא ואם לגבי דאורייתא אזלינן בתר דידי' גם בתקנ"ח דבינונית ג"כ ניזיל בתרי', אבל להאמור ניחא בפשיטות דהא בע"ח או שדינו מה"ת בעידית או בזיבורית ולא מצינו כלל ענין בינונית ולפי"ז כל שאינו עידית או זיבורית זהו בינונית, וא"כ אם יתקנו שיגבה קרקע שמה"ת היא עידית היו צריכים להוסיף לתקן שיהי' לו דין שאינו עידית שאז היא נקראת בינונית ויוכל לגבות, וזה הא לא מצינו תקנה נוספת שמה שהיא עידית יהי' לה דין שאינה עידית ובהכרח לא יוכל לגבות ממנה, וכ"ז משום דאין דין מה"ת כלל על בינונית, משא"כ אם הי' דין לגבות בינונית הי' אפשר לדחות דאפי' בשאר דוכתי בשלו הן שמין הי' כאן תקנה שיגבה מבינונית של עולם.
עידית ובינונית נזקין בעידית ב"ח וכתובת אשה בבינונית. כתב בשטמ"ק בשם הר"מ מסרקסט"ה דאם רוצה למכור הבינונית ולתת לאשה הזיבורית כופין אותו על מדת סדום, ובטור חו"מ סי' ק"ב ס"ה הביא בשם הגאון דאם יש לו רק עידית אינו יכול למוכרה וליתן לבע"ח בינונית, ויש לעי' דברעק"א ר"פ הניזקין הסתפק אם יכול הנתבע לסלק התובע בקרקע שלא נשתעבדה דאפשר דהתובע יכול לטעון אני רוצה דוקא מה שנשתעבד לי, ולכאורה יש להוכיח קצת מהא דדנו אם יכול למכור וליתן לה הגרועה, הרי דאין טענה דרוצה רק מה שנשתעבד לו, דאל"כ הא אף אם היה רוצה ליתן עידית אחרת ולמכור העידית הזאת ג"כ אין לו רשות כנגד הבע"ח, [ואע"ג דהתם מסופק הגרעק"א רק בלא כתב דאיקני, או לדינא דאורייתא דלא מהני דאיקני, משא"כ לאחר תקנ"ח דמהני דאיקני א"כ הא גם מה שיקנה יהי' משועבד, ובאופנים אלו הא צריך לחידוש הגאון דאין לו רשות, מ"מ הא אנו דנים אם כעת מותר לו או דיכול הבע"ח לעכב, וכעת כ"ז שלא קנה הקרקע אם הי' רוצה ליתן לו הקרקע השני' כגון שבעל הקרקע מרשה לו לפרוע חובו בזה לא הי' יכול, דיכול לומר תן לי שיעבודי, א"כ ודאי דאין לו רשות לכתחילה להפקיע שיעבודו ע"י שיכניס לו קרקע שאז תחול עליה שיעבוד, וע"כ דיש לו רשות ליתן גם קרקע שאינה משועבדת ולכן ס"ד דיוכל למכור עידית וליתן לו השני'].
והנה הגאון לא ביאר טעמו אמאי אינו יכול למכור העידית, אם כוונתו לסברת הר"מ מסרקסט"ה דהוי מדת סדום או איזה טעם אחר, ואפשר דסברתו דכמו דלגבי ניזק ודאי אין לו רשות למכור וליתן לו גרוע כיון דדינו בעידית, ה"נ אם יש לו רק עידית אז למ"ד בשלו הן שמין כיון דא"א לקרוא לקרקע הזאת שום שם, דהא היא הטובה ביותר אצלו וגם הגרועה ביותר וגם האמצעית, נמצא דהבע"ח זוכה בה מחמת דינו דיש לו זכות בתור בינונית, ואסור להפקיע דינו כמו להפקיע את הניזק דדינו בתור עידית, משא"כ באופן דמיירי הר"מ מסרקסט"ה דיש לו עידית ובינונית דלגבי האשה אין שום זכות לסוג מיוחד שהרי יכול ליתן לה הזיבורית הגרועה, נמצא דזכתה בבינונית דידיה בתור זיבורית ולכך היה מקום לומר שיוכל למכור וליתן לה הזיבורית האחרת ולכך צריך לטעם דכופין על מדת סדום.
והנה ברעק"א גיטין דף מ"ח נסתפק למ"ד בדמזיק שיימינן אם זה רק לפי העידית שיש לו בשעת הנזק או מה שיש לו בשעת הגוביינא, ולהצד דאזלינן לפי שעת הנזק, א"כ ה"נ בחוב אזלינן בתר שעת ההלואה ואם אז היה רק עידית לזה נקבע זכותו של הבע"ח, ולמ"ד בשלו הן שמין יש לה כאילו דין בינונית ואם יקנה אח"כ בינונית אחרת לא יהיה כהבינונית שזכה בשעת ההלואה, וכמו לגבי ניזק אם יקנה בינונית נמצא דמגרע דינו, ה"נ בבע"ח אם יקנה אח"כ בינונית, אינו כבינונית לגבי הבע"ח, משום דזכה בקרקע העידית דאז היה דינה כבינונית לגביה, אבל להצד דאזלינן בתר גוביינא יש לעי' דהא אם הי' קונה אח"כ בינונית היה יכול להגבותו, ואם יכול המלוה לדרוש השדה שנשתעבדה בשעת ההלואה, יצויר כגון אם העידית הקודמת נתקלקלה ויש לו עכשיו עידית אחרת ששוה כמו זו שהיתה בשעת ההלואה ויש לו גם בינונית, [ואם לא נאמר כהצד דכ' הגרעק"א שם שיכול לומר אני רוצה מה שנשתעבד לי, אז אפילו אם העידית הקודמת לא נתקלקלה], דאז היה יכול ליתן לו הבינונית כיון דאין לו זכות עליה אלא בתור בינונית ועכשיו זהו הבינונית דידי', וא"כ הא אינו נפקע דינו בהקרקע לפי מה שהיתה אז ולמה לא יוכל למכור העידית ולקנות בינונית ליתן לו, דהא אין מפקיע זכותו ודינו, ולהצד הזה נצטרך לומר דסברתו כסברת הר"מ מסרקסט"ה דאסור רק משום דהוי מדת סדום.
רש"י ד"ה או בשל עולם הן שמין. ויהיב ליה מזיבורית שהרי לכל העולם הוא עידית. והעיר ברש"ש דאפילו אם אינו עידית דעלמא מכל מקום כיון דעידית דידיה עדיפא מדעלמא אינו מחוייב ליתן עידית דידיה אלא זיבורית, כדמשמע לעיל דף ו' ע"ב דאם זיבורית דמזיק לא שוה כעידית דניזק אז בלי גזה"כ דאהני קרא לא היה צריך לרבי ישמעאל לתת לו עידית דידיה, הכי נמי כאן אינו מחוייב לתת לו היותר טובה אלא יתן לו הגרועה[1].
ואפשר לומר דלכאורה בכלל מה הסברא שיהיה כוונת התורה בשל עולם, והא כתיב מיטב שדהו, אלא משום דבדרך כלל רוב קרקעות העידית הם סוג אחד ורק לפעמים יש עידית יותר טובה, נמצא דמתפרש שפיר כוונת התורה על עידית דמזיק, רק כוונת התורה על דרך הרגיל דאם יש לו עידית כשל עולם זה כוונת התורה עידית, אך אין הביאור דיש דין של עולם, אלא דיש דין של מזיק, רק בשל עולם מקרי עידית דמזיק, וא"כ זהו רק אם יש לו כשל עולם, אבל אם אין לו אלא גרועה משל עולם ומשובחת משל עולם, בודאי היותר טובה היא העידית של המזיק ויצטרך לתתה בהכרח, דהא א"א לקרוא ליותר גרועה משל עולם עידית דמזיק כיון שיש לו יותר טובה, משא"כ לר' ישמעאל דגזה"כ הוא עידית דניזק ממש, ולכך אם אין לו כשל ניזק לא היה מחוייב ליתן היותר טובה שיש לו כיון דאינה כעידית דניזק בשום פנים.
תוד"ה אליבא דר' ישמעאל. כיון דיליף וכו'. דלר' ישמעאל דיליף משדה אחר והתם ודאי הכונה שדה ניזק ממש ה"נ לענין מיטב צריך ממש דניזק אבל כאן מיטב שדהו יש לפרש בשל עולם דגם זה הוי כמו שדהו[2], והיינו כמשנ"ת כיון דלרוב אנשים זה עידית ומסתמא גם המזיק אינו אחרת מכל האנשים לכן מקרי מיטב שדהו מה שלרוב העולם זה מיטב.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |