אילת השחר/בבא מציעא/נו/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png נו TriangleArrow-Left.png ב

דף נ"ו ע"ב

קדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה. הנה הא ממועט הקדש מאונאה בין שהקדש נתאנה ובין שהקדש המאנה. ובקדשים שחייב באחריותן לר"ש דיש אונאה ג"כ בין אם הקדש נתאנה או הקדש המאנה. ויש לעיין דבשלמא אם נתאנה אע"פ שמחמת ההקדש לא הי' חוזר לבקש אונאתו מ"מ כיון דמעורב בזה זכייתו של המקדיש דחייב באחריותו לכן יכול לתבוע האונאה, אבל אם הקדש המאנה למה יכול ההדיוט לתבוע אונאתו דנמצא דלוקח ממון הקדש, דאע"ג דבזה שחייב באחריותו יש להבעלים דין ממון בזה, מ"מ הא לא נפקע דין ממון שיש להקדש בזה, וכיון דמההקדש א"א לתבוע אונאה איך יוכל לתבוע מחמת דיש להבעלים דין בזה, דמ"מ הא יש גם להקדש בזה ממון ולמה יפסידו מחמת דינו של הבעלים בזה, ולכאורה משמע מזה דלר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי אין לההקדש דין ממון בזה, וכל הדין בעלים הוא רק על ההדיוט שחייב באחריות וצ"ע.


שם. קדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה. וברש"ש יצא לידון בדבר חדש דכמו גנב שור יכול לפטור עצמו בדמי כבש כמבואר בב"ק דף ע"ח ע"ב, ה"נ אם נתאנה בעל הקרבן אבל נתן לו הלוקח דמים שאפשר בזה לקיים נדרו הוא פטור, והנה לפי"ז אם קנה קרבן ששוה ס' בעד נ' אבל כדי לצאת ידי נדרו סגי בנ"ה, נמצא דאע"ג דהאונאה היא שתות מ"מ לא יהא בו אונאה, ולפי"ז לא נצטרך שתות מהמקח אלא שתות ממה שראוי לצאת ידי נדרו וד"ז לא מצינו, אלא דיש לומר דבשתות לא מחיל, ונהי דאינו חייב לתת לו רק ה' שהפסידו, מ"מ כיון דלא מחיל כל הי' נמצא דיש בו דין אונאת שתות משום דלא מחיל, אבל להחזיר לא יהי' חייב אלא ה' כיון דלא הפסיד לו אלא ה'. (מהדו"ק)


מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה. ואע"פ דלפי"ז דמוכרו לבשם ע"כ כבר אינן ראויים לגוביינא, דודאי לא ימכור שטר הראוי לגבות לצור בהם סממנין, וא"כ אין זה שטרות אלא מוכר ניירותיו, ומ"מ קורא לזה שטרות.

הנה אם החוב שבשטר עשר פרוטות ומכרן בתור שטר לגבות בעד חמש פרוטות, ובתור נייר לבשם הוא שוה שש, ונמצא דנתאנה שתות יהי' בזה דין אונאה, ורש"י דכתב דכל הטעם דלבשם יש אונאה משום דכשמוכר לבשם לצרכי תשמיש גוף השטר, והרי כאן לא מכר לצורך תשמיש גוף השטר, מ"מ לאו דוקא דקונה לצורך גוף השטר, דתמיד יש בו המעלה דראוי גוף השטר לתשמיש, ויש בזה מכירה גם לגוף השטר.


רש"י ד"ה גגו חצירו מנין. שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה. בקצוה"ח סי' שמ"ח סק"ב הוכיח מרש"י דאינו נעשה גנב במה שרצה לגונבה בלי שיעשה מעשה, ובחזו"א דחה משום דבלי זה א"א לחייבו כפל דמנ"ל שרוצה לגונבה, לכך צריך שיראו עדים שנעל הדלת. ולדבריו אם בשעה שחשב לגנוב עשה עבירת מיתה יהי' קילבד"מ ולא יתחייב כבר כפל וקרן עבור נעילת הדלת, משא"כ להקצוה"ח תליא הכל בשעת נעילת הדלת.

וצ"ל לדבריו דכשעדים רואים שנועל הדלת, אע"ג דלפני זה כבר חשב לנעול הדלת דזה גניבה, מ"מ כל זה נכנס בעדותם, דמזה שנעל יש ראי' שרצה לגנוב עוד לפני זה כשהלך לסגור הדלת, אלא דיש לעיין אם היתה קצת זמן בחצירו ואח"כ ראו עדים שנעל הדלת אם זה מקרי דיש עדים על מעשה גניבה, דהא הוא יוכל לומר דהתכוין כבר קודם לגנוב לפני שהלך לסגור הדלת ונתחייב כבר קרן בעד אז וכעת לא מתחדש להיות גנב, נמצא דלא ראו אותו גונב אלא דראו אצלו דבר גנוב, ויש לעיין אם ע"ז יכולים לחייבו כפל.

ובאמרי משה סי' ל"ב אות ב' כתב דלהתחייב משום גזלן אי"צ מעשה רק להתחייב כפל. ולפי"ז ודאי קשה דהא ברגע שהולך לנעול הדלת הרי דעתו לגונבה וכבר הוא חייב אז משום גזילה, ואח"כ כשנועל איך יתחייב כבר משום גנב. ולכאורה לא שייך לומר דרוצה דהגניבה תהי' בסגירת הדלת, דהא זה אינו חלות דין ששייך לומר דרוצה שיחול אז, אלא דמה דרוצה ליקחנה לעצמו יש בזה גזילה וזה כבר חל תיכף וצ"ע.


תוד"ה יצאו שטרות. ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד. הא דמקרי מכירה דהשטר הוא העושה את ההתחייבות ע"י קנייתו את השטר דוקא, אבל אם יעשה קנין וישעבד מסתברא דאין זה מכירה אלא השתעבדות, ורק כאן דע"י קניית השטר קונה החוב הו"ל מכירה, והנה בהא דכתבו דהלוה משלם לו שיחזיר לו השטר, צ"ע דא"כ איך זה מכירה דהא אינו תלוי בהחזרתו השטר אלא דכל שאין השטר ביד המלוה אין לו שיעבוד, וצריך לומר דכדי שיתבטל השיעבוד צריך קנין ובחזירתו יש קנין לבטל השיעבוד והוי מכירה. וצ"ע למה לא יועיל מדין מחילה על השיעבוד, וא"כ אין כאן מכירה בשטר [ועי' בקצוה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז], ואי לענין ראי' שבידו הא לא שייך מכירה דבמה שאינו ביד המלוה סגי ואין כאן מכירה שהוא צריך לעצם השטר.

ובתוס' בב"ב דף ע"ה ע"ב כתבו דיצוייר מכירת שטר מה"ת כגון שהמלוה אבד השטר ונתייאש ממנו ומצאו א' ומוכרו להמלוה, וכ"ה בסמ"ג סי' פ"ב, ודבריהם צ"ע דהא כאן אי"צ לקנות את הדין שטר כלל, דהא ודאי נשאר בו עדיין חוב ושיעבוד, דאילו בטל השיעבוד לא הי' יכול להיות חוזר וניעור בזה שהמוצא נותנו להמלוה, וגם המוצא ע"כ לא זכה בשיעבוד, דהא אם א"א למכור שט"ח שיש לו על אחרים כ"ש שלא יכול המוצא לזכות בשט"ח שנכתב על אחרים, וא"כ אינו מוכר אלא את הנייר אלא דלהמלוה יהי' תועלת באחיזתו את הנייר בידו, וא"כ אין זה מכירת שטר אלא מכירת נייר כזה שכדאי להמלוה לשלם הרבה כסף, ולמה זה נקרא אין גופו ממון דהא כשקונה נייר ויש לו איזה תועלת צדדי דבשביל זה כדאי ליתן לו כסף ודאי מקרי גופו ממון, וכיון דאין המכירה לדין שטר שבו דהא זה לא זכה המוצא למה לא הוי גופו ממון, [וכבר הערנו מזה בב"ב דף ע"ו ע"ב].

ובמש"כ התוס' או הלוה בשטר שנתן הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר, צ"ע עוד דהא מכירה היא שא' צריך ורוצה את הדבר שיהי' לו, אבל כאן אינו צריך שיהי' לו אלא שלא יהי' הדבר ביד המלוה ולמה זה מקרי מכירה. (מהדו"ק)


בא"ד. כגון שהלוה על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד וכו' ולרבינו חיים נראה וכו'. הנה משמע דמכירת או קניית שיעבוד מקרי גופו ממון, ולו יצוייר אם הי' קונה לא ע"י שטר את השיעבוד הוי גופו ממון, ודוקא מכירת שטר שהוא עצמו אינו השיעבוד לכן הוי אין גופו ממון, וא"כ צע"ק כיון דעצם השיעבוד הוי חפץ שגופו ממון, מאי איכפת לן מה שמעשה הקנין הוא ע"י השטר, דסוף כל סוף הוא קונה השיעבוד שהוא דבר שגופו ממון, ובשלמא להס"ד דמכירת שטרות חל מה"ת בלי כל הסברות שחידשו כעת, הי' אפשר דבמכירת שטר אי"צ הקנאה על השיעבוד אלא דמוכר לו השטר בתור חפץ, אלא דזה חפץ כזה שמי שיש לו זה גובה החוב, נמצא דהחפץ הזה אין גופו ממון, אבל לפי כל התירוצים שתירצו אין השטר מצד עצמו חפץ הנמכר, אלא דכיון שיש לו שיעבוד מותר לו שיהי' לו שיעבוד או שימחול השיעבוד, עכ"פ אין השטר חפץ הנקנה אלא השיעבוד הוא הדבר הנקנה, רק דמעשה הקנין על השיעבוד הוא ע"י השטר, ולמה זה מקרי אין גופו ממון.


בא"ד. ולרבינו חיים נראה דקנה מה"ת אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות. והק' במהר"ם שיף למה צריך מיעוט מיוחד לשטרות תיפו"ל דהוי שיעבוד קרקעות. ואפשר דרק לענין תביעה בשטר מקרי כפירת שיעבוד קרקעות לעיל דף ד' ע"ב, דהא אין דנין על עצם החוב אלא על מה שרוצה לגבות וגבייתו הלא היא בהמטלטלין והקרקעות, וכיון שעיקר תביעתו הוא על מה שאדם סומך דעתו עליו והוא הקרקעות לכן זה נקרא שיעבוד קרקעות, אבל עצם החוב א"א לקרותו קרקע, וכשמוכר ויש בו אונאה אין זה אונאת קרקעות אלא אונאת מכירת שטר וצריך מיעוט מיוחד דאין אונאה במכירת שטרות, ומסתמא לזה נתכוין המהר"ם שיף במש"כ דמ"מ יש לחלק קצת. (מהדו"ק)


בעי רבי זירא שכירות יש לו אונאה וכו'. בקהלות יעקב סי' מ"ו ביאר דבשכירות אע"ג דקונה זכות השתמשות מ"מ אין התשלומין על קניית הזכות אלא על ההשתמשות או על מה שנותן רשותו ושיוכל להשתמש. ויש להעיר מהא דאמרינן הכא דבשכירות איכא דין אונאה משום דשכירות ממכר ליומי' הוא, ולהנ"ל מ"מ הא התשלומין אינו בעד הממכר ליומי' אלא בעד ההשתמשות או אפשרות להשתמש ולא על עצם המכירה ולמה יהי' בו דין אונאה, ומסתימת הפוסקים לא משמע דאיירי רק בשכירות שכבר נתן השוכר דמים לפני השכירות דאז הוי התשלומין על הקנין להשתמש כמבואר שם.

ובסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ס"ה מוסבר דינא דאונאה בשכירות בלא שילם השוכר עדיין להמשכיר, ומסתמא אם לא ישכירנו לזמן אלא דיאמר לו דיש להמשכיר רשות כל פעם להוציא השוכר מהבית אלא דכ"ז שלא יוציאו ישלם בעד כל השתמשות סך המוסכם ביניהם, דאז בודאי דלא יהי' דין אונאה בזה כיון דאין כאן כלל מכירה ליומי', וא"כ כשיש מכירה ליומי' אבל התשלומין אינו בעד זה למה יהי' בזה דין אונאה, ולומר דאם רק יש מכירה ליומי' יהי' דין אונאה אף אם התשלומין אינו בעד המכירה צ"ע מנ"ל זה, דהא בקרא כתיב ממכר ומהיכא נלמוד דגם תשלומין שאינו בעד המכירה כלול בזה דין אונאה אם רק יש מכירה.

ויש להעיר קצת על מש"כ בקה"י שם אות ד' דכשנותן מעות לפני השכירות אז אם יהי' אונס זכה המשכיר במעות כיון דהתשלומין בעד הקנין, דא"כ הא דאמרינן לקמן דף ס"ה א' מרבין על השכר משום דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אוזיל הוא דקא מוזיל לגבי', ולמה צריך לטעם זה הא זה שני סוגי שכירות, דכשאינו משלם עכשיו אז הו"ל חיוב תשלומין בעד השתמשות ואם יהי' אונס לא יפסיד השוכר, משא"כ אם נותן כעת התשלומין כבר זכה השוכר וממילא אם יהי' אונס יפסיד השוכר והו"ל כאומר אם למכור המחיר הוא כך ואם לשכירות המחיר הוא אחר, ואע"ג דלהמבואר שם גם הא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף זהו ג"כ מהאי טעמא גופא כיון דזה בעד ההשתמשות, מ"מ א"צ לזה אלא מחמת דהוי שני סוגי שכירות.

ויש לדחות דמ"מ הי' צריך לאסור משום מיחזי כרבית ולזה הוא דאמרינן מחמת דאין משתלמת אלא לבסוף לכן לא אסרו משום מיחזי כרבית וצע"ק.

ובדרו"ח הגרעק"א בסוף המסכתא הק' על הראשונים דהוצרכו ליתן טעם על הא דבשכירות מעות קונה משום דאם יהי' שריפה המשכיר יטרח להציל דלא ירצה להפסיד חפצו ולמ"ל לה"ט תיפוק לי' דהא אם ישרף השוכר לא ישלם לו השכירות. ולפי מה שמבואר שם דבנותן השכירות קודם אז אם יהיה אונס יפסיד השוכר ויצטרך לשלם השכירות א"כ הא שפיר הוצרכו הראשונים לטעם דיטרח להציל [ומהגרעק"א משמע דהדין דבספינה, אינו כלל, דכל אונס ובכל שכירות יפסיד השוכר וצ"ע].

אלא דהגרעק"א נוקט בפשיטות דאין חילוק, וכן משמע ג"כ בדבריו לקמן דף ס"ד ע"ב דגם בהקדים מעות אין הבדל לענין דלא יצטרך השוכר לשלם דמי השכירות אם יפול הבית, ואולי מפני שאין הדין הזה אלא לשיטה א' בתוס' לקמן דף ע"ט ב' ד"ה אי אתה, ולא לכל הראשונים.

יש לעיין קצת במש"כ דטעם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף משום דאין התשלומין בעד הקנין אלא בעד ההשתמשות, דמ"מ למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף למה אינה משתלמת לבסוף הא כבר התחייב וע"כ דזה דין מיוחד בשכירות, ואע"ג דיש לומר דמ"מ כ"ז אם אינו משלם בעד מה שקנה אבל אם התשלומין בעד מה שקנה לא הי' זה שונה מכל קנין, מ"מ בין כך הרי צריך לומר דזה דין מיוחד שנאמר בשכירות, א"כ נוכל לומר דזה דין מיוחד בקנין שכירות אפילו אם התשלומין בעד הקנין, [ואולי דרך בנ"א דאין חושבין לשלם עד לבסוף דשמא יהא סיבות שלא יוכל להשתמש ולכן דעתם עד הסוף ממש, ומכח זה הי' הדין מה"ת כן]. וכשהתנה לשלם תיכף משמע בש"ך יו"ד סי' קע"ו סק"ח דיהי' מחויב, וע"כ דאז התשלומין מחמת זכות ההשתמשות ולא בעד ההשתמשות, ולהמבואר טעם התוס' לקמן דף ע"ט ב' בספינה דכשנתן מפסיד אינו דוקא כשנתן ממש אלא כשהתנה להתחייב כבר ג"כ יהי' אותו הדין.

ובעל הקה"י השיב בזה וז"ל א] נ' דכשאנו אומרים שאין חיוב התשלומים עבור זכות ההשתמשות אלא עבור ההשתמשות אין ענינו שזכות ההשתמשות נותן המשכיר בחנם, אלא שבשעה שמשתמש חל חיוב דבר יום ביומו עבור "השתמשות בדבר הקנוי לו" ליומו ובא חיוב התשלומים במשותף עבור "שקנוי לו ביומו" "ומשתמש בו" [או עומד לרשותו להשתמש בו] ובודאי שגם השוכר לא רצה שישתמש בדירה שאינה משועבדת לו [אשר יכולים בכל יום לגרשו] ועבור זה התחייב הדמים בשביל שישתמש בהדירה השכורה לו ועבור זה גם המשכיר משכיר ונותן זכות ההשתמשות ושפיר שייך אונאה בהקנאת זכות השכירות.

ב] כבר כתבתי בקה"י שלשון הגמ' גבי מרבין על השכר דאמרי' אוזולי מוזיל צ"ע דאפי' אם כדעכשיו זהו המחיר האמיתי ומה שהתנה אם כל חודש יהא יותר אוקורי קא מוקיר נמי אין כאן חשש ריבית כיון דאין החיוב חל אלא דליכא אגנ"ט כלל לבסוף, ובפשוטו צ"ל דאה"נ והגמרא קושטא קאמרה שבאמת המציאות הוא דהמחיר שהוקבע אלבסוף הוא המחיר האמיתי כיון שרק אז התחייב ומה שאמר אם מעכשיו אוזיל גבי' י"ל דאה"נ דהגמ' הי' יכול לומר עוד טעמא בהא דאם מעכשיו בפחות משום שאז אין על המשכיר אחריות אם יאנס ובשביל זה מוזיל גבי'.

ג] מדברי הגרעק"א ז"ל נראה דלא כמש"כ בקה"י כמש"כ במכתב וקשה לי ללמוד עכשיו דברי הגרעק"א ז"ל בעיון.

ד] לכאו' ודאי אם החיוב חל בשעת ההשתמשות אין לשאול למה לא ישלם דבר יום ביומו [למד"א ישנה לשכירות מתוע"ס] דא"כ דבר רגע ברגע וזה א"א, ובודאי הכונה שישלם בזמן מסויים, וזהו הדין שישלם בסוף ובגמר השכירות כפי המדובר, וכן הוא בדין ביומו תתן שכרו שגם קבלן [שאינו שכירו כלל רק התחייבות לעשות איזו דבר] ליכא דין ביומו תתן שכרו אלא לבסוף כשגמר, אבל אם נימא שהתשלומים הם עבור זכות ההשתמשות שזה נגמר הכל מעכשיו בשעת השכירות למה יהא חייב להמתין עד לבסוף, [ומה שהבאתי מביומו תתן שכרו דקבלן יש לפלפל ולהשיב וקשה עלי להאריך בכ"ז יותר] עכ"ל.

ויש להעיר על דבריו א) הנה לפמש"כ דהתשלומין הם בשביל הקנין וההשתמשות ולכן שייך בזה אונאה, הנה ד"ז יש להבין או דהחיוב תשלומין הוא בעד ההשתמשות אלא דזהו מותנה בקנין ואז צ"ע למה יהי' בו דין אונאה, או דנחשיב דמשלם קצת בעד ההשתמשות וקצת בשביל דמי הקנין.

והנה בעצם משמע בכמה דוכתי דזה אותו מחיר כמבואר בב"ק דף צ"ז דנחת אדעתא דאגרא דמשלם אגרא ומ"מ אם פחתה נוטל פחתה משום דהא ע"כ שקלה כמוש"כ רש"י שם, ומבואר דמשלם כמו אם הי' שוכר אותה ממש, וכן בתוס' בב"ב דף מ"ב ב' מבואר דבשדה העשוי' ליטע משלם כאריס כמו שהביאו לפירש"י או כקבלן, מ"מ משמע דשייך לחייבו אותו מחיר, וכן בפועל מבואר לקמן דף ע"ו דפריך וליחזי פועלים היכי מתגרי דאז יצטרך לשלם מחירם המלא אע"ג דלא שכר אותם, ובפועל הא ג"כ כששוכרו מקרי קנין אע"ג דיכול לחזור משום דמ"מ כל כמה דלא הדר בי' הוא קנוי ומבואר בשו"ע חו"מ סי' רכ"ז דפועל הוי מכירה לזמן ואין בו דין אונאה דאין אונאה לעבדים, מבואר דאלא"ה הוי בי' דין אונאה והיינו משום דהו"ל כמכירה לזמן אע"ג דיכול לחזור, מכל הני דוכתי חזינן דאין הפרש במחיר בין שכירות עם קנין או לא, א"כ לכאורה הי' צריך להיות נחשב האונאה לפי מה שנתאנה בהפרש הקנין שמייקר דמי השכירות ממה שהוא בלי קנין.

ב) ויש להעיר עוד דהנה בהא דלקמן דף ע"ט א' דמבואר דבנתן שכרו מפסיד בנאנס ובודאי לא שנא אם שילם בשעת קנין השכירות או אח"כ, וא"כ צ"ע בהא דלקמן דף ק"ב ע"ב השוכר אומר נתתי וכו' על מי להביא ראי' תנינא מת הבן וכו', וכתבו תוס' דאף למ"ד אדם פורע תוך זמנו מ"מ בפדיון הבן דשמא ימות ויפטר לכן אינו מקדים לשלם וכן בשכירות שמא יפול הבית או ביתו של משכיר, והנה להנ"ל הא אף אם יש מקום לומר דגם כה"ג יקדים לשלם השכר היינו דמ"מ לא ישתנה דין השכירות אבל אם עי"ז ישתנה דין השכירות דעי"ז יפסיד אם תיאנס איזה ס"ד דנאמר דמשלם וגורם להתנות תנאי שכירות חדש.

לפי מה שכתב באות ב' לכאורה הפירוש בגמ' לקמן דף ס"ה אוזולי מוזיל גבי' דזה תלוי אם החיוב מצד הדין לשלם בסוף בהכרח הוי אוזולי, ואם החיוב מצד הדין לשלם כעת בהכרח הוי אוקורי קא מוקר מה שמשלם סלע לחודש ובודאי אם ימכור חפץ ויתנה שיתחיל החיוב אחרי י"ב חודש בי"ב אבל אם יתן לו כעת מסכים לתת לו בפחות הא ודאי לא יציל אותו מרבית, והיינו משום דמצד הדין צריך להתחייב כעת וזה נקרא בהכרח אוקורי קא מוקר, א"כ הא בהא תליא ואין כאן שני דברים דאם החיוב כעת בהכרח אוזולי קא מוזיל, ולפי"ז לא שייך לומר דהו"מ לתרוצי עוד תירוץ [וע"ע משנ"ת לקמן דף ס"ה ע"א בד"ה שכירות אינה משתלמת ולקמן דף ק"ו ע"א ד"ה אבל היכא דאיכא תבואה].


תוד"ה והאי ביומי' מכירה הוא. ומלא בית דירה אמרו. והיינו משום דהגוי יכניס בו ע"ז. ויש לעיין דהא אחרי שהגוי יכניס א"א לו למנוע, וא"כ בשעה שמשכירו הוא עושה שאז יהי' אנוס במה שהגוי יכניס ע"ז לביתו, ויש לעיין לאלה שהסתפקו אם מותר להכניס עצמו לאונס דלכאורה גם כאן רק מכניס עצמו להיות אח"כ אנוס. וכן יש לעיין לענין בדיקת חמץ דבלא בדק וימצא בפסח עובר על בל יראה, ומה איכפת לן הא נמצא דמכניס עצמו להיות אנוס, וכן יש להקשות בהרבה מקומות.

ונראה דכל מה שיש לדון במכניס עצמו לאונס אם אז יצטרך לעשות דבר באונס, אבל אם האונס יהי' מעצמו או ע"י אחרים בודאי אסור, דהוי כעושה העבירה כעת מה שיעשה אח"כ ממילא או ע"י אחרים.

ובזה יתורץ ג"כ מה שהעירוני על המבואר בתוס' ביבמות דף נ"ג ב' ד"ה ואנסוהו, דבאנסוהו ודבקוהו בערוה פריך בגמ' דמ"מ יהי' חייב כיון דאין קישוי אלא לדעת, והקשוני דהא הוא רק הביא עצמו שיהי' אנוס ע"י שהתקשה דהא מזה עצמו עדיין לא עבר העבירה רק ע"י שדבקוהו והוא רק הכניס עצמו שיאנסוהו, ולהנ"ל ניחא דכיון דכעת כבר אפשר לאנסו ואין צריך שהוא יעשה אז מעשה באונס אלא שהם יוכלו כבר לדבקו הוי כבר כעושה בעצמו העבירה שאח"כ. ועי' מש"כ לעיל דף ל' ע"ב בענין אם יהי' אנוס לא לקיים מצות טעינה, דלהנתבאר כאן כיון שיבטל בלי עשיית שום דבר אין ע"ז הקולא דלהכניס עצמו להיות אנוס.


חטין וזרען בקרקע מהו. ומשמע דכל הסוגיא מיירי דלא השרישו, וכן מבואר ברש"י להדיא דעדיין לא השרישו, ויש לעיין מאי נפק"מ דהא אפילו שעכשיו הם מושרשין, מ"מ התביעה מחמת שזרע בהן חיטין פחות מהצורך וקיבל כסף כמו שזרע חיטין כפי הצורך, וכמו שביארו בתוס' ד"ה אלא, דכיון דאי הוי שדאי כדבעי לה כמו שאמר הי' שוה אותם דמים דנמצא דהאונאה מן החיטין המושרשין כיון דקיבל כסף בעד חיטין חמש סאה זרועין בקרקע כמחיר של שש סאין, א"כ מה איכפת לן מה שהחיטין כעת מחוברין, דהעיקר ששילם לו עבור חיטין חמש סאה זרועין ושלא השרישו אז, ולא משמע דאיה"נ דהבעיא היא גם אם כעת השרישו, אלא דיסוד הבעיא מחמת דבשעת זריעה יש ספק דאולי זה קרקע.


כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה או דלמא בטלינהו על גב ארעא. הנה בדאשרוש לכו"ע הוי כקרקע, ואפילו למ"ד תלוש ולבסוף חיברו לא הוי דינו כמחובר, אלא דכאן מיירי דלא אשרוש, והא דלא תליא זה במחלוקת אם תלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש או כמחובר, יש לומר דכאן דדעתו שישתרש א"כ י"ל דהוי כבר כקרקע אפילו למ"ד דתלוש ובסוף חיברו לא הוי כקרקע, ולאידך גיסא י"ל אפילו למ"ד דתלוש ולבסוף חיברו הוי כקרקע, היינו דרוצה שישאר במצב כזה מחובר, אבל כאן הוא רוצה שישתרש ואם לא ישתרש לא ישאר מהם בקרקע, דהיינו או שירקבו או שיוציאם, לכן יש צד לומר דכאן לא הוי כמחובר אפילו אם תלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר.


תוד"ה כל דבר. וי"ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק. יש לעיין לדבריהם מה דמספקינן לענין שבועה אם זה כקרקע או לא, דהא התם ע"כ הטענה הוא על החיטין, דאם מודה כמה חיטין שזרע בקרקע אלא שאומר שזה מספיק, מה שייך ע"ז שבועה, דהא אם התברר דלא מספיק מה שייך בזה טענה, ולומר דיש דין ודברים ביניהם אם מספיק או לא, ג"כ לא שייך, דהא זה לא טענות של בעלי דברים אלא אם יכולים לברר ע"י מומחים נברר, ואם לא מ"מ מה שייך טענות כה"ג דיש לנו ספק אבל לא טענה, וע"כ דהדין ודברים כמה חיטין שזרע, וא"כ הרי זה על החיטין שבשוק ומאי קמיבעיא לי' לענין שבועה, ומסתמא זה קושית הרשב"א עי' בדבריו.

ואפשר דהנה אם א' נתן לחבירו חיטין וכבר אינם ואח"ז משלם לו עבורם אז לענין דין אונאה מקרי שכעת מוכרם אע"פ שבשעה שמשלם כבר אינם מ"מ אפשר למקרי לזה מכירה לגבי דין אונאה, ולכן ס"ל להתוס' דכה"ג המכירה בחטי שבשוק אפי' שהם כעת בקרקע ודינם כעת קרקע דהא לא גרע מאם אינם כלל כבר, ולדבריהם מסתמא אפי' אם כבר השרישו מקרי אונאה בחיטין שבשוק. אבל לענין שבועה הא תלוי במה שזהו בשעת התביעה בב"ד, ואם כעת הם כבר קרקע, נמצא דתובעו קרקע, ולכן יש להסתפק אם בטלו אגב ארעא ודינו כקרקע או לא.

ויש לעיין במה דמספקא להגמ' לענין שבועה דמה תובעו כעת, דלכאורה שבועה לא שייך אלא אם תובעו אתה חייב לי יותר בעד החיטין שמסרתי לך כמש"כ רש"י דמסר לו שש ולא שמת בהם שש ונשאר אצלך, א"כ הדין ודברים והתביעה אינו על קרקע.


בא"ד. והר"ן הביא בשם הר"ח דמיירי דשדא כדבעי לה אלא דמכרן יותר מכדי דמיהן וה"ה דהו"מ למינקט דשדאי בה שיתא אלא מה דשכיח לי' נקט. ויש להסתפק דאפשר דסברתו היא דכיון דכל קנייתו החיטים אינו אלא כשהם זרועים דלא רצה לקנות סתם חיטים ולכן יש ספק דאולי בטלים אגב קרקע והו"ל קרקע, אבל חיטים הזרועים ולא נשרשו ומכרם לאכול יודה דאין לו דין קרקע. (מהדו"ק)


תוד"ה אלא. וא"ת וכו'. בקושייתם דטוען דבעי ליה ו' והוא לא שדא אלא ה' היינו מקח טעות, ותירצו דטוען דשדא ה' אלא דלדעתו זה סגי ונמצא דלא הי' מספיק, והיינו דאין זה מקח טעות כיון דהטעות הוא באומדנא וזה לא הוי כדין טעות אלא דין אונאה. ולכאורה גם אם המוכר ידע דצריך ו' והוא אמר ללוקח דשדא כמה דצריך, הו"ל כמו אם המוכר יודע ששוה פחות ולוקח יותר דהו"ל רק אונאה ולא מק"ט, ואם נחלק דשאני בטעות במחיר דיש שמעריך ששוה כך ויש אחרת ולכן הוי רק אונאה אם נתאנה בשתות ולא טעות, אבל כאן אינו כן דכל המומחים יודעים דצריך ו', לכן באם המוכר ידע דצריך ו' הו"ל מקח טעות במה שרימה אותו ואומר דסגי בה', א"כ גם באם המוכר ג"כ טעה למה הוי אונאה ולא מק"ט כיון דבאמת צריך ו'. (מהדו"ק)


בא"ד. וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מלתא דבעי שיתא. ומדוייק לפי"ז מה דבמסקנא לא קאמר דאתו סהדי ואמרו דלא שדא כדאיבעי לה, דהא מודה כמה שזרע אלא דהם אומדין דלא מספיק כמה שזרע, וע"ז לא שייך סהדי אלא אנשים מומחים שיודעים כמה צריך, ולכן קאמר במסקנא איגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולא דאתו סהדי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א