אילת השחר/בבא מציעא/נה/ב
לרבות פחות משו"פ להישבון. לפי"מ שביארו האחרונים דיש ממון להקדש בלי דיני קדושה ואם יהנה מזה לא ימעול, אפשר דכשנהנה מחצי פרוטה שלא הי' עליה קדושה לא יהי' חייב להישבון כמו להדיוט, דקרא דנתרבה להישבון הוא במעל מהקדש באופן שאילו הי' פרוטה הי' חייב מעילה, ובזה נתרבה להישבון אף בחצי פרוטה, אבל בנהנה ממון הקדש שאין בו דין קדושה ומעילה הוי כממון הדיוט.
ולהנ"ל יש להסתפק לרש"י דס"ל בגיטין דף י"ב ע"ב דעל חצי פרוטה לא חל קדושה, אם באופן דמיירי כאן דנהנה מחצי פרוטה בהקדש דחייב להחזיר, אם החצי פרוטה הזאת יהי' בה דין קדושה, כיון דכל מה דאנו מחייבים לו לשלם הוא מה שנהנה מדבר שיש בו קדושה, הרי דחייבתו תורה להשלים מה שהחסיר דבר קודש ממילא יהי' בה קדושה בהכרח, ואם יהנה ממנה ומעוד חצי פרוטה ימעול, דאע"ג דעל חצי פרוטה לא חל קדושה, מ"מ כיון דזה תשלום עבור מה שנהנה והוא הא נהנה מחצי פרוטה שהי' עליה דין קדושה לכן גם תשלומין יהי' עליה דין קדושה, וכמו"כ יהי' אם נהנה מפרוטה ושילם חצי פרוטה, או דמ"מ לא חל הקדש על חצי פרוטה, דלא מצינו דהחיוב לשלם נותן דין בהדבר שיהי' לו הדינים שהי' בהדבר שהזיק או שנהנה, [מלבד בתשלומי תרומה בשוגג דאיכא גזה"כ דנעשה קודש], וכיון דחצי פרוטה לא חל קדושה גם כה"ג לא חל קדושה. ואע"ג דכל מה שמחוייב לשלם על הנאתו דחצי פרוטה הוא מחמת הנאתו מדבר שיש בה דין קדושה ולא מחמת דזה ממון הקדש, מ"מ חיובו לשלם לא יהי' להשלים שיהי' קדושה בהדבר, ומ"מ אינו ברור.
לקדש אין אבל להדיוט לא. והנה לכאורה מנ"ל דב"ד גובין את זה, דאולי הוא חייב אבל ב"ד אינן נזקקין לגבות ממנו, וע"כ משום דמדאיירי בי' קרא היינו דחייב בדיני אדם דקרא לא איירי מחיוב שאין ב"ד נזקקין לגבותו. והנה יש לעיין למה לא יגבו ממנו מדין כופין על המצוות, דהא פשיטא דיש מצוה לשלם אפי' פחות מפרוטה, וכאן י"ל דאיה"נ, אמנם מדיש ריבוי ע"כ דב"ד גובין מדין חיוב ממון, דאילו אם חיובו בדיני שמים לא איירי קרא אפי' שממילא יכופו על המצוה, אבל יש לעיין בכל חיוב ביד"ש וכן בגזל פחות משו"פ למה לא נכוף אותו בשביל המצוה.
ואפשר לומר דבדיני ממונות אין לכוף מדין המצוה אלא מחמת זכותו של חבירו לתובעו, דהא אם ירצה השני למחול לו לא יהא על החיוב מצוה לשלם, ונמצא דאם באנו לכופו ע"כ זה הוא מחמת תביעתו של זה ולא מחמת המצוה, ולפי"ז גם ברבית הא דכופין להחזיר למ"ד רבית קצוצה יוצאת בדיינין הוא מחמת זכותו של הלוה, דהא אם הלוה מוחל הרבית כ' הרא"ש פ' איזהו נשך דמהני המחילה, וא"כ הגביה צריכה להיות מחמת זכותו של הלוה.
וצ"ע לפימש"כ הריטב"א לקמן דף ס"א והובא בשטמ"ק דחיובו להחזיר הוא רק מצוה וכופין אותו משום זה אבל אין יורדין לנכסיו, וכן פסק בשו"ע יור"ד סי' קס"א סעיף ה', דלהנ"ל הא לא שייך כפי' מדין כופין על המצות כיון שזה רק מכח זכותו ותביעתו של הלוה דהא בידו למחול, [ובמיוחד לפימש"כ הט"ז שם ס"ק ג' דרק אם הלוה תובע גובין להחזיר הרבית קצוצה]. ובאמת בריטב"א הנ"ל משמע דמה דאין יורדין לנכסיו כתב בשם מורי דס"ל כהגאונים שהביא הרמב"ם דלדידהו לא מהני מחילה אפי' אחרי שגבה המלוה הרבית דמ"מ מחויב המלוה להחזיר הרבית, ולדידי' א"ש דאינו כלל מדין תביעתו של הלוה, אבל צ"ע על המחבר בסי' קס"א סעיף ה' דאין יורדים לנכסים ופסק דאחר שגבה המלוה הרבית יש ביד הלוה למחול להמלוה, וא"כ הרי זה תביעת ממון ולא מצוה ולמה לא ירדו לנכסיו, וכמדומני שכבר נתקשו בזה.
והנה העירוני על משנ"ת דאין כופין על מצוות שתלוי בממון, דהא בכתובות דף פ"ו מבואר דבאמת מה דכופין לשלם החוב הוא מדין כפי' על המצוות. אכן בודאי בממון שיש לו תביעה על הלוה לשלם שייך לכוף הלוה מחמת המצוה וכמו שיבואר להלן, ובאילה"ש ב"ב דף ל"ג רצינו לפרש אליבא דהרשב"ם עוד יותר רבותא דהמלוה יכול לתפוס מה"ט אפי' באופן דעל הלוה אין מצוה לשלם כגון אם הוא קטן, וג"כ מסברא הנ"ל וכמו שכתב בשערי יושר, אלא דלא סגי בזה שב"ד יוכלו לכופו, דלב"ד יש כח לכוף רק אם גם להלוה יש מצוה לשלם, דאז ב"ד כופין על המצוות, היינו דבעצם יש להמלוה כח בו אלא דגם מצד הלוה צריך חיוב המצריך לכפייה.
אמנם לתוס' דלא ס"ל דיש להמלוה כח לתפוס בלי ב"ד, היינו משום דס"ל דכל שלב"ד אין לכוף גם להמלוה אין כח לכוף, אבל הא מיהת כולם מודים דיש כח להמלוה לחזר על הלוה, אלא דלא סגי בזה עדיין בלי שיש גם להלוה מצוה שעל ידה כופין אותו.
ועי' באילה"ש ב"ב דף קע"ה א' בתוד"ה הא דמקויים דהבאנו להקשות דאם בלי שיש מצוה להלוה לשלם אין כח לכוף א"כ איך גובין חוב מהקדש, ומבואר בכמה דוכתי לרוב הראשונים דמהקדש שקדוש רק קדושת דמים גובין. ואפשר דאין להקדש ליהנות ממה דבהדיוט כה"ג היו גובין ממנו אע"פ שלהקדש לא שייך מצוה. ועדיין צ"ע איך גובין מעכו"ם שחייב לישראל, דלא מצינו לעכו"ם שמחוייב במצות עשה דפריעת בע"ח, ולהני דס"ל דמצוה שהשכל מחייב בן נח חייב, אפשר דגם פריעת בע"ח כיון דזה מצוה שכלית חייב בה עכו"ם.
וכל מה דרצינו לומר הוא היכא דמצד התובע אין דין זכות תביעה לגבות מהלוה אלא דהנתבע לחוד חייב בדיני שמים דאז אין דין כפי', וע"ז הקשינו מהא דרבית.
אמנם כעת נראה דלא קשה כלל כיון דע"כ כל דיני התורה לא מיירי אלא בדיני אדם דלכן כל מקום שכתוב בתורה שחייב בדיני אדם, וכן היכא שכתוב פטור או דילפינן פטור מקרא או מסברא ע"כ כלול בזה דלא כופין, דאם כופין לשלם אפי' אם לא יורדין לנכסיו לא מקרי שפטור, וע"כ שלא כופין כלל, אבל בריבית דילפינן דאהדר לי' כי היכי דניחי הרי דכופין, ומדדרשינן דהבן פטור הרי דהגזה"כ הי' דחייב וכופין אבל לא יורדין לנכסיו.
תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. ובתוד"ה וכי, מבואר דכל התימה הי' למה שהוא מחויב בחומש, משמע דבהקרן פשיטא לי' דחייב ונעשה קדש כדין תרומת מעשר ויצטרך לתת דבר הראוי להיות קודש. ולכאורה ג"ז הא אינו אלא מגזה"כ דמסברא למה יתחייב שיהי' קודש, והי' צריך להיות חייב רק בתשלומין למי שהזיקו, והנה לכאורה מאי קשה לי' דהא כיון דאנו חוששין שמא לא עישר הע"ה ואנו חוששין דבהתרומת מעשר יש קדושה, ולמה לא יצטרך לתת חומש דהא החומש הוא מדין כפרה, כמבואר בר"ש פ"ז מ"א דתרומות דלהסברא דהקרן הוי כפרה ה"נ החומש הוי כפרה, ואע"ג דבתוס' כתובות דף ל' משמע קצת אחרת מ"מ אפשר דגם התוס' ס"ל כן, ולמה לא יתחייב כפרה מספק, ואע"ג דמה"ת אמרינן דאין לחשוש, מ"מ אם חששו ונתנו לה דין תרומת מעשר, ואם עפ"י האמת הוא לא עישר הא באמת אכל תרומה בשוגג דחייב חומש, ומה התימה דוכי עשו חכמים חיזוק למיקנס חומש, דהא חיוב זה אע"פ שכתבו התוס' דזהו קנס שקנסתו התורה, מ"מ הא קנסתו כדי להתכפר, ולמה לא נחייבו מספק.
והנה לעיל דף נ"ג אמרינן דבחצי הפרוטה המעורבת דמה"ת בטלה נצרף אליה חצי פרוטה דמאי ויחללם יחד ויחול הקדושה על המטבע, דאע"ג דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, מ"מ החצי פרוטה המעורבת תצטרף עם חצי פרוטה דמאי. ובמשנה למלך פ"ה מהל' תרומות הק' איך יכול לעשר מדמאי על טבל שנתערב בחולין דאולי הדמאי לא מעושר וחייב ודאי מה"ת, וכמו דאין לעשר מדמאי על דמאי, ורוצה המשנל"מ לומר דבדמאי על דמאי דאפשר דא' אינו מעושר נמצא דלא תיקן מה שחייב מה"ת, משא"כ מדמאי על טבל דרבנן אין לחוש, דאף אם הע"ה עישר מ"מ נמצא רק שלא פטר את הפירות השניים שאינם אלא מדרבנן. ולפי"ז רוצה לחדש דמהפירות החייבים מדרבנן לא יוכל לעשר על הדמאי דשמא הע"ה לא עישר, נמצא דמה דעישר מהפירות שחייבין מדרבנן לא תיקנו את הפירות של הע"ה. ובקובץ הערות יבמות סי' ע"ה ס"ק ז' הקשה על מה דמבואר כאן דהי' שייך לחלל חצי פרוטה המעורבת עם דמאי, הא אולי הדמאי לא מעושר נמצא דאין לו עוד חצי פרוטה להצטרף ואיך יועיל החילול, וכאן לא יועיל תירוצו של המשנל"מ דהא נמצא דיאכל המע"ש של דמאי דהוי מע"ש גמור דהע"ה לא עישר קודם ויאכלנו חוץ לירושלים בלי פדיי'. ורוצה לחדש דמה דתיקנו לעשר דמאי אינו לתקן על צד הספק שמא לא עישר, אלא דסתם חייבו, אך הטעם שהביאם לתקן הוא משום המיעוט דאינם מעשרים, אבל לא רצו לתקן משום שמא הע"ה לא עישר, ונתקשה בהא דאין מעשרין מדמאי על דמאי דשמא א' מתוקן וא' לא מתוקן, ואם נימא דעל שניהם אין לחוש שמא לא עישרם הע"ה אלא דמ"מ תיקנו למה א"א לעשר מדמאי א' על השני.
והנה יש לעיין בהא דאזלינן בתר רוב, דודאי במציאות האיסור לא נשתנה, א"כ עבר איסור זה שאכלו בשוגג או באונס, או דהתורה התירתו אפי' על הצד שזה איסור, דכ"ז שלא נודע לו מהאיסור זהו היתר גמור ואפי' שכלפי שמיא גליא דאוכל האיסור. והנה ידוע מש"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ע"ג דברוב כשרים צריך להיות מותר הולד משום ס"ס, שמא אזל איהו לגבה ויש לילך אחר הרוב דמכשר לבעלה, ואפי' אם היא הלכה אליו מ"מ שמא הי' הבועל כשר. ולכאורה מאי נפק"מ הא גם אם אזל לגבה טעם ההיתר הוא דתלינן דהוא מן הרוב, ואיך שייך לעשות זה לשתי ספיקות, דהא הכל מחמת דשמא הבועל הי' כשר. לכן נראה מזה דהיכא דיש דין לילך אחר הרוב זה היתר גמור אע"פ שהמציאות של האיסור נשאר מ"מ כה"ג התורה לא אסרה, ונמצא שאם אזל איהו לגבה אפי' שכלפי שמיא גליא שהי' הבועל פסול מ"מ אין על הולד דין ממזר כלל כל זמן שלא נודע מפסולו של הבועל, והוי לכן ב' ספיקות היינו שמא אזל איהו לגבה ואז על הולד דין כשרות בכל גווני, והספק השני דאולי במציאות הי' הבועל כשר.
נמצא לפי"ז דדמאי אע"פ דיתכן דהע"ה לא עישר, מ"מ מותר לאכלו ודאי מה"ת, וכשאסרו חכמים באכילה הוא רק משום שמא לא עישר, אלא דאפי' להצד דכלפי שמיא גליא דלא עישר ג"כ אינו מחויב אלא מדרבנן. ולפי"ז מה דיועיל באמת הצירוף הוא רק משום הצד דלא עישר, לכן א"א להפריש משל ע"ה א' על השני דשמא הא' עישר והשני לא עישר, אלא דצ"ע עדיין דאיך יתוקן החצי פרוטה המעורבת דחיובה מדרבנן בתורת ודאי להחצי פרוטה של דמאי, דעל הצד שהע"ה עישר אין עליה שום קדושה אפי' מדרבנן.
ונראה דהנה אמרינן בגמ' שבת דף כ"ג דלכן אי"צ לברך ברכה על הפרשת דמאי משום דספק דרבנן לא בעי ברוכי, נראה מזה דגדר התקנה היתה דצריך לעשר ודאי אבל מחמת ספק דשמא לא עישר, ולכן לענין ברכה הו"ל כספק אע"פ דרבנן חייבוהו בכל אופן, מ"מ כיון דהחיוב הוא מחמת שמא לא עישר, ונמצא דאם עישר חיובו להפריש פחות מאשר אם לא הפריש, דהא כל מה שחייבוהו לעשר ודאי הוא מחמת ספק שמא לא עישר, לכן מדמאי על דמאי אחר א"א להפריש כי אם א' עישר וא' לא, זה כפטור לגבי החיוב או כחיוב לגבי פטור, אע"פ שבאמת מכח הספק חייבו לעשר, כיון שאינם שוים במדרגת חיובם מדרבנן אע"פ ששניהם חייבים רק מדרבנן, אמנם כ"ז הוא רק מדמאי על דמאי, אבל מדמאי על טבל שנתערב או לצרף מעשר שני של דמאי עם חצי פרוטה המעורבת כיון דשניהם דרבנן הם באותה מדריגת חיוב, ורק דמאי על דמאי אחר לא יכולים להפריש או לצרף, כיון דכל דינה להפרישה או לחללה הוא מחמת ספק שמא לא עישר הע"ה ובהכרח קל דינה כשזה מעושר מאשר אם אינו מעושר [עמש"כ לעיל דף נ"ג א' ד"ה וניתי דמאי].
וכן צריך ע"כ לומר בהא דגיטין דף ס"א דלרבא אמרינן כיון דרוב ע"ה מעשרין הם לכן מותר לסייע לאשת ע"ה, והקשינו לעיל דף נ"ג ע"א דמ"מ אם נאמר דיש איסור ודאי מדרבנן אף על הצד דזה כבר מעושר א"כ איך מותר לסייע לעבור עבירה דרבנן, וצריך בהכרח לומר דלאיסור קל כזה דכל איסורו הוא מספק שמא לא עישר אע"ג דמכח זה חייבוהו בכל גווני מ"מ הקילו בו, וצ"ע.
ולפי"ז נמצא דגם אחרי שתיקנו מ"מ כיון דמה"ת אין לחוש כלל שמא זה תרומת מעשר, וכדי לחייב כפרה על אכילתה צריך לחדש בה דין חיוב כפרה מדרבנן, היינו דלא סגי מה דאנו מחייבין אותו משום הצד דאולי לא עישר, דאפי' אם כלפי שמיא גליא שלא עישר הע"ה מ"מ מותר מה"ת, ואין לו מה"ת עבירה שיצטרך תיקון וכפרה, וכדי לחייב כפרה צריך לתקן תקנה חדשה שיהי' להתרומ"ע של דמאי דין כתרומ"ע אמיתית, וע"ז הוא דקאמר וכי עשו דבריהם כשל תורה היינו דחידשו בה דין חיוב כפרה.
כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ. ובתוס' פירשו דלרבנן יועיל גם אחרי שניסת שעי"ז לא תצא ולר"מ יועיל רק לפני שניסת. ובחזו"א אהע"ז סי' ק"ג ס"ק י"א הסתפק אם צריך נתינה נוספת כי הנתינה הראשונה פסולה מדרבנן, ונ"מ לענין קיום חותמיו אי צריך נתינה חדשה, ונראה דבקיום חותמיו א"צ נתינה אחריתא וכו', דהנתינה אינה פסולה, אלא דנתקשה דא"כ מה מועיל הנתינה השני' הא זה כבר לא נתינה דהא אין כעת עשיית גירושין, ולכן רוצה לומר דבאמת כל זמן שאין קיום הנתינה הראשונה פסולה אלא דכשמתקן אח"כ ע"י קיום מתכשרת הנתינה הקודמת למפרע, אבל באופן שאומר בפ"נ בנתינה השני' כתב ב' דרכים, א' דאפשר דג"כ ניתקן הנתינה הראשונה, ואע"ג דא"כ הנתינה השני' לא היתה נתינה, מ"מ כיון דאי לאו הנתינה השני' לא היתה מועילה הנתינה הראשונה לכן מקרי הנתינה השני' נתינה. ובדרך ב' כתב דע"י קיום מתכשר למפרע אבל באומר בפ"נ בשני' עיקר הנתינה היא השני' מדרבנן.
והנה עדיין צריך טעם למה הנתינה השניה מקרי נתינה, דהא אם לא יאמר בפ"נ ובפ"נ אז הנתינה השני' אינה כלום וכל מה שנקרא נתינה הוא ע"י שיאמר בפ"נ, ואיך נוכל להתחיל לומר שזה נתינה מפני שיאמר, דהא כ"ז שלא אמרנו דהוי נתינה אז האמירה בפ"נ אינה כלום דהא צריך בשעת נתינה, ואיך זה מתחיל להיות נקרא נתינה שלכן יועיל האמירה. גם צריך להבין לפי הצד דהאמירה מתקן את הנתינה הקודמת דבלי זה לא היתה מגורשת מדרבנן, דאיך אפשר לומר דנתינה של היום עושה שתהי' מגורשת בנתינה הקודמת שלפני כמה זמן.
ואפשר לומר דכיון דהא דצריך שיאמר בשעת נתינה או כשקרוב לה בתוכ"ד או בזמן שעסוקין באותו ענין כמו שהסתפקו בתוס' גיטין דף ה' ע"ב, משום דכשעושה איזה מעשה דייק טפי ולכן נאמן משא"כ בזמן שאינו עושה כלום, ולזה סגי בנתינה כזאת שהיא מצד עצמה היתה יכולה לעשות גירושין בלי שקדם לה נתינה אחרת דאז כבר דייק ומהני האמירה. אמנם אם זה מתקן הנתינה הקודמת אפשר דיש נפק"מ בין ר"מ לרבנן, דהנה בעצם כשחסר בפ"נ הרי הספק אם הגט כשר או לא, ולכן אם נתברר ע"י קיום חותמיו שהגט כשר ולא הי' אף פעם שום ריעותא בגט, נמצא דגם המטבע שטבעו חכמים בגיטין לא הי' צריך, לכן גם לר"מ אז מהני למפרע, אבל באם צריך להמטבע שטבעו חכמים בגיטין דהיינו לאמירת בפ"נ ובפ"נ, אז לר"מ מלבד שיש חשש על הגט, פסלו את הנתינה כיון שלא עשה כמטבע שטבעו חכמים, ולכן הנתינה השני' באמירת בפ"נ לא תוכל להכשיר הנתינה הקודמת שהיתה פסולה מדרבנן לכן הולד ממזר ותצא, אבל לרבנן לא פסלו את הגירושין אלא דבעינינו נראה שיש חשש מדרבנן על הגט, ואם יתקן ע"י האמירה בשעה שהשליח עושה מעשה שפעולה זאת מצד עצמה היתה צריכה לעשות גירושין הרי נתברר שאין חשש על הגט ומעשה הגירושין אף פעם לא פסלו וממילא לא תצא.
ובגיטין דף ה' ע"ב מבואר בתוס' דלרבנן הולד כשר ואי"צ התקנה שיחזור ויטלנו, ומשמע קצת דהי' שייך שיועיל לתקן אם הי' הולד ממזר אלא דאי"צ, וזה כמש"נ דלרבנן אין הקפידא על הנתינה ששינה מהמטבע אלא דיש לנו ספק בכשרות הגט והי' שייך שיתוקן ע"י שיחזור ויטלנו אלא דכתבו דאי"צ לזה.
ויחזור ויפדה את הפירות. צ"ע בין לרש"י ובין לתוס' כיון דמה"ת אין טהור נפדה בריחוק מקום, א"כ איך מהני לפדות על הכסף, וממ"נ אם לענין זה עשאוהו כאילו לא הוי טבל א"כ יהי' מותר לגמרי, אבל איך שייך לתקן שיועיל פדיון דלא מהני כלל כזה פדיון מה"ת, בשלמא כסף על כסף או על נחושת אפשר לומר דמה"ת מהני גם בודאי מעשר שני, וכן כתב הר"ש שם, אבל לפדות ללקוח טהור בריחוק מקום דלא מהני מה"ת למה זה יועיל בדמאי.
ועיין בריטב"א החדשים שתירץ הקושיא מהא דמס' מע"ש פ"ג מ"ד דמי שיש לו מעות בירושלים ופירות במדינה יכול לחללן אבל צריך להביאם לכאן משום דכיון דהי' כבר המעות בירושלים לא התירו לו לחזור לחלל על המעות דאפוכי מטראתא למ"ל, א"כ אפשר לתרץ אליבא דרש"י כעין זה דמה דאין נפדה טהור בריחוק משום היינו פירות שנקנו בירושלים ויצאו, דאז פירות הראשונים בכה"ג שהי' בירושלים ויצאו נפדין מה"ת בריחוק מקום דקליטת מחיצות הלא הוא רק דרבנן, אבל לקוח כיון שכבר נקנה בירושלים אין לו יותר פדיון בריחוק מקום, משא"כ אם עוד לא הי' בירושלים דאז אדרבה עדיף לחלל ולקיים וצרת הכסף, אבל להתוס' דמקשים על רש"י ולא ס"ל להאי חילוק א"כ לדידהו צ"ע למה באמת מהני בדמאי. (מהדו"ק)
תוד"ה ויחזור. ובלבד שיפדה פי' בלבד שיהא דעתו מתחילה כשחילל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם הי' אז דעתו להעלותם ונמלך לפדותן צריך להעלותן. בתוס' זבחים דף מ"ט ביארו דאם בתחילה לא הי' דעתו לפדותן אז דינו כמו שקנה הפירות בירושלים דאסור לפדותן. וצ"ע דהא גם בקנה בירושלים והם נמצאים חוץ לירושלים מותר לפדותן מה"ת ורק אסור מדרבנן משום דקלטוהו מחיצות, וכאן דלא קלטוהו מחיצות ודאי אין סברא שיהי' אסור מן התורה, ומדברי התוס' לעיל דף נ"ג ב' משמע דזה מדין תורה דיליף ק"ו ממה שאינו נפדה טהור בריחוק מקום, ולכן הוצרכו לומר דדרשא דכסף ראשון ולא כסף שני הוי אסמכתא דבלי זה ידעינן זה מק"ו.
ואפילו מדרבנן לכאורה דוחק לאסור, דהא מה דאסור לפדות אם יצא מירושלים אינו אלא משום דקלטוהו מחיצות, וכאן דלא הי' עדיין בירושלים אין לומר דיהי' לו כבר דין קליטת מחיצות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |