אילת השחר/בבא מציעא/קו/א

אילת השחר בבא מציעא קו א

דף ק"ו ע"א

אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך. לכאורה וכי כל הסברות האלו שנזכרו בסוגיא בענין לתא דידי' גרים הם כל כך ברורים שיכול על סמך זה להוציא מהחוכר כסף. ואינו דומה למש"כ הנמוק"י בב"ק פרק הגוזל ומאכיל דהיכא שיש פשיעה אז כל מה שיש לתלות לחייבו אנו תולין, דכיון דמה דשינה מדעת המחכיר אין זה סיבה שישתדפו, דבדרך הטבע אין להניח ששעורים ישתדפו יותר מחיטין וא"כ למה נוכל להוציא מהחוכר (ועמשנ"ת עוד לקמן בתוד"ה אי הוית).

וע"כ צ"ל מאחר דהוא חייב אפילו שהקרקע לא הוציאה פירות אלא דהיכא דמכת המדינה היא אינו חייב, אז כל מה שנוכל לומר דזה לא מחמת מכת המדינה אינו פטור החוכר, וזה הטענה שהי' מתקיים בי ותגזר ואומר סגי לומר שזה לא הוכחה שזה מחמת מכת מדינה.

ולשמואל בלא זרעה כלל דכתבו בתוס' דס"ל דגם באופן דאמר לי' לזרוע כל מה שתרצה ג"כ אין ראיה שהמכת מדינה היתה מפסידה מה שהי' זורע כיון דיתכן דהי' מקיים בי' ובימי רעבון ישבעו, והחולקין ס"ל דתפילה כזאת שתועיל על כל מה שיזרע לא היתה מתקבלת, וכיון שאין לתלות בנס יש לתלות דהוי מכת מדינה.

אבל היכא דאיכא תבואה סלקא לי' ולא קאמרינן מכת מדינה היא. ודאי דלענין לגרוע בשדה הנמכרת אינה דומה להא דמנכה מחכורו, דהא לעיל אי נשדפו כל שדותיו של המחכיר הוי סברא דיפסיד המחכיר משום דמזלו גרם לולא דיכול לטעון הוי משתייר לי' מידי, ולפי"מ שמשמע מתוד"ה אי הוית דאם באמת לא נשאר כלום בשדה החכורה באמת יפסיד דמזלו גרם, ולענין שדה הנמכרת לכאורה לא ס"ד דנימא לדמות באופן זה, וע"כ צ"ל דכל מה דהוי מחמת מזל לא שייך בשדה הנמכרת, אבל מכת מדינה כיון דאינו תלוי מחמת לתלות במזל לכן הוי שייך לדמות, וע"כ צ"ל דמכת מדינה הו"ל כאילו לא הי' קרקע הראוי לתבואה [אבל בראב"ד בשטמ"ק משמע דרצה לומר דגם כאן אמרינן משום לתא דידך הוא ומשמים קנסוהו וצ"ע], ולזה מתרץ דלענין לגרוע לא איכפת לן אע"ג דשדה זאת אינו ראוי לתבואה כיון שיש תבואה בעולם.

והנה רש"י כתב שיש בהם תבואה בשום מקום בארץ, דס"ל דלא שייך להתחשב עם כל העולם דמי יודע אם בכל הישוב הי' שידפון, אלא באותה הארץ, וצע"ק מאי נפק"מ המלכות וכי המלכות קובעת השם מכה, ובפרט אפשר דס"ל כהראב"ד בשטמ"ק דגם בשני אלי' לא הי' בצורת בכל העולם אלא רק במלכות אחאב, והוי ס"ל דמכת מדינה הוא רק אם בכל המלכות הי' המכה, והתוס' כתבו דבשני אלי' לא הי' בכל העולם וצ"ע.

ולהראב"ד צ"ע מאי מקשה משביעית דמותר לזרוע בחו"ל, דהא ע"כ ידע דסגי מה שאין תבואה בא"י וכמו בשני אלי', וצ"ל דכיון דיש גזה"כ אע"ג דהאדמה הזאת נחשבת כאין בה תבואה, הרי דאין זה משום דמחשבינן להשדה הזאת אינה ראוי' לצמוח אלא משום דראוי במדינה להיות תבואה, וגם בשביעית כיון דבעצם ראוי' לצמוח ס"ד דמקרי כאיכא תבואה בעולם, אע"ג דבמציאות לא צמחו בכל הארץ מ"מ כיון שאינה מופקעת מצמיחה הו"ל כאיכא תבואה במציאות ראוי' לתבואה.

וצריך לומר דמה דקאמר כיון דאיכא תבואה בחו"ל אין זה משום דמתחשבין עם חו"ל, דהא להראב"ד בשני אלי' אינה שנת תבואה אע"ג דאיכא בחוץ לארץ, אלא דזהו לראי' דזה בת תבואה, דהא בחו"ל ראוי, הרי דרק איסור יש בה, והו"ל כאילו האדמה הזאת לא תתן פירות אבל שנת תבואה מקרי, ולזה תירץ דאפקעתא דמלכא עושה כאילו אינה שנת תבואה כלל.

שם. יש לעיין במה דמבואר בכולי סוגיא דמה שאירע אונס אם זה לא מכת מדינה אין החוכר פטור, ולכאורה לעיל דף ע"ז מבואר דאם הי' אונס שלא באשמת השוכר דהיינו הבעה"ב אינו חייב, וא"כ בחוכר דהוא השוכר למה חייב, ועי' לעיל דף ע"ט ע"א בתוס' ד"ה אלא, דהיכא דבעל הספינה הפסיד אז חייב השוכר לשלם שכירותו אבל כאן למה חייב לשלם חכירותו, וע"כ צ"ל דכיון שבכל חכירות הא מתנה לשלם בין אם יעלה קצת או הרבה, הו"ל קבלה לשלם על כל אונס ורק במכת מדינה פטור, והדבר מבואר דהנה בכל שכירות החיוב אינו בעד שיש לו זכות השתמשות אלא בעד ההשתמשות, כ"כ הקהלות יעקב סי' מ"ו דזה גופא ההנאה והריוח שיש לשוכר, וכאן בחכירות דההשתמשות אינו ההנאה שיש לו אלא התבואה שיוצא מזה, ממילא ע"כ אין התשלומין בעד ההשתמשות אלא בעד זכותו להשתמש, ולכן צריך לשלם חוץ ממכת מדינה דהפורעניות לא היתה על הקרקע ולא על החוכר.

ולפי"ז יש לדון במש"כ בקהלות יעקב שם דטעם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מחמת דהתשלומין אינו אלא בעד ההשתמשות ולא בעד הזכות שיש לו להשתמש, דלפי"ז בחכירות לפמש"נ דהחיוב בעד הזכות ליהנות ממנה הי' צריך להשתלם בהתחלה.

והציעו הדברים לפני בעל הקהלות יעקב וז"ל שהשיב ע"ז לכאו' חוכר ואריס ודאי קונים מעכשיו כיון שא"א ליהנות ממנה אלא ע"י כל השנה וה"ז כקונה שיעבוד בקרקע, אלא שהוא תנאי שבממון שישלם לבסוף דאדעתא דהכי נחתי שישלמו לשליש ולרביע ממה שהקרקע תוציא ובחוכר שיתן כך וכך ממה שתוציא הקרקע [וע"ע משנ"ת לעיל דף נ"ו ע"ב ד"ה בעי רבי זירא].

א"ל שביעית אפקעתא דמלכא היא. פרש"י המלך ביטלו מלזורעה. מבואר מה דהוי הפקר לא הי' מהני למקרי דלא הוי שנת תבואה כיון דמ"מ יש תבואה, ולא גרע מאם איכא תבואה במקום אחר דמיקרי שני תבואה, רק מחמת דאינו ראוי לזריעה אע"ג דיש ספיחים מ"מ בעי שיהי' אפשר לזורעה.

ורש"י ממשיך שלא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה. משמע מכאן דבשביעית אסור לזרוע מה"ת שדהו ע"י עכו"ם, דאי מה"ת מותר למה זה נקרא אינו ראוי לזריעה דהא ראויה להזרע ע"י עכו"ם, אלא משמע כהמנחת חינוך (מצוה קי"ב ומצוה שכ"ו ומצוה שכ"ח) דבשביעית יש דין ושבתה הארץ וכיון שזורע ע"י גוי מבטל מצות השבתת הארץ, ואפילו אם הגוי זורע מעצמו אסור לתת לו לזרוע, וכמו לענין שביתת בהמתו דמבואר באו"ח סי' ש"ה סעיף כ"ג דאפילו הגוי רוצה מעצמו לעשות צריך לעכבו משום שביתת בהמתו.

א"ל שאני התם דחזיא למישטחא בה פירי. יש לעיין אף אי לא חזיא לכלום למה לא יגרע וכי היכן כתוב בתורה דצריך שנים שראוין להשתמש בהן, והנה כתוב לפי זרעו ומשו"ה אמרינן בקידושין דף ס"א דבעי ראוי לזריעה, ומ"מ לא בעי שיזרע בפועל, א"כ למה בעי שיהא ראוי לתשמיש, ועי' בראב"ד בשטמ"ק, וע"כ צ"ל דהוי פשיטא לי' דקרקע שאינה ראוי לתשמיש לא שייך עליה דינים, ולפי"ז אם נשתטפה ע"י הים לא תעלה לחשבון הגירוע וצ"ע.

שם. א"ל שאני התם דחזיא למישטחא בה פירי. הרי דלא צריך דוקא שיהי' תבואות. וצע"ק דבב"ב דף ק"ג וכן בקידושין דף ס"א מובא דאם יש נקעים עמוקים י' טפחים או סלע אז המקום ההוא אינו נמדד שיוכל לפדות לפי זרע חומר שעורים אלא לפי שווין, דהגזה"כ דמשלם לפי חשבון הזה הוא רק בקרקע דראוי לזריעה, ולפי זה שביעית דאמרינן דאינה בת זריעה ואינו ראויה כלל להחשב שנת תבואה כמש"כ רש"י בד"ה אפקעתא דמלכא, נמצא דיש שבע שנים של שמיטה שהיא כסלע שאינה ראויה לזריעה, ולמה יעלו השנים האלו לחשבון מחמת דראוי למשטח בה פירי.

תוד"ה אי הוית. והרי נשאר לי חכירותי. משמע מזה דאם לא נשאר כדי חכירותו מפסיד מה שלא נשאר, ואם לא נשאר כלום מפסיד הכל כיון דכל טענתו דהרי נשאר לי חכירותי, ומשמע מדבריהם דכשהחוכר אומר לו אתן לך כור ממילא כור מהתבואה לא יצתה מרשותו והו"ל כאילו גדל ברשותו, ואע"ג דהשדה חכורה ויש להחוכר דין בעל החצר לענין קנין חצר, כמו כל שוכר דלדעת רוב הפוסקים השוכר הוא קונה בקנין חצר אם יש דבר בחצר השכור, מ"מ מה שגדל בשדהו הו"ל כשלו מעיקרא.

אבל בחזו"א חו"מ בליקוטים סי' כ' דף ק"ו ע"א הוכיח מהא דחוכר מגוי חייב לעשר ואריס לא, הרי דבחכירות אינו משל אדמתו ולכתחילה זוכה החוכר בהכור, וכשיש ספק אם שייך למחכיר או דחוכר הו"ל החוכר מוחזק, ואפילו אם כעת הוא בחצר המחכיר הו"ל תפיסה לאחר שנולד הספק, וכ"כ בתוי"ט משנה ו' דהחוכר נקרא מוחזק.

והנה ממה דיכול לטעון אילו זרעתה חיטי הי' מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, ולכאורה איזה טענה ודאית היא זו, אבל אי נימא דהמחכיר מוחזק נמצא דאף אי אינו בטוח, מספיק כבר לשלא יוכל החוכר לזכות בזה, וצ"ע עדיין מה שאמר אי משום לתאי דידי הוה משתייר, וכי ברור שזה הי' משתייר, ואין לומר ג"כ דמחמת ספק המחכיר זוכה, דהא בגמ' פרכינן דגם החוכר יאמר כן אלא דמתרץ דא"כ הי' משתייר מדנפשך, משמע דלולא זאת הי' החוכר זוכה בטענה זאת ואיך אפשר לומר דזה ודאי, וממ"נ מי נקרא המוחזק ששייך לזכות מכח זה, אם המחכיר מוחזק למה הי' מועיל להחוכר הטענה דהי' משתייר לולא הראי' דהוי משתייר מדנפשך, ואי החוכר מוחזק למה המחכיר יזכה בטענה דהוי משתייר, וכן בטענה דהוי מתקיים ותגזר אומר ויקם לך.

ובכלל צ"ע להרמב"ם דתפיסה לאחר שנולד הספק מהני, ואפשר לומר כיון דהחיוב הוא ודאי, והספק הוא אם נפטר מחיובו על ידי דהי' מכת מדינה, לכן זוכה המחכיר וא"צ להגיע לתפיסה, ובזה יהי' מיושב גם להפוסקים דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק, אלא דשוב צ"ע למה החוכר הי' יכול לטעון הוי משתייר לי פורתא, ונצטרך ע"כ לומר דלתלות במזלא דגברא א"א כ"ז שלא נשתייר לו כלום, ולכן לולא הטענה דהוי משתייר מדנפשך לא הי' שייך לומר משום לתך דידך דהיינו דחוכר, ובאמת המחכיר מוחזק או משום דהוי ודאי חייב וספק אם נפטר, לכן תמיד היכא שיש לתלות אע"ג דאינו ודאי זוכה המחכיר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א