אילת השחר/בבא מציעא/כא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png כא TriangleArrow-Left.png א

פרק שני
אלו מציאות
דף כ"א ע"א

רש"י ד"ה מצא פירות מפוזרין. נתייאשו הבעלים מהן כדאמר בגמ' והפקר הן. הנה לפי מה דמוקמינן בגמ' דבמכנשתא דבי דרי עסקינן לכאורה אין זה שייך ליאוש, דהא במחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' ז' ביאר דכשאחד לא איכפת לו שיזכו לא מקרי יאוש, דרק אם הדבר הוא במצב ששייך להתייאש אז הוא דהוי יאוש, אבל אם סתם לא איכפת לו על חפציו לא מקרי יאוש וצריך להפקיר ממש, וא"כ למה כתב רש"י דמתייאש.

וכן מש"כ דהוי הפקר צ"ע, דהא בודאי לא איירינן דהאדם עמד ואמר בפירוש דמפקיר, אלא דעוזב זה ואין בדעתו לקחת, א"כ איך זה הפקר, דהא כשלאחד לא איכפת לא נעשה עדיין הפקר בלי שיפקיר ממש, וכמו שהוכחנו בכמה מקומות מהא דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דכל א' אוכל בתרומה, אפילו אי מעוכב גט שחרור אינו אוכל כמבואר בגיטין דף מ"ב ע"ב, משום דאם יבוא אליהו ויאמר דהוא עבד הרי הוא קנין כספו, ולמה אוכל אולי הוא העבד, והבעל ודאי מסכים שיהי' הפקר דהא בין כך אינו יכול לעבוד בו, וכן הא דאמרינן שם בדף מ"ג דעבד שאינו שוה כלום אוכל, ובודאי לא איכפת לו שיקחו אותו ואיך הוא עבדו אם קנין איסור לא סגי להאכילו בתרומה, וכן משמע בב"ק דף כ' ע"ב דבזה שידרסוהו מייאש ומ"מ אינו הפקר [וכן הוכחנו לעיל דף ו' ע"ב], ואולי כשיש הוכחה ממנו שמוותר ע"ז הוי הפקר בלי שיפקיר בפירוש, דהא בזה שמניח זה מפוזר ולא טורח לקבצן הרי דמפקיר והוי ממש כהפקר.


תוד"ה אלו מציאות. וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן אף ברה"ר כדאמר לקמן משום דלא שייך בהו מנשתפי. לכאורה למה לא שייך בהם מנשתפי. אמנם ברמב"ן לקמן דף כ"ב ע"ב הקשה למ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן למה ציבורי מעות ופירות חייב להחזיר ליחוש דילמא דרסי להו ברגל, ותירץ דבפירות אין מעבירין על האוכלין, ומעות כיון דחשיבי וחביבי לאינשי כל הרואה אותן ראשון לוקחם מקמי דלבדרינהו אינשי, וזה יש לומר גם לענין מנשתפי.

אמנם אם זה כונתם הם סתמו יותר מדאי, ואפשר לומר דע"י דמנשתפי לכן המוצא לא יהי' מחויב להכריז דיש להניח דלא נמצא במקום שהניח, ולכן בציבורי מעות ופירות דע"כ המוצא יבין דהם נשארו במקום שהניחום דאל"כ איך נשארו צבורין, דאם נתגלגלו ע"י רגלי אדם או בהמה היו מתפזרין לכן יכריז, אלא דלפי"ז צריך לומר דכריכות אפילו אם נתגלגלו למקום אחר מ"מ עדיין אפשר להיות ניכר שזה דרך הינוח ולא דרך נפילה, דלכן האובד אין מתייאש דהמוצא בודאי יכיר ויכריז.


