אילת השחר/בבא מציעא/לד/ב
וחזר ואמר איני משלם מאי מי אמרינן מהדר קא הדר בי' או דלמא במלתי' קאי ודחויי הוא דקא מדחי לי'. והיינו דבאמת אנו תולין דרוצה הנפקד לשלם אלא דדוחה לפי שעה. ועי' באילה"ש גיטין דף מ"ב ע"ב דהבאנו לבאר על מה שפסק הרמב"ם בכל האיבעיות דכאן דחולקין אע"פ שיש ספק באומדנא אם המפקיד מקנה לי' כפילא או לא, והא כתב הרא"ש בב"ב דף קמ"ח ע"ב דבספק אומדנא לא אזלינן בתר אומדנא, ובענינינו הי' צריך להיות נשאר ביד המרא קמא ולמה ס"ל להרמב"ם דחולקין, וביארנו דדברי הרא"ש הם רק היכא דרצינו לחדש אומדנא נגד משמעות דבריו, כגון בהקדיש נכסיו דבפשוטו רוצה ליתן בכל גווני להקדש, ורוצים לחדש דכונתו רק אם ימות, ולכן אמרינן דבספק נשאר כדבריו בלי האומדנא, אבל משא"כ כאן דיש ספק אם גם זה נכלל במה שרוצה להקנות לו כפל או לא ע"ז גם בספק אומדנא נשאר ספק.
ועדיין צ"ע דהא תינח בשאר האיבעיות דסוגיין, אבל בהא דחזר ואמר איני משלם דמספקינן שמא הנפקד חוזר דאז ודאי אינו רוצה המפקיד להקנות לו הכפל, או דילמא דחויי מדחי לי' וכונתו לשלם, וצריך לומר דגם המפקיד מבין שכונתו רק לדחותו, וכ"כ הרא"ש להדיא, וזה פשוט דאל"כ נהי דאנחנו תולין דכונתו לדחויי בעלמא, אבל אם המפקיד לא חושב כן בודאי לא יקנה לו הכפל, א"כ הצד דמקני לי' כפילא הוא רק אם אנו מניחין שהמפקיד יודע שהנפקד כונתו רק לדחויי בעלמא, א"כ כיון שלא נפשט הספק ואין אנו יודעים אם כונת הנפקד לדחויי או דחוזר, הא בודאי ברור דגם המפקיד אינו יודע שכונתו של הנפקד רק לדחויי בעלמא, וכיון שכן הא בודאי לא מקנה לי' כפילא, דודאי אין לומר דכונת המפקיד דאם אליבא דאמת כונת הנפקד רק לדחויי מקנה לי' כפל על הצד הזה, וא"כ נמצא דבזה לא נשאר ספק ויהי' ודאי שלא מקנה לי' כפילא, ואיך שייך לפסוק דבאמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם יהי' דין יחלוקו [וכבר הערנו כעי"ז לעיל בעמוד א' ד"ה נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני עי"ש].
מי אמרינן מהדר קא הדר בי'. לפימ"ש הרא"ש דבאמר הריני משלם לא מקנה לי' כפילא כ"ז שלא נשבע שאינה ברשותו משא"כ בשילם, א"כ אפי' לא חזר מ"מ הא לא מקנה לי' כפילא, וע"כ צ"ל דמיירי בנשבע שאינה ברשותו וע"ז מספקינן דאי לא מיהדר קא הדר בי' מגיע לו כפל, והנה רש"י בהבעיא דשילמו בנים כתב דהאב לא הספיק לומר הריני משלם, ולכאורה דלא ס"ל כהרא"ש, דלהרא"ש הא אפשר דהאב אמר הריני משלם אלא דלא נשבע עדיין, נמצא דאמירתו לא מהני שיקנו מכח אביהם רק ע"י שהם שילמו ע"ז מספקינן אם יזכו בכפילא עי"ז ששילמו, ואולי כלול בכונת רש"י דלא הספיק לומר הריני משלם באופן דיזכה מכח אמירתו, והיינו או דלא אמר כלל או דאמר אבל לא נשבע שאינה ברשותו.
כן יש לדקדק במש"כ רש"י בד"ה שילם מחצה דמתחילתו אמר הריני משלם מחצה, והיינו משום דהוי קשיא לי' דאי אמר הריני משלם סתם היינו על הכל מאי איכפת לן מאי דשילם מחצה, ואם כהרא"ש הא אפשר לאוקמי דאמר הריני משלם הכל ולא נשבע שאינה ברשותו ושילם רק מחצה, דהספק אם קנה מחצה או לא קנה כלום, משמע לכאורה דלא כהרא"ש.
שלמו בנים מאי מצי אמר להו כי אקנאי כפילא לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי. פירש"י פעמים רבות עשה לי קורת רוח. הנה ודאי אם הנפקד עצמו משלם אפילו אם המפקיד יטעון דלא עשה לי קורת רוח בפעמים אחרות מ"מ מקנה לי' כפילא, אלא דלגבי הבנים יוכל לטעון כיון שאין לי עסק אתכם לא הייתי מסכים להקנות כפל. וצ"ע אם כל הבעיא רק אם באמת המפקיד יטעון דאביכם עשה לי קורת רוח אבל אליכם לא התכוונתי, אבל אם יודה שבאמת אין לו עם אביהם יותר ידידות מעם הבנים אז אין בעיא ובודאי יקנה להם הכפל, או דהגמ' רק מבארת מה ששייך לחלק דלכן לא יקנה, אבל אפילו אם יאמר המפקיד בפירוש דלא הי' לו מהנפקד יותר קורת רוח ממה שיש לו עם בניו ג"כ לא יקנו הבנים כפל. ובהא דשילם לבנים ודאי מסתבר דאין נפק"מ אם יטענו או לא.
שאל שתי פרות. אפשר דבהפקיד שתי פרות הרי הם כשני פקדונות שונים, רק בשאלה כיון דשאל לחרוש בשתיהם יחד לכן יש צד דהוי כחדא פרה וכשילם מחצה דמי.
שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן מאי. ברעק"א הקשה דהא כשנותן לא' ממילא שייך לשותף השני חלק מזה, דלכן אמרינן בכתובות דף צ"ד דשותף יכול לדון עבור השותפות, וכיוצא בו כתב הרא"ש דיכול לומר אם אזכה בחציי הוא לשותפות ואיני יכול לזכות בחלקי אם לא אדון בכולה. ורוצה לחדש דהיכא דשותפותם רק בבהמה וכיון דנגנב נתבטל השותפות והוי על התשלומין רק שני בעלי חובות, [ולפי"ז בכה"ג לא יכול שותף לדון עבור חלק של השני]. ויש לעיין אם כונתו דסגי באם הם שותפין בעוד איזה דבר אחד דנמצא דלא נתבטל לגמרי השותפות דאז מתייחס התשלומין לשניהם, או רק אם הם שותפין בכל הדברים ממש דאז גם התשלומין יהי' לשותפות, ובאמת צ"ע דהא אם הם שותפין בשתי פרות והשאילו א' ונגנבה הפרה השאולה למה יתייחס התשלומין לשותפות, והא הם רק שותפין בעוד פרה ולמה התשלומין יהי' לשניהם, הא שותפות של הפרה שנגנבה אין ואיך זה יכנס לשותפות של הדבר השני, ודוחק לומר דרק אם הם שותפין בכל מה שיש להם אז יכול א' לדון עבור השותפות.
גם הא בהתנו שיתחלקו בכל הדברים יש מחלוקת אם מהני על הדברים שירויחו אח"כ, עי' חו"מ סי' קע"ז סעיף ג' ובסי' ר"ט סעיף ח' בהג"ה, ולהסברא דאין שייכת לשניהם למה כאן התשלומין לשניהם, דהא מה שהיו שותפין כבר אינה, ונתחדש כעת דבר חדש ואיך יחול ע"ז שותפות. ועי' בחידושים המיוחסים להריטב"א דפירש דזה גופא ספיקת הגמ' כיון דשייך לשניהם לכן אינו מקנה לו כפילא או דמ"מ מקנה לו כפילא. ובסברא צ"ע למה שיקנה כפל השותף הזה כיון דבזה אין מקבל כל מה שמגיע לו.
עוד תירץ הגרעק"א דאפשר דשואל נתחייב רק להחזיר, וחיוב כשנפסד הדבר הוא כדין מזיק וזה לא כלול במה שהשתעבד, ומסתבר לו דכשהזיק דבר של השותפין וישלם לא' לא יזכה השני כיון דלא השתעבד להם, הרי בעד ההיזק נתחייב לכ"א חיוב מיוחד עבור חלקו. וצ"ע בכתובות דף נ"ו ע"ב דכתבו התוס' שירדה תורה לדעת השומרים דכ"א הסכים להשתעבד ש"ח בפשיעה ושו"ש בגניבה ואבידה ושואל באונסין, וא"כ הא השתעבד לשניהם כשהחפץ יופסד.
תיקו. ברמב"ם פסק בכל הבעיות דחולקין, ובחי' הגר"ח הל' מכירה תמה מהא דגיטין דף מ"ב ע"ב במוכר עבד לקנס, דפסק הרמב"ם דאינו מכור, דמ"ש מכל אלו האיבעיות דפסק דחולקין. ועיין ברא"ש כאן דהק' אמאי לא נימא בהנך בעיות דניזל בתר מר"ק.
והנה נראה בסברת הרמב"ם דשם הספק הוא על עצם המכירה אם חלה, דהיינו אם שייך למכור העבד לגבי קנס, וכיון דהוי ספק במכירה ולא איפשיטא פסקינן דלא הוי מכירה בהעבד לגבי קנס, משא"כ הכא דמסקינן דמהני ע"י דהוי כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני פרתי קנוי' לך מעכשיו, ולשיטת הרמב"ם היינו דמהני להקנות פרה לכפילא, וכל הספק הוא אם כה"ג דאמר הריני משלם וחזר וכן בכל אינך אם גם אז רוצה להקנות הכפל או לא, והנה הא דמקנה לו פרה לכפילא הא אינו משום שרוצה להקנות לו הפרה, שהרי אינו מקנה לו כלום בפרה להרמב"ם, אלא דכיון דרוצה להקנות הכפל וא"א להקנות כפל בלבד אין לו דרך לעשיית הקנין רק ע"י מעשה קנין בפרה לכפילא, נמצא דשורש הספק הוא אם רוצה להקנות כפל, וכיון דלגבי הכפל אין מוחזק בזה לא המפקיד ולא הנפקד שפיר חולקין, משא"כ שם דהספק הוא אם מהני לקנות העבד לגבי קנס ושפיר אזלינן בתר מר"ק.
רש"י ד"ה שאל שתי פרות. ואמר הריני משלם אחת. ברש"ש העיר דזה לא כמסקנת הגמ' לעיל דבשואל לא מקנה לי' בדיבורא גרידא כ"ז שלא שילם ממש. והנה לכאורה רש"י סותר עצמו דבד"ה שאח"ז מבואר ברש"י דשילם ממש פרה אחת. לכן נראה דודאי מיירי כל הבעיא רק בשילם, אלא דרש"י הא ביאר דהצד שלא יקנה כפל של פרה ששילם עבורה, משום דהרי הוא נפסד על ידו, משמע דלולא זאת, אז על פרה ששילם בודאי יקנה לו כפל שלה, רק כיון דהוא נפסד על ידו יש סברא שלא יקבל גם על מה ששילם, לכן הוצרך לומר דאמר הריני משלם רק עבור אחת היינו דמשלם עבור א' ואומר דעל השני' אינו רוצה לשלם, דאז הא נפסד על ידו כיון דאינו רוצה לשלם עבור השני', ואז יש מקום לומר דגם עבור זאת ששילם אינו מקנה הכפל, אבל אם שילם עבור א' ולא אמר ששילם רק עבור אחת, וכ"ש אם אמר שישלם גם עבור השני', דאז נהי דאין כאן סיבה שיקנה עבור השני' כיון דלא שילם עליה, אבל הא לא נוכל לקרוא לזה דנפסד על ידו על השני' ואז יועיל לכל הפחות לקנות הכפל עבור זאת ששילם.
תוד"ה וחזר. הנה השאלה אם יכול לחזור אחרי שאמר שרוצה לשלם או לא, מבואר ברא"ש משום דאפשר דהוי כפסק דין דכשאומר בב"ד שרוצה לשלם הוי כפסק דין. ויש לעיין אם מה דיהי' דינו כפסק דין הוא סברא בדין דאורייתא דאחרי שאומר שרוצה לשלם חל פסק דין כזה [ומסתבר דאם יבואו עדים שנאנסה לא יצטרך לשלם, דכל הפסק דין הוא כל זמן שאינו מבורר וצריך להיפטר ע"י בירורים, ובזה שאמר הריני משלם היינו דחייב בתור פסק דין כל זמן שאין הוכחה גמורה שהוא פטור], או דזה אינו אלא תקנ"ח.
והנה תמיד בשומר שאינו נשבע דחייב אז לשלם איך מותר להמפקיד לקחת התשלומין, הא אולי אליבא דאמת אינו חייב, ובשלמא להסברא לקמן דף ל"ה ע"ב דבשבועה קני לה, נמצא דכ"ז דלא נשבע חייב מדינא אפילו אי כלפי שמיא גליא דנאנסה, אבל אי משעת מיתה קני לה נמצא דאם רק במציאות הוא פטור איך מותר לו לקחת התשלומין, וצריך לומר דכיון דחייבתו תורה להשומר לשלם כלול בזה גזה"כ, אבל באמר הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ אמר שרוצה לישבע, כיון דאין ע"ז גזה"כ בדיני שומרים אלא דין כללי דכשאומר השבע וטול אינו יכול לחזור, וה"נ כאן שאומר איני נשבע דהו"ל כפסק דין, אבל הא מ"מ איך יוכל הבעלים ליקח ממנו בזמן שהשומר טוען שאינו חייב, ודין זה שייך שיועיל באומר עבדי גנבת רצונך השבע וטול, דהתם דהתובע טעין ברי שייך לומר דהוי כפסק דין על עצמו דאם ישבע התובע יטול, והתובע יכול ליטול כשיודע בעצמו שזה באמת שלו, אבל מנלן שיתחדש דין חיוב כיון דאולי אינו חייב ונמצא דגוזל את השומר.
בא"ד. מכאן מוכיח ר"ת וכו'. והנה מה דהוכיח מכאן להשבע וטול נראה דזה מכ"ש מכאן, דכאן יש סברא דמה דיכול לזכות ע"י שבועה ע"ז הוא מוחל ונמצא דהשבועה לא תועיל כבר, ואם בכ"ז יכול לחזור ולומר אני רוצה להשבע, כ"ש היכא דהשני צריך לזכות ע"י שנותן לו אפשרות לישבע וליטול דבודאי יכול לחזור כ"ז שלא זכה, ואחרי שר"ת חזר וכתב דאינו יכול לחזור בהשבע וטול כ"ש כאן.
והנה הכריע הרא"ש כר"ת בתשובה דאינו יכול לחזור, דאל"כ למה פשיטא להו להאמוראים דגם באמר הריני משלם יקנה לי' כפילא כיון דזה רק דיבור בעלמא ואינו מחייבו, וע"כ משום דכבר אינו יכול לחזור. ויש לעיין קצת דהנה בתוס' הרא"ש כתב כמש"כ התוס' בעמוד הקודם ד"ה אלא, דלרבא נקט במשנה שילם להשמיענו דאם שילם אפי' נשבע קודם מקנה לי' כפל, משא"כ בנשבע ואח"כ אמר הריני משלם לא מקנה לי' כפל, וכ' בתוס' הרא"ש הטעם משום דהטריחו בב"ד, ולמה צריך להשמיענו זה הא אחרי שנשבע אז אפילו אם יאמר הריני משלם יוכל לחזור דהא כבר נשבע ונפטר, ונמצא דלסברת הרא"ש ודאי לא מקנה לי' כפילא על דיבור כזה שיכול לחזור ממנו, ובפרט צ"ע לפי מה שהבין המהר"ם שיף דהרא"ש בפסקיו פסק דרצה לשלם גרידא מקנה לי' כפילא אפי' בנשבע קודם.
לכן אפשר דגם בנשבע אם אמר הריני משלם חייב כבר לשלם ואינו יכול לחזור בו, וצ"ע לדינא. ואם נאמר כן דאפי' בנשבע אם אח"כ אמר הריני משלם חייב, ע"כ זה משום דכל שאין ודאי פטור, דהא מה האמת לא נתברר, אז במה שאומר הריני משלם עושה פסק דין כמש"כ הרא"ש בטעם דבאמר השבע וטול אינו יכול לחזור.
וברעק"א בד"ה אלא מהא ליכא למשמע מינה ביאר בסברת התוס' דבנשבע לא מקנה לי' כפילא רק בשילם ממש, משום דבאמר הריני משלם אחרי שנשבע יכול לחזור כיון דכבר נפטר בשבועתו מהתובע, אז מה שאומר הריני משלם הוי לענין זה כמתנה דיכול לחזור, ומהתוס' הרא"ש לא משמע כן.
ועל סברת הגרעק"א ז"ל בהא דלא מצי לחזור משום דעדיין לא נפטר ממנו, צע"ק דהנה הרשב"ם בב"ב דף קכ"ח בהא דעבדי גנבת רצונך השבע וטול פירש דמיירי דהנתבע החזיק ג' שנים, וגם ס"ל דבעבדים אין נשבעין כלל אפי' מדרבנן כמבואר שם בדף ל"ג, וא"כ לפי"ז מה שייך לדון שלא יוכל לחזור בו ממה שאמר השבע וטול כיון דכבר נפטר הנתבע לגמרי, וברשב"ם כתב שם דמה דבנשבע נוטל העבד דהוי כהאמינו דכשישבע הצדק עמו ולכן מהני אפילו אם כבר נפטר. אלא דלתוס' שם דף ל"ג נשבעין היסת ולדידהו עדיין לא נפטר ממנו, אז מה שאמר השבע וטול אינו כנותן מתנה דלכן מהני לפי סברת ר"ת בתשובה לחזור בו.
והנה באם חייב שבועת היסת ואינו נשבע הא אין יורדין לנכסיו כמבואר בשבועות דף מ"א, א"כ באומר השבע וטול הא לגבי שלא לירד לנכסיו הא כבר בין כך זכה הנתבע וכל הנידון לענין שלא ינדוהו, וא"כ יש לעיין אם במה שאומר השבע וטול יועיל רק דצריך לקבל השבועה של התובע לענין שאם לא יתן העבד ינדוהו, אבל אין זוכה התובע שיקח את העבד מדין גבייה ממש כיון דלגבי זה הא כבר בין כך נפטר, וכל מה שהי' נידון הוא רק להפטר משבועה שרק ינדוהו אם לא ירצה להשבע, או דילמא דמ"מ כיון דעדיין לא נפטר לענין שיכולים לנדותו אם לא ישבע אז באומר השבע וטול חל עליו חיוב ממש.
והנה חילקו בין השבע וטול דאינו יכול לחזור משא"כ בנאמן עלי אבא ואביך דלפני גמר דין יכול לחזור, וצריך ביאור דמ"מ מאי נפק"מ דהא גם בנאמן עלי אבא ואביך הכונה דאם יפסוק שאני חייב אני מחייב עצמי לשלם ומ"ש מבהשבע וטול, וע"כ צ"ל כמבואר בדברינו במקו"א, דבקיבל עליו אבא יש עליו דין דיין, נמצא דלא התחייבותו לשלם מחייבו אלא דמה דנתן לו כח דיין, וע"ז שייך לחלק דכ"ז שלא פסק יכול לחזור מלקבלו בתור דיין.
בא"ד. שוב פירש ר"ת בתשובה אחת וכו'. הנה לשיטת ר"ת בתשובה דאם אמר איני נשבע, וכן בעבדי גנבת ואמר רצונך השבע וטול אינו יכול כבר לחזור, כתב הרא"ש בטעם הדבר דמה שקיבל עליו בפני ב"ד לשלם דבריו קיימים כאילו חייבוהו ב"ד ואין בו חזרה. וכבר הבאנו לתמוה באילה"ש שבועות דף ל"ט דהתינח אם ב"ד היו יכולים לעשות פסק כזה, אבל כיון דלב"ד אין לפסוק כן מה מהני מה דהוי כאילו פסקו דהא אם פסקו כזה אינו פסק נכון.
והנה לכל הגירסאות מבואר דבעבדי גנבת השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור, ולכאורה גם אז הטעם דחייב הוא משום דכיון דנשבע בב"ד הוי כפסק ב"ד, וצריך טעם דהא אם בלי שיתבעו אותו מישהו יכנס לב"ד ויאמר תשבע שאני חייב לך ואתן לך לכאורה לא יחייב אותו אפילו אם נשבע ולמה כאן יועיל השבועה לחייבו, וצריך לחלק דהתם כשאין תביעה אין שייך ע"ז פסק ב"ד דאינם לגבי זה ב"ד, משא"כ כשיש דין דברים ותביעה דאז יש עליהם שם ב"ד וכשנשבע הוי כפסק ב"ד.
והנה חילק ר"ת בין אמר הריני משלם או השבע וטול דאז אינו יכול כבר לחזור כיון דקיבל עליו לשלם אם ישבע הוי כמו לאחר גמ"ד, משא"כ בקיבל עליו אבא ואביך דיכול לחזור לפני גמ"ד, ובודאי גם מה שקיבל אביו ואביך ג"כ מיירי כשקיבל בנוכחות ב"ד, ולכאורה גם בקיבל אבא ואביך הא קיבל כבר שאם יפסקו שהוא חייב אז הוא יהי' באמת חייב. וכבר ביארנו לעיל [בדיבור הקודם] משום דנאמן עלי אבא ואביך היינו דמקבל עליו בתור דיין וע"ז מחלקינן דיכול לחזור מלקבל עליו להיות לו דיין.
תוד"ה שאל. וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה על בעלה. במהרש"א ביאר דללישנא דמעכשיו הא לא שייך לומר משום ניחותא דאבוהון דהא אין ההקנאה עכשיו אלא בשעה שמסר לשומרה, ולכן הוצרכו לומר דמקנה אז משום דחס על בניו כדי שעי"ז יתרצה השומר לשלם, ומשמע לפי"ז דבדעת המפקיד דהשומר משלם בשביל שרוצה לזכות הכפל. ולכאורה הא כמו דיש אומד דכל מפקיד רוצה יותר להיות בטוח בקרן מאשר לצפות לריוח דכפל או דיוקרא, ה"נ כל שומר יותר כדאי לו לא להפסיד קרן בשביל ספק כפל, וצ"ל דבצירוף שקצת קרוב להרויח כפל מסכים לשלם ולא להשבע. (מהדו"ק)
אמר ר' הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. הרי"ף גורס אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, וכתב הרא"ש דאין כונת הרי"ף דאם שילם כבר מחל על השבועה דאפשר דרצה לקבל התשלומין כדי שלא יחזור בו, אלא דרק בשילם מקנה לי' כפילא אע"פ שעדיין לא נשבע שאינה ברשותו, חזינן מהרא"ש דשייך מחילה על שבועה שאינה ברשותו אם שילם, אלא דאמרינן דאינו מכוין למחול.
והנה הא דמשביעין שאינה ברשותו, אינה כשאר שבועות דכשלא נשבע ב"ד יחייבוהו לשלם, דהא כבר שילם ומה שייך לחייבו, ואם האמת שזה ברשותו בין כך חייב להחזיר, ואם לא נשבע לא נשתנה בחיובו בב"ד כלל, ולפי"ז מה שייך מחילה דהא לא נתווסף לו ממון, וע"כ כיון שיש לו זכות על חבירו שיתכן אפשרות דעי"ז ירויח שיחזיר לו החפץ, שייך מחילה אע"ג שלהנתבע אין יוצא נפק"מ להתחייב בב"ד או להפטר.
ולכאורה זה תלוי במה שהביא במחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סי' י"א מחלוקת הראשונים אי מחילה הוא מין הקנאה דאז לא יועיל מחילה לקטן, גם לא יועיל בע"כ של הלוה, או הסתלקות זכותו, דאם זה הסתלקות זכותו שייך גם לקטן וגם בע"כ של הלוה, וה"נ שפיר שייך גם בזה, אבל אם זה מין הקנאה לא שייך בזה כיון דלא נתווסף להנתבע ממון במה שמחל לו השבועה.
ובקהלות יעקב סנהדרין סי' ה' הוכיח מהא דמבואר בחו"מ סי' י"ב סעיף י"ז דשייך מחילה בשבועה הרי דענין מחילה היא הסתלקות זכותו, דליכא למימר דמקנה לו הממון שעבורו נתחייב שבועה, דהא אם יבואו עדים יוכל לגבות ממנו, הרי שמחל רק השבועה ולא הממון, וקשה לאלו דמפרשים דהוי הקנאה.
אמנם לכאורה התם יש לומר דמוחל זכותו לדרוש ממנו בב"ד כסף עי"ז שלא ישבע, ונמצא דהנתבע יזכה בממון שגם אם לא נשבע לא יגבו ממנו ב"ד, אבל אינו מוחל עצם זכותו בממון לגמרי.
אבל מכאן יש להעיר דכאן לא שייך לומר דמוחל זכותו לקבל כסף דהא אין לו לקבל כסף, ואם הפרה נמצאת, בודאי רוצה שיחזירנה בכל גווני, וע"כ דענין מחילה הוא הסתלקות מן הזכות לתבוע שבועה.
ואולי יש לומר כמו דשייך פרה ליוקרא [או לכפילא לולא דהוי דשלב"ל], ה"נ כל זכות שיש לו בהחפץ יכול להקנות, וכיון שיש לו זכות בהחפץ לענין לבקש שבועה יכול להקנות זה להנתבע.
ואע"ג דלכאורה לא מצינו שיקנה אדם חפצו לחבירו שיהי' לו זכות להשביע, היינו משום דאין לך אדם שירצה לקנות דבר כזה כי מה יהי' לו מזה, אבל להנתבע שיש לו ענין בזה שייך שפיר לומר שיועיל להקנות לו זכות זה. וכעי"ז מצינו לקמן דף נ"ו ע"ב במכירת שטרות דאפילו אם א"א להקנות מ"מ שייך להקנות להלוה עי"ש בתוס'.
אבל בקהלו"י ביאר הא דמהני למחול שבועה דהוי כאומר התקבלתי השבועה ולכן זה מועיל, ותירוץ זה שייך גם על כאן, דהוי כקיבל כבר ולכן אין לו לתבוע עוד שבועה שאינה ברשותו.
אמנם עיקר יסוד זה צ"ע, דהנה בהא דס"ל לר' חסדא בב"ק דף קי"א ע"ב דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, כתב שם ברמ"ה הובא בשטמ"ק דאם כבר גבה מא' אינו יכול לגבות גם מהשני כיון שכבר קיבל תשלומי הגזילה, אבל אם מחל לא' יכול עדיין לגבות מהשני, ואם במחילה יש ענין דהוי כקיבל מה שמחל לו, א"כ למה יוכל לגבות מהשני הא זה כמו שקיבל כבר תשלומין בעד הגזילה, [וכ"כ בחידושי ר' שמעון סי' כ"ה להוכיח ממש"כ הש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ב בשם הרא"ש דבמזיק שיעבודו של חבירו והמלוה מחל להמזיק יכול בעל הקרקע לתבוע את המזיק, הרי דאינו כפרעון, דהא ודאי אם שילם המזיק להבע"ח לא יוכל אח"כ בעל הקרקע לשוב ולתבוע].
ויש לדחות דנהי דהוי כקיבל מה שחייב לו אבל אין לו כסף מזה, ושאני אם א' שילם דאז יש לו כסף דמי הגזילה.
ולולא דבריו אפשר דענין דהוי כהתקבלתי מצינו רק לענין תנאי, כהא דנדרים דף כ"ד דכתב הר"ן בשם הרשב"א דמהני כיון דאם הי' לוקח ומחזיר הי' מהני ה"נ אפוכי מטראתא למה לי, וזה רק סברא בתנאי, דהא בעצם גם בשאר דברים הי' שייך לומר דכונתו של המתנה הי' כפי מה שיהי' רצונו אז, אלא דאפי' לגבי ענינים אחרים לא מונח בהתנאתו כן, מ"מ לגבי דבר ששייך לתת ולהחזיר אמרינן דזה כונתו להיות כקיום תנאו, אבל לגבי חיובים לא יועיל סברת מחילה להיות כהתקבלתי.
והי' אפשר לומר דהנה יש לעיין אם בממון שאדם מוחל לחבירו שייך הסתלקות מדין הפקר, דהפקר שייך רק על ממון ממש, אבל מחילת שיעבוד או חוב כמו שאינו יכול למכור חוב רק שטר בכתיבה ומסירה, ואף זה לרוב הראשונים רק מדרבנן, כמו כן לא שייך להפקיר, דהא מצינו דלהפקיר צריך אותו כח בעלים כמו להקנות ולהקדיש כמבואר בסוגיא דצנועין בב"ק דף ס"ט, וכמו דחוב ושיעבוד לא ניתן להקדיש ה"נ לא יוכל להפקיר.
וגם יאוש לא שייך בזה, דזה דוקא אם הדבר ראוי להתייאש שזה אבוד ממנו כמש"כ במחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' ז', ולכן במחילת חוב ושיעבוד ממון יש ראשונים דס"ל דצריך לבוא בזה דהוי כעין קנין למי שהוא חייב, ושייך להקנות להמחויב כמבואר דאפי' דלהקנות מנגזל לגזלן יכול אפילו דבר בעין וכ"ש הקנאה זאת שזה סוג הקנאה אחרת, וכיון שזה הקנאה לא יועיל בע"כ או לקטן, אבל בדבר שלא נתווסף ממון לזה שמוחלין לכו"ע שייך מחילה מחמת שבזה מסתלק זכותו על השני כי לזה אי"צ הפקר ממש או יאוש.
ולפי"ז במחילת שבועה דאינו ממון רק זכות, ובפרט בהא דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו דזה לא מוסיף שום זכות ממון להשומר, בזה ודאי לכו"ע יועיל מחילה מדין הסתלקות זכותו של המפקיד לחייב להשומר לישבע.
אמנם לכאורה צ"ע במשנ"ת שבמה שזה משועבד לא שייך הפקר, דהא התוס' בקידושין דף ט"ז א' בהא דפריך בעבד עברי למה לי שטר לימא לי' באפי תרי זיל, והק' התוס' ד"ה לימא, למה לא פריך ויפקירנו דהא אפי' עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר וכו', הרי מבואר דהתוס' הקשו זה על הס"ד דגמ' דהוי ס"ל דע"ע אין גופו קנוי ומ"מ שייך להפקיר.
ובשלמא לפי מה דס"ל לרבא דע"ע גופו קנוי אע"ג דמ"מ אין להאדון כח למוכרו כמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' עבדים הל' י' ומ"מ יכול להפקירו, י"ל משום דמה דאין יכול למוכרו אינו משום דהוי כחסר בבעלותו, וכל בעלות ששייך בחפץ כזה יש להאדון, רק גזה"כ הוא דבחפץ כזה אינו יכול להתנהג עמו ככל חפץ הנמכר, אבל להפקיר יכול כיון דאין זה משום חסרון כח בבעלותו, אבל לס"ד דיש לו רק שיעבוד למה נקטו דשייך להפקירו.
ויש לומר דהא ודאי גם לס"ד דע"ע אין גופו קנוי, מ"מ שיעבוד זה שיש לו על העבד עברי הוא שיעבוד בגופו של העבד ולא יכול העבד לא לעבוד ולשלם דמי שיווי עבודתו, רק באופן שיועיל מדין גרעון כסף, הרי דשיעבוד דעבד הוי בגופו ממש, ואם לא נתמעט ע"ע ממכירה הי' שייך למוכרו ג"כ, ולכן שייך גם הפקר, אבל בשיעבוד חוב דזה רק חיוב בעלמא, ולא כח בעלות בממון מיוחד, לא שייך להפקיר כמו דלא שייך להקנות.
אמנם כל דברינו דלא מהני מחילה מדין הפקר משום דא"א להפקיר מלוה שיש לו כמו דא"א להקנות, אבל עדיין יקשה להני ראשונים דס"ל דמהני להקנות מלוה שיש לו על חבירו אגב קרקע, הרי דאין חסר בבעלותו להקנות המלוה.
ובחי' ר"ח הלוי פכ"ב מהל' מכירה הל' י"ז הכריח דגם להחולקים וס"ל דאין יכול להקנות היינו רק משום דאין מעשה קנין המועיל, אבל הדבר מצד עצמו הוא דבר ששייך להיות נקנה וא"כ הפקר צריך שיועיל, ולמה ס"ל דלא מהני הסתלקות החוב.
ואפשר לומר דהפקר הא אינו מועיל אם מפקירו רק לגבי איש אחד, ולהלכה קי"ל כב"ה דצריך שיפקירנו לעניים ולעשירים כשמיטה, ואף לב"ש הפקר לאיש א' לא יועיל, וא"כ מחילת ממון לא שייך שיועיל מדין הפקר דהא אינו מפקירו אלא לזה, ואינו דומה לנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי דיש אופנים דהוי הפקר כמבואר בכריתות דף כ"ד [והובא בגיטין דף ל"ב ובב"ב דף קל"ח], דהתם בדעתו דאם לא ירצה הרי הוא מפקירו לכל, אבל מחילה לא מתפרשת הפקר לכל, לכן ס"ל להני רבוותא דלא מהני בלי ענין של הקנאה ולא יועיל לקטן או בע"כ, והחולקים ס"ל דענין הסתלקות שייך גם בשיעבוד ממון, אבל בדבר שאינו ממון לא צריך כל גדרי ותנאי הפקר ושייך ענין הסתלקות זכותו בכל אופן לכו"ע, ולכן מהני גם מחילה על שבועה שאינה ברשותו.
ועיין תוס' בב"ב דף קמ"ג ע"ב ד"ה ואם, דכתבו דדבר שלא מפסידים ולא בא לידם מהני מחילת קטנים, היינו דלא כל עניני ממון שוין, וה"נ יש לומר דזכות ממון שעל תביעת שבועה מהני הסתלקות זכותו מזה.
רש"י ד"ה לשתבע מלוה. ומשום תיקון עולם שלא יפסל ישראל שקלוה לשבועה מיני' ושדיוה אמלוה. יש לעיין באחד שנשבע לשקר ואין ב' עדים בעולם שיודעים שנשבע שקר דאנו נכשיר אותו מחמת חזקה, האם אליבא דאמת הוא פסול ומה שנאמינהו בחזקה אבל לאמיתו של דבר הוא פסול דכלפי שמיא גליא דשיקר, או כיון דאינו ידוע שנשבע לשקר אע"פ שאליבא דאמת נשבע לשקר, מ"מ גם על הצד הזה הוא כשר כל זמן שלא נודע לנו ששיקר בשבועתו, דלענין הנהגת בני אדם עם האיש צריך להתנהג לפי הידוע, ועל מה שאינו ידוע אין לנו להתחשב כלל עם מה שכלפי שמיא גליא.
ועי' בפתחי תשובה סי' ל"ד סק"א אם הפסול שב"ד לא יודעים שהוא פסול מותר להעיד, הרי דיש לומר דהוא באמת כשר כל שאין עדים שיודעים שהוא פסול.
ובאילה"ש שבועות דף ל"ט ע"א הבאנו דברי הגרעק"א דכ"ז שלא נודע פסולו לפנינו אמרינן שמא עשה תשובה משא"כ אחרי שנודע פסולו, ולכן כופר הכל שנשבע שבועת היסת ובא ע"א והעיד נגדו מחייבין אותו לישבע שבועה דאורייתא, אע"ג דממ"נ אם שיקר בשבועתו שנשבע כבר הרי הוא פסול לשבועה, ואם נוקטים דנשבע באמת א"כ מה צריך לישבע, ותירץ דאמרינן דילמא עשה תשובה וכעת לא ישבע לשקר, ולכאורה הא מיירי אפילו אם ע"א העיד תיכף אחרי שנשבע ומ"מ מחייבין לי' לישבע שבועה דאורייתא.
ודוחק לומר דעוד בהיותו עומד בב"ד ועומד בדעתו שהוא פטור מ"מ נאמר שעשה תשובה ויודה על האמת ששיקר, ובכלל הא כשנשבע לשקר פסול לשבועה ולא מהני לומר שמא עשה תשובה, וגם לפי"ז אחרי שנשבע התברר ששבועתו היתה לבטלה, דהא בין אם אמת נשבע שאז כבר קודם נשבע, וכן אם שקר נשבע, ומהתוס' כאן בסוגיא מבואר דהיכא דיש לחוש לשבועה לבטלה לא משביעין ובאופן דאיירינן דקרוב מאד שיהי' לבטלה.
והנה בש"ך סי' ל"א הביא דחכמי בריסק הסתפקו בע"א שהכחיש ע"א אם כשרין להצטרף ביחד לעדות אחרת, וצ"ב למה הסתפקו דמ"ש משתי כתות שהכחישו זה את זה וא' מכת א' וא' מכת שני' יבואו להעיד על דבר שלישי דלא יצטרפו, וע"כ דאע"ג דבשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אז אפילו לר' הונא דכל אחת באה בפנ"ע ומעידה, מ"מ א' מכת א' וא' מכת ב' לא יכולים להצטרף להעיד על עדות אחרת.
וצ"ל דהתם כיון שיש כבר עדים שלדבריהם הכת השני' פסולה, הרי יש בעולם ידיעה ברורה שכת א' פסולה אלא דכל כת שבאה בפנ"ע נוקי אחזקת כשרות, והתם א"א לומר דכשרין אף אי האמת שהם שיקרו, אלא דאע"פ שיש ספק מ"מ אוקמינן אחזקת כשרות, לכן כשבאין ביחד אמרינן דודאי יש א' מהם פסול, אבל כאן שיש רק ע"א הסותר לא מקרי שידוע ברור בעולם שיש פסול, וכל זמן שלא ידוע הוא באמת כשר.
והנה הש"ך סי' ל"א הביא דהר"ן הקשה בהא דכתובות דף כ"ב ע"ב דא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה דתרוייהו באשת איש קמסהדי ולכן נשארת אשת איש ואסורה, והק' דהא א' מהם פסול ואיך יש שנים שמעידים שהיא אשת איש, והוכיח מזה הש"ך דגם ע"א המכחיש ע"א לא מצטרפין לגבי דבר אחר דהא מכחישים זה את זה רק לענין אם נתגרשה, אבל אם היא אשת איש אין מכחישים, ולמה הוקשה להר"ן דאין עדי אשת איש, וע"כ פשיטא ליה להר"ן דכה"ג אין גם עדות שהיא אשת איש אע"ג דע"ז אינם סותרים זה את זה, הרי דאע"ג דרק ע"א מכחיש ע"א מ"מ לא יכולין להצטרף לעדות אחרת.
וכן הקשה הגר"א משבועות דף מ"ח דא' אומר ג' מרדעות וא' אומר ה' אין מצטרפין משום דא' שקרן, ולמה נסתפקו חכמי בריסק דאולי יכולין להצטרף.
ועל קושיתו אולי נוכל לומר דהא אם יבוא אחד להעיד כשאינו נוגע לקידוש החודש שראה לבנה בגובה ג' והשני בגובה ה', הא לא יפסלו כלל בזה לעדות, כיון דלא העידו עדות כלל רק סתם דיברו שקר, וכל דיש לפסול השקרן רק כיון ששיקר לגבי דבר כזה הנוגע לעדות קידוש החודש, א"כ הרי זה כדנין על קידוש החודש שזה העדות שמכחישין זה את זה, משא"כ עדות קידושין וגירושין שזה דבר אחר לגמרי.
ואפשר לומר דכל שאלת חכמי בריסק היא בדיני ממונות דלכל א' יש דין שמועיל עדותו לענין שבועה, וכיון דאם דנין על כל א' לחוד הוי כשר להעיד, לכן גם ביחד יוכלו להצטרף כל שלא נודע בעולם על א' מהם שהוא פסול ויש לנו שני ע"א שכ"א שדנין עליו כשר, אבל בקידוש החודש דע"א לא מהני עדותו כלל וכן באשת איש דע"א לא מהני כלום, נמצא דאם רוצים לומר שיש עדות, ע"כ צריך להתחיל מחמת דיהי' צירוף שנים, ובתור שנים אנו יודעים ודאי שאין שנים.
היינו דקידוש החודש וכן בעדי קידושין צריך לדון על העדות בלי לדון על העדים עצמן לכן אין עדותו מהני, משא"כ בדיני ממונות אפשר להתחיל לדון על העדים בלי לדון על העדות, ועל כל א' אנו אומרים שהוא כשר לגמרי אע"פ שבתור שנים אנו יודעים שאין שנים, לכן בקידוש החודש או בעדות אשת איש דאין לדון על א' בתור עד, אבל בדיני ממונות אפשר להתחיל לדון על כל א' לחוד ולומר שיש עד כשר וממילא יש לנו שני אנשים שלכל א' מהם יש נאמנות של עד ואז אנו כבר יכולים לעשות צירוף, ושאני ב' כתי עדים המכחישים זא"ז ויבוא א' מכת זו וא' מכת זו וירצו להצטרף כמש"נ דכיון דיש כת שלדבריהם הכת שני' פסול, אז כ"א כשבא להעיד לחוד אינו כשר אלא מחמת ספק ואוקי אחזקתו, נמצא שהכשרנו אותו מספק וגם השני כשר רק מספק, וכששניהם רוצים להעיד יחד דאז אין לי ספק ממילא אינם מצטרפין, משא"כ בע"א דסותר ע"א דכ"ז שלא נודע פסולו ע"י עדים אין לו דין פסול כלל וכמש"נ.
וצ"ע מהא דמבואר בסנהדרין דף כ"ח ע"ב במתנה דהוו חתימין תרי גיסי למה פסול נימא דנא' דין ע"א עליו, ולהסוברין דע"א בשטר אינו דין עד א"ש דע"כ אנו צריכין לדון בתור שנים לכן לא מהני עדותן, אבל למ"ד ע"א בשטר מהני למה לא נכשיר השטר, אמנם בב"ב דף ח' אמרינן דיחיד נאמן בתור גבאי צדקה רק אין עושין שררה בפחות משנים, והגמ' מוכיחה ראי' דנאמן א' מהא דמינה רבי שני אחין על הקופה, והיינו כדפירש רש"י דתרי אחין לגבי נאמנות אינו אלא כחד, וא"כ קרובים דינם כחד ה"נ תרי גיסי אם פסולין היינו דהוו כחד.
שוב הראוני בתוס' רי"ד ב"ב דף מ"א ע"ב דמביא בשם רבינו יצחק שנאמנין להעיד על עדות אחרת, משום דלא חשבי' הכחשה בע"א דכשם שאין תורת הזמה בכך כך אין תורת הכחשה בכך דכיון דאין כאן עדות שלימה, והוא השיג דכיון ששניהם הכחישו זא"ז בפני ב"ד וב"ד רואים שאחד מהן עדות שקר העיד ועבר על לא תענה וכו' והכא שרואין ב"ד בבירור כי אחד מהם העיד וכו' ולא תהא שמיעה גדולה מראי'.
ויש להוסיף דבגמ' בפסחים דף קי"ג ע"ב אמרינן הרואה שא' עבר עבירת עריות מותר לשנאותו, ומבואר ברש"י ורשב"ם שם דאע"ג דאינו רשאי להעיד עליו מ"מ מותר לשנוא אותו, ולכאורה מה ס"ד דלא יהי' מותר לשנוא אותו הא הוא יודע שהוא רשע, ולהנ"ל דבשלמא אם מותר להעיד הרי הוא כאילו ידוע רשעתו ודינו כרשע, אבל אם אסור להעיד הרי דינו לכל העולם כאינו רשע, וא"כ מי שדינו לכל העולם כאינו רשע, ס"ד דאי אפשר לעשות שני דינים הסותרים זה את זה ואסור לשנאותו קמ"ל דמ"מ מותר לשנאותו.
תוד"ה שמא יוציא. וקשה לר"ת דכ"ש שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת וכו' וכי עבדינן תקנה לרמאי. ועי' ברשב"א דתירץ דשמא לא קים לי' בגוי' שפיר אלא דמ"מ יחשדוהו ויפסל לעיניהם בכך, וביאור דבריו דהנה עי' בדו"ח רעק"א חלק הכתבים בדף צ"ג מדפי הספר ליישב מה דכתב הרי"ף דאם נשבע היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ בא ע"א צריך לחזור ולהשבע בנקיטת חפץ, דקשה ממ"נ אם נשבע לשקר הא אינו נאמן בשבועה ומה תועיל השבועה השני', ע"ז כתב דמ"מ תועיל דדילמא עתה חזר בתשובה ולא ירצה לישבע לשקר. וצ"ל לפי"ז אע"פ דאם נודע שנשבע לשקר הוא פסול דלא מכשירים אותו מחמת ספק שמא עתה חזר בתשובה, אבל כל שלא נודע שנפסל משביעין אותו אע"פ שנשבע לשקר, ומסתבר שזה גם אם חשוד אשבועה פסול מה"ת דמ"מ כל שלא נודע לנו יש להכשיר שבועתו, ואפשר דגם בעדות כן, ומה דאמרינן בשבועות דף ל' דביודע שהוא גזלן אסור להצטרף עמו, אפילו אם נימא דמיירי דאינו יודע אם לא החזיר הגזילה, מ"מ לגבי זה שיודע הו"ל כמו אצלנו דידוע ע"י עדים. ולפי"ז נמצא דאליבא דאמת הוא כשר לעדות כל זמן שלא יוודע לנו שנשבע לשקר משום שמא לא קים לי', ועי"ז שיוציא המלוה את המשכון ונדע שנשבע לשקר יפסל עפ"י דין לעדות ולשבועה ולא נכשירנו משום שמא לא קים לי'.
ועי' לעיל דף ו' דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה ומ"מ הכופר בפקדון פסול ולא אומרים להכשירו מחמת זה כמוש"כ שם התוס' בד"ה ספק, וה"נ כאן משום דשמא לא קים לי' א"א להכשירו אליבא דאמת אם נודע לב"ד פסולו, והחילוק הוא כהנ"ל. וה"נ מי שיודע שכפר או שנשבע אסור להצטרף להעיד עמו, אבל כ"ז שלא יודע אז הוא כשר באמת כיון שיש אפשרות דעשה תשובה, אבל לגבי מי שיודע הו"ל כמו שנוגע לב"ד דמספק כזה לא נכשירנו, ולכן כאן אין אנו רוצים שיתברר ויהי' פסול כיון דיש אפשרות דלא קים לי'.
ומ"מ קשה דכל פעם באם יודעים שנשבע לשקר הא יתכן שעשה תשובה ומ"מ ודאי מצוה להעיד ולהגיד בב"ד שנשבע לשקר אע"פ שעי"ז יפסלוהו, ולמה כאן חיישינן שמא יהא בעיניהם פסול כיון דאם נדע יהי' באמת פסול עפ"י דין אע"פ שיתכן דלא קים לי', ואולי יש לחלק בין ספק דעשה תשובה בין ספק דלא קים לי' דבזה באמת לא יהא מצוה להעיד עליו וצ"ע. (מהדו"ק)
בא"ד. ונראה לר"ת וכו' וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר וכו'. והיינו דרבנן לא רצו להשביע כה"ג. והנה יש לעיין אם יאמר המלוה לא ידענא היכא אותביני' דאז הוי פשיעה ומ"מ הא עומד שיתברר לפי דבריו, אם מדאורייתא יוכל להשביע את הלוה, או דכיון דעומד להתברר בכה"ג לא חייבה כלל תורה שבועה, וכמו אם ידוע היכן החפץ, אלא דאומר שקשה לו לטרוח למצוא זה, דאז בודאי אין יכול לחייבו שבועה אפילו מה"ת, ולא יהי' כמחויב שבועה ואינו יכול להשבע דכה"ג אין מחויב שבועה כלל, ה"נ באופן דאיני יודע היכא אותביני', וא"כ מה דכאן מה"ת הי' חייב הלוה לישבע הוא משום דכמו דמקבלין דברי המלוה כמה הי' שוה לגבי זה שנחייב את הלוה שבועה, ה"נ נאמן לומר דנאבד דלכן אינו עומד להמצא וחייב מה"ת הלוה לישבע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |