אילת השחר/בבא מציעא/נז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png נז TriangleArrow-Left.png ב

דף נ"ז ע"ב

רבית דהקדש היכי דמי. וכתב בשטמ"ק בשם הריצב"ש דאין לומר כגון שהדיוט הלוה להגזבר, דבהא אין לומר אין רבית להקדש דהא לא אפשר שהקדש יפרע יותר ממה שלוה דעל מה יתחלל ההקדש, משמע דמה דהקדש ישלם עבור מה שלוה לא קשה דאיך יצא ההקדש לחולין, והיינו דבעצם אם הקדש חייב אפשר לגבות, ועדיפא מזה מצינו דבע"ח של הלוה גובה ממה שהלוה הקדיש מעיקר הדין, אלא דצריך ליתן דינר ולפדות ההקדש מדרבנן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון, א"כ כ"ש דאם הקדש גופא לוה בודאי חייבין לשלם ואין בזה מעילה אלא על הרבית, ע"ז הוא דקאמר דאין על מה שיתחלל. אמנם ג"ז צ"ע דהא בלי שאסרה תורה הי' הלוה חייב הרבית שהתנה לשלם, ולכן באמת אם הלוה או לוה מגוי חייב לשלם הרבית, וא"כ בהקדש דאין איסור רבית הרי מה שהתנה הגזבר של הקדש לשלם הוא חייב לשלם, ומה שחייב גובה המלוה כדין כמו שיכול לגבות הקרן, וע"כ זה רק למאן דס"ל דהקדש מתחלל על המלאכה בפ"ד דשקלים, ובפרט לפימש"כ מרן הגר"ח בחידושי רבנו חיים הלוי הל' מעילה דאם יש להפועל זכות לאכול לא שייך מעילה, דהא יסוד מעילה הוא מדין גזל וכשהתנו לתת ומצד דיני ממון מגיע להפועל לאכול אין זה גזל, וה"נ כאן למה לא יוכלו לגבות רבית.

ואפשר לומר דכונתו דאין להקדש להתחייב על יותר ממה שמקבל, וכיון דהקדש מקבל מאה לא יתחייב הקדש יותר מזה, דכנגד מה שהקדש מקבל יתחלל ההקדש כיון דהקדש קיבל עכשיו כנגד זה, אבל אין מה שיתחלל סיבה שלכן יחול חיוב וצע"ק.

אמנם הסתפקו האחרונים מאיזה טעם הי' חייב הלוה לשלם רבית כשהתנה לשלם רבית אם התורה לא היתה אוסרת, ויש שכתבו דזה כעין שכירות, ולסברא זאת הוי כעין מלאכה ואם הקדש מתחלל על מלאכה הי' שייך להתחייב ג"כ רבית כיון שמקבל הקדש שכירות המעות, וצ"ע בכ"ז.


כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע. והק' בתוס' הרא"ש דהא זה רק רבית דרבנן ואנן רבית דאורייתא קאמרינן, ותירץ דהגמ' נקט דבר ההווה אבל איצטריך קרא כגון שהתנדב ליתן מאה סלעין להקדש ותבען ממנו הגזבר ולא הי' בידו מעות והרויח לו הגזבר זמן כדי שיהיו מאה ועשרים. והנה ע"כ צ"ל דהי' באופן דכבר הגיע זמן מחמת נדרו, דלפני זה הא ודאי א"א לתובעו וא"כ מה יועיל מה שהגזבר יאריך דמ"מ הא מחויב לקיים נדרו. ואולי יש לומר דהנה בדבריו מבואר דלהלוה אין מה לשלם כשהגיע זמן הפרעון, הרי דאעפ"כ כדי להאריך זמן הפרעון יכול לחייבו ברבית, ולפי"ז אפשר דמצד דין נדר הוא פטור דהוא אנוס אלא דאעפ"כ הגזבר מתנה עמו רבית על הארכת הזמן, וצ"ע.


שם. כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע. בתוס' הרא"ש ובר"ן והובאו בשטמ"ק כתבו דיצוייר גם רבית דאורייתא וע"ז קאי הפסוק למעט דמותר בהקדש [משמע דדרשינן זה מקרא] כגון שהתחייב ק' סלעין להקדש ורצה הגזבר לגבות ממנו ונותן לו כסף להאריך זמן הגוביינא, היינו דכה"ג הי' ר"ק ובהקדש שרי. והנה כאן ג"כ צריך לבאר מחמת דיש להקדש כסף בלי דיני קדושה, דהחוב שהוא חייב להקדש זה הכסף שיש להם, אלא דלא שייך קדושה על החוב דהוא דבר שאין בו ממש, וכשמאריך לו הגזבר הרי נותן לו כסף הקדש ע"מ שישלם עבור זה רבית, וזה מותר בהקדש דוקא.

והנה לכאורה לפי"ז אם אמר ליתן להקדש ק' סלעין ולא תבעו הגזבר ומשלם אח"ז למה אינו חייב לשלם כמה ששוה ליקח ק' סלעין להשתמש זמן כזה דהא יש להקדש כסף אצלו להשתמש ולקח בזה מה שהי' אפשר לדרוש ממנו עבור זה כסף דמאן מחיל לו, ועיין בהגהת אשר"י לקמן דף ס"ה דמלמד שלא שילמו לו בזמנו ותובע עבור שהי' יכול להרויח בהכסף פטור דהוי רבית, משמע דלולא זאת יכול לתבוע, ולא אישתמיט בשום דוכתא דאם א' נדב ליתן ולא נתן מיד עד אחר זמן שיצטרך להוסיף כמה שזה הי' שוה להאריך הזמן אם הי' בא הגזבר לגבות ממנו תיכף כשנדר, ובשלמא בהדיוט אינו חייב לשלם אם לא שילם בזמן שהי' חייב לשלם אף אם לא הי' אסור מחמת רבית דכיון דלא בא ותובעו הוי כמוחל לו על הזמן הזה, אבל בהקדש מי יוכל למחול, ובהדיוט אפילו תבעו והשתמט ממנו ולא שילם לו אז מ"מ פטור, כיון דהי' אסור לו לקחת שכר עבור הארכת זמן דהוי רבית, וכמו שמשמע בהגהת אשר"י הנ"ל.

ויש לומר דרק היכא דפסק עמו ונתחייב לשלם עבור הארכת זמן הוא דחייב, משא"כ כשלא נתחייב הוי כזה נהנה וזה לא חסר, כיון דלא קיימא לאגרא. אלא דיש לעיין לפי"מ דמבואר בב"ק דף כ"א ע"א שאני הקדש דשלא מדעת הוי כהדיוט מדעת, דבהקדש חייב זה נהנה וזה לא חסר, ולפי' התוס' שם הטעם דדעת שכינה שלא יהנה בלא מעילה. ואפשר לתרץ דדוקא בממון ששייך בו מעילה, אבל בממון שאין בו מעילה הדר דיני' כבהדיוט דזה נהנה וזה לא חסר פטור. אלא דיש עדיין לעיין בנדב ליתן ותבעוהו ולא רצה לשלם תיכף דיתחייב מדין זה נהנה וזה לא חסר דחייב לשלם אם מיחה בו לשיטת הטור והשו"ע סי' שס"ג, כן צ"ע לאלה האמוראים דסברי בב"ק דזה נהנה וזה לא חסר חייב.

והנה מהרא"ש והר"ן הנ"ל דכתבו דמשכחת גם ברבית דאורייתא דהתחייב להקדש מנה והגזבר האריך זמן הפרעון בעד רבית, יש ללמוד דמה שהתחייב לגבוה הוי חוב לפני שלוש רגלים, דאחר ג' רגלים לא מסתבר דשייך שהגזבר יאריך לו דהא עובר בבל תאחר [וכ"ה בתוס' ר"ה דף ו' ד"ה יקריב, דאחר ג' רגלים אין ממתינין]. והנה בנדרים דף ד' מפורסם בשם הגר"נ טרופ זצ"ל לחקור אם החיוב דנדר מתחיל תיכף אלא שאינו עובר עד ג' רגלים או דהחיוב הוא מג' רגלים, ורוצה לתלות בזה מחלוקת הרא"ש והר"ן, ולכאורה מכאן חזינן דהנדר מתחיל תיכף דלכן שייך כבר להאריך, והחיוב ממון הא הוא בודאי אחרי שחל חיובו מדין נדר, דאילו אם לגבי דין נדר עדיין לא חל חיוב איך יהי' שייך חיוב ממון שיהי' תלוי הארכת הזמן בהגזבר. ובקהלות יעקב נדרים סי' ד' הוכיח מהתוס' בר"ה דף ו' דס"ל דאין החוב כלל לפני ג' רגלים, ממה שהקשו התוס' למה ממשכנין לפני ג' רגלים, וביאר מה שתירצו בתוס' שם דמיירי שמתעצל היינו שיש חשש שישתמט ולא יוכלו לגבות אח"כ כלל, וצ"ע אם זה במשמעות דבריהם.

והי' אפשר לומר דהנה להקדש הא אין צורך בקרבן של זה שנדר שנוכל לומר שזה מדין גוביינא להקדש, והא דממשכנין ע"כ הוא מדין כעין כופין על המצוות, ולזה כל זמן שלא עובר ומצד המצוה יש עוד זמן שפיר הקשו למה נכוף אותו להביא, ותירצו דמתעצל להביא כופין אותו שפיר, אבל אין זה כמו לבדק הבית דגזבר כופהו משום החוב להקדש מדין גוביינא, וע"ז לא הי' קשה להתוס' למה יכופו לפני ג' רגלים דודאי יש כבר זכות גוביינא לפני ג' רגלים. ולפי"ז אפשר דספיקו של הגר"נ זצ"ל ישאר בנדרי קרבנות דאולי כל החיוב אחרי ג' רגלים דוקא.

אלא דצ"ע דהא בקידושין דף י"ג מבואר דגם בקרבנות יש חיוב על הנכסים מדין שיעבודא דאורייתא, ובודאי מיירי אפי' אם מת לפני ג' רגלים, אלא דיש לומר דנהי דרמי עליה שיעבודא להקדש מ"מ אין בזה צורך להקדש שבשביל זה הגזבר יכוף אותו, והא דממשכנין הוא רק מדין כופין על המצות [ובהא דב"ק דף מ' דמבעיא לי' להגמ' בכופר אי ממשכנין, וכתב הרשב"א שם דב"ד ודאי ימשכנו אותו אם אינו רוצה לשלם כשאר נזקין דעלמא, והיינו דאע"ג דכופרא כפרה, מ"מ להקדש זה נוגע לגבות ממון לכן שייך גם לגבות מלמד דין כופין על המצות].


שם. כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש. והיינו דבהדיוט כה"ג אסור מדרבנן לתת ארבע סאין דהוי כרבית, אבל בהקדש מותר. ולכאורה הא כיון דזה רבית רק מדרבנן, ומה"ת צריך לתת לו ארבע סאין, איך הי' שייך לאוסרו לתת מדרבנן הסאה הרביעי, הא מה"ת הוא מחויב להקדש לתת הסאה הרביעי, וע"כ דכמו דבהדיוט כה"ג הפקר ב"ד הפקר, ה"נ הפקר ב"ד הפקר והי' אסור לתת להקדש. ולכאורה הא מלבד דכשהסכים לתת להקדש כבר מחויב ממון, הא חייב נמי מדין נדר לתת להקדש ואיך אם הי' נוהג רבית בהקדש הי' נפטר מנדרו, וע"כ דכשעושה מקח עם הקדש באופן שזה מעשה קנין להקדש אז זוכה הקדש מדין חיוב, ואז כבר אין דינו מחמת נדר וכבר זכה הקדש חיוב הסאה הרביעי וכבא ליד גזבר דמי ושייך הפקר ב"ד הפקר לפוטרו מחיוב ממון שחייב להקדש.


הכא באבני בנין המסורות לגזבר כדשמואל דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין. וביאר רש"י דלוקחין בהקפה והרי הם חול עד שיבנו בחומה ואז מחללין, וכן אם התנדב אבנים נותנן לבנאי ואינו קורא עליהן שם הקדש עד שיתננו בבנין, וכבר תמהו דא"כ זה עדיין של ההדיוט נמצא דהמלוה הא הו"ל כמלוה ע"מ שיתנו רבית להקדש דזה אסור. ובשערי יושר שער ו' סי' ט"ז ובקובץ שעורים חלק ב' סי' כ' כתבו דשייך לתת להקדש בלי שיהי' ע"ז דין קדושה, והוכיח מהריטב"א לקמן דף פ"ז דכתב על מה שצריך קרא למעט שלא יאכל הפועל כשעושה אצל הקדש, דקשה למה צריך קרא למעט דאיך אפשר לאכול הא ימעול, ותירץ הריטב"א דצריך קרא היכא דהתנה שלא יחול ההקדש אלא על דמיו וכענין שאמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין. וביארו דשייך להקדיש בלי שיהי' ע"ז דיני קדושה, וצ"ע דמהיכי יליף דיש כזה דבר שזה ממון הקדש בלי דיני קדושה, וגם למה קדשים שמתו יהיו חולין נימא דרק פקע הקדושה אבל נשאר ממון הקדש .

והי' נראה דכשנותן לו רשות להוציא בשביל הקדש אז כל זמן שלא הוציא אין עדיין של הקדש עצם הדבר וכשמוציא אז הריוח להקדש, נמצא דלא הי' מציאות שיהי' ע"ז קדושה ומ"מ זה להקדש, וכה"ג מיירי באבנים המסורות לגזבר לעשות בהם כרצונו בשביל הקדש דהיינו לשים בבנין ולפדותן או להלוותן וכדומה. נמצא דכל זמן שלא הלוה הרי הדבר גופי' לא קדוש דיש רק זכות להוציא, וכשמלוה אותם לצורך הקדש אינו בשליחות ההדיוט אלא דאז הקדש הוי בעלים לענין זה שהי' ההלואה, אבל לא הי' זמן שיחול קדושה עליהם, כי כ"ז שלא הלוה עצם האבנים הם עדיין של הבעלים ובשעה שמלוה אותם כבר אינם של הבעלים, נמצא דההקדש מלוה אבל אין בזה מעילה כי לא הי' קדושה נתפסת כ"ז שהי' אצלו, ולפי"ז מובן מש"כ רש"י בד"ה באבני בנין ואין על הגזבר לשלם אלא שליח בעלמא הוא, דלכאורה אין שייך להקדש, ולדברינו הוא שליח של הנודב האבנים, וה"נ בפועלים ס"ד דיאכלו אע"ג דזה מיוחד ויש כבר להקדש זכות בזה לענין מכירה [ועמש"כ לקמן דף ע"א ע"ב].

ואין להקשות מה דמשכיר שהקדיש דאסור לדור בבית אפי' תוך זמן השכירות משום דמעורב בזה ממון הקדש אע"ג דמושכר להשוכר על הזמן, וכמש"כ התוס' לקמן דף צ"ט בד"ה וחבירו, צריך לומר דזה רק משום דעצם הדבר הוא של הקדש לכן מעל אע"ג דיש לו להדיוט זכות שכירות דסוף סוף נהנה מגוף הדבר דזה שייך להקדש, אבל כאן דגוף הדבר אינו של הקדש אף שמעורב זכות שיש להקדש לא מעל.

ועי' באילת השחר גיטין דף ל"ח ע"ב דמבואר שם דבהקדיש העבד למכור אינו אסור בהנאה, ואם הקדיש גופו ממש ס"ל להמקשן שם דאסור בהנאה כמבואר בדברינו שם, והבאנו את תמיהת הרש"ש דמ"ש מבהמה טמאה דאע"ג דקדושה להמכר מ"מ אסורה בהנאה, וצריך לחלק דבהמה טמאה הקדישה לגמרי אלא דאין להקדש ליהנות ממנה רק ע"י מכירה, משא"כ בהקדיש למכור היינו דלא ניתן להקדש רק זכות למכירה ועצם הדבר אינו קדוש.

והנה לפימש"כ האחרונים הנ"ל דאפשר לתת להקדש שיהי' ממון הקדש בלי דיני קדושה, וה"נ כאן נותנים האבנים בהקפה בלי להקדישם והוו ממון הקדש, צ"ל דאח"כ כשנגמר הבנין מחללין כסף הקדש שיש בו קדושה על האבנים של הקדש שאין בהם קדושה, נמצא דממון הקדש מחלל ממון הקדש ולהקדש אין בזה ריוח ממוני אלא מה שיחול קדושה על הבית.

ולפימשנ"ת דאע"ג דהאבנים הם של הנודב מ"מ יש להקדש זכות למוכרן ולעשות בהם מה שיש צורך, א"ש טפי דעצם האבנים המתחללים הם של הדיוט והקדש מתחלל על אבנים של הנודב.


שם. בונין בחול ואח"כ מקדישין. עי' ברש"י דהיו קונים אבנים בהקפה, וכבר הבאנו לעיל בסמוך מש"כ בשערי יושר ובקובץ שיעורים ח"ב סי' כ' דכאן מיירי בממון הקדש שאין עליה קדושה, ובקוב"ש שם הביא מהריטב"א שהובא בשטמ"ק דף פ"ז במקדיש זה לדמיו, דהיינו כמו חמרא לדמי בגיטין דף ס"ו, והיינו דהאבנים עדיין של המנדב ממש ואינם של הקדש כלל אלא דיש זכות להקדש לחלל או להלוותם דלכך הם נתנדבו שיוכל הגזבר להלוותם או לחלל עליהם דאז יהי' עצם החפץ הקדש, ולפי"ז מש"כ הריטב"א היינו להוכיח דיש מין זכות כזה בהדבר לגבי דמיו, וה"נ כאן נותן להקדש זכות שיוכלו לחלל על האבנים או להלוותם אבל עצם הדבר אינו ממון הקדש כלל, ועל דבר שהוא בלתי ממשי אלא זכות בודאי לא שייך מעילה כיון דאין החפץ קודש רק זכות ממון שיוכלו לחלל על זה.

והנה אם א' מתחייב לתת להקדש מנה בודאי לא שייך שימעול כ"ז שלא נתן המנה אע"פ שיש להקדש תביעה עליו על מנה, דמ"מ אין חפץ שיהי' שייך בו מעילה, וה"נ כאן בין במקבל סלתות ובין באבני בנין מיירי שהמנדב לא הקדיש זה רק נתן זכות להקדש לעשות בהם כגון לתת עבור סולת או לבנות ולחלל עליהם שיהיו ע"י החילול הקדש וגם יש זכות להקדש להלוותם. ולפי"ז יש לעיין במקדיש דקל לפירות דאפשר ג"כ דאין עצם הדקל קדוש ולא יהי' מעילה אם יהנה מהדקל, ועיין בקצוה"ח סי' ר"ט שדן במש"כ האלשיך במעות אם הם כדקל לפירות, ולהנ"ל בין כך אין עצם הדקל שלו אז אפשר דאין נפק"מ. ועי' מש"כ באילת השחר גיטין דף י"ב.


תוד"ה לספק. זהו זילותא דאל"כ אמאי הדר בי' ממאי דאוקי דאוזיף מאה במאה ועשרים. יש לעיין אי האי דהוי זילותא אינו אלא איסור מדרבנן עדיין יקשה למה הדר בי' ממאי דקאמר דאוזיף מאה במאה ועשרים, דהא שפיר יצוייר מה"ת דאין רבית להקדש דהסכים הגזבר שיחלל דהא מה"ת זה מותר. ואפשר דזה מה"ת אסור דהא הוכיחו התוס' לעיל בד"ה ומר סבר מהא דאמרינן בסנהדרין דף י"ד דבעי תשעה וכהן מן התורה הרי דמה"ת צריך שיחולל על שוויו, וא"כ אפשר דאע"ג דכונתו לריוח הקדש מ"מ אסור לחלל בפחות משוויו.

אמנם גם אם אסור לחלל בכה"ג מה"ת אפי' שזה לריוח הקדש, מ"מ הא יכולים לומר דאין איסור רבית באופן שהגזבר טעה שחשב שמותר משום ריוח להקדש לחלל על פרוטה והתנה ליתן בעד שישלם המחלל אח"כ מאה ועשרין, דהא לעיל קאמר אילימא ק' בק"כ והלא מעל גזבר. ופירש"י דהגזבר שגג דטעה דמותר משום שכר הקדש, ולא הוקשה להגמ' אלא משום דכה"ג מעל והו"ל כממון הגזבר, א"כ למה לא נוכל להעמיד באופן דטעה דמותר לחלל על פרוטה לצורך ריוח הקדש דאז הא אין מעילה ושפיר יש כאן הלואה מהקדש על רבית, ולולא דמותר רבית להקדש הי' כאן איסור דאורייתא. אמנם יש להסתפק אם בכה"ג יועיל החילול, דהא משמע דבלי הסכמת הגזבר א"א לחלל על פרוטה דאל"כ אין זה הלואה של הקדש, דאם הי' יכול לחלל בלי הגזבר דהיינו בלי הסכמת הקדש א"כ מה שחילל זכה והוי כסף דידי', ומה שחשב ליתן ק"כ בשביל זה הא אין זה פסיקת רבית, דפסיקת רבית הוא רק אם מקבל הלואה מבעל הממון בפסיקה כזה, וכאן הא השיג הכסף באופן בלתי תלוי בהסכמת הקדש, א"כ מה שחשב או אמר לתת ק"כ אין זה פסיקת רבית, וע"כ דצריך דוקא הסכמת הקדש וכיון דזהו זילותא ואין להגזבר לעשות זה אז אפי' אם טעה לא הי' לענין זה כגזבר, וכאיש אחר דמי לגבי מה שאינו מן הראוי לעשות לצורך הקדש ושוב לא יצוייר שהקדש הלוה ברבית דבכה"ג לא הלוה הקדש, דטעות של הגזבר על מה שלא הי' לעשות לא הוי הלואת הקדש.

ואין להקשות גם לעיל כשטעה הגזבר והלוה ק' בק"כ וחשב דמשום ריוח הקדש מותר למה ימעול, דהא כל הדין מעילה הוא לפי מה שטעה וכיון דטעה והוציא מעל, אבל לגבי שיהי' חילול אם לא הי' לו להסכים עפ"י דין לא מקרי שעשה בתור גזבר ולא חל החילול כלל, ולא יצוייר באוזיף ק' בק"כ שיהי' בזה היתר לקחת רבית להקדש.


בא"ד. זהו זילותא דאל"כ אמאי הדר בי' ממאי דאוקי דאוזיף מאה במאה ועשרים. ומשמע דאי לאו משום זילותא הו"מ לאוקמי כה"ג והי' נקרא דרבית נותן להקדש, אע"ג שלא לקח מהקדש אלא ע"י שחילל ואז הא נהי' כסף שלו. ויש לעיין אם עפ"י דין יהי' מחויב לשלם הרבית שהבטיח, דהא כשלוקחים אחר שחילל על הפרוטה הא אינו לוקח משל הקדש, דהא אחרי שיחלל הכסף לגמרי שלו אלא דנותנים לו ההקדש רשות שיעשה קנין לזכות בעצמו והי' כח ביד הקדש לעכב שלא יעשה לכתחילה, מ"מ משמע דיהי' חייב לשלם את הקרן מעיקר הדין אף למ"ד דמחולל ואינו צריך להוסיף דמים מה"ת, וגם יהי' חייב הרבית דבכה"ג בהדיוט הי' איסור רבית קצוצה.

ולכאורה אם א' יאמר לחבירו אני מוכר לך דבר ששוה מנה בעד פרוטה ע"מ שתתן לי מנה, אז החיוב מנה אינו אלא מחמת דיני תנאי ואין זה תשלום הקרן, וא"כ לא שייך ע"ז רבית ויוכל לומר ע"מ שתתן לי מאתיים זוז ולמה יהא נקרא כאן רבית, דבשלמא אם הגזבר מזכהו נוכל לומר דמתנה עמו עבור מה שמזכה לו הכסף שיתחייב לספק ד' סאין בסלע, אבל כיון דהמספק זוכה בעצמו מן ההקדש וזיכוי הגזבר לא הועיל כלום, ואפי' אם בלי רשות הגזבר לא היו מתירין לו לחלל, מ"מ הא כעת אין הגזבר מזכהו וההתחייבות הא חל רק בעד נתינת הכסף שהקנו לו, ולא מסתבר דעושה תנאי דמרשה לו לחלל על פרוטה בתנאי שיתן ד' סאין בסלע, דא"כ צריך לבוא לדין התנאים של בני גד ובני ראובן, ולא משמע כן, ומשמע מזה דהגזבר יכול להקנותו דהוא כבעלים לגבי מה שזה לצורך הקדש, אלא כיון דא"א ליהנות מזה כ"ז שיש בזה קדושה ומועלין בהכסף, לכן הגזבר הוא בעלים להקנותו ע"י שיחלל על פרוטה ואז כשמחלל קונה ע"י הקנאת הגזבר דהיינו דההקדש מקנהו ומתחייב להם לספק עבור הקנאתם לו, וצע"ק. (מהדו"ק)


בא"ד. ומזה הטעם נמי אין לומר לב ב"ד מתנה עליהם. ומפורש יותר בתוס' הרא"ש דלב ב"ד מתנה על מעות הלשכה שלא יקדשו מה שיתנו בסלתות. וצ"ע איך יש להם כח להפקיע הקדושה של השקלים שהקדישום בעליהם. וצ"ל דכל נותן השקל מתכוין אדעתא דב"ד ואם חכמים יאמרו דלא יהי' קודש אז יעשו מזה הגזברים לצורכי הקדש אבל לא יחול הקדש עליהם, לפי"ז הא דיצא ידי חובתו בשקל הוא מחמת דתורמין על הגבוי וכו' ואע"ג דנמצא דיש אנשים שלא יקיימו מצות הרמת שקל.

גם יש לעיין אם אין זה תלוי בברירה, דלהאמור צ"ל דהוי כמתנה דאם ישתמש לקרבנות יהי' קודש ואם יצטרכו את זה לצרכים אחרים לא יהי' קודש, ועי' בתשו' רעק"א סי' ב' ושערי תשובה סי' מ"ב סק"ט מש"כ לענין תנאי בעיבוד הקלפים לשם סתו"מ, וכאן לא שייך העצה של הגרעק"א, דהיינו לומר שיהי' לשם ס"ת ואם ירצה שיוכלו לשנות לכתוב עליו דברי חול, דכאן אם זה קודש בודאי לא יוכלו להשתמש בזה חול וצ"ע. (מהדו"ק)


נושא שכר אינו משלם וכו' אמר קרא רעהו רעהו ולא של הקדש. בקובץ שעורים בבא בתרא אות י"ז הקשה דלמ"ל קרא להכי תיפו"ל דכל מזיק הקדש פטור.

אמנם בתוס' בב"ק דף ז' א' כתבו דכל המזיקין פטורין דילפינן מאדם וקרן ומבור דפטור בו פסוהמ"ק וכ"ש הקדש, וכתבו שם להקשות דיש פירכות, עכ"פ אפשר דשומר שחידשה תורה דחייב אף שלא עשה שום מעשה רק גרם במה שלא שמרו הרי זה חידוש מיוחד וא"א למילף דיפטר ממה דבשאר מזיקין פטורין. והיינו דיש להסתפק אם במה שלא שמרו חידשה תורה דנחשבנו כמזיק בידים, או דחייבתו תורה בתשלומין כמזיק אבל לא דדינו כמזיק בידים, ולהצד הראשון קשה דאיך יהי' עדיף ממזיק בידים, אבל להצד השני יש לתרץ דכאן דחייבתו תורה מדין מזיק מיוחד ולא דעשאתו כמזיק בידים, אפשר דלא ילפינן משאר מזיקין לפוטרו. וקצת סמוכין דשומר אינו חייב מחמת דחידשה תורה בו שיהי' דינו ככל מזיק ולא יותר אלא דהוא חיוב מיוחד, דהא חייב לישבע ובכל מזיק לא חידשה תורה בו דין שבועה, ואף דודאי גזה"כ מיוחד מ"מ למה החמירה בו יותר מכל מזיק, ובפרט צריך טעם להסוברין דעיקר שבועה דחייב הוא שלא פשעתי, ולמה כאן חייב שלא פשעתי דהיינו שלא גרמתי הנזק, וע"כ דכאן הוא חיוב מיוחד ובחיוב הזה חידשה תורה גם חיוב שבועה. וכן בגיטין דף מ"ב ב' בתוס' ד"ה ושור, משמע דהי' שייך לחייב בשומרין מה שבמזיק אינו חייב, דלכן הוצרכו להוסיף שם דכמו במזיק שור פטור מד' דברים ה"נ בשומרין, ועימש"כ באילת השחר שם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א