אילת השחר/בבא מציעא/לח/ב

אילת השחר בבא מציעא לח ב

דף ל"ח ע"ב

רש"י ד"ה במאי קמיפלגי. מאחר שמודה ר"מ ביתר מכדי חסרונן. העירוני מה מהני יתר מכדי חסרונן כיון דאין כבר מה להתחסר זולת הקנקנים, אלא דכונתו דביותר מכדי חסרונן איכא תרי טעמי שיצטרכו למכור, א' דיותר עלול שיתקלקל והב' שיהי' הפסד גדול, וע"ז ס"ד דהוי כיותר מכדי חסרונן כיון דבודאי יש לחשוש שיתקלקל הקנקן, וא"כ מ"ט דר"מ דפליג כיון דמודה ביתר מכדי חסרונן, וע"ז מתרץ דמ"מ כיון דכל החשש הוא רק להפסד מועט וע"ז לא חששו לר"מ.

מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי. יש לעיין הא במשנה אם נרצה לתקן שלא יופסדו הפירות א"א אלא ע"י שימכרם בב"ד, דהא אין רשות להנפקד לעשות עם הפקדון כבדבר שלו, אבל בשבוי שנשבה הא כיון דנשבה אינו עומד להשכיר והו"ל כחצר דלא קיימא לאגרא, וא"כ מותר להכנס לכתחילה ולעבוד ולהוציא הפירות דהא זה נהנה וזה לא חסר הוא, וכיון שיש בזה תועלת להקרקע למה לא יהא מחויב לכו"ע לעשות זה, ואם מפני החשש הפסד היכן מצינו מדברי רבנן דיש לחשוש דילמא מפסיד להו.

והנה באמת בכל יורד שלא ברשות למה אינו זוכה מטעם זה נהנה וזה לא חסר, וחזינן מכאן דבזה נהנה וזה אינו חסר אינו זוכה בהפירות, אלא דאם רוצים לחייבו על מה שנהנה אמרינן דאינו חייב על הנאה זאת, אבל הפירות שצומחין מקרקעו אף שזה ע"י עבודתו של זה שירד אינו זוכה בזה מי שירד ונשארו פירות של בעלים, ובודאי אסור לאכלן כיון דכשדנין עליהם אין לך חסר גדול מזה. ואין להקשות דגם על הדירה בחצר דלא קיימא לאגרא נימא דזהו חסר, דביאור הדברים דדירה כל רגע שדר שם כיון שאז לא הי' עומד להשכיר נמצא דברגע שדר אינו מפסידו שכירות הרגע הזאת ממילא יוצא שהוא פטור, אבל באם צמחו פירות כיון דהם שלו אין לנו להתיר לאוכלם משום דאינו חסר, דהא אולי בעוד רגע יבוא ויוכל לאכלן או למוכרם, נמצא דכל זה נהנה וזה לא חסר דפטור לא יצוייר אלא בהשתמשות מהדבר, דההשתמשות הא אינו מציאות על אח"כ, וההנאה של עכשיו הא לא שייך ליהנות אח"כ, ע"ז אמרינן דהוי זה נהנה וזה לא חסר, אבל על הפירות שהם דבר קיים ששייך לומר אולי בעוד שעה יהנו מזה הבעלים לא שייך ע"ז שיהי' מותר ליהנות מזה מחמת דהבעלים לא חסר דודאי הם חסר, דהא על הרגע שלאחרי זה יתכן שיוכלו הבעלים ליהנות מזה, ולהאמור נמצא דכדי שירד להקרקע לאכול צריכים לדין תקנה שיהי' לו רשות לאוכלם, ולזה הוי ס"ל דלרבנן כמו דאינו מותר ליגע בפקדון של הנפקד בלי תקנה ע"י מכירה בב"ד ולזה לא תיקנו, ה"נ אין מותר להתיר לאכול הפירות בלי תקנה שיאכלם, וע"ז לא תיקנו שיקח פירות של הבעלים ויאכלם, אלא דדחו דשם יש טעם דרב כהנא ורנב"י, אבל לולא זאת גם רבנן מודו דהי' מתקנים שימכור בב"ד וכאן שפיר יתקנו שיוכל לאכול הפירות אפי' לרבנן.

והא דומיא דנשותיהם וכו' מה התם כלל לא אף הכא נמי כלל לא. יש לעי' דהא מ"ד מורידין קרוב בנכסי שבוי בלא שמעו שמת, הרי מה דמורידין אינו כלל מחמת דאולי מת אלא דסתם מורידין כדי שלא תוזנח האדמה, א"כ הרי שפיר הוי דומיא דנשותיהם דרוצות להנשא מחמת דמת בעליהם וע"ז לא מניחים, ה"נ אם רוצים בניהם לעשות איזה דבר מחמת דמת אביהם ע"ז אמרינן דכלל לא מניחין אותם, אבל לירד לעבוד את האדמה דאינו כלל מחמת שמת אביהם, ע"ז שפיר מניחין דהא אין לזה שייכות למה שלא מניחין נשותיהן להנשא, דהיינו צד המיתה אינו גורם שום היתר להם וה"נ להבנים, דצד שמא מת אינו נותן להם כלום, אבל שפיר מניחין אותם מה שבלתי תלוי בצד שמת מורישם, ואע"ג דמבואר ברא"ש דדוקא קרוב מורידים דישביח דחושב שמא ימותו הבעלים ותשאר שלו, משא"כ בשאר בני אדם חיישינן שמא יכסיף, מ"מ אין זה מחמת דתלינן דכבר מת, אלא משום דישביח משום דחושב דימות קרובו.

ואין זה כלול בקושית התוס' לקמן בד"ה וכולן על רש"י, דתמיד מקבל רק כאריס, דהרי דאינו מחמת דתלינן דהיורש ירש כבר, דגם לפימש"כ התוס' דאוכל כל השנים כל הפירות רק כשיבואו הבעלים לפני שגמרו לאכול לא ניתן להם להיות זריז ונשכר אלא דיקבלו בעד השנה הזאת כאריס, מ"מ כל מה שאוכל אינו מחמת דתלינן דכבר מת אלא דרק תיקנו שיאכל כל השנים כל הפירות כדי שלא תכחיש האדמה, אבל ענין המיתה לא מזכה להקרוב שום זכות, ונמצא דהוי שפיר דומיא דנשותיהם דמחמת צד מיתה לא ניתרין להנשא, וה"נ כאן מה שיתכן שהבעלים מתו לא מקנה להם שום זכות.

אפילו שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר. נראה דהיינו עד שיבוא לתבוע יכול להיות זריז ונשכר. ומש"כ קדם ותלש ואכל, צע"ק דלכאורה אחרי שתלש כבר הי' זריז ונשכר וכבר זכה בהם ומה צריך ואכל, ועי' בגמ' לקמן דף ס"ז ע"ב.

היורד לנכסי רטושין מוציאין מידו. יש לעיין אם ב"ד לא הספיקו להוציא וטרח והשביח וגדלו פירות, אם יקבל כדין יורד לתוך שדה חבירו בשדה העשוי' ליטע, או לכל הפחות כיורד בשדה שאינה עשוי' ליטע, ואם הדין דמקבל כיורד בשדה העשוי' להשביח, א"כ למה יוציאו מידו, דהא ירידתו להשביח את השדה לא גורם לו שום חסרון, וספיקתנו הוא אם מדלא צוה ליורשיו שירדו לנכסיו הרי דלא ניחא לי' והוי כמוחה שלא ירדו לנכסיו, ומבואר בתוס' ובראשונים בב"ק דף כ' ע"ב דאפי' למאי דאמרינן דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דאין צריך לשלם שכר, מ"מ אם מיחה אסור לו לדור שם וחייב לשלם השכירות, וה"נ כאן הוי כמיחה דלכן אסור לו לירד בשדה, או דלא הוי כמוחה אלא דלא סגי שיתקנו בשבילו שירדו לנכסיו אבל אין זה טעם מספיק למה שיוציאוהו, ואפילו אם זה כמיחה צ"ע לשיטת הראבי"ה הובא במרדכי פ"ב דב"ק דגם אם מוחה כופין אותו על מידת סדום, ולפי"ז למה יוציאו אותו כיון דאין שום הפסד לבעליו במה דרוצה לקבל כאריס דמ"מ הא ישאר שני חלקים להבעלים ולמה יוציאו אותו משם.

וע"כ צריך לחלק דשדה אינו כחצר דכיון דיש לחשוש שיכחיש הקרקע ע"י שיזרענה תמיד, אז כל מה שיש ליתן לו להיות בשדה רק אם אין לחוש לזה דלכן תיקנו שיהי' לו כאריס ובשמעו שמת שיוכל להיות זריז ונשכר, אבל באופן דאין לתקן שיהי' כאריס אז מוציאין מחשש דיחטוף כל מה שיש ויקלקלנה, ולכן נמי כתב הרא"ש דלאיש אחר שאינו קרוב לא נותנין להיות בנכסי שבוי שמא יקלקלנה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א