אילת השחר/בבא קמא/ה/א
עדים זוממין דממונא הוא ליתני סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן. רבים תמהו למה זה ממונא כיון דרק רצו להזיק ולא הזיקו לו וע"כ דאינו אלא קנס, אמנם מרש"י דביאר דקנס הוא או המשלם יותר ממה שהזיק כגון כפל או דבר קצוב, נמצא דעדים זוממין כיון דהתורה נתנה להם דין דבעד מה שזממו הוי כהזיקו אין זה קנס, ורק בכפל דהתורה לא אמרה דהוי כגנב שנים אלא דבכ"ז חייב שנים לכך זה קנס, וכן באונס ומפתה לולא שקצבה תורה לא הי' נקרא קנס אע"פ שבלי חידוש התורה אין בזה היזק ממון, דהא נזק דהיינו פגם משלם מלבד הקנס והקנס אינו בעד היזק ממון, מ"מ כיון דהתורה חייבתו כאילו הזיק ממון לא הוי נקרא קנס ורק משום דיש קצבה הוא דהוי קנס, ולכן בעדים זוממין דבעד זממתם הוי כהזיקו ואין קצבה לכן ס"ל לרבנן דהוי ממונא.
עוד נראה לומר דענין קנס או ממונא אינו תלוי בסברתינו אלא שקיבלו חז"ל דמה דמשלם יתר על מה שהזיק או דבר שיש לו קצבה דגם זה אינו תלוי בשיווי הנזק, זהו קנס, ובפלגא נזקא דקרן שמשלם פחות ממה שהזיק ג"כ ס"ל לחד מ"ד דגם זה כלול בהלכה של קנס וממילא מסביר זה מחמת דבחזקת שימור קיימי אבל אין טעם זה סיבה לעשותו קנס בלי שמצינו שהתורה נתנה לו דין לשלם חצי נזק, דהיינו אף אילו היינו יודעים את הסברא דבחזקת שימור קיימי בכ"ז לא היה הכרח דהתורה נתנה לו דין קנס אלא דממה שהתורה חייבתו חצי נזק הרי דהתורה נתנה לו דין קנס, ולפי"ז לר"ע תם שחבל באדם דמשלם נ"ש או לר"ט קרן ברשות הניזק דמשלם נ"ש או לר"ע שור של הקדש שהזיק של הדיוט דמשלם נ"ש לא יהיה להם דין קנס, ולא יקשה לן הא בחזקת שימור קיימי, דמ"מ מהסברא בלבד לא נחליט שזה קנס כל שאינו לפי הכללים דקיבלו דתשלום כזה יהיה לו דין קנס, אלא דאם ישלם פלגא נזקא הרי דהתורה נתנה לו דין קנס ואנו מבארים זה מחמת דבחזקת שימור קיימי, ובעדים זוממין יש מקום לומר דלגבי זה לא הוי כחייבים יותר ממה שהזיקו כיון דאינו קצוב וחייבים כמו שרצו להזיק, ולכך ס"ל לרבנן דזה אינו נכלל בהכלל דכה"ג הוי קנס ולר"ע זה נכנס בהכלל דמשלם יותר ממה שהזיק והוי מהגזה"כ קנס.
והנה רש"י לעיל דף ג' ע"ב בד"ה בחצי נזק צרורות כתב דהוי הלכתא בצרורות דממון הוי, ותמה הרשב"א דל"צ הלכה לזה דכל שלא נאמרה הלכה דהוי קנס ממילא הוי ממונא, ועי' ברמב"ם פ"ב מנזקי ממון ה"ז דכ' וכל המשלם חצי נזק הרי התשלומין קנס חוץ מחצי נזק של צרורות שהוא הלכה כמו שביארנו, משמע ג"כ דזה הלכה דממון הוי, וכמש"כ רש"י, דאל"כ מה נוגע כאן להזכיר שזה הלכה, דלגבי מה שמשלם חצי נזק הא כבר כתב זה בהלכה ב', ומשמע שרוצה לומר דההלכה היא שזה ממון, ולדברי רש"י והרמב"ם יקשה דלמ"ד פלגא נזקא ממונא הא בודאי ל"צ הלכה בצרורות דהוי ממונא כיון דכל פלגא נזקא הוי ממונא, ונמצא דנצטרך לחדש מחלוקת אם נתקבלה הלכה בצרורות דיהיה ממון או לא, דלמ"ד פלגא נזקא ממונא לא נאמרה הלכה מיוחדת לצרורות דיהיה ממון, משא"כ למ"ד פלגא נזקא קנסא דלדידיה נאמרה הלכה מיוחדת בצרורות דהוי ממון, וצ"ע.
ואפשר לומר בדעת רש"י והרמב"ם מש"כ דהלכה, היינו דמה דיש כלל דכל המשלם לא כמו שהזיק הוי קנס האי כללא אינו אלא בחיובים הכתובים בתורה, אבל בחיובים הנאמרים בהלכה למשה מסיני לא נאמר האי כללא דכל דלא משלם כמו שהזיק הוי קנס, ואז מדוייק מש"כ דהלכתא היא היינו כיון דזה הלכה למשה מסיני ממילא אינו קנס, דלולא זאת אז למ"ד פלגא נזקא קנסא, הרי דמה שמשלם פחות ממה שהזיק הוי קנס, וא"כ גם צרורות היה צריך להיות כלול בזה וע"ז אמרינן דהלכתא היא, פירוש דהכלל הזה דכל המשלם לא כמו שהזיק הוי קנס, לא נאמר אלא בחיובים הכתובים בתורה ולא בחיובים הנאמרים בהלכה למשה מסיני, וממילא הוי שפיר ממונא, ולפי"ז לא קשה למ"ד פלגא נזקא ממונא, דלדידיה באמת לא צריך כלל להוסיף האי כללא דחיוב שנאמר בהללמ"ס אף אי משלם פחות לא הוי קנס, אלא דלרש"י והרמב"ם הגמ' רוצה לבאר דאפי' למ"ד פלגא נזקא קנסא מ"מ צרורות הוי ממון כיון דכל דינם מהלכה למשה מסיני ועל ההלכה לא נאמר דמה דמשלם לא כמו שהזיק הוי קנס.
סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן. ברעק"א החדש סי' ח' הסתפק בהודו לפני שהוזמו ואמרי דהוזמו בב"ד [וע"כ כוונתו דהודו שלא היו במקום שהיו יכולים לראות העדות] ורק אחרי שהודו הוזמו באמת בב"ד, אם מקרי מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטירי, או דמה שהודו על הזמה שעדיין לא היתה הא כ"ז שלא הוזמו לא הי' שום הודאה על דבר שהי' ראוי לחייב ע"ז דהא על הודאה שהעידו שקר לא חייבים רק על מה שהעידו והוזמו, וזה הא לא שייך לומר שהודו, ולא דמי לאמר גנבתי דזה גופא העדים אח"כ מעידים, אבל כאן על ההזמה שאח"כ הזימום הא לא הודו על הזמה זאת, וסיים בצ"ע לדינא.
ולכאורה בסברא אין מקום לקרוא לזה הודאה בקנס, אמנם בשטמ"ק כאן בשם הר' יהונתן כתב דאם הודו העדים לאחר שהעידו, שעדות שקר העידו, אינם נאמנים ותגמר עדותן כאילו לא הודו, ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם מאתים זוז, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והם אינם משלמין לו דמודה בקנס פטור למ"ד עדים זוממין קנסא, ולמ"ד ממונא משלמין הן לו מאתים זוז, ומבואר להדיא דזה מקרי הודאה, ולמ"ד ממונא משלמין ולמ"ד קנסא פטורים משום מודה בקנס, והיינו ע"כ כשבאו אח"כ עדים והזימום.
והא מוציא שם רע דדיבורא הוא וקתני דיבורא דאית ביה מעשה הוא. וצ"ל דאע"ג דבעד המעשה דהיינו הבעילה אינו מחויב כלל רק תנאי בהחיוב מ"מ כבר תני זה. והנה במוצש"ר הא לוקה ומשלם מגזה"כ, אבל אם בשעה שהוציא השם רע הזיק ממון ודאי יפטר מהממון דאין לוקה ומשלם. ויש לעיין לפימש"כ התוס' בגיטין דף נ"ג דגם אם יבוא עליו חיוב ממון בשעה שעשה דבר שזה תנאי בהחיוב מיתה יפטר א"כ גם כאן אם בשעת ביאה הזיק ממון לא יתחייב.
ולפימש"כ בשם הגר"ח ז"ל מבריסק דמיתה פוטר ממון, אבל בדין אין לוקה ומשלם אין המלקות פוטר, אלא דאין לחייב שניהם, ולכן או דנפטר מממון או דנפטר מהמלקות, א"כ יתכן דכאן דהביאה היא רק תנאי בהמלקות, נמצא דכיון דבמציאות אין מתקיים שתי עונשים עבור הביאה לכן יתחייב שפיר על היזק ממון שהי' בשעת הביאה, אבל בדרו"ח רעק"א כתובות דף ל"א ע"ב מבואר דגם לענין לוקה ומשלם אם בזמן תנאי הגורם חיוב תשלומין יהא חייב מלקות יפטר מהתשלומים, ויל"ע להגר"ח דאיך ר"ל פוטר חייבי מלקות דלא אתרו מתשלומין.
רחמנא קרייה מעשה. אינו מבואר הא התורה קראה שזממו לעשות אבל לא מצינו דהתורה אמרה דהם עשו מעשה. אמנם להמבואר לעיל בתוס' הרא"ש דהקשה למה הם נחשבים מזיקין כיון דחייבין כשרק זממו, וע"ז קאי שני תירוצי התוס' לעיל דף ד' ע"ב, דהיינו או דכיון דאפשר בחזרה לא הוי עשו, או כהר"י דמחמת דעונשין ממון מן הדין דלהר"י באמת מקרי אז עשו ומ"מ חייבין דעונשין ממון מן הדין ולהריב"א צ"ע. אמנם צ"ל דהם זממו שב"ד יגמור הדין כפי עדותם והוא המעשה שזממו, נמצא דאם ב"ד גמרו הדין כמו שהעידו הרי נתקיים המעשה שזממו, ורק אם ב"ד ממש כבר הענישו זה נתמעט מזמם ולא כאשר עשה.
רש"י ד"ה ומפגל. חטאת לשם שלמים. צ"ל שלמים לשם חטאת, ונקט ציור זה לומר דגם כשהזיקו רק במה שאינו עולה לחובתו חייב לשלם כיון שצריך להביא אחר, ואין לומר דכששוחט חטאת לשם שלמים כיון דחטאת נאכלת ליום אחד ושלמים לשני ימים, נמצא ממילא מחשבה לאכלו לאחר זמנו, דהא לא הזכיר במחשבתו אכילה כלל, והיכן יש כאן מחשבת אכילה חוץ לזמנו.
תוד"ה הא תברא. מ"מ ליתני תרי גווני שור כיון דלפעמים איכא נ"ש. אפשר ליישב שיטת רש"י דבלי שמצינו דהתנא לומד תרי גווני שור מנ"ל להקשות דליתני תרי גווני שור, וכי כל שינוי כל דהו שיש בדין שייך כבר להקשות ליתני תרי גווני, אלא דקושית הגמ' ע"כ היא כיון דרב אושעיא תני תרי גווני אדם, אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם, משום דאדם דאזיק אדם חייב בעוד ארבעה דברים, לכך פריך דליתני נמי תרי גווני שור, וכ"ז שייך אם אינם שוין בדינם לגמרי כמו באדם דאזיק אדם דחיוב ד' דברים אין לגמרי אם הזיק שור, וה"נ אם תם שחבל באדם יהיה דינו שונה לגמרי מתם שהזיק שור, שייך להקשות דליתני תרי גווני שור, אבל כיון דמצינו דגם שור דאזיק אדם משלם מגופו, הרי דלא נשתנה דינו לגמרי משור דאזיק שור, ומי יימר לן דכה"ג צריך למיתני תרי גווני שור, וכי כל שינוי קל שיש בדינם צריך למיתני בתרי גווני, [ועי' לקמן דף י"ח ע"ב בתוד"ה היכא דמבואר דאם משלם מגופו אין הדין שונה כ"כ אפי' אם משלם נ"ש יעויי"ש].
ועוד י"ל ליישב דברי רש"י דבעצם בהא דאמרי' לעיל דף ד' ע"ב תרי גווני אדם הערנו דהא המזיק הוא אחד, אבל הביאור הוא דאב לגבי נזיקין היינו חיוב תשלומין, וכל שהוא חיוב אחר של תשלומין חשיב אב בפני עצמו, ולכן כיון דאדם דאזיק שור הוא תשלום אחר ואדם דאזיק אדם זה תשלום אחר [דמשלם ד' דברים] הוי שתי אבות.
לכן יש ליישב דברי רש"י לפי"ז, דכיון שהאב הוא התשלום, צריך ע"כ שיהי' תשלום מסויים, וכיון שלפעמים משלם נזק שלם ולפעמים פחות, אי"ז נקרא אב.
תוד"ה תחת. דאפי' אם העידו על שור תם שהזיק או העידו פלוני חייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית דמשלמי במיטב. יש לעי' למה בשור תם נקרא דאינו משלם ממיטב והא איירינן לר"ע דס"ל יוחלט השור והשור הא הוי מיטב [ועיין בנימוק"י לקמן דף ל"ג דמשמע מדבריו דגם בשור תם איכא דין דמיטב, ויש לדחות כמש"כ שם בס"ד], ואין לומר דכיון דרצה לחייב רק את השור וכשאיננו פטור המזיק, וכיון דא"א לומר דהעדים זוממין ישלמו מגופן כמו שרצו לחייב, דהא אין שור מיוחד שנוכל לומר עליו שבו יהיה הדין בגופו ולכן הם פטורים לגמרי, דא"כ גם כשיש גזה"כ ממיטב לא יועיל לחייבם, דהא הגזה"כ חידשה דמה שמחוייב יהיה ממיטב, אבל אם פטור בלי הדין מיטב לא יבוא החידוש של מיטב לחדש בו דין תשלומין.
גם הא חזינן דכשהעידו שהשור חייב סקילה והוזמו צריכים לשלם בעד השור, כמבואר בפ"ק דסנהדרין בפלוני רבע שורו של פלוני דמשלמין דמי שור אע"ג דלא שייך לומר שהשור של העדים זוממין יסקל, וע"כ דכיון דרצו להפסידו חפץ חייבים לשלם ולאו דוקא שיופסד להם חפץ כזה, וא"כ למה זה נקרא שלא רצו לחייב מיטב, ואפי' לר' ישמעאל דיכול לסלק הניזק בזוזי, מ"מ מנ"ל דיכול לסלקו מקרקע זיבורית הא כתיב וחצו את כספו ונלמוד מגז"ש שיהיה דינו ממיטב, וע"כ צ"ל דזה גופא דמה דאם אין השור קיים הוא פטור הרי דאין עליו חיוב ממיטב.
[וביאור הדברים דהנה בעד הפסד חבירו חייב לשלם, אבל אין הפרש אם הפסידו עידית או זיבורית, ואם לא הי' גזה"כ דמזיק חייב לשלם ממיטב אז גם בהזיקו עידית הי' משלם זיבורית, וכן בע"ח למ"ד דמה"ת דינו בזיבורית אין נפק"מ מהו לוה, דגם בלוה זוזי שזה מיטב משלם זיבורית, וכן אם הי' לוה י' גפנים טעונות יצטרך לשלם זיבורית מה"ת, וכן אחרי שמזיק חייב מיטב אז גם בהזיק זיבורית חייב מיטב.
והנה בעדים זוממין מצינו שני סוגי חיוב, א' בהעידו להפסידו, הב' בהעידו לחייבו, וכמו דחזינן דאם העידו שגנב והיו מוכרין אותו, אז בלי מה דכתיב בגניבתו ולא בזממו הי' ס"ד דגם להם ימכרו, הרי דלא רק חייבין הפסד אלא חייבים גם אותו חיוב שרצו לחייבו. ובהעידו על שהזיק שורו התם אע"פ שהפסידוהו חפץ שהוא מיטב אין עדיין טעם שהם ישלמו מיטב מחמת כאשר זמם, דכדי להתחייב סוג תשלומין מיוחד כגון מיטב מכאשר זמם צריך דוקא שרצו לחייבו חיוב של מיטב, וע"ז כיון דאם אין השור אינו משלם, הרי דמה דחייב לשלם השור שהזיק אינו מדין מיטב, ולכן גם הם שהוזמו לא היו חייבין לשלם מיטב מחמת כאשר זמם, ורק מחמת דכל מזיק משלם מיטב ועדים זוממין ג"כ יש גזה"כ דמשלמין מיטב].
נמצא דגם בלי הגזה"כ דממיטב היו העדים זוממין חייבים לשלם מחמת שרצו להפסידו ולא מחמת שרצו לחייבו, דה"נ בשור שרצו לסוקלו שלא רצו לחייב את הבעה"ב כלום אלא להפסיד את השור ומ"מ יש ע"ז חיוב כאשר זמם, אבל כיון דלא רצו לחייבו לשלם ממיטב, דכיון דאם השור אינו קיים לא חייבו את הגברא כלום, ממילא גם העדים זוממין לא היו צריכים לשלם ממיטב, ואע"ג דהדבר שרצו להפסיד דהיינו השור היה ממיטב, מ"מ א"א להיות כלול בזה דין מיטב דהא אם אינו קיים פטורים, ולזה הוא דכתבו דע"י הגזה"כ שנאמר שכל המזיקים משלמים ממיטב נאמר בזה חידוש על העדים זוממים דאע"ג שלא רצו לעשות חיוב ממיטב מ"מ הם חייבים ממיטב.
והנה כל זה בשור תם או בשור שחייבוהו ליסקל דלא רצו לחייב את המזיק בחיוב דמיטב, דהא אם אין השור קיים אין שום חיוב על בעל השור, אבל יבואר דבשן ועין אינו כן, דהנה הרשב"א הקשה אמאי לא מנו בין האבות שן ועין וראשי אברים, ומקשים עליו הא כל מה דתני האבות הוא לשלם מיטב, ובשן ועין וראשי אברים אין דין מיטב, והקושיא היא בתרתי חדא דאינו מחוייב אלא שחרור ולא מיטב, ועוד דמאי נפק"מ להשמיענו דהא בין כך יותר מלצאת לחירות לא יהיה ולמאי נפק"מ למנות אותו.
והנה קושיא הראשונה אפשר ליישב דבשלמא בתם אם אין השור המזיק קיים פטור הרי דמיעטתו תורה מחיוב דעלי', דאע"ג דהשור הוא במציאות מיטב, מ"מ ע"כ אין חיובו מדין מיטב, והראי' דאינו מחויב לשלם אם אין השור קיים א"כ א"א להיות כלול בו דין מיטב, אבל בראשי אברים כל זמן שהעבד חי יש עליו חיוב לשחררו וליתן לו חירות, היינו לתת לו עבד, הא אין לך מיטב גדול מזה, דכל מילי מיטב הוא, ובפרט חירות, ואם הוא מת הא לא שייך שיהיה עליו חיוב כלל ושפיר נוכל לומר דבחיוב לשחררו כלול דין מיטב, אלא שעדיין יקשה למאי נפק"מ למנות אותו בין האבות לשלם ממיטב.
ואפשר לומר דהנה הרשב"א הביא בשם הר"י בר אברהם דאם העידו על תם או על בע"ח דדינו בזיבורית אז גם העדים זוממים אינם משלמים ממיטב, ומה דמנו העדים זוממין בין האבות משום דאם העידו על שאר דברים דהעידו לחייב מיטב דאז משלמים ממיטב, שייך כבר למחשבינהו דמשלמים ממיטב, ושכן הסכים הראב"ד, ויתכן שגם הרשב"א מסכים לזה, ולפי"ז איכא נפקותא בהעידו שהפיל שן עבדו או עינו, דאם נימא שכלול בחיובו דין מיטב אלא דלא יצוייר לשלם משהו חוץ ממה שעצם העבד משתחרר, אבל חיובא דרמי התורה על המזיק כלול בו דין מיטב [ולא דמי לשור תם דמיעטתו תורה לשלם אם אין השור קיים], א"כ כשהוזמו העדים ישלמו ממיטב כיון דהם חייבו לאדון חיוב מדין מיטב ושפיר שייך למנות בין האבות חיוב דשן ועין דבעצם חיובו אין הגבלה וכלול בו מיטב, ונפק"מ לגבי עדים זוממין שהעדים שהוזמו בזה משלמין ג"כ מיטב.
ועי' בשטמ"ק בשם המאירי שכ' העידו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם משלמין ממיטב, אבל כל שבאו להפסיד זיבורית אין משלמין מיטב, וצ"ע בדבריו דמשמע דס"ל כהריב"א, וע"כ מיירי דהעידו דהוא לוה דאז דינו דאם יש לו זוזי ללוה מוכרח ליתן זוזי, וא"כ צ"ע דאע"פ שרצו להפסידו מעות אם הי' ללוה מעות, דלוה כשיש לו מעות צריך לשלם דוקא בזוזי, מ"מ כיון דבדינו אינו חייב מיטב בדלית ליה זוזי אע"ג דבמציאות היה ללוה מעות והיה מוכרח לשלם במעות, מ"מ העדים לא יצטרכו לשלם ממיטב כיון דגם הלוה לא היה חייב מיטב אם לא היה לו זוזי, כמבואר במכות דף ב' ע"ב בהעידו שגנב וצריך למוכרו לעבד דלא היה לו לשלם, מ"מ העדים שיש להם מעות אי"צ קרא לומר שהעדים אינם נמכרים בעבד עברי, דאינם חייבים יותר מהדין שרצו לחייב להנידון, וכיון דהנידון לא היה צריך להמכר אם היה לו לשלם גם הם אינם נמכרים אם יש להם לשלם, א"כ מאי הועיל במה דאיירי דרצו להפסידו מעות, דמ"מ הא לא חייבוהו דין מיטב דהא לוה אינו מחויב לשלם מיטב, וצ"ל בכוונת המאירי דס"ל כהריב"א דמיירי דהעידו על מזיק, אלא שצריך ג"כ שבמציאות היה המזיק נפסד מיטב, וכמו דאיתא במכות שם דאם לנידון היה כסף דאז הא לא הי' נמכר לעבד לא היה ס"ד כלל דהעדים שהוזמו ימכרו אפי' בלי פסוק, ולכך זהו שהוסיף המאירי דמלבד שצ"ל שהעידו על א' לחייבו חיוב מיטב כגון נזיקין, צריך ג"כ שבמציאות היה צריך לשלם מיטב היינו כסף דהוי כמיטב דאז גם הם משלמים מיטב.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |