אילת השחר/בבא מציעא/נח/א

אילת השחר בבא מציעא נח א

דף נ"ח ע"א

אלו ואלו שקלים הם. וברש"י כיון דקדוש קדוש. וכן בנדרים דף ל"ג אמרינן דשוקל שקלו ומבואר [עי' בתוס' כאן ד"ה נשבעין וכן בכתובות דף ק"ח] דשוקל רק היכא דעפ"י דין המודר פטור לשקול. ויש לעיין הא א"א שיתנו יותר מחצי שקל וכאן נמצא דלבני העיר יש חלק בקרבנות יותר מחצי שקל, וא"כ נהי דקדוש אבל הא אין להם דין לקניית קרבנות.

ובמנחות (דף כ"א ע"ב) אמרינן כל כהן ששוקל אינו חוטא, והיינו דס"ל לבן בוכרי דכהן פטור ליתן מחצית השקל אלא דמ"מ אם הוא נותן מחצית השקל אינו חוטא, ופריך הא קמעייל חולין לעזרה פי' משום חלק הכהנים דאינו מחויב, ומתרץ דמוסרם לציבור, א"כ כאן הא לא מסרם לציבור דהא נתן אותם בתורת חיובו, וכן בשוקל שקלו של המודר הנאה דמיירי כשהמודר פטור מליתן מחצית השקל והוא שוקל עבורו לא עבור הציבור, ולמה לא יקשה כקושית הגמ' שם והא קמעייל חולין לעזרה. (מהדו"ק)

ונשבעין ליטול שכרן. צ"ע דלא מצינו חיוב ע"ז מה"ת וגם מדרבנן אם יש כזה חיוב שבועה הוא מהנשבעין ונוטלין ולא נזכר זה בין הנשבעין ונוטלין, ועי' בחידושי הגר"ש הכהן בסי' כ"ה בהג"ה דכתב ששכרו כדין שומר שכר ואז רק אם השלים חוקי השומרים התחייב לשלם לו, ומחוקי השומרים הוא גם לישבע משו"ה כ"ז שלא נשבע אינו משלם, וצ"ל דקיבל לשלם אם כפי דיניו בלי פטור דהקדש יהי' פטור אז ישלם לו. וצ"ע דהא זה לכל היותר כאילו אמר להפועל אף אם לא יבורר שבאמת עבדת אבל תשבע שעבדת אשלם לך, וכי יועיל אז ההתחייבות בלי קנין, דהא אם באמת לא עבד אינו חייב לו כלום ומאי מהני התחייבותו לזה וצ"ע.

והנה רש"י כתב דנשבע שאינו ברשותו, והיינו דלישבע ולומר שנפטר ע"י שמירתו אינו יכול דהא ס"ד עכשיו דמיירי בגניבה ואבידה דבזה לא קיים שמירתו, וכמו דפריך נהי דפטור כאן מחמת דלהקדש שומר שכר פטור הא מיהת דלא שמר כמו שצריך, ולכן ע"כ דבס"ד השבועה שנשבע היא רק שאינו ברשותו, ולפי"ז יהי' ראי' עכ"פ דשבועה העיקרית היא שאינה ברשותו, דהא לא שייך להשבע שנאנסה דהא מודה או שבאו עדים שנגנבה או שנאבדה דבר שלגבי שומר שכר לא סגי בשמירתו ומ"מ נשבע שאינו ברשותו, א"כ א' משניהם או שזה השבועה העיקרית מן התורה או דחייב שבועה מדר' הונא בכה"ג.

שם. ונשבעין ליטול שכרן. במרדכי אות שנ"ג הביא דמי ששלחוהו להביא אגרת ובאמצע הדרך ראה תגר היינו מלחמת אנשים באופן שלא הי' יכול לקיים שליחותו פטור המשלח לשלם עבור טירחתו קצת הדרך, דהא אין לו להמשלח שום תועלת והנאה. ובגליון הש"ס כאן ציין למש"כ בהגהת מרדכי סי' ת"ס להקשות מסוגיין דאע"ג דנגנב ולא באו ליד הקדש מ"מ כיון שעשו שמירתן כדין הם מקבלין שכרן.

ואפשר דהנה באגרת כשיודע שלא יגיע למי ששלחו לו אי"צ כלל האיגרת, נמצא דהשמירה היא רק כדי שיגיע, משא"כ כאן הא צריך לשמור תמיד את הכסף אלא דהם עצמם היו שומרים, וכן אחרי ששלחו הכסף צריך לשמור גם אם הי' נודע שלא יגיע להקדש, דאז הם רוצים שישמרו כדי שיגיע להם הכסף בחזרה, לכן הם בכל אופן עשו אז שמירה שאז בשעתו נהנה מהם לכן מקבלין שכרן, משא"כ אגרת אי"צ כלל שמירה רק כדי שיגיע לזה שנשתלח לו, ואם לא יגיע אין הדבר צריך שמירה כלל, לכן הואיל ולא נהנה פטור לשלם.

רש"י ד"ה אגרייהו מיהא לפסיד. לכאורה משמע מכאן דכל שומר שכר סתמא כונתו לשמור מגניבה ואבידה, [ועי' תוס' בכתובות דף נ"ו דיש בזה שיטות], דאל"כ מאי קשה דנהי דקיבל לשמור בשכר מ"מ הא לא קיבל בפירוש אחריות דגניבה ואבידה אלא דהתורה חייבה לשמור מגניבה ואבידה לשומר שכר, ובשלמא בשומר שלא פטרתו תורה וחייב בגניבה ואבידה, לא יקבל שכרו כשלא שמרו מגניבה ואבידה משום דמסתמא דעתו לשמור כדין תורה, וכיון דחייבתו תורה לשמור מגניבה ואבידה ולא שמר הרי לא עשה פעולתו שקיבל, אבל כאן הא הוא פטור מדין תורה וא"כ מנלן דרוצה לשמור מגניבה ואבידה, וע"כ דכל שומר שמקבל שכר דעתו לשמור מגניבה ואבידה לא מחמת דחייבתו תורה, אלא דיש לדחות דכונתו לשמור כדין שומר שכר, ונהי דפטור דאין מכוין לחייב עצמו בתשלומין אם יפשע, מ"מ כונתו לשמור כדין חיוב שמירה דשומר שכר, ומ"מ הא מיהת יש להוכיח דעצם מעשה השמירה כונתו להתחייב לשמור מגניבה, אלא דאין הכרח דרוצה להתחייב בתשלומין אם יגנב או יאבד. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה בליסטים מזויין. ולשמירה זו לא קבלו עליהם. ולכאורה מה שייך קבלת שמירה ע"ז דהא א"א לשמור מאונסין, ועי' בנתיה"מ סי' רצ"א סק"ל דביאר דשייך לשמור דיקיף חומת ברזל, אלא דמ"מ אונס גמור מקרי וע"ז לא קיבלו לשמור ולכן אינם מפסידים שכרם כשנאנסו ע"י ליסטים מזויין. (מהדו"ק)

השוכר את הפועל וכו' הי' שכיר שבת שכיר חודש וכו' נותנין לו שכר שבת. לכאורה לפי"מ דפסקינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הא גם כששכר אותו לחודש מ"מ חיוב התשלומין הוא כל משהו בפנ"ע, ולא עוד אלא דמשמע דאפי' אם יתנה שלא יתחייב מתחילה ועד סוף אלא לבסוף לא יהני התנאתו ויתחייב מתחילה ועד סוף, דבקידושין דף ס"ג בהתנה ע"מ שאדבר עליך לשלטון ובכולי דוכתי לא נזכר אופן שתתקדש למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ומשמע דלא מהני בזה תנאי, שכך הוא הדין דעל כל קצת שעשה יש דבר המחייבו כבר, ולא שייך לומר דמוחל לו על החיוב כעת ויהי' חיוב לבסוף, דאם מוחל לו אין חייב, ויכול רק להתנות שיפרע ממנו לבסוף, ולזה אי"צ להתנות דהא לכו"ע שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כמש"כ התוס' לקמן דף ס"ה ע"א, אבל לעשות תנאי שיהי' דין אחר בעיקר החיוב אינו יכול. ונמצא דעל שבת מתחייב תיכף בשבת ולא ביחד על כל החודש ולמה זה מותר משום שכר שבת בהבלעה, אמנם מוכרחין לומר דלענין האיסור דשכר שבת אינו תלוי בדין זמן חלות החיוב, אלא אם הי' הדיבור שלהם על חול ושבת יחד אף שהחיוב חל אחרי כל קצת מלאכה שעשה מ"מ מקרי בהבלעה ומותר.

בשקנו מידו. לכאורה אם קנו מידו בפירוש להתחייב בגניבה ואבידה א"כ אף אם הוא שכיר יום אבל הא מחייב עצמו בקנין ומה מהני דאינו מקבל שכר שבת דהא חייב עצמו בקנין מפורש, וצ"ל דקיבל כפי הדין בהדיוט, והואיל ולפי הדין גם בהדיוט אינו חייב על מה שישמור מגניבה ואבידה בשבת כיון שאינו מקבל שכר שבת לכן גם כעת פטור.

ויש לעיין אם מה דאינו מקבל שכר שבת עושה דין דאין השוכרו חייב בתשלומין, דאפשר דרק איסור יש עליו ליהנות מהשכר וממילא א"א לחייב להשוכר ליתן כיון דמכשיל בזה את השכיר אבל אין עליו פטור ממוני, או דזה עושה דין פטור על השוכרו, ואם תובע שכר הוי כגזל דלא מגיע לו שכר עבור שמירתו בשבת, או דאפשר דלא נפקע חיוב על השוכרו מלשלם אלא דמחמת איסורא דרמי על השכיר ממילא אסור להכשילו אבל מצד דיני הממון חייב, ונפקא מינה דהנה בשו"ע או"ח סי' ש"ו סעיף ה' איכא פלוגתא אי מותר ליקח שכר לחזן או לבעל תוקע משום דהוי שכר שבת, ויש מתירין כיון דהוי דבר מצוה, ובמ"ב ס"ק כ"ד הביא בשם האחרונים דנהגו להקל, ולהנ"ל איכא נפקותא גדולה לדינא אם יכולים לומר השוכרים אייתי ראי' דאנו חייבים לך, דלהצד דשכר שבת אין חיוב לשלם הם פטורים מה"ט, אבל אם רק איסורא הוא דרמי על החזן ליקח אז כיון דרוצה לנהוג כהמקילין אין להם לעכב כיון דמצד הממון מגיע לו כמו ששכרוהו, ובספר מנחת שבת סי' צ' סקי"ח הביא בשם ס' תל"ד אי מותר לשלם שכר שבת. (מהדו"ק)

שם. בשקנו מידו. בקצוה"ח סי' ש"א סק"ב הקשה בהקדש למה צריך קנין הא אמירה לגבוה סגי כיון שאומר שאם יופסד מחייב עצמו לשלם למה לא יתחייב בלי קנין, ובשלמא סתם קבלת שמירה הא אין כאן התחייבות אלא כדיני התורה בשומר וכיון שהתורה פטרה שומר בהקדש ממילא הוא פטור, משא"כ אם אמר בפירוש שמתחייב למה לא יתחייב באמירה לבד, ורוצה לפרש דמיירי דהזרעים עוד לא הקדישו אלא דהקדש שוכר אנשים לשמור, אלא דלפי"ז נצטרך לומר דהחיוב יהי' לבעל הזרעים אם ייגנב ובלי המיעוט דשמירה בקרקעות הי' משלם לבעל הזרעים אע"ג דהקדש שכרוהו לשמור, או דבאמת מיירי דבעל הזרעים שכר אותו שישמור הזרעים והי' מחויב אליו.

ועי' בשטמ"ק דיש מפרשים דמיירי בהדיוט אבל בשם רש"י דקדק דכולהו בהקדש, וכן הובא בשם הרא"ש דמיירי דהקדיש אלא שכתב דלכן צריך קנו מידו דבהקדש אין לו הנאה דבין כך צריך הקדש למסור למי שישמור, משא"כ בדבר של הבעלים דשומר הבעלים בעצמו ורק כשיש לו איש נאמן מוסר לו ולכן יש לו הנאה, ולדבריהם יקשה קושית הקצוה"ח. ובנתיה"מ שם סק"ד כתב דהתחייב עצמו להיות בדיני שומרים וכיון דאין בהקדש שומר לא מהני מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וצ"ע למה מהני קנין להיות בדיני שומרים דהתורה הא מיעטה ויכול רק לעשות סתם התחייבות, א"כ גם מחמת אמירה לגבוה יעשה התחייבות לשלם אם לא ישמור. [ובחכמת שלמה שם להגרש"ק וכן באור שמח פ"ב מה' שכירות תירצו דמטעם הקדש יכול לשאול לחכם, וכאן משמע דחייב מדינא ולא יועיל שאלה לכן מוקי בקנו מידו]. (מהדו"ק)

שם. בשקנו מידו. עי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ח על מש"כ הב"י דרק בשומר שכר מהני להתחייב בתשלומין אבל בשו"ח שקנו מידו להשתעבד לישבע ע"י קנין לא מהני, ובד"מ תמה דמה חילוק יש בין שו"ש לשו"ח בדין זה דהא אף השומר חנם יכול להקנות ולהתנות שישבע או ישלם, והש"ך כתב דלא ירד הד"מ לסברת הב"י, דודאי אם התנה השו"ח שיתחייב לשלם חל הקנין על התשלומין אבל על השבועה במה יחול אין זה אלא קנין דברים. ובקצוה"ח הביא דברי אחיו בעל תרומת הכרי, ובתרומת הכרי סוף סי' ס"ו זה מבואר יותר, דאם התנה שישבע או ישלם שפיר אינו נפטר בלי שישבע, אבל אם התנה וקנו מידו סתם שיתחייב כשומר או שאומר אם אפשע אשלם ואם לא אפשע אשבע אז הוי כשתי תנאים שונים והתנאי שישבע הוי קנין דברים, ולדבריו אין מחלוקת בין הד"מ והב"י עי"ש.

ואפשר לומר בדרך אחרת קצת דהנה אם הי' מחייב עצמו שאפילו אם לא פשע כל שלא יתגלה שלא פשע הוא חייב אליבא דאמת לשלם, אין זה קנין דברים רק חיוב ממש. אבל כשמתנה לישבע הרי דעתו שבאמת כשלא פשע אינו חייב אלא דאז יהי' מוכרח לשלם אע"פ שלאמיתו של דבר הוא אינו מחייב עצמו אז ליתן מה שאינו מגיע, וזה אינו התחייבות ממון באמת רק התחייבות שבועה וזה קנין דברים לדעת הב"י, אבל באם התחייב עצמו דבאם לא ישבע מאיזה טעם שיהי' יהי' באמת חייב דאז יש בזה התחייבות ממון ממש ודאי מהני הקנין, ובזה יש מקום לומר דג"ז שמחייב עצמו ליתן על הצד שבאמת לא פשע אע"פ שאינו מוחל זה דג"ז הוי חיוב ממון. וקצת כעין דוגמא לזה מצינו בכתובות דף י"א בגיורת שנתגיירה בקטנותה דאמרינן וכי יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה וכן כתובה, וברמב"ם פסק בפ"י מהל' מלכים הל' ג' דמוציאין מידו ולא נותנין לה עד שתגדל, ועיי"ש שהערנו דלא מצינו כזה דין בשאר דוכתי, עכ"פ מצינו דין חיוב ממון כזה להרמב"ם ובודאי יצטרך לזה הוכחות כמו בכל דיני ממון, וא"כ אפשר לומר לדעת הד"מ דגם עצם נתינת המעות שמסכים שיוציאו ממנו אע"ג דלמעשה לא יהי' מחויב אם כלפי שמיא גליא שלא פשע, מ"מ יש לזה ענין הוצאת ממון וגם ע"ז שייך התחייבות לפי הד"מ.

תוד"ה אמר ר' יוחנן. צריך טעם בכל הנך דוכתי כגון במתנה ש"ח להיות כשואל וכן כאן למה צריך קנין ולא סגי בזה שמשך ע"מ להתחייב, אמנם נראה דהנה הגרעק"א לעיל בדף מ"ח תמה על הני דסוברים דשומר נתחייב בחיובי שומרין משעת משיכה, דהא מה דקונה במשיכה להתחייב היינו דע"י דהוא קונה בהחפץ זה מחייבו תמורתו חיובים, והשומר שאינו קונה כלום בהחפץ ע"י משיכה למה יתחייב. הנה לשיטתם דמתחייב ע"י המשיכה צריך לומר דאין המשיכה עושה הקנין, אלא דזה אופן קבלת הדבר דאז מתחיל דין שומר שהוא חייב מדין תורה, דכשמקבל לשמור חייבתו תורה, והקבלה מתחילה עם קבלת החפץ לרשותו, אבל אם רוצה להתחייב יותר מדין התורה הא צריך ממש קנין, וכיון שבמשיכה אינו זוכה כלום בהחפץ לא שייך שיתחייב עי"ז וכסברת הגרעק"א [ועי' מש"כ לקמן דף ע"ג ע"ב]. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשי' בלי קנין. יש לעיין לשיטתם לעיל דף נ"ז ע"ב בד"ה שומר חנם דפטור גם מפשיעה א"כ אין שייך בכלל שבועה, ונהי דבמשנה כתוב אין נשבעין משום דאגב גררא דמשנה דשבועות נקטה כמש"כ התוס' שם אבל אין שייך כלל שבועה, והי' להם לומר כיון דפטור אף מפשיעה לא משעבד עצמו בלי קנין. ומשמע דרוצים לומר דאף אם נסבור דלא כחידושם אלא דחייב בפשיעה, מ"מ כיון שפטור משבועה אינו משעבד עצמו, אלא דאם נימא כן צריך טעם דהא אם חייב בפשיעה הרי יש קצת דין שומר, ולמה זה תלוי אם הוא חייב בשבועה או פטור שמשום כך לא יועיל בההיא הנאה להשתעבד בלי קנין.

ואפשר לומר דכונתם דכשחייב שבועה הרי דיש לו שייכות גם בחיוב אונסין, דהא אם לא יוכיח בשבועה שנאנס ולא יהא עדים שנאנס חייב לשלם, הרי דגם באונסין יתכן שיתחייב לכן גם בחיוב דאונסין הוא קצת דשייך ומהני להתחייב בההיא הנאה גרידא, משא"כ אם פטור בלי שבועה אין שום זיקת חיוב על אונסין ולחדש חיוב חדש לגמרי צריך קנין.

ובעיקר סברתם צ"ע דממ"נ אם הנאה יכולה לחייב מה נפק"מ בין לחייב הרבה או קצת, ואפשר דאינו תלוי מחמת דלחייב הרבה צריך הנאה יותר גדולה, אלא דכדי להתחייב חיוב חדש צריך שיהי' ניכר דמשעבד עצמו, ולכן באם עושה מעשה קנין ניכר שרוצה להתחייב ולשעבד, משא"כ באם אינו עושה פעולה מיוחדת אלא סתם קבלת שמירה, דאז נהי דיש לו הנאה אבל אין לנו ראי' דמשעבד נפשי' בעד זה, אבל אם יש לו דין שומר ורוצה להתחייב יותר א"צ לעשות פעולה מיוחדת וסגי בהנאה להתחייב, ועי' בתוס' בכתובות דף נ"ו לחד תירוץ שם כל שומר שכר רוצה להשתעבד לשלם על גניבה ולכן חייבתו תורה, וא"כ גם בקרקעות ואינך הא כשאומר בפירוש הא ודאי דעתו להשתעבד, ונהי דלא חייבתו תורה בכל הנך אבל כשאומר בפירוש והנאה יש לו למה לא יתחייב בההיא הנאה. (מהדו"ק)

בא"ד. עי' בש"ך (סי' ש"א סק"ז) דכתב דרק שומר יכול להתחייב כשומר שכר או כשואל משום דהוי כאומר התקבלתי, אבל בהקדש וכל אלו דפטורין כל השומרים מה יועיל התקבלתי. וצ"ע אם א' רוצה להתחייב כסף ויאמר הריני כאילו התקבלתי תמורת זה חפץ וכי זה יועיל, ולמה כאן יועיל אע"פ שלא קיבל שכר או אפשרות להשתמש.

תוד"ה לשמור. וי"ל וכו' רק שהי' מודיען ומעצמן היו נמנעין מליקח. וצ"ל דמ"מ יצוייר חיוב לשמור מגניבה ואבידה אע"ג דשמירה כזאת אינה שמירה ממש, דהא אם א' עומד ומניח לקחת את הדבר ורק מודיע שהוא תופס את זה בשביל שיהי' להקדש להקריב עומר אינה שמירה אמיתית, וכל מה ששייך לחייבו אם יפשע ולא יודיע וע"ז הא גם שומר חנם חייב, ואין נפק"מ אם מקבל שכר שבת או לא דבין כך יהי' חייב על פשיעה, ועל גניבה בין כך פטור. אלא דיתכן שיהי' אנוס באונס כעין גניבה מלהודיע. ומ"מ נראה דלא שייך לחייבו, דהא משמע דהזרעים אינם של הקדש ממש אלא דשומרם בשביל הקדש, ואפי' אם זה דהקדש מ"מ כיון דהתוס' ס"ל דיש עליהם איסור משומר הרי דהם הפקר, וכיון דהוי הפקר ומותר לקחת אלא דפורשין בשביל שזה עומד להביא מזה העומר, א"כ מאן יימר לן דאם הי' מודיע היו פורשים ובכה"ג ודאי א"א להוציא ממון מהשומר, וכן בשומר את התינוקות לא שייך שיהי' חייב לשלם בעד שהתינוקות נטמאו, וע"כ הא דחייב באחריות לשלם אינו אלא אם הפרה ניזוקה לגמרי דבעד שנפסלה הוי היזק שאינו ניכר ופטור השומר ע"ז כמבואר בתוס' בב"ק (דף מ"ה א'), ועי' קהלות יעקב (סי' ל"ג אות ה') [ושוב הראוני בתוס' בר"ה (דף ט' א') דשומר כאן מחיות שלא יאכלו וזה מותר כמבואר חזו"א שביעית סי' י"ד]. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א