אילת השחר/בבא מציעא/פז/ב
מה לכרם שכן חייב בעוללות וכו' מה לקמה שכן חייבת בחלה. הנה במה דפועל אוכל משל בעה"ב יש לפרש בג' אופנים, אם התחלת הדין הוא מחמת מצוה דרמיא עליה דבעה"ב ליתן לפועליו שאם ירצו לאכול לא ימנע מהם, או שזה מזכותי הפועל ויש לו בזה זכות ממון, או דזה רק דין היתר לפועל לאכול משל בעה"ב, והנה בריטב"א בשטמ"ק ביאר פירכת הגמ' דמה לכרם שכן חייב בעוללות וכן מה לקמה שחייבת בחלה, דזה אינו קולא אלא דמה שמצינו שהקילה תורה נכסי הבעה"ב לגבי פועל, משום דהקילה ממונו נמי שיש להעניים לקחת את העוללות. ולכאורה לפי הריטב"א צ"ב מה דאמרינן לקמן מה להצד השוה שיש בהן צד מזבח, והתם הא ודאי אין הפירוש דיש קולא בממונו של בעה"ב במה דמקריבין על המזבח, אלא דבהם מקיימים מצוה להקריב למזבח ולכן יקויים בהם ג"כ דין מצוה שצריך ליתן להפועל לאכול, א"כ הא אפשר ג"כ ללמוד מה דפריך שכן חייב בעוללות או בחלה ג"כ בדרך זה, כיון דמקיימים בהם מצוה דעוללות או דחלה לכן יקויים בהם ג"כ מצוה דליתן לפועל לאכול, משמע דעיקר הדין אינו משום מצוה דרמיא אבעה"ב, לכן בעוללות דאפשר לפרש דהקילה התורה ממון דבעה"ב יותר נוח לפרש כן, ורק בפירכא שכן יש בהם צד מזבח מוכרחים כבר לפרש מחמת דיש בזה קיום מצוה דלכן יש קיום מצוה דליתן לפועל אע"ג דזה לא עיקר התחלת הדין.
אמנם יש לעיין דבמה דאמרינן לקמן בכרם רעך ולא בכרם כותי פירש"י דבכרם גוי מותר אפילו ליתן לכליו, [משא"כ כדדרשינן רעך ולא הקדש הביאור דבשל הקדש אסור אפי' לאכול], אבל בריטב"א פירש דרעך ממעט דאסור לפועל לאכול בשל כרם גוי משום דהגוי אינו בר מצוות, וזה א"ש רק אם כל ההיתר לאכול משום מצות הבעה"ב לכן כרם של גוי דאין עליו מצוה אסור להפועל לאכול, אבל אם עיקר הדבר מתחיל משום זכות ממון של הפועל, מאי איכפת לן אם להגוי אין מצוה מ"מ יש להפועל זכות לאכול.
ויש לומר דבאמת זה מזכותי הפועל, אלא דמה דקאמר הריטב"א טעם דלגוי אין מצוה, בעצם הא לא צריך לזה אלא דיש גזה"כ דבכרם גוי אסור, אלא לפי שהי' קשה בסברא למה יהא גזה"כ כזה דיהי' מותר יותר בכרם ישראל מאשר בכרם גוי, לכן מבאר כיון דגם אם יהא דין כזה לא יהא לו מצוה, לכן יש גזה"כ דכה"ג לא יהי' לו זכות ממון וצע"ק.
והנה בספר חי' רבנו חיים הלוי הלכות מעילה ביאר דלפועל יש זכות ממון אע"ג דפסקינן משל שמים הוא אוכל, והוכיח מהא דסנהדרין דף נ"ז דאמרינן התם דגם לגוי מותר לאכול כשעובד אצל גוי וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הל' ט', ואם משום מצוה הא אין מצוה להגוי, וע"כ דזה מזכותי ממון, ולכן גם לגוי שעובד אצל גוי יש זכות הממון. ולדבריו אין זה שהותר גזל אלא דיש לו זכות והוי כשלו לגבי זה. וצע"ק מה דהביא מסנהדרין דף נ"ז דקאמרינן התם דפועל בכרם אי בשעת גמר מלאכה התירא הוא, ופירש"י ואמאי קאמרינן דרק ישראל מגוי מותר הא גם ישראל מישראל מותר, ועוד איך אסור לגוי מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, והנה אם נימא דמה דמותר להפועל ישראל לאכול מחמת דיש לו זכות ממון במה שעובד ואין כאן היתר על איסור גזל, דהא אם יש לו זכות ממון נמצא דלא הותר כלל שום איסור, א"כ איזה ק"ו הוא זה, וכי אם זיכתה תורה לישראל מוכרח להיות שזיכתה תורה גם לגוי, וע"כ משמע דזה היתר ליקח ממונו ושפיר אמרינן דאם התירה התורה לישראל לגזול כ"ש דהגוי מותר לגזול.
ולקמן דף פ"ח ע"ב אמרינן מה נפשך אם חסמת פטור אם פועל אם חסמתו פטור, ופירש"י דחסמתו ע"י קציצת דמים שלא לאכול או בחזקה. ובשלמא בחזקה ס"ד דעובר בלא תחסום ק"ו משור אבל ע"י קציצת דמים למה ס"ד דעובר, ובשלמא אם עיקר הדין הוא היתר לאכול ע"כ של הבעלים ס"ד דע"י קציצה ג"כ עובר, [ועי' מש"כ לקמן עדיין להעיר על הגמ' הנ"ל], אבל אם הדין מחמת זכותו של הפועל, א"כ כשמסכים בעד כסף שלא לאכול איך ס"ד דיעבור בלא תחסום, משמע דלרש"י אין זה דפועל אוכל מחמת דיש לו זכות ממון.
ובטור סי' של"ז הביא בשם הרמ"ה דאם הכריח הפועל שלא לאכול חייב לשלם לו דמים כמה שמשערין שהי' אוכל, וכן הוא ג"כ בשטמ"ק כאן, ולכאורה הרי דזה דין זכות ממון, אלא דגם בחסימת פרה אמרינן לקמן דף צ"א דמשלם ד' קבין לפרה אע"ג דגם בהמת עצמו אסור לחסום ואי"ז מחמת זכות של בעל הפרה. ובאמת צריך טעם בין בחסימת אדם ובין בחסימת שור למה חייב, ובשטמ"ק בדף צ"א בשם הריטב"א משמע דבחסימת שור חייב מטעם דמשעת משיכה איחייב במזונותיה ולכן לא מיפטר מחמת קלבד"מ כיון דחיובו משעת משיכה, אבל מכמה ראשונים משמע דאינו מטעם זה, דהא ברשב"א וכן בראב"ד הביאו דיש שכתבו דבאתנן לא מיפטר מטעם קלבד"מ כיון דחיובו מחמת דחייב עצמו וע"ז לא אמרינן קלבד"מ, והק' הראב"ד דבחוסם פי פרה הא לא אתני בהדי' ולא מידי ומ"מ חייב, הרי דמפרשי דאינו מצד דהתחייב עצמו ומ"מ משלם, וצריך באמת טעם דהא איסור חסימה אינו זכות לבעל השור דהא גם בשור דידי' הוא מוזהר שלא לחסום ולמה חייב לשלם, ואפי' להריטב"א צריך ביאור דנהי דהתחייב במזונות אבל למה יתחייב כדי כמה שהיתה אוכלת אם לא הי' חוסמה, דהא זה לא התחייב בלי הגזה"כ של לא תחסום, והלא תחסום הא אינו חיוב ממוני.
אכן לעיל בדף ס"ה ע"א נתבאר בדברינו להוכיח מהא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר חייב לכו"ע משום דזה נהנה וזה חסר, אע"ג דאם נדון לחייבו על שלא נתן לו להשכיר חצירו א"א לחייבו דהא אינו אלא מפסיד כיסו, וע"כ דמפסיד כיסו דפטור הוא כשהמזיק אינו מרויח אבל היכא דהוא מרויח חייב מפסיד כיסו, וכ"כ הט"ז להדיא בסי' רצ"ב סעיף ז', וה"נ כאן דהוא מזיק רווחיו שהי' יכול להרויח וכיון דהוא נהנה בזה חייב.
אלא דמ"מ צ"ע עדיין, דבשלמא אם מה דזוכה הפועל באכילה בשעת מלאכה הוא מדין זכיית ממון שייך לחייב על שחסמו והפסידו, אבל אם אינו מצד זכיית ממון אלא דהי' מותר לקחת, א"כ למה יתחייב זה שמנעו לגזול אע"פ שהי' מותר לו להרויח ולגזול, דהא למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אם העכו"ם ימנע שיגזלוהו וכי שייך לחייבו להגוי בעד שמפסידו כיסו, וע"כ כיון דאין לו דין בעלות ושייכות לזה אז בזה שמנע אותו מלגזול לא שייך לחייב וה"נ כאן למה יתחייב.
ואפשר לומר דודאי דבדין פועל אוכל כלול ג"כ זכות ממון, אבל אין זה טעם ההיתר דהיינו דמחמת שזה שלו לכן מותר לו לאכול, אלא דבזה שהתירתו תורה נתנה לו ג"כ זכות ממון, אבל אם יצוייר בלי זכות ממון ג"כ יהי' מותר, דאין טעם ההיתר זכיית הממון אלא דהתורה התירתו לאכול של הבעה"ב וממילא כיון שהתורה התירתו זוכה, ולא דמי לגזל עכו"ם למ"ד דמותר דמ"מ אין לישראל זכות ממון דלא שייך כיון דכ"א מישראל יכול לגוזלו ולא שייך שיהי' לכולם זכיית ממון, [ולא דמי למתנות עניים דמשמע דיש להם זכות ממון מדמהני יאוש לעיל דף כ"א ע"ב, דהתם יש זכות רק לעניים ושייך להם זכות ממון].
[והנה כ' הרשב"א בשטמ"ק סוף דף צ"ב ע"ב וז"ל ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל והלכך אם אמר תנם לאשתי ובני אין שומעין לו, וקשיא לי, דא"כ היכי קתני בברייתא לעיל החוסם את הפרה ודש בה משלם ד' קבים לפרה וג' קבים לחמור, דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה, וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים, דהא לא גזל משל בעלים כלום, וליתא דודאי דדכותה בעבדו ושפחתו אם חסמו בעל כרחם משלם להם, וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפי' למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל והוא הדין והוא הטעם בבהמתו, עכ"ל. חזינן מדברי הרשב"א דהוקשה לו רק לפי"מ דפסקינן דמשל שמים הוא אוכל למה חייב בחוסם פי פרה, אבל למ"ד משלו הוא אוכל לא הוקשה לו אע"ג דהרי גם בשור של עצמו חייב מ"מ שייך דיש להשור זכות מה שכה"ג אצל אדם הי' זכות ממון דהא יכול ליתן לאשתו לכן בעל השור זוכה בזה, [והגר"ח זצ"ל נקט בפשיטות דבשור לא שייך כלל זכות ממון כיון דגם שור של עצמו אסור לחסום], והוקשה לו רק למ"ד משל שמים הוא אוכל, ולפי תירוצו יוצא דכיון דבעבדו שחסמו בע"כ הוא חייב הרי דיש בזה זכות ממון כתוצאה מחיובו, וה"נ בשור שכתוצאה מחיובו יש בזה זכות ממון לבעליו.
ועדיין צריך טעם למה הי' פשיטא לי' בעבדו דמשלם אם חסמו בע"כ אפילו אי משל שמים הוא אוכל יותר מבשור, דהא הוכיח מבעבדו, הרי דבעבדו פשיטא לי' דחייב, וצריך טעם אי משום דבעבד דהיינו לאדם שייך זכיית ממון וממילא זכה האדון, אבל לשור לא שייך זכיית ממון כיון דגם שור של עצמו אסור לחסום לכן ס"ד דאין זה ענין ממון, א"כ למה הוי ניחא לי' מה דחוסם הפרה משלם אי משלו הוא אוכל, וע"כ דהוי פשיטא לי' דגם בשור שייך מה שכה"ג אצל האדם הי' זכיית ממון אז בעליו זוכה בזה אע"ג דהאיסור הוא אפילו שור של עצמו לחסום, א"כ מאי הוי קשה לי' בשור יותר מבעבדו].
אלא דחלוק דין שור מדין פועל, דבפועל עיקר הדין הוא היתר אכילה על מה שאינו שלו וממילא יש לו גם זכות ממון, ולכן היתר זה שייך גם בגוי העובד אצל גוי, אבל בשור דלא שייך שנאמר בו היתר להשור, אלא דיש איסור לזה שעובד עמו לחוסמו, ומכח זה זוכה בעל השור זכות ממון דלכן אם חסמו חייב לשלם, נמצא דזה שייך בישראל, אבל גוי דאינו מצווה במצוות מותר לחסום כמבואר לקמן דף צ"א, וגוי אם יחסום בהמת ישראל שעובדת אצלו לא יתחייב לשלם.
ולפי"ז שפיר כתב רש"י בסנהדרין דף נ"ז דיש ק"ו דמותר לפועל גוי לאכול, דהיינו נהי דאין ק"ו שיהי' לו זכיית ממון, מ"מ איכא ק"ו בעיקר ההיתר, ואין ההיתר בא מחמת זכייתו אלא אדרבה ע"י ההיתר הוא זוכה וגם בגוי צריך להיות מותר. [ויש להסתפק לפי"ז אם להגוי יהי' זכיית ממון עי"ז כיון שלגבי ההיתר יש ק"ו ממילא יש גם זכיית ממון, או דבאמת להגוי לא יהי' זכיית ממון רק היתר אכילה, ונפק"מ אם הבעה"ב יחסום את הפועל הגוי שלא לאכול אם יהי' חייב לשלם להפועל מה שמנע ממנו לאכול, ומסתבר דגם לגוי יהי' זכות ממון], וכן ס"ד אם הישראל פוסק ע"י קציצת דמים הי' מקום לומר דעובר כיון דאין ענין הממון הוא הגורם ההיתר, ולכן אע"פ שענין הממון הוא מסכים מ"מ נשאר היתר לאכול, וכשעושה שלא יוכל ליהנות מההיתר ס"ד דעובר.
ועי' בתוס' לקמן דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת דמבואר דדנו אם זוכה משעה שעושה מלאכתו או משעה שאוכל, עכ"פ יש זכות ושייך להפועל לכו"ע, ולהנ"ל היינו ע"י ההיתר הוא זוכה אבל אין זה טעם ההיתר.
והנה בתוד"ה רעך ביארו דהא דצריך קרא למעט הקדש דבל"ז הי' מותר של הקדש כמו דהתירה איסור גזל, והגר"ח ז"ל ביאר בשיטת הרמב"ם דהתורה לא התירה גזל אלא דזיכתה לו וממילא אין גזל, וה"נ בהקדש בלי מיעוט הי' זוכה גם בשל הקדש וממילא אין מעילה. וצ"ע דאיך יהא מותר לאכול מחמת דמכח זכייתו אין בזה מעילה, הא אין הקדש מתחלל בלי שיהי' איזה דבר שיתחלל ע"ז ואין הקדש מתחלל על המלאכה [צ"ע במעילה דף י"ד], וה"נ כאן אין במה שיתפס הקדושה ואיך לא ימעול, אבל אם נפרש דאינו משום דהוי כשלו אלא דמותר לגזול את ההקדש כמו דמותר לגזול את ההדיוט א"ש, דלכן אין מעילה, אבל זכייתו לא תוכל להועיל לענין שבשביל זה יהא מותר אלא דמותר אע"פ שזה הקדש.
[ובדף פ"ח ע"ב אמרינן דנלמוד אדם דאוכל בתלוש מק"ו משור, ואע"ג דיש חילוקים דלהגר"ח זצ"ל דבשור אין זכות ממון ובפועל הא צריך פסוק מיוחד כדי שיהי' לו דין ממון ולא היתר, וכן לפימשנ"ת ג"כ יהא חילוק דבשור עיקר הדין הוא איסור על מי שעובד עמו משא"כ בפועל דעיקר הדין הוא היתר, מ"מ למעשה אין חילוק והי' שייך ללמוד ק"ו, וגם הגמ' רוצה לבאר דבכלל לא יכולנו ללמוד].
והנה בשלמא אם זה מזכותי הפועל נתבאר מה דס"ד שגם בהקדש שייך כן וצריך מיעוט מיוחד רעך ולא של הקדש, אבל אם זה דין על בעל הכרם דמצוה ליתן לפועל א"כ מה צריך פסוק למעט הקדש וכי להקדש שייך דינים ומצוות.
בכרם רעך ולא בכרם עכו"ם. פירש"י דבכרם גוי מותר ליתן לכליו, ופריך דלמ"ד גזל עכו"ם מותר למה צריך קרא השתא גזילו מותר פועל מיבעיא, ובמנחת חינוך מצוה תקע"ו סוף אות ג' הקשה לשיטת היראים הובא במג"א סי' תרל"ז דס"ל דאפילו אם גזל עכו"ם מותר אינו שלו לענין לולב, הא נוכל לומר דאתי קרא למימר דהפועל יוכל לקחת לכליו ויהי' שלו.
והנה ברור כמש"כ בחזו"א ב"ק סי' י' ס"ק ה' דלמ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ העכו"ם יוכל להגן על שלו שלא יגזלוהו, אלא דלהישראל מותר לגוזלו, והנה אם בפועל העושה אצל גוי יתחדש דיהי' שלו וזה יכלל בהדין שיהי' להפועל זכות ליתן לכליו, א"כ נמצא דפועל העובד אצל גוי אינו פועל אלא הוא באמת הבעה"ב דזוכה זכות ממון לגמרי בכל מה ששכרוהו ואיך יתכן כזה דין, ואע"ג דאמרינן לקמן דף צ"ב דבשכרו לבצור אשכול אחד יוכל לאוכלו, מ"מ הא זה תלוי בתנאים שונים, אבל אם הותר ליתן לכליו הא הפועל לא בעה"ב על כל מה ששכרוהו, דהא יהי' לו זכות ממון והעכו"ם לא יוכל למנעו מליקח הכל וזה לא יתכן, וע"כ דגם בפועל אצל גוי מותר רק ליתן לכליו ולא שיש לו זכות, וע"כ פריך שפיר דלמ"ד גזל עכו"ם מותר הא אף במי שאינו פועל יכול ליקח.
השתא גזילה מותר פועל מיבעיא. לכאורה פועל על מה שלא התירתו תורה הוי ככל אדם, ויכול רק להקשות הא גזילה מותר, אבל מה דקאמר פועל מיבעיא צע"ק דאיזה ק"ו הוא דאם פועל אוכל מה שמגיע לו כ"ש דמותר לגזול, הא אל כליך הוי גזילה ואיזה ק"ו יש.
שבעך ולא אכילה גסה. יש לעיין אם זה נותן תועלת להגוף למה יתמעט, ואם לא נותן תועלת הרי זה כמו זורק אבן לתוך גופו ופשיטא דלא יהא מותר, משמע דיתכן דיש קצת תועלת להגוף ומ"מ מתמעט שזה אין לו זכות.
רש"י ד"ה מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר. דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן יין משירד לבור. מדברי רש"י הי' משמע דס"ל כהרמב"ן הובא ברש"ש בסוגיין דענבים אינן חייבין בתרו"מ מן התורה, נמצא דענבין שאין עומדין ליין מותר לכל העולם ולא רק לבעה"ב, וע"כ קרא צריך להעומדין ליין, וכיון דלא נגמרה מלאכתם לכן הבעה"ב מותר וכן הפועל, אבל צ"ע דהא רש"י לקמן דף פ"ח ע"ב ד"ה בענבים, ס"ל דענבים חייבין מן תורה, א"כ מאי קאמר דהוי קודם גמר מלאכה מחמת דגמר מלאכת דיין הוי משירד לבור, דהא ענבים שאין עומדין ליין אין צריך בהם שירדו לבור.
תוד"ה אימא. וכי דריש מקמה כל בעלי קמה ע"כ איצטריך כרם להלכותיו. ולכאורה למה לא נימא גם בלי דכתוב קמה דכרם בא להלכותיו ואין כאן שני כתובים, וצ"ל דיותר דרשינן לשני כתובים מלומר דבא להלכותיו, לכן רק אחרי דכתיב קמה אמרינן דכרם בא להלכותיו.
תוד"ה אלא. וליכא למימר דס"ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם. יש לעיין אי קרא מיירי כשידם תקיפה על עצמם וא"א להעבד להשתחרר א"כ מאי חידשה התורה דלא ישתחרר, עי' ביש"ש ב"ק פרק י' סי' כ' דמה דאמרינן בזמן שמסורים בידך דמותר לגזול היינו כשצוה להלחם בהם או אפי' מלחמת הרשות והיינו בשעת מלחמה, ולפי"ז למה הוקשה להם דאי בשידם תקיפה על עצמם הא לא נוכל להוציאו ביובל, הא שפיר במציאות ידינו תקיפה אלא דלא בשעת כיבוש מלחמה דינו כמו בזמן שידם תקיפה ומ"מ נוכל להכריחו לצאת ביובל.
בא"ד. וי"ל דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם וכו'. בקוב"ש קידושין אות ק"ט הקשה דא"כ דמיירי בגוונא דאיכא חילול השם פשיטא דאסור ולא צריך לזה קרא, אמנם כבר הערנו באילה"ש קידושין דף ט"ז ע"א דיש להסתפק אם הכונה דאז אסור מפני חילול השם או דאז יש איסור גזילה, והיינו דאשמעינן קרא דאז יש איסור לגוזלו מצד דיני הממון.
תוד"ה שבעך ולא אכילה גסה. ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתי' בכלל אכילה. ברש"ש הקשה דמשמע מדבריהם דמה דאסור למצוץ הוא דנתחדש דשתי' אסור לפועל והא מבואר לקמן דף צ"ב ב' דמותר להם לשתות יין כשעובד בזה, וע"כ דבאמת שתי' בכלל אכילה א"כ אין האיסור מצד דשתיה אינו אכילה.
והנה השאלה אם שתי' בכלל אכילה הוא גם כששותה באופן דכן הוא הדרך לשתות כגון ביין, אבל יש אופן דאין זה כדרך אכילה כגון למצוץ מהענבים, ולזה כתבו התוס' דבלי דשמעינן כבר דנתמעט אכילה גסה הי' מסתבר יותר לדרוש ואכלת למעט אכילה גסה, דהא גם שתי' היא בכלל אכילה, אבל אחרי דנתמעט כבר אכילה גסה תו דרשינן ולא מוצץ דאין זה דרך אכילה.
ובשיטת רש"י מדייק הרש"ש דמשמע דכל מה דנתמעט מוצץ משום דזורק החרצנים, דואכלת משמע כל הראוי לאכול, ולפי"ז אם לכתחילה דעתו למצוץ ולאכול אח"כ כל הענב מותר, אבל לפי מה שביארנו בתוס', אז לתוס' יש לומר דגם זה אסור כיון דאין זה כדרך אכילה.
ובשבועות דף כ"ב ב' מבואר דאין הדרך לאכול חרצנים בלבד, א"כ עיקר האכילה אינו החרצן, וא"כ צע"ק למה כאן משמע דבלי חרצן לא הוי אכילה.
ועוד יש נפקותא דהנה ודאי אם א' אינו רוצה לאכול רק חצי פרי אחד אין לו איסור לאכול החצי פרי, וכן אם אכל עשר ענבים ורוצה לאכול רק עוד חצי בודאי מותר, וה"נ כה"ג יוכל לכאורה למצוץ, משא"כ להתוס' דהטעם דאסור משום דלא הוי כדרך אכילה אסור בכל גווני למצוץ.
בא"ד. דשתיה בכלל אכילה אבל השתא וכו' ולא מוצץ. והנה יש לעיין אם הא דשתי' בכלל אכילה היינו דיש לו דין כאכילה אבל אינו אכילה, או דנתחדש דזה ממש נכלל בשם אכילה, ואם נימא דנכלל בשם אכילה צ"ע איך יתמעט מואכלת שתיה מכיון שזה ממש אכילה.
ובחולין דף ק"כ מרבינן מנפש לרבות השותה, ומשמע דאין לו שם אכילה אלא דנתרבה שתיה שיהי' לו דין כאכילה, וה"נ כאן, ולכן שפיר מואכלת אפשר למעט שתיה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |