אילת השחר/בבא מציעא/נז/א

אילת השחר בבא מציעא נז א

דף נ"ז ע"א

רש"י ד"ה כ"ש. דאקרקעות נמי אמר וכו' אי דהקדשות קחשיב לי' מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא. הנה ענין טעות הוא מפני שאינו מסכים, אלא דאפשר לפרש משום דהוי כאומר איני מסכים לכן בטל המקח, או אפשר לפרש משום דאין הסכמה אבל לא דהוי כאומר בפירוש שאינו רוצה. והנה בהקדש אין גילוי שאינו מסכים אבל גם אין גילוי שמסכים, א"כ למה לא נימא מקח טעות גם בהקדש, וע"כ דמקח טעות הוא מפני שיש גילוי דאינו מסכים וזה לא ראינו בהקדש.

רש"י ד"ה אף צריך לעשות לו דמים. מבואר דהמחלוקת אם ערכך שוה משמע או כל דהו, ואח"כ בד"ה איפוך ובד"ה ומר לית לי' דשמואל מבואר דפליגי אם לא שייך טעות בהקדש או דכיון דאינו מקח אז גם חילול זה לא. ולכאורה למה צריך לזה הא סגי בהא דערכך שוה משמע, וכן להיפך למה צריך לטעמא דערכך שוה משמע תיפו"ל דאינו דרך מקח.

והנה לפני שהעמדנו דמיירי בביטול מקח שאלנו אי בכדי אונאה בהא צריך לעשות לו דמים מן התורה, הרי דהי' עולה על הדעת דמיירי בכדי אונאה, ואז ע"כ הי' מחלוקתם אם ערכך שוה משמע והערכך לא קאי למעט דלא חל אלא דיש דין לתת ולהשלים לבעלים כמו שזה שוה, ולכן ס"ד דגם בכדי אונאה יהי' הדין כן, ור' יוחנן יסבור דערכך כל דהו לכן מה"ת אי"צ להוסיף, אלא דפריך דהא במתניתין אמרינן דאין להם אונאה ואינו מחויב להוסיף מה שהונה את ההקדש ואז חידשנו דמיירי בביטול מקח ואיפוך דר' יוחנן ור"ל ופליגי בדשמואל, והיינו דפליגי בעוד דבר, שזה ודאי דבשיעור אונאה אינו מחויב להשלים אע"ג דערכך משמע שוויו אבל פליגי בשיעור ביטול מקח, ואם הי' שייך טעות לא הי' מהני מה דערכך כל דהו משמע, כמש"כ המהר"ם שיף דאין הכונה דיש גזירת הכתוב דמהני כל דהו אלא דאין משמעות שיעור, לכן באופן דמסברא זה טעות לא הי' חל החילול, אבל אם בהקדש לא שייך טעות אז כיון דבערכך לא משמע דוקא שוויו רק אפי' כל דהו משום דבזה לא כתיב שיעור, אז כיון דאין מקח טעות בהקדש לכן בשיעור ביטול מקח אי"צ להוסיף כלום, ואידך מ"ד ס"ל דכיון דאינו דרך מקח גם חילול אין, אבל עדיין לא הוי ידעינן שמוכרח להוסיף, וע"ז אמרינן דערכך שוה משמע ולכן יהי' מוכרח להוסיף, ואז יחול החילול, ובזה דערכך שוה משמע לא הוי ידעינן דלא חל כלל המקח בלי שיוסיף, דהוי ס"ד דחל אלא שצריך להוסיף, וע"ז אמרינן דס"ל דלא כשמואל ואין זה חילול, דאז ע"כ מערכך ידעינן דצריך להוסיף ורק אז יחול החילול.

ואע"ג דלפי"ז נמצא דפליגי בשתי דברים, אם ערכך משמע שוויו או כל דהו, ואם שייך טעות גם בהקדש כיון דאינו דרך מקח, מ"מ לא חשה הגמ' להזכיר רק את המחלוקת בדשמואל היינו אם שייך טעות בהקדש, משום דגם לפני זה ידענו דפליגי אם ערכך שוה משמע או כל דהו.

תוד"ה יצא. מבואר דאם יש ביטול מקח בהקדש אז הדין דנתחלל רק קצת, וצריך להוסיף בע"כ כיון דרצה לפדות שוה בשוה. ומקשים דא"כ למה אי אין בהקדש ביטול מקח אין צריך להוסיף מה"ת כיון דנתחייב לתת שוה בשוה, וצריך לומר דההתחייבות הוא רק ממה שעשה ולא חל התחייבות על מה שאם הי' יודע הי' מסכים, והואיל והוא עשה פדיי' על כולו וכיון דאין בכונתו להונות את ההקדש לכן מחויב לפדות את כולו אף אם ישוה יותר מאשר אם נתן אבל לא עשה מעשה שרוצה להוסיף מעות חוץ מפדיונו, ולכן אם אין ביטול מקח וקנה הכל ונעשה חולין א"א לחייבו מחמת התחייבותו, דלא התחייב אלא מה שראינו שעשה, והוא לא הראה דרוצה לשלם יותר ממה שצריך לפדיון של הדבר.

ולפי"ד התוס' נמצא דהיכא דהתכוין להונות את ההקדש אז לכו"ע אינו חייב להשלים מה"ת ויוכל לחזור מליתן השאר ויחול ההקדש רק על כנגד מה שנתן, א"כ לאוקימתא דפליגי בדשמואל ולמאן דלית לי' דשמואל ואית לי' ביטול מקח בהקדש וחייב להוסיף דמים מה"ת, זה רק היכא דפדה סתם אבל בהתכוין להונות ההקדש יצא רק כנגד הדמים שנתן ואינו מחוייב יותר לפדות אף מדרבנן. (מהדו"ק)

בא"ד. הנה לרש"י דמפרש דביטול מקח יש להם מחמת דהוי טעות ולא הוי דרך מקח כלל [ולדידי' אפשר דלא חל כלל הפדיון], אבל להתוס' דלמאן דס"ל דיש ביטול מקח בהקדש מחויב להוסיף מה"ת מחמת דנתחייב לפדות, לא נתבאר הטעם למה באמת יש ביטול מקח, דאין לומר מחמת אונאה, דהא נתמעט מדין אונאה ומה נפק"מ אונאה הרבה או קצת, ואי משום דאין זה דרך מקח א"כ לא יחול כלל אף כנגד הדמים שנתן, ואם יש סברא לומר דאמדינן לדעתו דרצה לקנות ולענין זה הוי מעשה לקנות ומתחייב עבור זה אבל אין זה דרך מקח, א"כ לא הוצרכו להאריך למה תמיד חוזר משום דאינו רוצה להחזיר האונאה או משום שהמתאנה יכול לבוא לידי הפסד, תיפו"ל דאין דרך מקח בכך ולא הי' כאן קנין ולכן תמיד חוזר, אבל לענין הקדש כיון דעשה מעשה פדיון נתחייב בזה לפדות אע"פ שאינו דרך מקח.

ומש"כ התוס' ואפי' אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ כיון שהי' יכול לבוא לידי הפסד שניהם חוזרים. אינו מובן איזה טעם הוא זה דהי' יכול לבוא לידי הפסד, ולפי סברתם לעיל דף נ' ע"ב בתוד"ה דאילו דביטול מקח כיון שזה רחוק מן המקח אין כאן כלל מכירה לא הוצרכו לכל זה, ולסברת הר"י בר מרדכי באמת אין המאנה חוזר אלא כשהמתאנה דורש את האונאה.

ואפשר דכונתם דלפי"מ דאמרינן יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים מה"ת דחל פדיון כנגד הכסף שנתן, לא ס"ל עכשיו הסברא דברחוק מן המקח לא הוי דרך קנין בכך, אלא כיון דהמתאנה יכול לבוא לידי הפסד לכן בשעת המכירה אם הי' יודע שנתאנה כ"כ הרבה לא הי' מסכים לקנות אף אי הי' לו אפשרות בתוך כדי שיראה לקבל הפסדו ואונאתו, דלמה לו להכניס עצמו לספק שיפסיד הרבה, דלספק הפסד מרובה לא הי' מסכים להכנס והוי ודאי טעות בקני', וכיון דלגבי המתאנה הוי טעות לגבי המאנה ג"כ חוזר, דלא הי' כאן מכירה מצד הטעות דלמתאנה, אלא דעדיין הוקשה נהי דיהי' מקח על הצד שיתרצה דע"ז הא אפשר לומר דאם הי' יודע שיוכל לחזור אם ירצה הי' מתרצה המתאנה לקנות אדעתא דהכי, על זה ג"כ אמרינן דכיון שיכול לבוא לידי הפסד ג"כ לא הי' מתרצה אפי' שיהי' בידו לחזור, ובהקדש דאין אפשרות שיפסיד שפיר מתרצה המתאנה על הצד שלא יפסיד, והואיל וכאן ההקדש לא יפסיד ושפיר מתרצה ההקדש, אלא דיש סברא דדוקא אם אח"כ יוסיף אז הוא דיסכים ההקדש ואם לא אין ההקדש מסכים, ולפי"ז יש אפשרות להפודה שלא יוסיף ואז יתבטל כל החילול, ע"ז אומרים דמצד המחלל מוכרח להוסיף כיון דנתחייב שוה בשוה ולא הי' בדעתו לאנות ההקדש ומחויב כבר להוסיף, ובהדיוט כה"ג הי' חל המקח אלא דהדיוט אינו בטוח דאולי יעבור כדי שיראה ויפסיד מה שאין שייך כן בהקדש, לכן ההקדש רוצה ומוכרח להוסיף להקדש. (מהדו"ק)

בא"ד. ואפי' אם המתאנה פוטרו. והיינו דלא ס"ל כהר"י בן מרדכי המובא לעיל דף נ' ע"ב כמו שציין בגליון הש"ס, ומ"מ לכאורה זה גם לא כשיטה ראשונה דשם דהוי כיין ונמצא חומץ, דביין ונמצא חומץ בודאי אינו תלוי מפני שיהי' הפסד אלא דרוצה דבר אחר, וא"כ גם באונאה בשיעור דהוי ביטול מקח זה ג"כ מה"ט דאמדינן דודאי אינו רוצה מקח כזה כלל, אבל כאן זה רק משום שיכול לבוא לידי הפסד. ויש לחלק דהתם אפי' אם יקבל ע"י חזרה יין הא ודאי אין לומר דקנה החומץ דהא החומץ לא יהי' לו כלל, משא"כ אם יחזירו העודף שנתן הא יהי' לו הדבר, וא"כ למה יהי' ביטול מקח דהא מסכים לקנות הדבר במחירו וא"כ נחזיר לו מעותיו היתירים והמקח ישאר, וע"כ צריך לומר דכל הסברא דאינו רוצה הוא רק מחמת דיתכן שיהי' לו הפסד אינו רוצה כלל מקח כזה, ואע"ג דגם אם זה ביטול מקח הא אם יעבור זמן כדי שיראה יהא קיים המקח, ומה ירויח בזה, ע"כ צ"ל דבשעת המקח אמדינן דבשתות מסכים למחול על הצד שיעבור זמן שיוכל להראות לתגר ולא יבוא לתבוע אונאתו, אבל ביותר משיעור אונאה דהוא שיעור דביטול מקח אינו מסכים כעת כלל על זה, ומה דאם עבר הזמן ולא חזר המקח קיים, היינו דאח"כ בדיעבד הסכים, וצע"ק.

בא"ד. מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה הי' יכול לבוא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה. ובתוס' הרא"ש מבואר יותר דזה טעם גם על המתאנה דחוזר דאינו רוצה במקח שיכול לבוא לידי הפסד. וצ"ע דלפי"ז באם המוכר טעה ביותר משתות אז כיון דמוכר לעולם חוזר אין סברא שיהי' ביטול מקח, והא אינו כן דגם באם מוכר טעה יותר משתות חוזר. ולהרי"ף דס"ל לעיל דף נ"א דאם העידו דבא כזה דבר לפני המוכר ובכ"ז לא בא לחזור אינו יכול שוב לחזור, ג"כ צ"ע דמ"מ איך ירא שמא ימחול, ובשיעור כדי שיראה אפשר דכיון דכתבו התוס' לעיל דף מ"ט ע"ב דבעבר שיעור זה אפילו הוא נמצא רחוק מתגר במציאות מ"מ יפסיד לכן אינו רוצה, אבל כאן דיכול לחזור לעולם מה הוא ירא.

ובכלל צ"ע דלכאורה שיעור כדי שיראה אינו מדין תורה, וא"כ למה תמיד יש ביטול מקח. ומסתמא ביטול מקח יתר משתות הוא מה"ת, ואיך זה כיון דיוכל תמיד לחזור מן התורה, ולמה זה ביטול מקח. אבל בריטב"א בשטמ"ק הביא דהמתאנה אינו רוצה כי שמא לא יוציא ממנו בב"ד, והיינו כיון דצריך לבוא בדינא ודיינא ושמא לא יזכה לכן אינו רוצה כלל את המקח.

בא"ד. בכדי שיראה. ובתוס' הרא"ש לא הזכיר רק שיכול לבוא לידי הפסד. ומסתמא גם כונת התוס' לאו דוקא אם יוכל לחזור בכדי שיראה, אלא דיוכל להיות שיבוא לידי הפסד, משא"כ בהקדש דאסור להפודה ליהנות כ"ז שלא ישלם לההקדש.

והנה משמע דנתנו רק טעם דהמאנה יכול לחזור משום דהמתאנה מפסיד, אבל על המתאנה גופא אי"צ טעם למה חוזר, אבל נראה דגם על המתאנה צריך טעם זה דלכן מבטל המקח, דבלי זה קשה למה יחזור, שיבקש אונאתו, דהא אם הי' מבטיחו בפירוש שאם יתברר שיש טעות יותר משתות יחזיר ההפרש בודאי לא יהי' ביטול מקח, א"כ אם הדין יהי' להחזיר הו"ל כמו שאומר לו וא"כ למה נימא שיהי' ביטול מקח, וע"כ משום דבהדיוט יצוייר שיפסיד המתאנה לכן המתאנה אינו רוצה במקח שיתכן שיצא לו הפסד, וזהו חלוק הדיוט מהקדש, משום דבהקדש כ"ז שלא יוסיף אסור להשתמש, משא"כ בהדיוט נמצא דיכול להיות דלא יודע המתאנה לעולם ויפסיד, דלהמוכר אין אסור להשתמש עם המעות שקיבל או החפץ, ולכן הרא"ש לא הזכיר בכדי שיראה, והתוס' הזכירו משום דכן היא ההלכה, אבל גם בל"ז יכול לבוא לידי הפסד ולכן יש דין ביטול מקח. ולפי"ז ס"ל להתוס' כמש"כ הרא"ש בשם הר' יונה בב"ב בפ' הספינה דמקח עשוי להתבטל כשנתאנה בשיעור ביטול מקח כיון שאפשר שיפסיד לכן יש בזה ביטול מקח שיוכל לחזור, ולכן גם המאנה יכול לחזור, ולהמבואר טעם זה דיבוא לידי הפסד צריך גם בשביל מה דהמתאנה יכול לחזור וגם משום המאנה, אלא דהוצרכו לבאר על המאנה, משום דאם מאנה יכול לחזור משום טעם אחר אז גם הקדש שהוא המתאנה לא הוי גרוע ממאנה שיכול לחזור, לכן ביארו דגם מאנה אינו אלא משום מתאנה שזה הכל משום שיבוא לידי הפסד.

צע"ק לפי התוס' מה נפק"מ שיעור אונאה או שיעור ביטול מקח לגבי ההקדש, דהא בשניהם הקדש מסכים להמכירה כיון דלא יהי' להם הפסד, א"כ כל החיוב להשלים משום דהתחייב לפדות ועי"ז חייב להשלים ובינתיים נתחלל כפי הכסף שנתן א"כ גם באונאה נימא כן, וע"כ דמדמיעט רחמנא מאונאה חל חילול על הכל, א"כ גם ביתר משיעור אונאה הא הקדש מסכים, וגם באונאה הא אין מסכים שיקנה בלי להוסיף, ומה נפק"מ בין שיעור אונאה ליותר דבשניהם הא מסכים שיקנה הכל אלא שרוצה שיוסיף כסף, ומדמיעט רחמנא מאונאה למה בביטול מקח צריך להשלים, וצ"ל דבשתות מסכים שיתחלל אפי' כ"ז שאינו מוסיף, משא"כ בביטול מקח אינו מסכים שיהא פדוי מה שלא הוסיף. (מהדו"ק)

בא"ד. וע"כ צריך להוסיף. הא כבר ביארו דכאן ההקדש לא יבוא לידי הפסד לכן אין להמאנה לחזור ובע"כ המקח קיים וחייב להשלים, אלא דהנה קודם כתבו שתי הסברות למה המאנה יכול לחזור, או משום דאם יצטרך להחזיר האונאה לא הסכים אז למכור, ואח"כ כתבו דאפי' אם המתאנה פוטרו יש סברא אחרת, וכעת הוצרכו להסביר דגם כאן נימא דהמאנה לההקדש נהי דמצד דהקדש יפסיד אינו טעם שהמאנה יחזיר, מ"מ כיון דאם הי' יודע שיצטרך להוסיף לא הי' מסכים לעשות החילול, ויהי' מצד זה מק"ט וכמו בכל ביטול מקח דטוען לא הייתי מסכים אם אצטרך להחזיר האונאה כל כך הרבה, ע"ז כתבו דמכח זה אין מק"ט כיון דשומא בטעות צריך ליתן כבר להקדש כ"ש כאן שזה באמת שוה יותר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א