בא"ד. וא"ת כריכות ברה"ר דמיירי דרך הינוח וכו'. הנה ברא"ש כתב דלרבא דס"ל סימן העשוי לידרס הוי סימן, וכן מקום הוי סימן, איירי בכריכות דאין בהם סימן וברה"י איכא סימן מקום וברה"ר מנשתפי ברגלי אדם ובהמה, ומיירי דרך הינוח כשעמד לפוש נשארו ע"י איזה מאורע ומייאשי בעלים כיון דאין בהם סימן וכו"ע לא ידעי דספק הינוח וכ"ש ודאי הינוח לא יטול. וצ"ע למה הוצרך לזה הא כיון דמתגלגלים ממילא הא לא יוכל ליתן סימן המקום, ונצטרך לומר דמ"מ יבוא לחפש, ואע"ג דיתגלגל וכבר לא יוכל ליתן סימן במקום, מ"מ ידע לחפש בסביבת המקום ההוא. ולכאורה כן מוכח נמי ממה שהקשו התוס' דבכריכות ברה"ר למה הרי אלו שלו הא כל ספק הינוח לא יטול וכ"ש ודאי הינוח, ומאי קשיא הא בכריכות דמנשתפי מייאש שלא יוכל ליתן את המקום לסימן וגם לא ימצא זה כיון דמנשתפי, וע"כ דמשום זה אינו מייאש עדיין דאפשר לחפש בקירבת המקום, ורק ליתן סימן במקום כבר לא יכול.

וצע"ק דלפימש"כ הרא"ש דמייאש דלאו כו"ע ידעי דספק הינוח לא יטול, א"כ איך יצוייר האי דינא דספק הינוח לא יטול הא תמיד מייאש. (מהדו"ק)


בא"ד. וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ אינו יודע היכן נפלו. הק' הרעק"א למה לא הקשו מכח ממנ"פ דאל"כ למה ברה"ר הרי אלו שלו אולי חושב שמא נפל ברה"י, וע"כ דמספק שמא נפל ברה"ר מייאש, א"כ אף אם באמת נמצא ברה"י נימא דנתייאש דחושב שמא נפל ברה"ר. ובפשוטו נראה דכשנפל ברה"ר אין לחוש כלל שהי' ברה"י, דהאי ברה"י הא ע"כ אינו חצר של האובד, וא"כ מנ"ל לעשות ספק שמא הלך בחצרות דאנשים אחרים עד שיהי' לו בלבו ספק אולי נאבד ברה"י, אבל כשנמצא ברה"י דאז ע"כ הי' ג"כ במקום שעוד בני אדם עוברים דסתמא דמילתא האי רה"י לא הוי ע"י חצירו שיוכל לבוא לשם בלי לעבור איזה דרך הרבים, ולכן שפיר הקשו דמתייאש מחמת שמא נפל ברה"ר. (מהדו"ק)


וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות. והיינו דנפיש טירחייהו ולא כדאי לו לטרוח, הנה תמיד שיעורי חכמים מדוייקים, אבל כאן יש לעיין דהא ודאי זה שהשאיר את החיטין לא מדד קב והשאיר אותו, וא"כ לא שייך שיוכל לשער אם מה שנשאר בתוך שטח של ד' אמות הוא בדיוק קב, גם דהשיעור קב בד' על ד' היינו שהתפזרו הפירות בכל פינה ופינה ואיך זה הלך בלי כונה לכל פינה ונפל שם החיטין, וא"כ הי' צריך להיות מה שזה בערך קב זה מה שמותר להמוצא לקחת, וצ"ע לכאורה כי לא מצינו אומד כזה כן להלכה ולא נזכר דזה רק בערך כי לא נדע כמה אם לא בדיוק קב בד' אמות.

ולכאורה ג"כ הי' צריך לחלק מאדם שמביא מאה קב ונשאר קב, או אדם שמביא חמישים קב, דאז יש יותר סברא דגם על פחות מקב אינו מוותר, וזה הא המוצא לא יכול לדעת וע"כ דאין חילוק.

עוד יש לעיין דקפסיק ותני דבכה"ג לא טרח ומפקיר להו, והא יתכן דיוכל לשכור פועל שיעלה לו פחות משיווי החיטין וכדאי לו לשכור פועל ולמה יפקירם, ולא עוד הא יתכן דהוא עצמו אינו עשיר והי' נשכר לעבוד עבודה כזאת בשביל ריוח פחות משיווי החיטין, ואיך נוכל לומר בודאות דמפקיר, ואולי דשיעור זה נאמר משום דבימי הש"ס עבודת פועל על טירחא כזאת הי' עולה לא פחות מדמי התבואה ולא הי' כדאי לו, אבל איה"נ אם התבואה תתייקר ודמי פועל יוזלו עד שפועל יהא מוכן להשכיר עצמו במחיר פחות משיווי התבואה, אז באמת לא יוכל המוצא לקחתם משום דאין דעת בעל התבואה להפקירם, אלא דא"כ היו צריכים הפוסקים לחלק שזה תלוי בזמן שהעבודה ביוקר מדמי הפירות.

גם הסתפקו בגמ' בשומשמין מחמת דהם טירחא גדולה, אבל לא נזכר אם אז כבר העבודה והטירחא שוה עד כדי כך שכדאי לו דמי הטירחא בשיווי של התבואה.

יש לעיין אם האי דינא הוא רק אם במקום הזה יש הרבה אנשים שאפשר שאחד מהן השאיר התבואה, דאז א"א לשאול לזה שהניח אם דעתו לבוא לקחתם, ואז אמרינן דקב בארבע אמות מסתמא אין דעתו לטרוח, וכן משמע מהרא"ש דמיירי כן, דפסק דהני בעיות דנשאר בגמ' תיקו חייב להכריז, הרי דמיירי שלא ידעי מי זה שהשאיר התבואה, ואפשר דאם זה ספק על בעה"ב אחד, צריך לשאול אותו ונאמן לומר שדעתו לבוא לקחתם ואז אסור לקחתם, או י"ל דאפילו אין הספק אלא על בעה"ב אחד מ"מ אמרינן דבודאי דעתו להשאירם ולא צריך לשאול אותו דאולי אינו נאמן.


בעי רב ירמי' חצי קב וכו' קב שומשמין וכו' תיקו. ופסק הרא"ש דספק איסורא לחומרא, וכן פסק לקמן בסי' ח' בהא דכשיר וכו' דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא, [ובשו"ע פסק כהרמב"ם דאם נטל אינו מכריז, ועמשנ"ת לקמן]. ויש לעיין דהא הרא"ש כתב בב"ב פרק ט' סי' כ"א דבספק אומדנא לא הוי אומדנא וזוכה אפי' להוציא ממון, וכאן הא ספק אם מפקיר או לא, וכיון דספק אומדנא לא הוי אומדנא ממילא יחזיר אף בלא הטעם דספיקא דאורייתא לחומרא.

אלא דכל מה דספק אומדנא לא הוי אומדנא היינו היכא דבלי האומדנא פשוט לצד אחד, כגון התם דהקנה נכסיו אלא דיש אומדנא דדעתו לחזור אם יחי' ולכך אם זה ספק נשאר הקנאתו, אבל כגון הכא כשרואים חצי קב בשתי אמות הא זה ספק, דאין שום עדיפות לומר דרוצה לקחתם מאשר לומר דאינו רוצה לקחתם, וכה"ג הוי ספק ממש ולכן רק משום ספק איסורא לחומרא לכן הוא צריך להכריז.

והנה לכאורה הרא"ש לשיטתו דגם בכל ספק לא מהני תפיסה כ"ז שאין התופס טוען ברי, לא הוצרך לטעם דספיקא דאורייתא לחומרא, דהא גם מצד דיני ממון לא מהני תפיסתו ויכול המרא קמא להוציא ממנו כיון דהמוציא לא יכול לטעון ברי שזה שלו, אלא דנהי דאם יבואו לתובעו יוכלו להוציא ממנו, מ"מ למה הוא מחויב להשתדל להחזיר. וע"ז כתב דספיקא דאורייתא לחומרא, דכיון דהוי ספק אם מחויב בהשבת אבידה אז צריך מספק להחמיר ומחויב בהשבה להשתדל להחזירה.


שם. הנה הרא"ש כתב דלכן בכל הבעיות חייב להכריז דהוי ספק איסורא. והנה בביאור דברי הרא"ש נראה דאף דמצד דיני ממון בודאי דאין לו ליקח לעצמו כיון דהוי ספק ומוקמינן אחזקת מר"ק, מ"מ לענין מצות הכרזה הי' סברא דאין מחויב כיון דסוף סוף הוי רק ספק, ואע"ג דמצות השבה היא תוצאה מהדין ממון, מ"מ זה דין נוסף דלממון של האובד מחויב להשתדל להחזיר, וענין החזקה היא קובעת רק ששייכת לו אבל לא שהמציאות נשתנית, שאם במציאות הוא הפקר אלא שצריך ליתן לו מפני שהוא מוחזק וא"א להוציא ממנו מ"מ אין כאן מצות השבה, ולכן הוצרך לומר דחייב מחמת ספק לחומרא ולכן חייב בהשבה. [ויש להסתפק באם יקדיש האובד אי הוי רק ספק הקדש, דאע"ג דבכל ספק ממון דהממע"ה הוי ודאי הקדש אם המוחזק מקדיש, וה"נ כאן יועיל הקדשו כיון דהוא מר"ק, מ"מ אפשר דהתם כיון דאין זכות ממון של זה שרוצה להוציא מועיל נגד החזקת ממון והו"ל כאילו אין לו זכות, וכיון שכל הספק הוא מחמת הזכויות של השני כל שזכויותיו לא מועילות להוציא ממילא הוא נשאר בעלים שלם, אבל כאן דאף כל זמן שלא לקחו הוי ספק בכל הני, כגון חצי קב בשתי אמות וכן אינך אם זה הפקר או לא, ואין זה הספק מחמת זכויות ממון של השני, א"כ אע"ג דא"א להוציא מהמר"ק מחמת דין מוחזק, מ"מ נשאר דין ספק אם זה הפקר או לא, ולגבי זה החזקת ממון לא הכריעה והו"ל ספק ואם יקדיש יהי' ספק הקדש].

וצ"ע בהא דסופ"ק דכתובות דמחצה על מחצה פטור להחזיר לו, ולמה לא נימא דגם במחצה על מחצה ישראל ונכרים יהי' מחויב מחמת השבת אבידה, אע"ג דלענין דין ממון יש דין שיכול לזכות, דשם לא מהני חזקת ממון כמו שביארו בשם הה"מ דחזקת ממון של עכו"ם לא הוי חזקת ממון דהא מותר לזכות באבידתו, ובכה"ג המרא קמא לא מהני ולכן המוצא הוא המוחזק, [עי' אילה"ש כתובות ט"ו ב'], הא מ"מ יהי' מחויב להחזיר מחמת ספק מצות השבת אבידה. ולא דמי למצות נתינה לכהן דהיכא דהממע"ה פטור ממצוה, דהתם המצוה ליתן ממונו ע"ז אמרינן דפטור, אבל כאן אין המצוה שייכת עם תביעה שיש עליו א"כ ניזל לחומרא ויהי' מחויב בהשבתה.

ואפשר לומר דבהשבת אבידה הא יש דין שלך קודם דאינו מחויב להפסיד כסף, וכאן שמדיני ממון יכול לזכות ורק מכח השבת אבידה אנו רוצים לחייבו, וכיון שאף בודאי אבידה אינו מחויב להפסיד מכספו, ה"נ כאן אע"ג דאינו ודאי ממונו מ"מ כיון דעפ"י דין יכול לזכות בהממון א"א לחייבו להפסיד ממון, ורק בהא דקב בשתי אמות דמצד דיני ממון הוא להאובד אלא דבלי דהוי ספק דאורייתא לא הי' מחויב להשתדל להחזיר, וע"ז מהני טעמא דספק איסורא לחומרא לחייב בהשתדלות להחזיר. (מהדו"ק)


שם. הרמב"ם בפט"ו מהל' גזילה ואבידה הי"ב פסק בכל הני בעיות דאם נטל מותר להחזיק לעצמו, וכתב בביאור הגר"א סי' ר"ס ס"ק כ"ד דהוא לשיטתו בכל ספק דמהני תפיסה, וכן בבעיות דכשיר מהו כשורה מהו לקמן דף כ"ה, ציין הגר"א בשו"ע סי' רס"ב ס"ק כ"ב דלשיטת הרמב"ם מהני תפיסה, ובאבן האזל פט"ו מהל' גזו"א הקשה על הני דוכתי דזכה מספק כשנטל, דהא היכא דאיכא חזקת מר"ק מודה הרמב"ם דלא מהני תפיסה, כמש"כ הרשב"א בתשובה. והנה אם נימא דחזקת מרא קמא הוא מדין מוחזק, אפשר דמוחזק שייך רק אם תובע ורוצה בהדבר, אבל בספק יאוש דאין תובע דהא זה הוא ענין יאוש שאינו מרדף ותובע את החפץ לא שייך שיועיל לו החזקה, ואין להקשות דא"כ אף לא לשיטת הרמב"ם אלא דנסבור דתקפו כהן מוציאין, מ"מ כאן הא לא מוציאין כיון דאין תובע המר"ק, דזה אינו דלשאר הפוסקים התפיסה לאחר שנולד הספק אינו משנה את הדין אשר הי' לפני התפיסה, וכמו דאין לו לקחת, כן כשלקח לא נשתנה דינו, אבל הרמב"ם לשיטתו דהתפיסה מהני לשנות את הדין לכן מותר להשתמש בו, ואע"ג דבגיטין דף מ' ע"ב מבואר דמהני מוחזק לשיטת הרשב"א אע"ג דאינו תובע [עי' אילה"ש שם], התם ע"כ מיירי דכעת תובע וטוען שהודאתו הקודמת לא היתה נכונה, אבל כאן שאין תובע והוא כל הזמן בספק מצב של יאוש אין להתחשב עם המוחזק כלל. (מהדו"ק)


שם. בכל הני בעיות פסק הרמב"ם בפט"ו הל' י"ב דלא יטול ואם נטל לא יכריז, וכן פסק שם בהלכה א' דבספק הינוח או בודאי הינוח והוא דבר שאין בו סימן לא יטול ואם נטל לא יחזיר. והנה בהא דהלכה א' מובן שאסור ליקח, כי שמא עי"ז מפסיד להבעלים, דלולא שיקח יתכן שהי' הבעלים באים ומוצאים וכעת א"א כבר להחזיר כי אין בו סימן, אבל בהני בעיות דכאן דמשמע דהי' שייך להכריז ומ"מ אם נטל אינו מכריז, א"כ צריך טעם מה החילוק בין לקחת לכתחילה לבין אם נטל דנשאר שלו, דהא מאחר שאם נטל אע"פ שיכול לברר ע"י שיכריז בכ"ז אינו מחויב ויכול להחזיק לעצמו, א"כ למה לכתחילה יהי' אסור ליקח.

והנה כבר דנו בכל תפיסה בספק אם לכתחילה מותר לתפוס, ועמש"כ באילה"ש בב"ק דף צ"ט ע"ב על הגמ' ומנעך מספק גזילה, ובסברא למה יהי' אסור לתפוס דמה נשתנה לגבי האיסור אחרי התפיסה מלפני זה, דאם זה גזילה למה אינו מחויב להחזיר, וע"כ דאינו גזילה ולמה אסור לכתחילה לתפוס, ובכל תפיסה יש מקום לומר דלא עביד איניש דינא לנפשי', אבל מדקאמר בב"ק שם ומנעך מספק גזילה, משמע דזה לא משום דלא עביד איניש דינא לנפשי'.


תוד"ה חצי קב. וי"ל דכיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בארבע אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל. ולכאורה זה קצת דוחק, והתירוץ השני דהתוס' דפליג משום דלא נראה לו סברא זו, אמנם הא הסתפקו בגמ' בקב תמרים ורמונים, והנה אם נמצא רמון אחד הא כיון דהוא שו"פ דהא לא נזכר בסוגיא דהבעיא היא רק כשכל פרי אינו שו"פ, וכיון שכן הא לא מצינו דנאמר דהוא מוותר על פירותיו ואז בודאי יצטרך להחזירם לבעל הפרי, א"כ במצא קב בד' אמות למה יגרע, וע"כ צריך להסברא דכיון דיש הרבה ללקוט אינו לוקט כלל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א