אילת השחר/בבא מציעא/סד/א
א"ל דלמא איניש אחרינא גזלי' וא"ל כי יזיף פלוני פשיטי מינך אבלע לי' בחשבון. וכתב הרא"ש וכ"כ בשטמ"ק בשם הרמ"ך שמ"מ אם בא וטוען שטעה צריך להחזיר לו, [ועי' סמ"ע סי' רל"ב סק"ח וש"ך ס"ק ב' דהגהות מרדכי ס"ל שאין מחזיר לו], וע"כ הוא משום דהוי ברי ושמא וכאן זה דהוי שמא עדיף מכל שמא, דהא לפני שתובע טעיתי תלינן דבודאי לא טעה כיון דאין הדעת טועה בכה"ג ואי"צ לילך לשאול לו אם זה טעות או מתנה או גזילה שהחזירו לו, מ"מ כשאומר טעיתי נאמן, ויש לעיין הא כתבו הפוסקים בטוען טעיתי אחרי שהודה שחייב או שהודה שאין חייבים לו אינו נאמן ואפי' במיגו ס"ל דאינו נאמן כמבואר בתוס' בגיטין דף י"ד ד"ה ולא פש [ועי' בתוס' בב"ב דף קע"ה], ומה לי אם לפי דבריו שאמר קודם אין חייבים לו אינו נאמן לומר טעיתי או שנתן כסף דבזה הוי כאומר שזה שייך לאיש שנתן לו, ולמה נאמן לומר טעיתי דאולי כעת מתחרט ורוצה להוציא כסף שלא כדין, והתם משמע דלאו דוקא אם יש הכחשת הבע"ד הוא דאינו נאמן, אלא דאדרבה צריך הודאת הבעל דבר דלולא זאת אינו נאמן, א"כ נהי דהשני כאן אינו יכול לטעון טענת ברי ממש מ"מ למה נאמינו, ומאי שנא עשיית מעשה שמוכח דנותן לשם מתנה מאמירה בפה, וכן מסתבר דאם יטעון ידעתי שאני נותן יותר ולא רציתי לתת מתנה לא נאמין לו.
והנה יש לדון אם זה שאינו יודע הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי, דהא אם זה נתון במתנה או שהחזירו לו גזילה נמצא דמסופק דאפשר דלא נתחייב מעולם, ובאיני יודע אם נתחייבתי הא פסקינן דברי ושמא לאו ברי עדיף ובפרט כאן דהוי ברי גרוע, אלא דיש לומר דכיון שברור שקיבל כסף מיותר והספק הוא אם נתנו לשם מתנה או לשם החזרת גזילה הו"ל איני יודע אם נפטרתי, דכיון דקבלת כסף שאינו שלו היתה בודאי והספק הוא אם בכ"ז אינו חייב הו"ל כאיני יודע אם פרעתי [ועי' בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ז ובפתחי תשובה ס"ק י']. עוד יש לעיין דהא אפילו אם זה כאיני יודע אם פרעתיך הא גם באיני יודע אם פרעתיך איכא פלוגתא דרבוותא אם חייב במקום דלא הו"ל למידע, ועי' בפ"ת סי' ע"ה סק"י, וכאן אמרינן בפשיטות דצריך להחזיר לו.
ולעיל בדף כ"א במכנשתא דבי דרי דאמרינן דאם השאיר קב בארבע אמות דודאי אין דעתו לבוא לקחת והוי כאבידה מדעת, ולכאורה דאפי' יבואו הבעלים ויטענו דלא נתכוונו להשאיר זה משום דטריחא להו מילתא לאספם, לא יצטרך להחזיר להם כיון דזה אומדנא דמשאיר זה מדעת, ואם נימא כן צריך טעם דמ"ש הכא דנקטו הפוסקים הנ"ל בפשיטות דנאמן אע"פ שלפני שטוען אנו תולין דבודאי נתן לשם מתנה או לשם החזרת גזילה, אלא דיש לחלק דהתם הוא טוען שדעתו אחרת ממה שאומדין דעת האדם דאנו אומדים דאין אדם רוצה לאספם, משא"כ כאן דאינו אומר נגד מה שאנו אומדים את דעתו, אלא דלפי שבעינינו שבודאי שיודע ונותן מתנה וע"ז אומר דלא ידע, דאין זה נגד מה שאמדינן את דעתו.
שם. אבלע לי' בחשבון. כתב הרא"ש דאי אתי ואמר ברי לי שטעיתי חייב להחזיר לו. ובמחנ"א הל' אונאה סי' כ"ב הביא מבעל התרומות דנאמן מדין ברי ושמא, ומשמע דיוציא ממנו בב"ד, ולכאורה הא ברי ושמא לא מהני להוציא דפסקינן כר"נ ור' יוחנן דס"ל לקמן דף צ"ז ב' במנה לי בידך והלא אומר איני יודע דפטור, משמע דכיון דהי' קודם ודאי של התובע לא מקרי להוציא ואע"ג דע"י שנתן לו בכונה הרי דהתפיסו ברשות, צ"ל דס"ל דספק התפיסו ברשות אין לו דין מוחזק.
וצע"ק דהנה בתוס' לקמן דף ס"ו ב' בד"ה התם זביני כתבו לבאר מה דאמרינן דבמוכר פירות דקל מהני אי שמיט ואכיל ולא הוי מחילה בטעות, דאמרינן דאפי' אם הי' יודע שלא קנה הלוקח הי' נותן לו לקחת הפירות משום דליקו בהימנותי', וכן הביא הרא"ש שיטת ר"ת, ובנימוק"י ב"ק דף כ"א הביא בשם הרמ"ה דהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון אז השוכר יכול לבקש כספו בחזרה מראובן דהוי נתינת המעות לראובן בטעות, ולא דמי למה דהמוכר פירות דקל דלא הוי מחילה בטעות, דהתם אמרינן דהוי ניחא לי' דליקו בהימנותי' וכיון דשמיט ואכיל מספיקא לא מפקינן מיני'. מבואר דאינו אלא מדין תפיסה בספק, ואם כן הוא ג"כ סברת התוס' והרא"ש צ"ע דהא ס"ל דתפיסה לא מהני בספק אא"כ תפס ברשות, א"כ משמע דספק תפיסה ברשות יש לו דין מוחזק ולא מוציאין ממנו, וא"כ צ"ע למה יוציא ע"י שטוען ברי מזה שטוען שמא, דהא ברי לא מהני להוציא. וצ"ע בריש ב"ב בתוס' ד"ה לפיכך.
עוד יש לעיין אפי' אם דינו כמוחזק, דהנה מבואר בחו"מ סו"ס ס"ה דבספק מחילה מוציאין מן המוחזק, א"כ למה לא יוציא המוכר דהא בודאי מיירי כשהמוכר טעין לא מחלתי ומ"מ אין מוציאין מן הלוקח ולמה לא יוציא כיון דהוי ספק מחילה.
ואפשר לומר דבאופן דמיירי שם דאמר להלוה שטר א' מחול לך זוכה רק בהקטן אע"פ דהלוה מוחזק, משום דלגבי הגדול הוי ספק אם מחלו, דהא אם ברי מהני להוציא יש לומר דטענת ברי של המלוה הי' מקרי טענת ברי נגד הספק, אבל בספק באומדן דעת אף אם הי' הדין דבברי מוציאין מן המוחזק לא הי' מהני הטענת ברי שלא מחל כיון דיש ספק באומדן דעת האדם והוא לא יכול להכריע ספיקתנו, והוי כמו בספיקא דדינא דיש בזה פלוגתא אם כה"ג צריך לשלם כמו שהביא ברעק"א לקמן דף ע"ו, ויסבור הרמ"ה דספק מחילה מהני באופן כזה. [וכ"ז אם הספק הוא בכללות, אבל אם הספק הוא על כל מוכר בפנ"ע ואין ספק בכללות הא בודאי צריך להיות הדין דספק מחילה לא מהני להיות דינו כמחילה ובפרט כשהמוכר טוען ברי ולמה לא יוכל המוכר להוציא מן הלוקח פירות שאכל].
אמנם יש מקום לומר דספק מחילה דכאן עדיף, דהא בשעת מכירה הסכים לתת לו הפירות, נמצא דהספק שמא אינו עומד במה שהסכים קודם, וכה"ג לכו"ע נדון מספק כאילו הי' מחילה ולכן אף אי גם בספיקא דדינא לא מהני מחילה בספק מ"מ כאן יועיל.
והנה בדף ס"ו ע"ב הבאנו מה שכ' הרא"ש בשם ר"ת דבמוכר שט"ח בלי כתיבה ומסירה וגבה הלוקח אין יכול המוכר לתבוע את הלוקח כמו במוכר פירות דקל ושמיט ואכיל דמחיל לי' כי היכי דליקו בהימנותי', וכ' עלה הרא"ש דמיירי רק באם ידע המוכר שהלוקח קדם וגבה דבלי שידע לא מהני. והפר"ח תמה דגם בלא ידע יועיל כיון דאנן סהדי דניחא לי' דליקו בהימנותי'. ובקצוה"ח סי' ר"ט סק"ה הקשה עליו דהא הוי יאוש שלא מדעת. ולפימשנ"ת כאן יש לעיין למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש אי כאן דיש ספק שייך לומר דכיון דאם הי' יודע הי' ספק שמא מחיל כה"ג דאולי כה"ג לכו"ע לא הוי מחילה.
אמנם לפי"מ שרצינו לבאר שיטת הפר"ח דכאן הוי כיאוש בדברים דעבידי דנתרי דמהני על אח"כ, אפשר דגם כאן יועיל דכיון דהי' מחילה בשעת מכירה וספק אם יחזור מהני אע"ג דהוי ספק מחילה.
מה שעיזי חולבות מכור לך וכו' מותר אבל אם אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך וכו' אסור. ברעק"א לקמן דף ע"ב ב' הקשה דלמה אין פוסקין על הפירות כשלא יצא השער הא אם יוזל הוא יפסיד ונמצא דזה קרוב לשכר ולהפסד, ואם כיון דאין לו על מה שיתפס הקנין הו"ל כהלואה וע"ז לא מהני אפי' אם יפסיד הזולא, א"כ למה בעיזי חולבות מותר משום דשמא לא יהי' חלב, מ"מ כיון דאין עדיין חלב על מה שיחול הקנין הרי זה כהלואה ולא יועיל מה שזה קרוב לזה ולזה, ורצה לומר דמה שעזי חולבות לא הוי כדבר שלא בא לעולם דעבידי דאתי, [כונתו דאע"ג דפירות דקל לא מהני לדידן אע"ג דעבידי דאתי, הכא יותר עבידי דאתי], משא"כ התם בפירות שלא יצא השער דלא שייך כלל קנין והוי הלואה, אבל הביא מהרשב"א דמה שעיזי חולבות הוי דבשלב"ל, וא"כ הרי דגם היכא דאינו קונה מותר בקרוב לשכר ולהפסד ומ"ש בפירות שלא יצא השער דאסור אע"ג דיפסיד הזולא.
ואפשר לומר דבמה שעיזי חולבות הא לפי דיבורו מקנה לו החלב והגיזה והדבש אלא דלא חל, ולמ"ד אדם מקנה דבשלב"ל חל הקנין עליהם, לכן אפי' לדידן דאין אדם מקנה דבשלב"ל שייך לומר דהוי כעין מכירה ולכן מהני כשזה קרוב לזה ולזה, אבל כשפוסק על פירות שלא יצא השער הא אין כאן כלל אופן של קנין הפירות לפני שיתן לו ממש, דהא אינו אלא מקבל על עצמו ליתן לו פירות, ואינו אומר לו דהפירות שיהי' לי אז הם קנוין לך, לכן אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ג"כ אינו מוכרח שיקנה בשום פעם דהא אינו מקנה לו שום דבר שנוכל לומר שיקנה זה אח"ז, ואין כאן דמיון למכירה אמיתית ולכן מדרבנן זה אסור אפילו קרוב להפסד ולשכר.
ומ"מ ביצא השער לא מיבעיא לשיטת הסמ"ע בסי' ר"ט ס"ק כ"ג דהוי כדבר שבא לעולם כיון דמחויב לקנות שייך בזה יותר דמיון מכירה, אלא אפי' להש"ך דס"ל דהוי לא בא לעולם מ"מ כיון דמהני לגבי מי שפרע הוי קצת כעין מכר.
תוד"ה מה שעזי חולבות. ויש לומר דשאני משכנתא דסורא שקונה קרקע מעכשיו במעות ושטר לפירותיה וכו' ועוד דמשכנתא דסורא קנוי לו קרקע לכל דבר אפי' למשטח בה פרי. לכאורה הי' משמע דזה שני תירוצים ולתירוצם השני לא סגי במה דקני קרקע לפירות, אבל בסברא קשה למה לא סגי במה דקני ממש קרקע לפירות. ובתוס' הרא"ש משמע דזה תירוץ אחד דקונה קרקע לפירות וגם גוף הקרקע למשטח בה פירות וכל תשמישין משא"כ פרדס אינו מוכר אלא היין של הפרדס ואינו מוכר לו גוף הקרקע. ולפי"ז ג"כ קשה למה לא סגי בזה שקונה קרקע לפירות, וגם למה צריך לומר דבפרדס אינו קונה אלא היין של הפרדס ואינו מוכר לו גוף הקרקע, דהא סגי לומר שאינו קונה אלא היין ולא קרקע ליין, דהא אפי' אם יהי' לו רשות למשטח בה פירי מ"מ על היין הא לא חל מכירה כיון דאינו מקנה לו קרקע ליין והוי פירות דקל, [ועיין ברעק"א לעיל ריש המפקיד דרוצה לומר במוכר הכפל ועוד דבר דאז מדמהני על הדבר השני יועיל גם על הכפל, ולפי"ז כיון דלגבי למשטח בה פרי חל, יחול נמי לגבי הפירות שיצמחו אח"כ, וצ"ע אם יש להעמיס זה בכונתם].
והנה בהג"א משמע דחילק היכא שתפיס בקרקע כמו במשכנתא דסורא מותר משא"כ כאן דאינו תופס בקרקע, וא"כ אפשר דאם הי' לו רשות לשאר תשמישין הרי דהי' תפוס בהקרקע, אז אע"ג דלגבי היין אינו קונה כיון דאינו מקנה לו קרקע לפירות, מ"מ הא תפיס ולא מיחזי כל כך כרבית, אבל כיון דאינו קונה קרקע לפירות גם אין לו רשות להשתמש בה שיהי' כמו תופס לכן אסור, וצ"ע כונתם.
תוד"ה אי תקפה ברשותך. כדאמר לקמן גבי עיסקא דאסור אע"ג שיכול להתנות שאם יבוא הפסד בעיסקא יהי' כל המעות הלואה ואם יבוא ריוח יהי' כולם פקדון. יש לעיין הא ע"כ צריך שהתנאי יועיל למפרע, דהיינו דאם יהי' הפסד אז ניתן הכסף רק לשם הלואה וכל האחריות על המקבל, וכיון דפסקינן אין ברירה איך יבורר למפרע דזה הלואה לענין דיהי' כל האחריות על המקבל, ובשלמא כאן אפשר לעשות תנאי כזה דעושה קנין והקנין חל אלא דכשיהי' יוקרא לא הקנהו, וזה הא לא חלות דין דמה שאינו מקנה הא אינו חלות דין, והחלות דין דהיינו האופן שקונה הא זה אינו תלוי בברירה דכבר כעת חל, אבל באופן דמיירי התוס' הא כדי שיחול הלואה ויהי' ההפסד על המקבל צריך שיתברר ויחול עליו חיוב ע"י שיתחדש הפסד ואז יחול למפרע חיוב הפסד עליו, ואע"ג דמה שנוגע לענין ההפסד שיפסיד המקבל הא סגי במה שמסכים מן אז להפסיד וזה אינו תלוי בברירה, וכל מה שצריך שיחול קבלת הפסד למפרע הוא לגבי שלא יהי' איסור רבית מדרבנן, ע"ז אמרינן ברירה דבדרבנן הא אמרינן יש ברירה, מ"מ צע"ק דהא כדי שנאמר שמותר נצטרך לומר דחל חיוב למפרע ממש ולגבי החיוב למפרע מצד עצמו הוא דבר שצ"ל אין ברירה. ועי' מה שהערנו לקמן דף ס"ח ע"ב בהא דבני רב עיליש.
בא"ד. דאין בו כל כך הפסד דאיכא דניחא לי' בחלא טפי מבחמרא. יש לעיין ממ"נ אי רק באם יש הפסד לגמרי אז הוא דיכול לחזור בלי קבלת מי שפרע וחומץ לא הוי הפסד לגמרי משום דשוה קצת, א"כ למה הוצרכו להוכיח מההיא דפ' הספינה דאיכא דניחא להו בחלא טפי מחמרא, וכי בלא זה לא ידעינן דחומץ ג"כ שוה קצת כסף ולא הפסיד הכל, ואי דמ"מ כיון דהוי פסידא טובא דחומץ שוה הרבה פחות מיין לכן יש סברא דיוכל לחזור דהוי כהפסיד הכל, א"כ גם מההיא דפ' הספינה אין להוכיח כלום, דנהי דאיכא אינשי דרוצים חומץ מ"מ בודאי חומץ שוה הרבה פחות מיין.
ואפשר לומר דהנה לכאורה צריך טעם במה שכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב דאם יש הפסד בכל מותר לחזור בלי מי שפרע דמה לי הפסד קצת או הרבה, ואפשר דהנה צ"ב בגדר מי שפרע אחרי שתיקנו דמעות אינם קונות ומה הוא האיסור, ומדאורייתא לא שייך בכלל כזה איסור דהא קונה ולא שייך איסור לחזור אלא דכשחוזר לא מהני חזרתו ונשאר הכסף ביד המוכר והחפץ צריך להנתן להלוקח, וע"כ דרבנן כשעקרו את הקנין מכל מקום חייבוהו לקיים המקח, לכן ס"ל להתוס' דכשיש הפסד בכל הדבר לא חייבוהו להפסיד משום דלא חייבוהו סתם הפסד אלא לקיים המקח, וכיון דכעת אין מה לקנות לא חייבוהו, דסתם להפסיד לא מחייבים אותו, נמצא לפי"ז דזה רק שייך אם ההפסד בהדבר, אבל אם יצוייר שלא יהי' הפסד בהדבר אלא שהקונה יפסיד עי"ז מטעם צדדי, ע"ז לא חילקו דמחוייב להפסיד הרבה כמו להפסיד קצת, ולכן בקושייתם הוי ס"ל דחומץ אינו כלל מעין הצורך של יין, נמצא דלא שייך לקיים המקח וכמו דלא שייך דנאמר לו כשרוצה לקנות יין דבשביל זה נאמר לו דיקיים המקח בקניית דבר אחר ששוה קצת כסף, וממילא הוי ס"ל דיוכל לחזור בלי קבלת מי שפרע, ובתירוצם חידשו דכיון דאיכא דניחא לי' בחלא טפי מחמרא אז אין לומר דהחפץ מצד עצמו נקרא מופסד לגמרי, ומה דהאיש הזה אינו רוצה, זה אין גורם להיות לו דין כמופסד לגמרי, ואף על פי שמ"מ הלוקח הא מפסיד הרבה מאד בשיווי הדבר, מ"מ לא חילקו בין מעט להרבה כיון דאין הדבר מקרי מופסד שייך לחייבו לקיים המקח. (מהדו"ק)
בא"ד. דאין בו כל כך הפסד דאיכא דניחא לי' בחלא טפי מבחמרא. יש לעיין קצת דהא בקושייתם אטו לא ידעו דחומץ שוה קצת כסף אלא דהוי קשה להם דכשרוצה יין ונעשה חומץ הרי זה כמופסד לגמרי כיון דאין זה מה שרצה לקנות, א"כ מה זה שהוכיחו דאיכא דניחא לי' בחלא, דאדרבה התם גופא הגמ' באה לומר בזה דלכן הוי מקח טעות אפילו כשקנה חומץ ונמצא יין וכ"ש כשקנה יין ונמצא חומץ, וא"כ הרי זה מחזק יותר הקושיא דהוי כיש לו הפסד לגמרי כיון דמה דרצה לקנות אין כלל.
ואולי יש לומר דמה דאמרינן דאי הופסד לגמרי אין מי שפרע אינו תלוי אם לגבי הקונה זה הפסד אלא אם החפץ מופסד לגמרי, ובקושיתם סברו דכיון דכ"א רוצה יותר יין מחומץ, אז מלבד דחומץ שוה פחות מיין גם מופסד היין לגמרי כשזה נעשה חומץ, וע"ז תירצו דכיון דאיכא דניחא לי' בחלא טפי מחמרא אז אין לומר דהחפץ מצד עצמו נקרא מופסד לגמרי, ומה דהאיש הזה רוצה יין זה אינו גורם להיות לו דין כמופסד לגמרי.
בא"ד. וא"ת אכתי כי לא אתני נמי יכול לחזור בו אי תקפה דמקח טעות וכו' ואפילו מאן דפליג התם ואמר מזלא דגברא גרים מ"מ כי אתני מאי פריך הכא קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא והא מקח טעות הוא. היינו דבאם נעשה מקח טעות לא שייך שיגרום איסור מחמת רחוק להפסד, ונהי דכאן זה נגרם ע"י התנאי אבל לא שצריך כעת להחזיר המקח מחמת התנאי, דכעת מחזיר המקח משום דלא הי' כלל מקח דהי' מק"ט, ולכן הסיקו דמיירי לענין תקיפה כזו שאינה חומץ דאז לא הוי מקח טעות רק ע"י התנאי.
ולכאורה יש לעיין קצת דהנה התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב הקשו דלפי"מ דאמרינן דבכתב תוספת כתובה דעתו ע"מ לכונסה ולכן אם מת הוי טעות ולא מגיע לה תוספת, א"כ בכל מוכר בהמה אם תיעשה טריפה אחרי הרבה זמן נימא דאדעתא דהכי לא קנאה, ותירצו דהמוכר ודאי לא הי' מסכים. מבואר בדבריהם דאם הי' הסכמה אז יש לומר דהוי מקח טעות אפי' אם תיטרף אחרי הרבה זמן, א"כ בהתנה על קלקול שאם תתקלקל יחזירנו והמוכר מסכים אז צריך לקבל זה בחזרה לא מדין תנאי אלא דהוי מקח טעות, ושוב חוזר הקושיא למה זה רחוק מהפסד בשביל מקח טעות.
אלא דלא דמי דבהא דמזלו גרים הא אם רק עשה באופן שנדע דלא מזלו גרים הוי מקח טעות, דהרי מזה דהי' כבר חימוץ בתוכו ושום אדם אינו מסכים לקנות חומץ במקום יין לכן לא הוי רחוק להפסד משום זה, אבל בתקיפה הא כל אדם שלוקח מסכים לסבול הפסד דקלקול משום דהמוכרים אינם מסכימים לקבל הפסד זה דזה מתחדש אח"כ, וזה גופא דכאן המוכר מסכים מה שכל אדם אינו מסכים עושה זה רחוק להפסד.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |