אילת השחר/בבא מציעא/נה/א

אילת השחר בבא מציעא נה א

דף נ"ה ע"א

תוד"ה נדמייה. וי"ל וכו'. לתירוץ הראשון יוצא נ"מ להלכה דבהקדיש אבן לבנין אין לו חומש דמקרי סוף הקדש אע"ג דלבסוף לא נתנוה לבנין, ולרש"י לא יהי' כן. וצריך לחלק לפי התוס' מהא דבהמה תמימה שהוממה דמוסיף חומש בפדייתה אע"ג דהיתה עומדת להקרב ע"ג המזבח והוי סוף הקדש, דשאני קרבן דכיון דהוממה ובתור כזה לא היתה עומדת להיות נקרבת ולהיות סוף הקדש, משא"כ אבנים אפי' אם נפלו ונשברו מ"מ רק המציאות נשתנה אבל אין שינוי בדינם לומר שפסולין להיות בבנין, ומה שחוזר מליתנם לבנין מפני שרוצה אבנים יותר טובות לא מוריד מהם שם סוף הקדש.

תוד"ה פרה זו. והא דאמרינן התם כל הראוי לגבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. היינו כשפודין אותו מוכרין אותו לצרכי עולות. הקשוני דמשמע דהם ביארו זה, והא הרי זה גמ' מפורשת בתמורה דף ל"ג ב' כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח. ועי' בריטב"א בשטמ"ק דהביא בשם תוס' דאם הקדיש תמימים לבדק הבית ויאמר פרה זו תחת זו, תהי' תמורה, ולכאורה הא הם נפדים כדאמרינן להדיא בגמ' שם, אלא דהנה להתוס' אצלנו מבואר דמוכרין אותו לצרכי עולות, ולכאורה למה דוקא עולות, משמע דגם לתוס' כאן יש כבר זכות להמזבח בו ולכן בהכרח הוא צריך להקרב עולה, אלא דלהתוס' הוא מדרבנן כמבואר ברשב"א בגיטין דף ל"ח ב', אבל התוס' המובא בריטב"א ס"ל דתיכף כשפודין זה נעשה עולה דהמזבח תיכף זוכה בו לעולה, ואז נמצא דגם כעת יש בו דין קרבן, ולכן אם יאמר זו תחת זו יהי' בו דין תמורה, אך אי אפשר להקריב אותו כ"ז שלא פדה כיון דיש בו גם קדושת בדק הבית ולכן צריך פדייה, והתוס' כאן ס"ל דאינו כן אלא דצריך למוכרו למי שיש בו צורך לעולה ויוצא בה ידי חובתו שיקדישנה לעולה, ולפי"ז מהגמ' דתמורה אין ראי' מפורשת דמוכרין אותו לצרכי עולות, דאפשר הי' לפרש כהתוס' המובא בריטב"א דיש כבר קדושת עולה בזה, אלא דצריך לפדות שירד דין קדושת בדק הבית שעליהם, אלא דהם מבארים דאינו כך אלא דמוכרין לצרכי עולות.

ועיין בגיטין דף ל"ח ב' דהרשב"א שם הקשה על מה שמשמע מרש"י דהמקדיש תמימים הם קודש למזבח, והקשה דהא זה רק מדרבנן שפודין אותו לצרכי מזבח אבל אין בו קדושת הגוף למזבח, והיינו דס"ל כהתוס' כאן, אבל בשיטת רש"י אפשר דיפרש דיש בו קדושת מזבח לענין זה דכשפקע ממנו ממנו קדושת בדק הבית היינו אחרי הפדייה ישאר בו קדושת המזבח, וכשיטת התוס' המובא בהריטב"א, ולא שייך למוכרו.

תוד"ה טלית. מבואר יותר בתוס' הרא"ש דברישא ישלים ולא יהא מחולל לפני שישלים דכונתו לחלל בשוויו, וצ"ע אם יכול לחזור לפני שישלים, דאולי כיון שהי' בלבו לחלל בשוויו כבר מחויב לחלל בשוויו, ומש"כ התוס' ואם הותיר יד הקדש על העליונה, משמע דקאי על הרישא דוקא, דבסיפא אם הותיר לא מקרי יד הקדש על העליונה כיון שידע שנותן יותר משיווי של החפץ הנפדה והסכים הא הסכים אפי' שוה הרבה.

ועי' בתוס' הרא"ש בשם רבינו מאיר דבסיפא אם הותיר הוי הקדש טעות, ואע"ג דבתמורה הקדש טעות הוי הקדש, כאן שפירש בהדיא ה' סלעים הו"ל כאילו אמר אם שוה יותר לא יהא פדוי, [וצע"ק מנזיר דף ל' והובא גם בגמ' ב"ב דף ק"כ ע"ב דמשמע דגם באמר שור שחור שיצא מביתי יהי' קודש ויצא לבן דלא הוי קודש לבית הלל משום דהוי הקדש טעות ולא ילפינן מתמורה, הרי דבתמורה כה"ג הי' קודש אע"ג דאמר בפירוש שור שחור ויצא לבן], אבל ברישא הוי פדוי בעל כרחו. ואפי' הוי הקדש טעות הא קיי"ל הקדש טעות הוי הקדש גבי תמורה והתפסה, מבואר דגם בהתפסה בעלמא שאינו מדין דיהי' הוא ותמורתו יהי' קדש מ"מ דינו שוה דהוי כהקדש טעות דתמורה. וצע"ק כיון דהלימוד מקרא דיהי' קדש הנאמר בתמורה מנ"ל דגם בשאר התפסה דכוותה.

ויש לעיין בסברתו דכל פעם באונאת מוכר שחשב שזה שוויו נימא דהוי מכירה בטעות, וע"כ דכיון דהטעות בהשומא זהו דין אונאה ולא טעות, וכיון דנתמעט הקדש מאונאה למה זה יהי' הקדש בטעות. אלא דצ"ל דמה דנתמעט אונאה בהקדש היינו היכא דסיבת האונאה שומת ההקדש, אבל היכא דסיבת הטעות הוא שיווי המחלל דהיינו החולין אין זה דין אונאה דהקדש, ולא יקשה דא"כ לא הוצרך לומר מחמת דהוי כהקדש טעות אלא מחמת דאונאה דהקדש כזו לא נתמעט מגזה"כ, דכונתו לומר דמחמת אונאה אין זה אונאה דהקדש, דהאונאה הי' בהמחלל, ואם באת לומר דאעפ"כ הא רצה שיהי' הקדש וממילא יחול בע"כ דין הקדש, ע"ז פי' דהוי לגבי זה כהקדש טעות.

יש לעיין קצת בהא דמהני אם חילל שוה מנה על פרוטה דמחולל, ומבואר לקמן דף נ"ז דזה מחמת דאין אונאה להקדש, ולכאורה בנותן מטבע של מנה בפרוטה לא שייך לאונאה, דהא כה"ג בהדיוט לא הי' זה מדין אונאה אלא מקח טעות כיון דלא הי' טעות בשומא, ומקח טעות לא נתמעט מקרא לא בקרקעות ולא בעבדים, ועל יתר משתות דנין לקמן אם זה מדין טעות או מדין אונאה, אבל היכא דלא טעה בשומא דהוי מקח טעות ממש אין לזה שייכות לאונאה כלל ולמה מהני לחלל מנה על פרוטה [עי' קה"י ערכין סי' י"א]. (מהדו"ק)

זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. לקמן דף ס"א הקשה הגרעק"א על הא דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל ורבית ואונאה ורוצה ללמוד גזל מאונאה, ולמ"ד אין אונאה לפרוטות הא אי הוי ילפינן מאונאה לא הי' עובר בגזל פרוטה ואיצטריך קרא דגזל דאסור אפי' פרוטה, [וכן הק' בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' קמ"ב], ובזה רוצה ליישב דהרמב"ם דחה מכח זה מסקנת הגמ' דלא תגזול קאי על כובש שכר שכיר. ודבריו תמוהים כמו שהעירוני דלכאורה הא זה משום דאמדינן דאדם מסכים למחול על פרוטה יותר מהמחיר כשקונה מקח, וא"כ הא יסוד הדין דממון חבירו אסור לקחת נילף שפיר מאונאה, ומה דיש שם שיעור אחר משום דשם יש אומד דמוחל, אבל שפיר נוכל ללמוד דבגזל דאמדינן דאינו מוחל על פרוטה ודאי דאסור לגזול אפי' פרוטה. וכדברים האלה כתב במעיני החכמה.

ואפשר לבאר ולהצדיק דבריו, דהנה בהא דאמרינן אין אונאה לפרוטות כתב רש"י דבעי איסר דהוא מטבע של כסף, והרא"ש הקשה דאיסר אינו מכסף ועל כן כתב כיון דאפיקתי' מפרוטה אין אונאה בפחות ממעה כסף. וצ"ע דבשלמא אם יש איזה גילוי דלא הוי אונאה פרוטה, אז שייך לומר דגילתה התורה דלא סגי במטבע נחושת, ואז יש לומר דכיון דאפיקתי' מפרוטה לא נימא דסגי בכמה פרוטות אלא דאוקמה אמטבע של כסף, ולרש"י זה איסר ולהרא"ש זהו מעה, אבל אם זה אומד דאדם מוחל על פרוטה, א"כ על כמה דאמדינן דמוחל אין אונאה אבל על יותר מזה דאינו מוחל צריך שיכלל בדין אונאה, משמע דבין לרש"י ובין להרא"ש ס"ל דיש דין מיוחד שאין אונאה לפרוטות ובזה אפיקתי' מנחושת ובעי מטבע אחרת היינו של כסף, אלא דלרש"י גם איסר כבר הוי של כסף [והיינו כמש"כ בשטמ"ק לקמן ר"פ איזהו נשך בשם הריצב"ש דאיסר הוא כסף מעורב בסיגים] ולהרא"ש בעי מעה.

ועוד יש להוכיח דאינו מצד אומדנא דמוחל, דהנה הא דאמרינן אין אונאה לפרוטות אין הכונה רק דאי"צ להחזיר אונאה של פרוטות אלא דאין איסור אונאה בפרוטות, וכן גם מבואר בדברי הגרעק"א הנ"ל דהא מקשה ממה דהוי ילפינן גזל מאונאה דאונאה אין בפרוטה, ואם יש איסור הא ודאי הוי ילפינן איסור גזל מאונאה, דהא רבא דרוצה שנלמוד גזל מאונאה הא מיירי לענין איסור, וע"כ דמה דאין אונאה לפרוטות היינו דאין איסור אונאה דפרוטה. והנה הרא"ש לעיל דף נ"ב ע"א נסתפק באונאה דפחות משתות דהוי מחילה לאלתר אם יהי' איסור להונות לכתחילה, ודעתו נוטה לאיסור, והטעם שהסתפק דאולי מותר הוא משום דפעמים אדם מוסיף בדמים כשצריך החפץ ופעמים המוכר מזלזל בשומתו שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות לכן אין שם אונאה כלל, נמצא לפי"ז דלהצד דאסור להונות בפחות משתות הא חזינן דמוחל מ"מ אין זה טעם להתיר לכתחילה להונות ויש איסור מה"ת להונות, וא"כ אף אם נימא דיש איזה אומד דאדם מוחל על אונאת פרוטה, מ"מ בכ"ז צריך להיות אסור דלא עדיף מפחות משתות, ואפי' להצד דפחות משתות מותר להונות לכתחילה, הא הוא משום דלגבי מה שזה לא כל כך רחוק מהמחיר אדם מוותר לפעמים [ועי' מש"כ לעיל דף נ"א ע"ב], אבל למה יוותר כשקונה דבר ונתאנה פרוטה אפי' שזה רחוק משיווי המקח. ומכל הני טעמי יש לומר דמ"ד אין אונאה לפרוטות ס"ל כן ממשמעות מקח דמשמע דנתאנה בשיווי מטבע חשובה או מאיזה לימוד אחר, דכל שנתאנה במטבע נחושת דאינה חשובה לא נכללת באיסור אונאה של התורה.

וכן י"ל בשיטת הרמב"ם בפי"ב ממכירה הל' ד' דס"ל דאין אונאה על פרוטה אבל על קצת יותר מפרוטה יש אונאה, וקשה לומר דהי' לחז"ל אומדנא מיוחדת דבאונאה שאני מכל עניני ממון, דכשהאונאה על פרוטה בדיוק מוחל אבל על קצת יותר כבר אינו מוחל, ובפרט דהרמב"ם הביא דין זה לענין ביטול מקח דזה ג"כ רק כשנתאנה ביותר מפרוטה, ונמצא דאם הדבר שוה רבע פרוטה ומכרו בפרוטה ורבע לא יצטרך להחזיר כיון דאין האונאה אלא פרוטה, ואיזה סברא הוא שאדם יסכים כשמקבל מקח של רבע פרוטה שאין לו חשיבות כלל להוסיף פי כמה, דהא זה ממש דומה כמו בלא קיבל כלום ולמה יוותר על פרוטה, ולכן הבין הגרעק"א דזה מדין מיוחד ומסתמא הי' לר' כהנא איזה לימוד ולא מחמת אומדנא דמוחל, לכן הוקשה לו להגרעק"א ז"ל דאיך נלמוד גזל מאונאה לר' כהנא דאין אונאה לפרוטות דהא לא מצינו איסור לקחת כסף חבירו בפרוטה.

וישיבת הדיינין בפרוטה. עי' בפתחי תשובה סי' צ"ג סק"ד שהביא מהברכ"י שנסתפק בב' שותפין שתבעו לא' פרוטה אם יהי' ע"ז ישיבת הדיינין. והביא מהמהרי"ט דפשיטא לי' בב' כסף דמצורף תביעת ב' שותפין, והפתחי תשובה רוצה לחלק דדוקא בב' כסף אזלינן בתר הנתבע כיון דכסף אתי לכפירה לכן תלוי בנתבע. ואינו מובן עדיין למה זה תלוי בנתבע דמסתבר דצריך כפירה למי שתובע וכאן אין כפירה לא' שתי כסף, ולשמואל דס"ל דהכפירה סגי בפרוטה ורק טענה צריך שתי כסף אע"ג דכפר רק פרוטה מזה, הרי דהוי גזה"כ שיתחיל בתביעה חשובה אפי' שמודה כמעט על כולו אז שייך לומר דהגזה"כ שיהי' תביעה בעלמא של שתי כסף דאז יכול לתבוע שבועה על פרוטה, ואז אולי סגי אפילו כשזה של ב' אנשים ולכל א' אין מגיע שתי כסף דמ"מ מצטרפין, אבל לרב דקי"ל כוותי' דבעינן כפירה שתי כסף, א"כ הרי דאין לו זכות לתבוע שבועה אם אין נוגע לו לשתי כסף, וכאן דנמצא דלכל א' אין נוגע יותר למה ישבע, וכן בישיבת הדיינין דאין לו זכות לתבוע בב"ד חצי פרוטה, ולמה ישתנה ע"י שיש עוד בן אדם שתובע, אבל לשיטת הריטב"א בשטמ"ק דמבואר דהא דגומרין בחצי פרוטה הוא אפי' אם אח"כ הוברר שהתביעה אינה יכולה להיות אלא על חצי פרוטה, א"כ ע"כ אין החסרון דא"א לגבות חצי פרוטה אלא דאין ב"ד מזדקקין לדבר שאינו חשוב, אבל לא מפני שאין לו זכות לגבות ולדון על פרוטה, דאי הכי כיון שנתברר שזה תביעה של חצי פרוטה למה ידונו הא אין לו זכות לזה, ולדבריו יתכן דשני שותפין אם יתבעו כיון דהנידון הוא בחשיבות של פרוטה אפשר דיצטרפו, ובב"ק דף ע"א ע"ב מבואר דגם אם אמרינן ה' בקר ולא ה' חצאי בקר, מ"מ כשבאו עדים ונתחייב לשני השותפין מקרי שפיר ה' בקר ולא איכפת לן מה שלכל א' מהבעלים לא יתחייב הגנב כי אם ה' חצאי בקר, אלא דהתם משמע דתלוי דהנתבע נתחייב ה' בקר ולא משום זכותו של הנגנב תלוי הגזה"כ הזה. (מהדו"ק)

צע"ק במאי דאמרינן דישיבת הדיינין נוכל ללמוד מהא דגזל בפרוטה, דהא אינו דומה, דבגזל היינו דפרוטה הוי ממון ששייך להיות גזלן, אבל כאן כיון שכתב הריטב"א דבדבר בעין אם תובע שפיר דנין אפי' בפחות מפרוטה, א"כ אין הטעם דפחות מפרוטה לאו ממון הוא, דא"כ גם כשהוא בעין לא ידונו, אלא דזהו דין דלישיבת הדיינין צריך חשיבות מיוחדת ואיך זה נכלל בגזל, דהא אפשר דאע"ג דגזל חייב על פרוטה מ"מ ישיבת הדיינין לא יעשו על פרוטה, ואפשר דהריטב"א לא יפרש כרש"י דכיון דזה גזל ממילא נדע דהדיינין ישבו לדון בזה, אלא דזה הוי פשיטא אלא דנלמוד דבפחות מפרוטה אין יושבין, וזהו דקאמר היינו גזל, כיון דאין גזל פחות מפרוטה, ע"כ אין עושין ישיבת הדיינין בפחות מפרוטה.

ועי' ברא"ש שהוכיח דאין הלכה כרב קטינא וגם בסוף אין דנין על פחות מפרוטה, והא דלא קתני במתני' משום דזה נלמד מגזל דכמו גזל ליתי' כלל בפחות מפרוטה ה"נ ישיבת הדיינין אפי' בגמר התביעה. ולכאורה פירושו כהריטב"א, דאילו לרש"י אינו סתירה, דהא לרש"י מה דדנין בסוף הא הוא דהנתבע שנתחייב יכול לתבוע כדי לנכות מחיובו ואין זה סתירה ממה דגזל בעי פרוטה, וצע"ק.

המוצא אבידה שו"פ חייב להכריז ואע"ג דזל. פירש"י בין מציאה להכרזה. ועיין במ"מ ובכס"מ ובלח"מ פי"ג מגזילה ואבידה הל' א'.

והנה בגזל פרוטה והוזלה משמע בב"ק דף ק"ה דאין חיוב השבה למדי, וצ"ע למה חיוב השבת אבידה עדיף דחייב אפי' אם כעת אינו שו"פ, ויש לחלק דחיוב השבת אבידה אינו מחמת דהוא חייב לחבירו אלא משום דיש לו דבר של חבירו וזה שייך גם על פחות מפרוטה, משא"כ גזל חיובו הוא רק לחבירו וכמו שלא מתחיל חיוב לחבירו על גזל של פחות משו"פ ה"נ אם בשעת גזילה הי' שו"פ והוזל ג"כ אין חיוב לחבירו, ואע"ג דגם אבידה הוא חיוב לחבירו דלכן זקן ואינו לפי כבודו פטור מלהשיב וזה רק בחיובים לחבירו, מ"מ יש לומר דחייב לחבירו מחמת שיש לו דבר של חבירו לכן הוא מחויב לחבירו ולכן אפי' בפחות מפרוטה חייב, אבל אחרי שגזל אפשר דהוא להיפך דמחמת דחייב לחבירו לכן שייך הדבר לחבירו וצ"ע. וכבר דנו למה בכל גזל לא יהי' מחוייב להחזיר גם מדין השבת אבידה, עכ"פ כיון דאינו מחויב אלא מחמת גזילתו וזהו רק מחמת חיובו להנגזל ואין חיוב ממש להנגזל על פחות מפרוטה משא"כ אבידה וצע"ק.

דא"ר קטינא ב"ד נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה. והיינו דגם כופין אותו. והנה לדבריו ע"כ מי שאינו מחזיר הפחות משו"פ יש בו איסור גזל דאל"ה למה כופין כיון דאין לו איסור במה שלוקחו לעצמו, ומשמע נמי דלדידי' יש איסור מן התורה, מדפריך רבא מהא דדרשינן ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להישבון לקדש אין להדיוט לא, ואם נימא דלרב קטינא איסור פחות משו"פ אינו אלא מדרבנן, מאי קשה איה"נ דרק לקדש יש חיוב הישבון מה"ת אבל מדרבנן גם בהדיוט, וע"כ דלרב קטינא אפילו מה"ת ב"ד ישבו ויכופו לשלם, לכן פריך מדמשמע מקרא דרק לקדש יש חיוב השבה בפחות משו"פ.

והנה הרמב"ם פסק בפ"א מהל' גזילה הל' ב' דאסור לגזול אפילו כל שהוא דין תורה. וכתב המ"מ דזה מדין חצי שיעור דאסור מן התורה, ועמשנ"ת לקמן דף ס"א ע"א בתוד"ה איזהו נשך, שצידדנו דלהרמב"ם יתכן דהאיסור אינו מצד איסור גזילה דאסור חצי שיעור אלא כדי שלא ירגיל עצמו בכך, אמנם לא יקשה מכאן דלמסקנא גם ר' קטינא מודה דאין עושין תחילת דין על פחות משו"פ, רק אם הוצרכו לדון על פרוטה גומרין על תביעת הנתבע להוריד חצי פרוטה מחיובו כמו שפירש"י, נמצא דשפיר אפשר דאין איסור גזילה בהחפצא משום חצי שיעור אלא משום שלא ירגיל עצמו בכך, אבל איסור כסף גזול מצד עצמו אין, ולכך אין דנין לכוף על זה בתחילת דין.

שם. ב"ד נזקקין אפילו לפחות משו"פ. יש לעיין לס"ד דנזקקין להוציא פחות משו"פ, צ"ע למה לא קשה עליו ממתני' דקתני גזל הרי מבואר דלהוליך למדי צריך דוקא פרוטה, וכדאמרינן להדיא במתני' בב"ק דף ק"ג דפחות משו"פ אינו מעכב הבאת הקרבן, וכיון דכופין על פחות משו"פ נמצא דיש לו ממונו גבי' ולמה לא יעכב, ולהריטב"א דלמסקנא לרב קטינא אם נזקקו וחשבו שזה תביעת פרוטה והתברר דאינו תביעת פרוטה מ"מ דנין להוציא, הרי דכופין ויש לו ממון ולמה אינו מעכב את הקרבן, וע"כ צ"ל דלגבי תביעה בב"ד שפיר מחשיב זה לממון ולכן כשתובעין אותו בב"ד נזקקין להוציא, ולהריטב"א גם למסקנא כן אבל אינו ממון חשוב בלי תביעה של הבעל דבר ולכן אינו מעכב הבאת קרבן כשהנגזל במדי כיון דאינו תובעו בב"ד, העירוני למה בחובל בחבירו פחות משו"פ לוקה משום דאינו חייב ממון, הא לרב קטינא הוי ממון, ולהריטב"א גם במסקנא כך דאם חשבו שזה תביעת פרוטה דנין אע"פ שזה פחות משו"פ, ולהנ"ל כיון דבלי התביעה אין זה ממון חשוב, נמצא דבשעת חבלה הי' חייב מלקות, ומה שאם יתבענו בב"ד יקבל דין ממון אינו נקרא ממון שיפטור המלקות וממילא לקי ואינו משלם. (מהדו"ק)

וליתני חומש מעשר בפרוטה. ראיתי מקשים להמבואר לעיל דף נ"ג ב' למ"ד אין בחומשו היינו דכשאין החומש שו"פ אין מחויב חומש, והתוס' שם בד"ה אין בו הקשו דנדרוש דאם החומש לא יהי' פרוטה לא יצטרך להוסיף חומש, הא מיהת דאינו כן, וא"כ מאי פריך דחומש מעשר פרוטה דהא ישנו גם בפחות מפרוטה.

ואין לומר דקושית הגמ' דליתני חומש מעשר בפרוטה, היינו דפחות מפרוטה אין תופס דמיו, וכמו מאי דפריך ליתני מעשר בפרוטה ופירש"י דפחות מזה אין תופס דמיו, דא"כ אז אין זה דין על החומש אלא דהו"ל למיפרך דליתני דקרן שאין בו חומש אינו תופס דמיו, דהא אין זה דין על החומש אלא דין על הקרן, ועי' ברש"ש לעיל דף נ"ג ע"ב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א