אילת השחר/בבא מציעא/יט/ב
תוד"ה מצא. וי"ל דמצי לדחויי בשטרי הקנאה. הנה בהא דאמרינן לקמן ש"מ איתא לדשמואל וכו' וחזר ומחלו מחול, נחלקו הראשונים אם בזה שמחזיר השובר הוי מחילה כמש"כ הנימוק"י, או דנאמן במיגו דאי בעי מחיל כמבואר ברא"ש. ועי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק ל"ה שהביא הרבה ראשונים לכאן ולכאן. ואם נימא דנתינת שובר אינה מחילה אלא קבלת הפרעון ממש, נצטרך לומר בסברת תוס' דשייך הקנאה דגם אם לא יפרע יהי' זה שובר פרעון וחל עליו דין בזה כאילו ממש קיבל, אבל אם זה סתם מחילה מה שייך הקנאה.
אמנם לפי מה דאמרינן לקמן דף כ' עדיו בחתומיו זכין לו בשובר ג"כ, ולהנך דס"ל דשובר אינו מחילה צ"ל דהוי בזה כפרעון אבל יקשה להני דס"ל דהוי מחילה, וע"כ צ"ל כמש"כ הריטב"א דרוצה שיהי' מחול בשובר הזה, [ובשטמ"ק כתוב בשם הריטב"א שיהי' מכור, אבל מסתבר יותר כמש"כ בחי' הריטב"א החדשים שיהי' מחול] וכמש"נ בדברינו בס"ד לעיל דף י"ח א' דכשכותב שובר אינו מוחל אלא דע"י מסירת השובר יהי' מחילה, וכמו דע"י מסירת שט"ח חל החוב ה"נ ע"י מסירת השובר חל דינו דהוי כמחול.
ויש לעיין לפימשנ"ת בדברינו בב"ק דף ק' בשיטת התוס' דענין מחילה אינו אלא שאינו רוצה לגבות, ואפילו אם צריך קנין היינו שיחול דין דאינו רוצה לגבות דממילא א"א לגבות אם שייך שיהי' בזה חלות דין על ידי השובר. ואם נימא דלא שייך חלות דין מחילה ע"י השובר נצטרך לומר דתוס' כאן יסברו דענין השובר הוי חלות דין כאילו נפרע וצע"ק.