אילת השחר/בבא מציעא/לז/ב
אבל שתיקה כהודאה. היינו דאז חייב לשלם מדינא. צע"ק דהא ע"כ מיירי דהנידון הוא מנה מסוים, דהא בלי זה הא יש חמשה תובעים על חמשה מנה שונים, וזה הא כבר כתבו התוס' לעיל ד"ה גזל לחלק בין סוגיין להא דפליגי לקמן דף צ"ז ע"ב דר' יוחנן ורב נחמן פטרי ורב הונא ורב יהודה מחייבי, וא"כ איך שייך הודאה דאותו מנה גזלתי ממך וממך דהוא הודאה על דבר שאי אפשר, ובודאי לא נחשב בזה הודאה, ואפילו למהר"י בן לב דהודאת בעל דין מהני מדין התחייבות, מ"מ צריך הודאה, אבל אם יאמר ויודה דבר שא"א להיות לא שמיה הודאה ולא יהי' בזה שום התחייבות.
ואולי נאמר בזה שבכל פעם שהודה לא' שמאמין לו כבר קם דינא, ומ"מ צ"ע דזה רק אם אחרי כל שתיקה הי' פסק ב"ד, דאז אפילו אם הודה אח"כ להשני כבר קם דינא, ואולי בהודאת בעל דין הוי כפסק דין בלי שיצטרכו פסק ב"ד וכבר קם דינא, ובראשונים לא משמע שזה מטעם קם דינא.
ואפשר דכונת הגמ' דבאם שתק לא' אז לההוא ששתק יצטרך לשלם מדינא וישאר ספק לכל הארבעה שלא הודה, אבל באם שתק לכל א' באמת לא יהי' מחויב לכולם מדין שתיקה כהודאה, וצ"ע בראב"ד שהובא בשטמ"ק.
למאן מודה לאו לר"ע. הנה להלכה הובא בר"ן דס"ל להראב"ד דכיון דדינא דר"ע אינו אלא מקנסא לכן פסק כר' טרפון כיון דהאידנא לא דנינן דיני קנסות, וכן פסק הרז"ה כר' טרפון, ועי' בשטמ"ק בשם הר"ש די וידא"ש דהקשה דנהי דאין דנין דיני קנסות מ"מ יהי' דינו ככל קנס דכשאין גובין בבבל מ"מ מנדין אותו עד שיפייסנו, אבל למה לבטל בשביל זה כל הדין ולומר דאין הלכה דמשלם לכל אחד ואחד.
וכן יש להקשות דיועיל תפיסה, ובין אם מה דמהני תפיסה בקנס הוא מחמת דעביד איניש דינא לנפשי' כמש"כ הרא"ש בסופ"ק דב"ק, ובין אם זה מתקנ"ח כמו שהובא שם ברא"ש שיטת הסוברים כן, מ"מ יועיל תפיסה ולמה פסק דבכלל אין הדין הזה נוהג בזמן הזה, אמנם בשטמ"ק בשם הראב"ד מבואר דכאן הוא קנס דרבנן יותר מכדי נזקו ולא יועיל תפיסה, וא"כ אפשר דגם לא ינדוהו.
ואפשר לומר דהנה בכל קנס כגון אם שורו הזיק בקרן אע"ג דחיובו מדין קנס, מ"מ אחרי שיש דין קנס זוכה הניזק להעמידו בדין ולהוציא ממנו החצי נזק, אלא דכיון דאין דיין א"א להוציא ממנו, מ"מ מה דיועיל תפיסה מדינא או מתקנה הוא דזכותו של הניזק לגבות נותן לו כח לזכות ע"י תפיסה כמו ע"י פסק ב"ד המומחין, אלא בקנס דהכא הא כל א' שיודע שלא גזלו אותו ודאי אין לו שום זכות לשקר ולהוציא כסף של זה שאינו יודע למי גזל, והקנס לא עשה זכיי' להשקרן, אלא דהדיין יכריח את זה שאינו יודע לשלם ויש דין הפקר ב"ד כזה שיכולין להפסיד לזה שאינו יודע, ואע"פ שגם אחרי הקנס זה שלקח בשקר ומוציא ממנו כסף במרמה הוי גזלן, וא"כ קנס זה תיקנו להדיין שבידו להוציא ולפסוק הקנס, אבל כשאין סמוכין ואין דיין שיוציא ממנו איך יועיל תפיסה מחמת זכותו של התובע, דהא להתובע אם אין מגיע לו באמת הא אין לו שום זכות, וע"י תקנת חכמים לא נתחדש לו זכות לשקר ולהוציא כסף שלא כדין, ואם נרצה לתקן שתועיל תפיסה או לנדותו שישלם, זהו רק אם כמו שתיקנו לחייב להפסיד ע"י ב"ד כך יתקנו שיפסיד אם יתפסו ממנו, ולא מצינו תקנה כזאת, דמה שתיקנו בכל קנס דמהני תפיסה או דמנדין אותו, הוא משום דיש לו זכות ממון להוציא ע"י ב"ד, אבל כאן מי יימר דמגיע לו בכלל דנימא שיש לו זכות להוציא, ותקנת תפיסה או נידוי שישלם תיקנו בשביל זכותו של התובע בזה הקנס, אבל תקנה שיפסיד אע"פ שלהתובע אין זכות לא מצינו בלי פסק הדיין ושפיר כתב דלכן אין דין קנס זה נוהג כלל בזמן הזה.
הא אוקימנא לה בבא לצי"ש. יש לעיין הא אף אם חייב בדיני אדם הא אינו אלא מטעם קנסא, ואפילו למ"ד דגם במקח ובפקדון ג"כ חייב לכל א', היינו משום דהו"ל למידק וקנסינן לי', אבל בנפל הבית דלא שייך קנסא לכן נכסים בחזקתן, אמנם ברשב"א מבואר דאביי הוי ס"ל דחייב מדינא, והא דקאמר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה דמשמע דזה קנסא, היינו דקאמר לר"ט דאפילו אם לא סברת מדינא מ"מ לכהפ"ח תודה לי דמקנסא יחייבוהו ב"ד לשלם.
רש"י ד"ה ואם נטל לא יחזיר. וסימן אינו נותן בו לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם לפיכך יהא מונח ביד זה. הנה מדבריו משמע דלולא דיתכן שיביא עדים שהניחו שם הי' יכול ליתן למי שטוען שזה שלו אפילו שאינו נותן בו סימן כיון דבין כך אין אפשרות שיגיע לבעליו האמיתי. וצע"ק איך יכול להביא עדים דאיך ידע היכן נמצא הדבר דהא המוצא אינו מכריז, משמע דסגי מה שיתכן אפילו באופן רחוק שידע היכן נמצא ויביא עדים, אע"פ שבודאי מתייאש, דהא בכל דבר דאין בו סימן מתייאש ואינו סומך ע"ז שיביא עדים, מ"מ לגבי ליתן למי שאומר שזה שלו אמרינן דכיון שיש אפשרות רחוקה שיביא עדים לכן אסור ליתן למי שטוען שזה שלו.
ומ"מ לקחת לעצמו הי' אסור אפילו אם לא הי' אפשרות כלל שיוכיחו בעליו שזה שלהם, ורק הי' נאמן א' מן העולם לומר שזה שלו בטענת ברי.
ויש לעיין אם מכאן יש להוכיח כמש"כ הגרעק"א לעיל דף כ"ו [ובכו"ח דרעק"א זה בדף כ"ח מדפי הספר] דאפילו בדבר שאין בו סימן ועדיין לא התייאש דאינו מחויב להגביה, מ"מ אם הגביה חייב בשמירת הדבר, או דשאני הכא דיש צד דהניח ויותר אפשר שיוודע לו אצל מי נמצא הדבר ויביא עדים ויקח את החפץ לכן צריך לשמור, אבל באופן דאין להסתפק בהינוח ודאי לא שייך שימצא עדים ויקבל את החפץ, וכה"ג אולי אינו צריך לשמור כלל אף אם נטל כבר את הדבר.
הנה האחרונים ביארו [עי' שערי יושר שער ו' פי"ד] הא דלא נאמן כל אחד כשאבידה ביד המוצאה לומר שזה החפץ שלו בלי שיתן סימנים, דהא טוען ברי והמוצא הוא שמא, וכה"ג דאין המוצא מוחזק דהא יודע שאינו שלו א"כ ברי עדיף ולמה לא מחזירין לו, וכתבו משום דנאמרה הלכה דרשהו אם הוא רמאי והיינו שיתן סימנים. וא"כ מאי פריך מהא דספק הינוח אם נטל לא יחזיר לפירש"י דהפירוש דלא יחזיר למי שתובע בלי סימן, דהא התם אין ליתנו משום דיש הלכה דדרשהו, אבל בגזל א' מחמשה דלא נאמרה הלכה דדרשהו, דהא אם א' הי' אומר ברי שאותי גזל והשאר אינם כאן הי' מחויב ליתן לו, וכיון דאין הלכה דדרשהו לכן אפשר כשהרבה מהם טוענים ברי נותן ביניהם ומסתלק.
ולדבריהם יש ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י לעיל דף כ"ה ע"ב דכיון דאין בו סימן ודאי לא יחזירו, ולהנ"ל קמ"ל דגם בספק הינוח יש דין דרשהו אם הוא רמאי ואסור ליתן משום דיברר הבעה"ב האמיתי ע"י עדים שזה שלו.
בא"ד. לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבוא אליהו. צע"ק למה צריך לומר דשמא יביא עדים שהניחו שם, ולא סגי משום דאליבא דאמת הוא של איש אחר אפילו אם לא יבורר מי הוא ששייך לו.
ועוד צ"ע דאפילו את"ל דדוקא משום שמא יבורר מי הוא הבעלים האמיתי לא יחזיר, מ"מ למה הוצרך לומר משום שמא יבואו עדים, תיפו"ל משום דאליהו יאמר מי הוא הבעלים האמיתי.
ואפשר לומר דכיון דזה בא ואומר ברי שזה שלו, אם איתא דלא יבורר בשום אופן לא הי' בידו לעכב מליתן לו, דהא כל מה דמעכב הוא משום דמוטל עליו לא ליתן שיגרם הפסד לבעליו, וכיון דבין כך לא יגיע לבעליו אין עליו למנוע ממי שאומר ברי שזה שלו, לכן הוצרך רש"י לומר דאין ליתן למי שאומר ברי משום דעי"ז יוגרם הפסד, דיתכן שהבעלים האמיתי יביא עדים שזה שלו ע"י שיעידו שראו שהוא הניח החפץ הזה שם.
ומה דהקשינו דלמה צריך לומר רק משום שמא יביא איש אחר עדים שזה שלו תיפו"ל דאליהו יאמר מי הוא הבעלים, אפשר דמצינו דאליהו מכח הנבואה יש לו לברר ספיקות במציאות ולכן יוכל לומר של מי הוא, כמו שהביא בהגהת מהר"ץ חיות יבמות דף מ"א ע"ב ובשם המשל"מ פ"ט מהל' אישות סוף הל"ו, אבל כשיש אחד שטוען ברי שלולא שיש אפשרות להתברר הוא נאמן בטענת ברי שלו, יתכן דאין בדין נבואה לברר נגד הדין של נאמנות של הטוען ברי, וכיון שכן הוצרך ע"כ לומר דלהטוען ברי אין נאמנות מחמת דיש אופן שהטענת ברי יוכחש, וממילא אין נאמנות להטענת ברי של זה שבא ואומר שזה שלו, ואחרי שאין לו נאמנות אז הדבר נשאר ספק, ובספק מהני מה שאליהו יברר של מי הוא.
רש"י ד"ה אמר ר' ספרא ויניח. הא דקתני מסתלק לאו דלישקלו אינהו וליזלו ולא שיוציאנה מידו. משמע דזה שני דברים א' שלא יוציאנו מידו ויקחו אחרים וכל מי שיתגבר יחטוף וגם לא שיוציאנו מידו, והיינו דלכן אין למוסרו לב"ד דמוטל עליו לשמור, אבל התוס' בב"ק דף ק"ג ס"ל דמניח ביד ב"ד, וכן הוא בראשונים כאן בשטמ"ק.
ולפימש"כ בשטמ"ק דהא דפריך ושקלי להו כולהו ואזלי היינו שיחלקו, וע"כ דהוא מחלק להם, דהא אם סתם יוציא יתכן דכל מי שיתגבר יחטוף, ולפי"ז יתפרשו דברי רש"י לאו דלישקלו אינהו, דהיינו שיחלק להם ולא שיוציאנה מידו למוסרו לב"ד.
תוד"ה וממאי. ואמר ר' טרפון מדינא מניח ביניהם ומסתלק אבל לצי"ש מודינא דמשלם לכל אחד ואחד. צ"ע דאיך ס"ד לפרש כן דהא כיון דמה דמחייבו ר"ע לשלם בב"ד אין מחייבו ר' טרפון איך שייך לקרוא לזה מודה, דהא אין להם שום השוואה כלל. ואפשר דהא ביארנו דכאן יש חידוש דרבנן קנסוהו וחייבוהו ביד"ש, ולזה קאמר דמודה דקנסוהו כרע"ק אלא דהקנס אינו לגבות ע"י ב"ד אלא לצי"ש.
אבל בהא דאיכא פסידא דגדול אימא מודה לי' לר' יוסי. הנה בין לרש"י דהפסידא מה ששובר כלי הגדול, ובין להרשב"א דהפסידא הוא מה שמוכר כלי הגדול, הנה ע"כ מיירי דאינו מסכים בעל הכלי שיפסידו הכלי, דאם שניהם מסכימים מה שייך פסידא דגדול כיון דמסכימים, וא"כ צ"ע איך באמת מותר לנו להפסיד לבעל כלי הגדול, דהא אינו מסכים שישברו או שימכרו הכלי הגדול שלו, ולא משמע דהיתה תקנה מיוחדת שישברו או ימכרו [וכמו לקמן דמוכרן בפני ב"ד].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |