אילת השחר/בבא מציעא/סה/א

אילת השחר בבא מציעא סה א

דף ס"ה ע"א

רבא אמר חמשה מפקינן מיני'. עי' בנימוק"י וברשב"א גופי' בשם רב האי גאון דמקח שנעשה באיסור כגון פוסק עד שלא יצא השער דמ"מ חל הקנין וצריך ליתן לו כמה שמותר, רק בקונה במעות כיון דכל הקנין אינו אלא למי שפרע וכיון שעיקר דבריו לרבית היו ואע"פ שחזר בו מן העיקר אין עליו מי שפרע, וצ"ע איך יצוייר קנין גמור בפירות שפוסק באיסור, דהיינו כשאין לו ולא יצא השער איך יכול לעשות קנין גמור על הפירות הא הו"ל דבשלב"ל.

ומש"כ דבמעות כיון דאינו אלא למי שפרע לכן לא חל כלל הקנין, ג"כ צ"ע כיון דמה"ת קונה קנין גמור ולכן אסור לחזור, וכיון דלגבי כמה שמותר חל הקנין למה מותר לחזור. ובעיקר האי דינא צ"ע דהא כשמוכר לו סאה בזוז לפני שיצא השער ואח"כ שוה סאה שתי זוז למה יהא חל הקנין על חצי סאה דזהו שוויו כעת, דהא לא היתה כלל מכירה על חצי זוז לסאה.

והנה כתבו הראשונים הנ"ל דאינו חייב להחזיר לו דוקא ה' גריוי דחטין אלא או הן או דמים היינו זוז ורביע זוז, משום דאע"ג דנעשה המכירה באיסור מ"מ חלה המכירה. והנה מבואר ברעק"א לעיל דף ס"א ד"ה לעבור, דגם אם נתן לו חפץ שפסק עמו ברבית ג"כ אינו מחויב דוקא להחזיר החפץ דסגי בתשלומי דמיו, ואע"פ שמשמע מהתוס' בב"ק דף קי"ב ע"א דצריך להחזיר דוקא החפץ שלקח, היינו לס"ד שם, אבל למסקנא גם התוס' מודו דאי"צ להחזיר החפץ דוקא, וה"נ יש להוכיח מכאן דכיון דע"כ ע"י שנתן ה' גריוי דחטין בעד הזוז הוי במקום הרבית שקצץ, דאל"כ מהו סברת רבא דס"ל חמשה מפקינן מיני' דמעיקרא בתורת רביתא אתי לידי', דהא מה שקצץ והתחייב כאן הוא ד' גריוי, ומה שנתן ה' נהי דהסכים למחשבינהו כזוז, הא אם זה לא יהא נחשב כמו שקצץ למה צריך להחזיר, דהא רק רבית שקצץ צריך להחזיר ורבית שקצץ הוא רק זוז, וע"כ דכשמשלם ה' גריוי בחטין זהו נעשה הרבית שקצץ, וא"כ אם ברבית שקצץ צריך להחזיר זה גופי' למה לא יצטרך כאן להחזיר זה גופי', דממ"נ אם זה לא במקום הרבית שקצץ א"כ למה מחזיר חמשה, וע"כ שזה במקום הרבית א"כ למה אי"צ להחזיר זהו שלקח, היינו הה' גריוי דחיטי, וע"כ משום דגם בנותן חטים ממש אי"צ להחזיר דוקא הן. ובמחנ"א הל' רבית לא כ"כ, ומ"מ יש לעיין אי מה דס"ל לרבא דחמשה מוציאין ממנו זהו מעיקר דינא דאורייתא, או דכיון דבתורת רביתא בא לידי' אז מדרבנן צריך להחזיר החמשה גריוי דנראה הכל כזה שקצץ עמו, אבל מה"ת אינו רבית רק זוז שקצץ דהא לא הי' מחויב לתת לו כפי קציצתו יותר מזוז, והכי נראה טפי, וקצת סמך לדבר דהרמב"ם כתב האי דינא בסופ"ח מהל' מלוה דאיירי כל הפרק מרבית דדבריהם.

והנה הרמב"ם שם הביא ג"כ מה דאם שכר דבר ששוה ג' בעד ד' דמוציאין ממנו ד', והיינו ממה דאמר בגמ' דתריסר מפקינן מיני', ויש לעיין דאולי גם זה אינו אלא מדרבנן וכיון דלא חיסר לו ד' אינו אלא מדרבנן להחשיבו כאילו קיבל ר"ק כל מה שקבע עמו דמי שכירות עבור הרבית.

והנה בהא דכתבו דיכול להחזיר כסף ול"צ דוקא להחזיר הה' גריוי דחיטין משום דמכירה שנעשה באיסור הוי מכירה. ולכאורה איזה מכירה יש כאן דהא הרבית אסרתו תורה ליתן ומה נתן לו המלוה במקום החיטין דנימא דיהי' מכירה, משמע דכל הראשונים הנ"ל ס"ל כשיטת הריטב"א בקידושין דרבית הוי חוב מצד הממון מהלוה להמלוה אלא דאסור לקחת זה, והיינו כמושי"ת בסמוך דאי"ז מחוייב ממש אלא דכשנותן זה עבור איזה דבר לא נקרא דקיבל מתנה אלא בעד החוב הזה, דאז שייך לומר דבעד חוב הזה הסכים למכור לו חיטין ואם המכירה לא היתה חלה הי' צריך להחזיר דוקא הה' גריוי דחיטין. ואז הי' צריך להיות דמה שמוציאין ממנו הה' גריוי דחיטין לא יהי' בתור החזרת רבית דהא לא חל המכירה, נמצא דהחיטין שייכים ממש להלוה ואף בלי החזרת רבית צריכים להחזיר, ואפי' אם ימות המלוה יצטרך הבן להחזיר כיון דלא קיבל רבית אלא דסתם מכר לו מכירה שלא חלה והוי של הלוה.

גלימא מפקינן מיני'. באבנ"מ סי' כ"ח ס"ק כ"ב הביא דברי המשנל"מ בפ"ח מהל' מלוה דנסתפק במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ ואח"כ טוען שטעה בחשבונו במה שהודה שחייב לו ובירר הדבר בעדים שטעה ותובע בחזרה החפץ והשני טוען דמוכן לשלם דמיו, ורצה לפשוט דהחפץ נקנה לההוא ומשלם דמיו מהא דכאן דקונה הגלימא, ודחה דשאני רבית דיש חיוב לתת למלוה אלא שאסור, וכן הסיק באבנ"מ דיש חיוב אלא שאסור. וכן משמע בקידושין דף ו' בהא דפריך היינו מלוה, ופירש"י דאף הזוז הה' הוי מלוה, ובריטב"א משמע להדיא דאי המקדש במלוה מקודשת הי' אפשר לקדש בזוז החמישי שהתחייב בתור רבית. ותמוה מאד לומר שחייבים לשלם מה שהתורה אסרה והפקיעה, ובחזו"א אהע"ז סי' מ"ב הקשה מהא דאין יורשין של המלוה גובין הרבית מן הלוה, דאם איתא דאיכא חוב ואין חילוק בין לפני שגבה הרבית לאחר שגבה הרבית וכמו לאחר שגבה אין מוציאין מיורשי המלוה ה"נ למה לא יגבו דהא ממונו של המלוה הוא להורישו לבניו, ולכאורה הא דין התורה הוא שאסור לגבות אלא דלאחר שגבה אין מוציאין מן היורשים, ובודאי הקונה שטר של רבית ג"כ אסור לגבות, דהאיסור הוא לגבות החוב הזה ואחרי שגבו אז לא יכולים להוציא מהיורשים, א"כ אם היורשים יגבו הם יהיו העוברים את איסור הרבית ומיורשיהם לא יוציאו.

ומ"מ עצם הסברא קשה לומר דיהי' חייב לשלם מה שהתורה אוסרת. ונראה דכונת הריטב"א דאע"ג דאין לגבות הרבית מ"מ לגבי זה מקרי חוב דאיכא חוב לענין שאם מקדש בזה הזוז של רבית שחייבת לו והיא מסכימה להחשיב זה כנותן לה מקרי שפיר שנתן לה איזה מתנה, ואם הי' יכולין לקדש במלוה היתה מתקדשת. והנה בב"ק דף ע' ע"ב ולקמן דף צ"א אמרינן דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ולכן מקרי מכירה באומר אקוץ תאנה מתאנתי אע"ג דאז קילבד"מ. והנה בשטמ"ק לקמן דף צ"א כתב בשם הרשב"א כמה פירושים, א' דאע"ג דאינו חייב לשלם מ"מ אם שילם מקרי תשלומין, ונפק"מ אי כסבור דחייב בתשלומין הוי תשלומין ואם הלך זה וקידש בזה את האשה מקודשת, ולומר שאילו לא הי' חייב בתשלומין וטעה ושילם הרי זה כמקדש בגזל של אחרים דאינה מקודשת, ועוד פירש דכיון דאתני חייב דבזה לא אמרינן קלבד"מ, ועוד פירש הפירוש של רש"י דחייב בדיני שמים. חזינן דלפי פירוש הראשון יש אופן חיוב דאין חייב כלל מ"מ אם שילם לא מקרי דהוי כטעות, וה"נ אם ידע לא אמרינן דהוי כסתם מתנה, וה"נ יש לומר ברבית דהכונה דהזוז החמישי ג"כ היא חייבת לענין שאם מקדשה בזה היתה יכולה להתקדש בזה אם היו יכולים לקדש במלוה, ואע"ג דהריטב"א הובא בשטמ"ק לקמן דף צ"א מפרש דהכוונה דבקלבד"מ חייב בדיני שמים, חזינן דלפי פירוש הראשון יש חוב כזה שאינו ממש חייב אלא דכשמשלם מקרי תשלום חוב, וזה הי' סגי כבר לקדשה כיון שמסכימה להחזיק כנותן לה מתנה הזוז החמישי והיתה מתקדשת בזה אם המקדש במלוה מקודשת.

והי' אפשר ליישב לפי סברת הריטב"א מה דלכאורה צ"ע באם א' שילם רבית ולא ידע שיש איסור בדבר, נימא דיהי' כגזל ממש ביד המלוה ואם ימות יוציאו מבניו כדין גזל ולא כדין רבית דאין מוציאין מבניו משום דלדידי' אזהר רחמנא ולא לברי', ולהנ"ל דלגבי זה מקרי שחייב כיון דיש חיוב ומהני לענין זה דלא הוי כסתם גזל וכמו שביאר הרשב"א באתנן. ובש"ך סי' קס"א סק"ח מבואר דאם גבה המלוה בע"כ של הלוה הוי גזל ממש, ולדברי הריטב"א אין הדבר מוכרח דאפשר דמה"ט גם כשגבה בע"כ מקרי רק גביית רבית ואם ימות לא יוציאו מבניו.

ולקמן בעמוד ב' מבואר דבאומר כשתרצה למכור השדה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, וביאר הריטב"א דאע"ג דאינו מחוייב למוכרו מ"מ מקרי רבית קצוצה כשמקיים מה שהתנה ומוכרם לו בדמים שקצב. ובזה יש לעיין דיתכן דאם יהי' מציאות שלא ידע דאסור ליתן רבית לא יהי' דינו כרבית אלא כגזל, כיון דגם מלבד איסור רבית לא חל כלל התנאי, נמצא דכשהסכים למוכרו הי' עפ"י טעות והוי כגזל בידו.

כי אגרא הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי וכו'. והנה באם לא הי' יודע כמה שוה השכירות והסכים בי"ב ואח"כ נודע לו שזה שוה רק י', הא כיון דאין אונאה לקרקעות ושכירות קרקע כקרקע הא יצטרך לשלם לו י"ב, ואע"ג דלא הי' בדעתו לשכור בי"ב אם אינו שוה כ"כ, מ"מ כיון שהסכים בי"ב אמרינן דשכירות של י"ב קיים, וא"כ היכא שידע שזה שוה י' והסכים למה יגרע מאם לא ידע והסכים, ולא שייך לומר דבלא ידע הא דהוי מחילה מגזה"כ, דאדרבה הגזה"כ הוא דין אונאה במטלטלין, אבל מה דמהני בקרקעות הא הוא משום דנתמעט מדין אונאה היינו דלא נתחדש בה דין אונאה וממילא הוי מכירה או שכירות כמו שהתנו, וא"כ איך ס"ד דר' אחא מדפתי לומר דיוכל לטעון דהסכים לשכירות כזאת רק משום דמשתרשי ליה, ואפי' אם נימא דנהי דבגמ' הוזכר האי דינא בשכירות חצר אבל אותו דין יהי' גם בשכירות מטלטלין, וע"ז הקשה ר' אחא מדפתי דנימא לי' כי אגרא הכי דהוה קמשתרשי לי, מ"מ הא כיון דחזינן דבאונאה כה"ג בלי החידוש דאונאה הוי מקח בכמה שפסקו, א"כ אע"ג דבמטלטלין יש חידוש דאונאה, הא מיהת נילף מזה דבלי חידוש אונאה קיים המקח או השכירות כמו שפסקו ולא אמרינן דלא הסכמתי בכזה מחיר, וא"כ כאן דלא הי' אונאה מה ס"ד דיוכל לטעון כי אגרא דהוי קא משתרשי לי.

וע"כ צ"ל דהיכא דיש לתלות הסכמתו בעד קא משתרשי לי ס"ד דגרע כיון דידוע הטעם למה שנתרצה, ואם נימא כן יש לעיין בלוקח מטלטלין ולא ידע המחיר ונתאנה שתות ועבר כדי שיראה לתגר דאמרינן דהוי מחילה ויטעון דלא הראיתי לתגר מחמת דמשתרשי לי, אם גם בזה שייך סברת וקבלת, דהא לא הי' הסכמה מפורשת, אלא דלא חש להראות לתגר משום דאפי' זה לא כ"כ שוה לא איכפת לו מחמת דמשתרשי לי', דאולי אז יוכל לחזור זה שנתאנה ולתבוע אונאתו אע"פ שעבר בכדי שיראה, אלא דלא אישתמיט חידוש כזה דאחרי שעבר כדי שיראה אינו יכול לתבוע מחמת תקנ"ח דלא פלוג כמו דמבואר בתוס' דף מ"ט ע"ב דלא חילקו בין יש תגר רחוק ממנו או לא, וממילא גם אם לא אמרינן סברת וקבלת מ"מ אינו יכול כבר לתבוע אונאתו.

שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. וכ' בהג"א דאם הגיע עת תשלומין ואמר לו אמתין לך שכירותי עד זמן פלוני ע"מ שתתן לי כך וכך אסור, וכן מלמד שלא נתן שכירותו בזמנו אלא אחר זמן הרבה והמלמד תובע מן המשכיר כל הריוח שהי' יכול להרויח באלו המעות עד אותו זמן פטור המשכיר משום דהוי רבית ע"כ. וצ"ע באופן דלא התנה לתת לו תיפו"ל דהו"ל מבטל כיסו של חבירו דאף דאין בו משום רבית ג"כ פטור. ואף דיש נפק"מ דיש גם איסור, מ"מ לשונו משמע דהשמיענו דפטור ולזה לא צריך הטעם דהוי רבית, וגם אם משום רבית אז אם שילם לא מפקינן מיני' משא"כ לטעם דמבטל כיסו דפטור צריך להחזיר אם גבה, וצ"ל משום דהמשכיר הרויח בזה דבכה"ג חייב משום דהוי זה נהנה וזה חסר, דהא להתוס' דס"ל בב"ק דף כ' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור כשדר שם דהוי מבטל כיסו מ"מ כשהוא עביד למיגר חייב, הרי דגם עבור מבטל כיסו של חבירו חייב כשהוא נהנה ומרויח. שו"ר שכבר דן בזה במשנל"מ פ"ז ממלוה הל"א על דברי הר"א מטוך המובא בהגהות מיימוני, והעלה דמיירי דתבע בזמנו ליתן לו השכר ולא נתן ואז חייב, כמבואר ברמ"א סי' רצ"ב, וטעם החילוק אינו מבואר, והש"ך שם ס"ק ט"ו הביא דהיש"ש פוטר גם בכה"ג. ואולי דכשלא תבעו הו"ל כלא עביד להמפקיד להרויח והוי כזה נהנה וזה לא חסר משא"כ בתבעו הו"ל כזה נהנה וזה חסר, וכמו שהוכחנו לשיטת התוס' בב"ק מגברא דעביד למיגר כשחצר קיימא לאגרא, דאי לאו משום דהוא גברא דעביד למיגר הי' פטור אבל כשנהנה חייב, וצ"ע.

שם. שכירות אינה משתלמת אלא בסוף וכו' אוזולי דקא מוזיל גבי'. בקובץ הערות סי' נ"ג סק"ט ובקהלות יעקב סי מ"ו הקשו דא"כ נימא דבזה שמקדים המעות הוי רבית דבשביל זה מסכים להשכיר בפחות משוויו. ואפשר דתמיד ענין הרבית במקח ודכוותי' דהי' צריך לשלם תמורת הדבר שקיבל תיכף, כגון בפוסק על פירות צריך ליתן הפירות תיכף, וכן בנותן חפץ או פירות צריך לתת תמורתו תיכף, וכשלא נתן ומוזיל לי' הרי"ז משום אגר נטר, אבל שכירות דכל מה ששייך ליתן הוא מוכן ליתן לו תיכף אלא שהשתמשות של כל הזמן זה דבר שא"א לקחת בבת אחת ממילא אין זה ענין של אגר נטר.

ובקובץ הערות וקהלו"י שם תירצו דכשמקדים ומשלם אין התשלומין בעד השימוש דזה עושה אח"כ אלא מחמת קנינו בהדבר לזכות השתמשות כקונה חפץ וה"נ זכות ההשתמשות הוא הנקנה. [ויש לעי' בשו"ע חו"מ סי' שמ"א ס"ג בהגהות רעק"א]. ויוצא חילוק לדינא דאם השכיר לו על שנה ויקדים על חודש מהשכירות ועל השאר לשלם לאחר זמן, דהו"ל כהא דלקמן דף ע"ז ע"ב דכשמשלם על קצת קנה כל השכירות [וכ"ש אם זקף השאר במלוה] דודאי קונה כל השכירות ומחזיר השאר אפי' אחר כמה זמן, ולפי"ז אם יקדים ויתן לו קצת כסף ועל השאר מתנה דאם יתן לו אחרי כל חודש יהי' חודש לסלע, יהי' אסור, דבכה"ג לא אמרינן שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.

ולשון רש"י שכתב והאי דאמר אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים אי הוי מקדים לי' הוי מחיל לי' מדמי השכירות ומוגר לי' בפחות משוי' לא משמע כן, דלהנ"ל אינו מוחל אלא משום דאז הי' ענין אחר של שכירות.

והנה בהא דמחלקינן בב"ב דף פ"ז בהשכיר עצמו במחיר דינר ליום ובאמת השכר שוה יותר, דאם השכיר עצמו מהיום מותר ואם לאחר זמן אסור, וכן נפסק להלכה ביו"ד סוף סי' קע"ו. והרשב"א ס"ל דזה רק בפועל דיכול לחזור בו לכן צריך שיתחיל במלאכה כעת דאז לא מיחזי כרבית משא"כ אם מתחיל לאח"ז, אבל בשכירות קרקע מהני אפי' לא התחיל מהיום דהא כבר קנה ואין יכול לחזור, והתוס' בב"ב דף פ"ו ע"ב בשם הרשב"א [מבעלי התוס'] ס"ל דגם מה דשרי להרבות על השכר בשוכר בית הוא דוקא בנכנס מיד לתוך הבית, דאם נכנס אח"כ מיחזי כאגר נטר, ומה שייך להיות רבית כיון דאז משלם עבור הקנין ולא עבר ההשתמשות. ובשלמא אם גם אז התשלום הוא בתנאי שישתמש ולפי כל מה שישתמש, אז יש לדון דאע"ג דכבר קנאו וההשתמשות ברור שכבר תהי', יש עדיין מקום לומר דמ"מ כל שאינו משתמש עדיין מיחזי כאגר נטר דהא לא השתמש עדיין ומקדים לשלם עבור מה שעדיין לא השתמש ולכן צריך להתחיל להשתמש, אבל להנ"ל דכשמקדים אינו משלם כלל עבור ההשתמשות אלא עבור הקנין לבד, איזה מקום יש לומר דיהי' בזה משום אגר נטר, ואע"ג דיש לדחות קצת דבעיני האנשים נראה כרבית דהם לא יודעים לחלק בין היכא דמשלם עבור הקנין או עבור ההשתמשות, מ"מ הא ע"כ האנשים חושבים לשלם עבור הקנין דאל"כ למה באמת יתפרש דכונתו בשביל הקנין. ואין לומר דכונת הרשב"א מבעלי התוס' שצריך שיהי' התחלת השכירות מהיום ואין הכונה שישתמש ממש מהיום אלא שיהי' הסכם השכירות מהיום [אע"ג דלשון התוס' לא משמע כן], דעיין בנקודות הכסף סי' קע"ו דמכריע דלא כהרשב"א מבעלי התוס' אלא כהר"ש בן אדרת, וז"ל דדוקא בפועל שגופו קנוי לו שהרי יכול לחזור בו משא"כ בחצר שמיד נקנה לו גוף החצר ומה לי שדר בו או לא הרי יכול לעשות בו מעתה מה שירצה, הרי דלהתוס' צריך שיתחיל לדור ממש.

כן יש להעיר דהנה בד"מ סי' קע"ו הביא דאחרי שגמר השכירות דאז הא הוא כבר חייב לשלם אם מאריך לו עבור שיתן לו כך וכך אסור דהוי רבית גמור, ועדיפא מיניה כתב בב"י בשם תלמידי הרשב"א דאם השכיר לו חצירו מעכשיו והחזיק בו ואח"כ א"ל שאם ימתין לשלם כל חודש יתן לו סלע עבור כל חודש אסור. וכן הביא ברמ"א שם, והנה מבואר בדבריו דיותר יש לאסור באופן דכבר נגמר השכירות, ולכאורה בשלמא אם חיוב השכירות תמיד הוא בתנאי ההשתמשות יש להבין למה יש יותר לאסור אם מאריך לו אחרי שכבר נגמר ההשתמשות דחייב לו חיוב גמור ולא מחמת תנאי מיוחד דאז כשמאריך עבור שיתן לו כך וכך הוי רבית, משא"כ בהשכיר ע"מ ליתן לו מיד דזה רק מתנאו שהתנה דמעיקר הדין אינו חייב מעכשיו ובזה שהתנה הי' מקום לומר דאם כעת מתנה דאם יתן לו אחרי כל חודש יהי' בסלע, נמצא דמסכים לבטל תנאו הקודם ורוצה שחיובו יהי' כעיקר דינו, וס"ד דכמו דבהתחלה מותר להתנות אם יתן לו בסוף כל חודש יהי' בסלע לחודש ה"נ כעת מתנה כן, לכן השמיענו דמ"מ כיון שכבר התנה להתחייב אז כשמסכים לתנאי חדש הוי רבית, אבל אם נפרש דכשמשלם מראש אז אינו משלם עבור תנאי לכשישתמש אלא במה שקנה בהחפץ זכות השתמשות וכמוכר לו חפץ דמי, ובודאי דאחרי שמכר לו חפץ ונתחייב לשלם אם יתנה להאריך עבור שיתן איזה תשלום עבור הארכה אסור, ואין שום סברא דיהי' אסור יותר אחרי שכבר עבר זמן השתמשותו ונתחייב בשכירות, או בהתנה לשלם עכשיו דאז ע"י שמחזיק נתחייב לשלם עבור שקונה זכות השתמשות על הזמן הזה, וכעת כשמאריך הא מאריך חוב שחייב לו ומאי הוי בזה יותר חידוש דאסור מבאופן שמאריך אחרי גמר השכירות.

גם על מה שמבואר בדבריהם דהיכא דמקדים דמי השכירות דמשלם עבור הקנין לכן גם אם נאנס ולא השתמש חייב, משא"כ בשכירות שלא הקדים לשלם דאז חיובו על שהשתמש וכשנאנס ולא השתמש אינו חייב, יש להעיר דהנה מבואר בדף ק"ג ע"ב ודף ק"ה ע"ב דהחוכר חייב לשלם חכירותו אע"פ שנאנס, וכיון דמשלם כשנאנס ע"כ דבחכירות אין התשלומין בעד השימוש ואז לא יהי' הדין דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולקמן דף ע"ג בהא דקאמרי לי' לרבא קאכיל מר רבית מבואר בשטמ"ק בשם הראב"ד בהא דאמרינן כו"ע מקבלין ד' ומסלקין לאריס בניסן מר מסלק לי' באייר ומקבל ו', והקשה דמאי הי' סברתם לאסור להחזיק השדה יותר ולקבל ששה כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכשמחזיק השדה יותר הרי עדיין לא נגמרה שכירותו ושפיר מקבל אז שיתא, משמע דגם בחכירות אמרינן דהוי כשכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף, הרי דדין שכירות עליו אע"ג דחייב לשלם חכירות אפי' אם יהי' אונס דמ"מ הוי ככל שכירות ואינה משתלמת אלא לבסוף. ועמש"כ להעיר ע"ז בדף ע"ט ע"ב בתוד"ה אי אתה.

ובעיקר הדבר אפשר לומר דהנה מבואר לקמן דף ע"ט בשוכר חמור ומת חייב להעמיד לו חמור אחר, ולא עוד אלא אפי' בשוכר חמור זה משועבד החמור לקנות בו חמור אחר, אלא דפליגי רב ושמואל אם משועבד גם לשכור בזה אחר דהא כליא קרנא, ולכאורה בכל מקנה זכות באיזה דבר לא מצינו דיהי' כלול בזה השתעבדות להעמיד לו הדבר שיוכל להשתמש, וכן אמרינן התם דבמשכן לו אילן ויבש האילן או נקצץ ילקח בו קרקע והמלוה אוכל הפירות, ופשוט דקונה דקל לפירותיו אם יבש או נקצץ אין לו כלום, ע"כ נראה דענין קנין השכירות הוא ע"י התחייבותו להעמיד הדבר להשוכר להשתמש בו אלא דיחד עם זה ועי"ז זוכה זכות בהדבר, וזכותו זוכה בהדבר לפי מדת השתעבדותו, לכן בשוכר חמור ומת באופן דאין לשכור בזה חמור אחר נמצא דלגבי זה לא השתעבד, ועל מה שלא השתעבד המשכיר אינו זוכה בגוף החפץ, ואינו כמו במקנה דקל לפירותיו דאין לו שום ענין עם התחייבות להעמיד לו דקל שיתן פירות, דבשכירות זהו עיקר השכירות דמתחייב ליתן לו הדבר להשתמש ומ"מ מהני לקנות ע"י משיכה שעושה בהחפץ, וכן בקרקע ע"י שמחזיק בה כיון שעי"ז שישתעבד יהי' לו זכות בהחפץ, ועדיפא מיני' מצינו שיטת ר"ת לעיל דף מ"ח ע"א דבמשך המספריים זוכה זכות בהפועל לעבוד, והנהו דפליגי עליה היינו משום דסברי דבכל אופן יש דין דיכול לחזור, הא מיהת ס"ל להראשונים דיכול לעכב המספריים עד שיעשה בו מלאכתו, וכ"ש דשייך לקנות זכות בהחפץ ע"י מעשה קנין בהחפץ, דזה ענין קנין שכירות דמתחייב לתת לו החפץ להשתמש שמכח זה זוכה זכות בהחפץ לגבי להשתמש. ולפי"ז אין להקשות למה אם החפץ נאנס אינו משלם דהא כבר קנה החפץ, דאינו זוכה בהחפץ אלא כפי מה שהתחייב והשתעבד, וכיון דלא שייך שישתעבד לתת לו החפץ כשאינו, נמצא ממילא גם הקנין אין בו על אז, ונמצא דשפיר שכירות משתלם כפי הזמן שזוכה בו, אמנם זכייתו הוא רק על מה שישנו ועומד להשתמש בו, ולכן בשוכר חמור זה כלול השתעבדות להעמיד לו חמור מדמי החמור זה, ואפי' הרמב"ן דס"ל בדף ע"ח שם דאינו מחויב להעמיד אחר אלא שאינו חייב לשלם אם אינו מעמיד לו אחר, היינו משום דאין מעשה קנין שיחייבנו על חמורים אחרים, אבל הא מיהת דאינו מחויב לשלם, כי אינו מתחייב אלא על מה שיש לו זכות לקבל, וכיון דאי"צ להעמיד לו חמור לכן אינו משלם לו על הזמן ההוא.

ומובן בזה מה דאמרינן לעיל דף נ"ו ע"ב דבשכירות יש דין אונאה דממכר ליומי' הוא, ואם זכותו בהחפץ הוא מקבל חנם והתשלומין הוא בעד ההשתמשות, למה שייך אונאה דהא אונאה שייך במכירה, ונהי דיש כאן מכירה אבל התשלומין הא אינם בעד המכירה, ואף כי יש לתרץ זה, מ"מ להאמור מרווח טפי דבאמת משלם עבור קנינו בהדבר ולכן שייך אונאה, אלא דקניינו בהדבר הוא מחמת התחייבותו וממילא שזוכה רק לפי"מ ששייך התחייבות [וע"ע משנ"ת לעיל דף נ"ו ע"ב]. (מהדו"ק)

תוד"ה שכירות אינה משתלמת. כדיליף הכא מקרא. בקונטרס הספיקות כלל ז' סי' ה' כתב דמה דפליגי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או דאינה אלא לבסוף, זה דוקא בשכירות פועלים דיכול כל רגע לחזור, אבל בשכירות של חפצים מיד שקנה הרי הוא חייב. ובסברא זה נכון מאד, אלא דצ"ע דא"כ מנ"ל מזה שגילתה תורה בשכיר דהיינו פועל דאינה משתלמת אלא לבסוף דגם בשכירות חפצים ג"כ זה הדין, דאולי התם כמו שיש סברא בחלות עצם החיוב דלא חל תיכף אלא או בסוף או אחרי כל קצת שעשה, ה"נ לענין זמן הפרעון הוא בסוף אחרי הכל, אבל שכירות חפצים כמו שמסתבר דקנה ונתחייב תיכף ה"נ מסתבר דזמן פרעון יהי' תיכף, ובשלמא למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף יש עדיין לומר כיון דגם בפועל חל חיוב קודם אחרי כל קצת שעבד ומ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף ה"נ בשכירות חפצים, אבל למ"ד אינה אלא לבסוף ודאי קשה, ובשלמא אם גם בחפצים אינה לשכירות אלא בסוף א"כ מדשכר פועל אינה משתלמת אלא לבסוף ה"נ שכירות חפצים דהא גם בחפצים חל החיוב רק בסוף, אבל לסברתו צ"ע. שו"ר בתשו' הרשב"א סי' אלף כ"ח מפורש דגם בשכירות בית אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.

שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא. בקהלות יעקב ב"ק סי' ה' אות ב' העיר מה הי' סברת ר' פפא דהא ודאי אע"פ שהי' יכול להלוות כספו ברבית לגוי מ"מ כעת לוקח רבית ואסור, ואיזה סברא יש דלא יהי' רבית מחמת דיכול להרויח גם בלי שימכור להם. ויש לחלק דבשביל שיוכל להלוות לגוי או שיכול להרויח רווחים אחרים זה לא טעם לומר דלכן לא מקרי דמקבל רבית בעד הלואה, דמ"מ כעת הקבלת שכר בעד המתנת מעותיו אצל הלוה הזה, דהא אם יתבטל הפיסוק שפסק אין לו הריוח, משא"כ כאן דהי' יכול להרויח גם אם הי' ממתין, שהדבר אצלו כמו אם זה אצל הקונים, א"כ גם אם נחשוב כאילו בטל הפסיקה ג"כ יהי' לו הריוח הזה, נמצא דאין מרויח כלום בעד שממתין כשזה אצלם ואין זה כלל ענין רבית, אלא דהגמ' דוחה דמצד הלוקח מה דמסכים הוא מחמת דממתין וזה אצלם, דלולא זאת הא הי' יכול להשיג אז יותר בזול, ולגבי דידהו הם נותנים בעד אגר נטר. (מהדו"ק)

זוזי לא צריכנא. צ"ע מאי זה מוסיף טעם דהא בין כך לא לקח כעת כסף ומאי איכפת לן אם צריך זוזי דהא סוף סוף אינו לוקח כעת מהם הזוזי, ובמהר"ם שיף ביאר דאפשר דמחמת דצריך לזוזי הי' מוכר כזולא דהשתא לכן אומר דאינו צריך. וצ"ב דהא ודאי אם א' ילוה ממש ברבית או יפסוק על פירות כשלא יצא השער ואין להמוכר פירות לא יועיל אם יטעון אני עשיר ואיני צריך לכסף דהא חזינן דפוסק ומתנה להרויח, וע"כ דכאן לא נחשב דמרויח בעד המתנת המעות, וא"כ מה ישנה אם הי' צריך כסף דסוף סוף אין לו שום נפק"מ בזה אם מוכר כעת או ימכור בניסן.

לכן נראה דגם ר' פפא ידע דמה שהם דחוקים ומשלמים ביוקר בעד ההמתנה זה טעם לאסור, אלא דהוי ס"ל דזה רק אם מכח זה יוצא לו ריוח אפילו שאצלו זה לא מחמת דממתין, לכן אומר דאין לו שום ריוח מזה ממילא נשאר רק דהם נדחקים בשביל ההמתנה ולו אין כלום מזה לכן הוי ס"ד דמותר, אלא דמסקינן דאסור אע"פ שאין לו שום ריוח כלל, וצ"ע.

ונקוט להו שוקא. ומבואר בתוס' דבלי זה הי' אסור מחמת דטורחים בשביל ההלואה והוי רבית מוקדמת. והנה כאן לכאורה שאני מבעלמא דיש ביד המלוה להלוות בלי שיעשה או יתן לו הלוה למלוה איזה דבר ומ"מ הלוה עושה או נותן לו בעד שילוה לו, אבל כאן הא בלי זה אין לו ממה ללוות, נמצא דאין זו רבית דהא הכל עושה הלוה כדי שיהי' מה ללוות ומ"מ מבואר דזה ג"כ אסור.

וצ"ע מאי מהני מאי דנקטי להו שוקא דהא גם עכשיו הם טורחים בשביל שיקבלו הלואה, ואדרבה זה הלואה עם יותר אפשרויות לריוח ולמה זה מותר, ובשלמא בעיסקא לקמן דף ס"ח כשיקבל משהו בשביל טירחא דאז אמרינן דאין טירחתו בעד הפלגא מלוה אלא בעד הריוח שנותן לו, אבל כאן הריוח שיהי' זה הכל מההלואה, ומה נפק"מ אם יהי' נקטי להו שוקא, סוף סוף הוא הכל ע"י ההלואה ונמצא דהמלוה עוזר להלוה להרויח בההלואה ולמה זה יציל מאיסור רבית.

תוד"ה נקטי להו שוקא. דאל"ה הוה אסור וכו'. מבואר דאי לאו דיש להם ריוח ע"י זה דנקטו להו שוקא והמכס הוי רבית משום דטורחין למכור סחורתו של ר' חמא מחמת שיהי' להם אח"כ הלואה, ומבואר בריטב"א ובתוס' הרא"ש דאז הוי רבית מוקדמת וכן מבואר במלחמות דמיחזי כרבית, ובהגהות רעק"א יו"ד סי' ק"ס סעיף ו' ובחות דעת סי' ק"ס ס"ק ג' כתבו דהא דבנותן מתנה שילוה לו אינו אלא רבית מוקדמת מיירי דאינו מותנה ההלואה בהמתנה, אבל אם בל"ז אינו נותן לו המתנה אא"כ ילוה נמצא דבעד ההלואה משלם לו והוי ר"ק ויוציאו בדיינין, [ואמנם בהג"א סי' ה' לא משמע כך, אבל עי' מה שהקשה עליו במחנ"א דיני ריבית סי' י"ח]. ויש לעיין דלכאורה שלוחיו של ר' חמא הוי כאומרים אנו טורחים ע"מ שתלוה אותנו הכסף כדי שנוכל לקנות הסחורה, ובכ"ז מבואר להדיא דמה דהי' אסור אי לאו דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא משום דמחזי כרבית, הרי דאינו אלא מדרבנן.

והנה מבואר דשבקי להו מכסא הי' גם כשאח"כ כבר חזרו והי' הכסף כבר בהלואה לטובתם מ"מ שבקי להו מכסא כמבואר בתוס' ובמלחמות, ומסתמא אין הכונה דהיו משקרים ואומרים שזה סחורה של ר' חמא, וע"כ דאע"פ שידעו במקום שבאים למכור סחורתם שזה כעת סחורה שעושים להרויח לעצמם, מ"מ כיון דידוע דבל"ז לא הי' ר' חמא מוצא מי שיטרח בשבילו בחנם הוי כל זה לצורך ולתועלת ר' חמא, וא"כ כיון דזה מובן וידוע לכל שטורחים בעד שיקבלו ללוות כסף למה לא נחשוב זה כהתנו דטורחים רק אם ילוה להם ובל"ז אינם רוצים לטרוח, [ויש לעיין בריטב"א דמלשונו משמע דיצא הקול שהולכים עם סחורת ר' חמא ויתכן דחשבו שזה של ר' חמא ממש].

וכן יש לעיין בכל נותן רבית מוקדמת כיון דאומר דנותן לו כדי שילוונו הא אם אח"כ לא ילונו יכול לבקש בחזרה המתנה אפי' לא התנה בפירוש שאם לא ילונו יחזיר לו המתנה שנתן לו, ורק אם יאמר בפירוש שיהי' מתנה אפי' אם לא תלוני אז לא יוכל לחזור ולתבוע המתנה אפי' אם לא ילונו. ונמצא דרק כשמלוהו זוכה המלוה בהמתנה ולמה לא הוי ר"ק לדבריהם, והי' משמע מזה דאע"ג דנותן רק ע"מ שילוה לו המלוה הכסף, מ"מ הא אין המלוה מתנה דמלוה רק מחמת דנותן לו הלוה המתנה ההיא, דאם הי' המלוה מתנה רק מחמת שאתה תסכים למחול על מה שנתת לי אני מלוה לך הי' באמת רבית, אבל הא המלוה אינו מתנה כלום והלוה מעצמו נותן ומסכים דאם ילונו תשאר המתנה, ולכן אפשר דמה דלא הוי ר"ק הוא כיון דאין המלוה מתנה הלואתו בתנאי שיתן לו הלוה רבית, וה"נ כאן צ"ל דלא הי' גילוי דעת מרב חמא דבלי שיטרח לא יתן להם ההלואה, אלא דממילא לא יצוייר שיהי' להם כסף לקנות סחורתם כ"ז שלא ימכרו הסחורה של ר' חמא במקום היוקר, וכ"ז שאין גילוי דעת מצד המלוה לא איכפת לן אפילו שהלוה נותן רק בעד ההלואה והוי רק רבית מוקדמת. ומ"מ להלכה קשה לחדש נגד האריות האלו, ולדבריהם יוציאו בדיינין וצ"ע.

ויש לעיין על מה דהסתפק בב"י סי' ק"ס להנהו דס"ל דרבית מאוחרת דאסור הוא אפי' בסתם, דאפשר לדידהו כשאומר לו בפירוש בשכר מעותיך שהי' בטילות אצלי הוי ר"ק או דגם אז אינו אלא אבק רבית, וספיקו צ"ע דהא אפי' אם גם סתם אסור הא אם באמת יודע שכונתו לא מחמת המעות שהלוה לו אלא דרוצה ליתן לו מתנה דאפי' לא הי' מלוה לו ג"כ הי' נותן לו הא מותר אפי' כ"ז שמעות ההלואה אצלו חוץ מדברים שבפרהסיא או כשעושה שלא מדעתו כמש"כ התוס' לעיל דף ס"ד ע"ב, וכן פסק המחבר בסי' ק"ס סעיף ז' בלי שום חולק, וע"כ כל מה דאסור רבית מאוחרת אפי' בסתם הוא דבר שנותן רק מחמת ההלואה [או דתלינן שעושה כן] ואיך שייך שיהי' איסור רבית מה"ת ע"י שיוסיף ויאמר בפה מלא שעושה כן, דלענין איסור דאורייתא איזה חילוק יהי' אם נותן בשביל שהלוה לו ואינו אומר לו בפירוש או שאומר לו בפירוש, ואם כונתו להסתפק דהא דאסור בסתם דתלינן דעושה מחמת ההלואה אבל היכא דבאמת מכוין לזה אסור מה"ת, דא"כ הא נמצא דגם בסתם יש לנו ספק איסור תורה דשמא מכוין בשביל ההלואה דאז אסור מה"ת וזה בודאי אינו, וע"כ דזה ברור דכשאינו אומר בשביל מעותיך שהי' בהלואה אין אסור מה"ת אפי' שבלבו נותן בשביל זה א"כ מה תוסיף האמירה בפירוש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א