אילת השחר/בבא מציעא/קא/ב

אילת השחר בבא מציעא קא ב

דף ק"א ע"ב

וכשם שמשכיר צריך להודיע כך שוכר צריך להודיע. מבואר דאם לא הודיע מחויב השוכר לשלם השכירות אפילו אם לא יגור שם בזמן ההוא, וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ו מהל' שכירות הל' ח'. ואע"פ שכתב דלא יכול לצאת, הכונה ע"כ בלי לשלם, וצ"ע דהא אפילו אם גירש את בעל הבית מביתו אינו חייב דהוי רק מבריח כיסו, ואפילו כשדר בו באופן דלא עביד למיגר ס"ל לתוס' בב"ק דף כ' ע"א דפטור, והרי"ף דמחייב מבואר ברא"ש שם משום דאכל חסרונו של זה, ועכ"פ כשאינו דר שם לכו"ע פטור ולמה ישלם כאן, וצריך לומר דהוי כאילו התנה המשכיר דאם לא יודיענו הרי הוא שוכר את הבית גם על הזמן ההוא, וצ"ע.

אפיקתי' ואותבי' בשבילא. ומבואר ברא"ש דצריכה להודיעו ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה, מבואר דכ"ז שלא הודיעה חייבת אם נפסד היין ע"י מה שהוציאתו חוץ למקום שהאיש הכניס, ועי' בשטמ"ק בשם הרמ"ך דכתב דהוציאתו ונפסד היין ופטרוה, הרי דאע"ג דעדיין לא הודיעה שהוציאה ונפסד פטורה, משמע דפליג על הרא"ש.

כאשר עשה כן יעשה לו. מלשון זה משמע דמעיקר הדין הי' יכול להשאר שם אלא דקנסינן לי' כמו הא דגיטין דף מ' דהקנה לבנו קטן דמעיקר הדין אין לשחררו אלא דקנסינן לי' על שהערים על הדין, אבל כאן הא זה מעיקר הדין דאינה רוצה להחזיק היין שלו, וכי מוכרחה להשכיר לו מקום, ופשוט דכשאינה רוצה להשכיר יכולה להוציאם.

לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו קיימא לאגרא אמרה לי' לכו"ע ניחא לי' לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא. וצ"ב למה לא תוכל לעכב לשכור המקום בלי הטעם דדמית כאריא, דהא יכולה להשכיר למי שרוצה, והנה משמע דבלא קיימא לאגרא אי"צ לדמית עלי כי אריא ארבא, והנה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוי זה נהנה וזה לא חסר כתבו התוס' דאע"ג דפטור מ"מ יכול למחות ולמנוע שלא ידור שם, וה"נ כאן אע"ג דלא קיימא לאגרא מ"מ היא מוחה ומונעת אותו מלהיות שם, אבל להראבי"ה המובא במרדכי שם דס"ל דכייפינן לי' ויוכל לדור אפילו אם מוחה, א"כ למה בדלא קיימא לאגרא פשיטא דמצי לעכבו מלשים שם חביותיו, ולדבריו נצטרך לומר דגם בדלא קיימא לאגרא צריך להטעם דדמית עלי כי אריא ארבא.

האמר ר' משרשיא מזוזה חובת הדר היא. היינו דודאי אין המשכיר צריך לעשות מצוה המוטלת על השוכר הדר בו, והיינו טעמא נמי דמעקה כיון דזה חיוב על השוכר דמשתמש בהגג אין המשכיר חייב לעשות מצוה המוטלת על השוכר הדר ומשתמש בהגג, אבל מקום המזוזה מספק"ל דיתכן שזה מוטל על המשכיר כיון שזה אינו עצם המצוה.

והנה בנימוק"י משמע קצת דגם מה שאין המשכיר חייב לעשות מעקה הוא מטעם דלא הוי מעשה אומן, אבל לפי"ז במזוזה ג"כ חייב השוכר רק משום דלא הוי מעשה אומן, וא"כ מאי פריך מזוזה חובת הדר, הא זה לא גורם שיפטר המשכיר רק מחמת דלא הוי מעשה אומן, וא"כ הו"ל למימר והא מזוזה לאו מעשה אומן הוא, משמע דמה שזה מצוה של השוכר אינו חייב המשכיר כלל אפילו אי לא הוי מעשה אומן וא"כ ה"נ מעקה, וע"כ דדברי הנימוק"י לא קאי אלא אשאר דברים, דמעקה בין כך אין חייב המשכיר כיון דזה מצוה דרמי על מי שדר ומשתמש שם, ואין על המשכיר לעשות מצוה דרמי על השוכר.

תוד"ה לא יטלנה ויצא. וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית. צע"ק למה מקרי שהוא מזיקם, דמי יימר שהוא צריך להגן על הדיירים שידורו אח"כ, והא בידם להביא מזוזה ויגן עליהם מהמזיקין. ובריטב"א החדשים כתב דכיון דיש כבר שכינה בבית ע"י המזוזה אסור להסירה, ולדבריו יש לעיין דלכאורה זה עבירה למקום ולא עבירה לחבירו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א