אילת השחר/בבא מציעא/ח/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png ח TriangleArrow-Left.png א

דף ח' ע"א

ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. ופירש"י שותפין שגנבו היינו שא' הוציאו לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בב"ק דחייבין. ובתוס' הקשו דהתם מיירי רק בטביחה, ופירשו התוס' דמיירי דהגביהו וגנבו יחד. ובקצוה"ח סי' שמ"ח הקשה מאי נפק"מ הא גם אם נוקי ששניהם הגביהו מה דמהני ע"כ היינו משום דזכי לנפשי' א"כ יועיל גם באם א' הוציא בשבילו ובשביל חבירו. והנה הא דמהני בשותפין שגנבו משום מיגו דזכי לנפשי', כבר תמה הגרעק"א דכיון דאשלד"ע מאי מהני ע"ז מיגו דזכי לנפשי', וכי אם יגביהו הוא וקטן נימא דמשום מיגו דזכי לנפשי' יזכה הקטן, וע"כ כיון דלאו בר שליחות וזכייה הוא מה"ת לא יועיל, וה"נ כיון דאשלד"ע מה יועיל מה דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'.

ואפשר לומר לשיטת התוס' [וכ"כ באמרי משה אלא דבדברינו מתבאר יותר], דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' היינו דכיון דזכי' זאת מצד עצמה היא מעשה זכיי' הראוי' לזכות לעצמו לולא שחסר הצד השני כיון שזה הי' הגבהה של קנין על חצי, וכן זה של השני, אז אמרינן דזכי' של קנין לעצמו הוי גם מעשה זכיי' שיועיל גם לגבי השני, נמצא דאם שניהם הגביהו יש לשניהם מעשה קנין שלם.

ולפי"ז באופן דשניהם הגביהו אי"צ כל א' לזכות מחמת דמזכהו בזכייתו, אלא דכיון דהי' מעשה קנין בכל הטלית, דהיינו שחצי שראובן הגביה הוי מעשה זכיי' לראובן, וכן החצי של שמעון הוי מעשה זכיי' לשמעון, אז אמרינן דמה דהוי מעשה זכיי' לראובן יכול להחשב לגבי שמעון שאינה מונחת ע"ג קרקע, כיון דהי' בה מעשה הגבהה של קנין, וכיון דאי"צ לדיני זכיי' ושליחות שא' יזכה לשם חבירו לא איכפת לן מה דאשלד"ע, דהא כ"א זוכה בחציו מחמת דהוא עשה קנין בכל החפץ לקנות חציו, דגם חלק השני נחשב בשבילו כהוגבה, דאינו צריך דהוגבה בשבילו אלא כל דהוגבה לשם קנין מהני בשבילו. ולפי"ז שפיר חלוק דהיכא דהגביה לבד דמכוין לקנות חציו לו וחציו לחבירו דאז כדי שיקנה חבירו צריך להגיע לדיני זכיי' ושליחות, ואז בודאי לא יועיל דהא אין שלד"ע, וכן באם הגביה יחד עם קטן ודאי לא יועיל, דהא הקטן צריך לקנות מכח זכייתו שהוא הגביה והוא אינו יכול, ונהי דלא מפריע לו חלק שהגדול הגביה מ"מ הא הוא אינו בר קנין והגבהה וזכייתו של הגדול בשבילו לא תועיל.

ובנתיה"מ סי' ק"ה ס"ק ג' ביאר דכל הסברא דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לאחריני הוא משום דאל"ה גם הוא לא יקנה לכן מהני, והיינו דזהו נכנס בזכייתו לעצמו. ולדבריו למ"ד דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אז אם א' לבד יגביה לו ולחבירו לא יועיל לקנות לחבירו. ולפי"ז לרש"י בודאי ליכא לפרש כן, דהא לרש"י מהני לזכות לעצמו ולחבירו אפי' בגנב, והתוס' לא הקשו אלא מטעם דאין ראי' מההיא דב"ק דמהני לגנוב לעצמו ולחבירו, אבל למה לא הקשו דכשמגביה לעצמו ולחבירו לא שייך כלל שיועיל משום מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', דהא גם כשחבירו לא יזכה ג"כ הוא יזכה החלק שרוצה לזכות. אבל לפימש"נ הענין דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' שייך בין כשא' מגביה לבד בין כשהגביהו שניהם, אלא כשהגביהו שניהם אי"צ כלל לשליחות זכי', דכ"א קונה לבד וכשהגביה אחד צריך גם לדין מיגו דזכי לנפשי' וגם לדין שליחות, ולכן אף אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מ"מ כשהגביה לו ולחבירו אז מצד מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' הוי זה מעשה זכיי' בשביל השני, אבל צריך לבוא לדין שליחות וזכיי' דבלי זה שייך כלל לא' לזכות עבור השני, ולכן בגניבה כה"ג לא יועיל דאשלד"ע.

אלא דהעירוני דהנה בסוף סוגיין דפשטינן מסיפא דבזמן שהן מודים חולקין בלא שבועה דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ורבא דחי דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', ופירש"י דלרבא אשמעינן המשנה יתירה דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. והק' הרמב"ן והר"ן דתיפוק לי' מההיא דשותפין שגנבו דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', ותירצו דהו"א ה"מ היכא דאתנו בהדדי וכ"א הגביה לצרכו ולצורך חבירו דומיא דשותפין שגנבו, אבל בשנים שהגביהו מציאה כ"א לעצמו מגביה ולא לחבירו הו"א דלא קנו קמשמע לן משנה יתירה. ולהנ"ל צ"ע דהא כל מה דמהני בשותפין שגנבו משום מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', היינו דכ"א אינו צריך לזכייתו שיכוין השני בשבילו לזכות, דאילו צריך מה שהשני זוכה בשבילו אז צריך לבוא לדיני שליחות והא אשלד"ע, א"כ משותפין שגנבו שפיר ידעינן דאע"ג דהתם מכוין מ"מ מה דחייבין אינו משום דמהני מה שמכוין לחבירו אלא משום דמעשהו הוי מעשה הגבהה וממילא כ"א נעשה גנב על חצי, דאל"ה אלא שצריך לכונתו של השני לזכות בשבילו הא אשלד"ע, א"כ משותפין שגנבו הוי ידעינן כבר דאי"צ כ"א לכוון לזכות בשביל חבירו, ועמשנ"ת באילה"ש ב"ק דף ק"ה.

והנה לשיטת רש"י דגם כשגונב לבדו בשבילו ובשביל חבירו קני מטעם מיגו דזכי לנפשי', יקשה קושית הגרעק"א מאי מהני מיגו דזכי וכמו דלא מהני לזכות לקטן ע"י מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'.

והנה יש לחלק בין אשלד"ע לענין מה דלא מהני לזכות עבור מי שאינו בר זכי', דבהא דאשלד"ע דאין החסרון בהמשלח דא"א שיהי' לו שליח לד"ע, אלא דהשליח לא יכול להיות לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, ולכן בחצר מסקינן דיוכל לזכות דבר גנוב אפי' אם חצר קונה מדין שליחות, וא"כ כיון דלגבי השליח איכא סברא דיוכל לזכות משום מיגו דזכי לנפשי' שפיר זוכה בשביל חבירו, משא"כ בקטן דהקטן אינו בר זכיי', מה יועיל מה דמצד המגביה שייך שהוא יוכל לעשות קנין כזה כיון דמ"מ להקטן אין כח לזכות ע"י שליחות.

אלא דמ"מ נהי דחלוק אשלד"ע מלזכות עבור מי שאינו בר שליחות, בכ"ז עדיין הסברא צ"ב דלמה יהני מיגו דזכי לנפשי' לענין שהשליח יוכל לזכות אע"ג דהוי דבר עבירה. והנה עי' ברמב"ן כשהקשה על רש"י דפירש דההוכחה דשותפין שגנבו חייבין מהא דב"ק, והקשה כקושית התוס' דאין משם ראי', והוסיף ואכתי איכא למימר דאין חייבין בגניבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דליתא ע"י שליח ליתא ע"י שותף, וממה שהדגיש דה"נ ליתא ע"י שותף, משמע דלרש"י שותף הוא ענין אחר מסתם שליחות כיון דכל המעשה זכיי' פתיך ומעורב בו חלק של עצמו, ואיה"נ אם מגביה כדי שחלק מסויים יהי' בשבילו והחלק השני לחבירו לא יועיל אע"פ שכדי לקנות צריך שהחלק השני גם יהי' מוגבה דמ"מ אשלד"ע, אלא דכאן הא מעורב בכל חלק שבו קניינו וזכייתו, באופן כזה לא איכפת לן מה דעושה גם בשביל השני, דכעת הקנין הוא קנין משותף בלתי נפרד א' מהשני, אבל מ"מ כשמגביה בשביל מי שאין לו שליחות לא יועיל, דמה דמהני משום מיגו דזכי לנפשי', הוא משום דבכה"ג הוא יכול מצדו להעשות זוכה בשביל השני, אבל בקטן וכה"ג דהקטן א"א שיהי' לו שליח מה יועיל מה דמצד השליח שייך זכיי' כזאת מחמת דעושה זכיי' משותפת והו"ל כעושה הכל לעצמו, דמ"מ אין הקטן יכול לזכות ע"י אחר.

ולפימשנ"ת יוצא דאיכא נפקותא לדינא בין המגביה מציאה לחבירו להסברא דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' נמי בהא, דאם כל א' יגביה לזכות חלק מסויים דמצד מגביה מציאה לחבירו יועיל כיון שרוצה שיועיל בהגבהתו להשני הו"ל כל א' מגביה על כל הטלית אע"ג דזוכה כל א' חלק א' ידוע, משא"כ מטעם מיגו דזכי לנפשי' אינו זוכה אא"כ כל חלק וחלק שבו זוכה בשביל שניהם דאז הוי מעשה זכי' בכל הטלית לבעלות א' דהיינו בעלות משותפת. (מהדו"ק)


וכי תימא מ"ש משני חרשין דעלמא התם תקינו להו רבנן דלא אתי לאנצויי. לכאורה לפי"ז למסקנא לא צריך למיגו דלא קנה פקח לא קנה חרש אלא שהמציאות הוא דכיון דלא קנה פקח לא הוצרכו לתקן כיון דלא אתי לאינצויי, אבל לפי"מ שביאר הריטב"א ומ"ש משני חרשין דקושית הגמ' היא דאע"פ דמצד דין מיגו דזכי לנפשי' או מגביה מציאה לחבירו לא הי' צריך לקנות החרש שהגביה עם הפקח, מ"מ הי' לנו לתקן מפני דרכי שלום כמו בשני חרשין שהגביהו, וע"ז תירץ דכאן אין החשש דלא ליתי לאנצויי, ואין טעם לתקן תקנה בלי סברא דמיגו דזכי, דהיינו לתקן תקנה אף שאין זה בגדר התקנה הרגילה דתיקנו שלחרש יהי' בהגבהתו גדר קנין לגבי זה אין לתקן משום דאין החשש דליתו לאינצויי, אבל אם מצד גדרי קנין הי' שייך שיועיל הי' קונה החרש, דהגבהת הפקח היתה מועילה בשבילו שיקנה, ואע"ג דלא שייך לאנצויי דלא הי' נשתנה חרש ופקח מכל קנינו דחרש, וטעם מה דלא שייך כאן דלא ליתו לאינצויי לא מהני אלא דלכן אין לעשות תקנה מיוחדת בלי גדרי הקנין אפי' אחר התקנה דחרש קונה דהוי הגבהת חרש קנין מדרבנן משום דאין בו מיגו דזכי לנפשי', ע"ז אמרינן דלא תיקנו משום דלא מצוי לאנצויי. (מהדו"ק)


אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה. כבר תמהו דא"כ אין החלוקה יכולה להיות אמת, דהא אם א' הגביה קודם הוא זוכה בכל, ואם שניהם הגביהוה הא לא קנו כלל, ועיין בשטמ"ק, וצ"ל דעל הצד דשניהם הגביהוה אז בזה שפוסקים חלוקה לא מפסידים לשום אדם ושוב לא איכפת לן, דכל מה שאין אנו עושים חלוקה באם אינה יכולה להיות אמת הוא משום דאז נמצא דגוזלים בזה לא' שזה שלו, אבל כשזה הפקר לא איכפת לן מה שכל א' מקבל חלק.

אמנם צ"ע בהא דלעיל דף ו' בתקפה א' בפנינו דאמרינן דאי צווח השני מאי הו"ל למעבד, היינו דלא ישתנה דין חלוקה, ולמה לא נימא דיזכה בתפיסתו דהא אולי הגביה קודם וזה שלו, ואילו אם הגביהו שניהם, כיון דכ"א רצה לזכות לעצמו א"כ לא זכו כלל והרי זה הפקר ושפיר מהני תפיסתו לזכות מן ההפקר, דנמצא דיש תרי ספיקי לטובת התופס ושפיר זוכה התוקף, ולפי הסוברין דבס"ס מוציאין ממון ודאי קשה, ולהסוברין דבס"ס לא מוציאין ממון יש לעיין אם כה"ג מקרי דמוציא ממון מכח ס"ס, דתמיד אם לא מהני ס"ס להוציא ממון היינו ממי שהי' ודאי שלו לפני שנעשה הס"ס, כגון בהא דכתובות דף ט' ע"ב דהיא רוצה לגבות כתובה ממנו אע"ג דמה שהיא רוצה לגבות הי' ודאי פעם שלו, וכן בהא דמיירי הרא"ש ר"פ כיצד הרגל תרי ספיקי לחייב המזיק, אבל כאן דגם בלי זה לא הי' פעם ודאי של זה שתקפו ממנו ויש מקום לומר דבס"ס כי האי צריך להועיל שיהי' להתוקף. אמנם מ"מ א"א להקשות לשיטתם, דיתכן דגם כה"ג לא מהני הס"ס להוציא ממון, אבל להשיטות דמהני ס"ס להוציא ממון צ"ע.

ואולי יש לומר דבס"ס כל צד כדי לאסור צריך לחדש, כגון ספק תחתיו ספק לא ואת"ל תחתיו ספק אונס ספק ברצון, אז כדי לדחות כל ספק צריך דבר אחר לדחות, תחתיו צריך לא תחתיו, ולדחות הרצון צריך לומר אונס, דכדי לאסור צריך שני הדברים תחתיו ברצון, אבל כאן דוחה הס"ס בזה שאומר אולי השני זכה לבד דרק השני הגביה, ואין כאן דין ס"ס כיון דכ"א טוען לבד הגביה אין לעורר ספק שמא הגביהו יחד, ואע"ג דלגבי לתלות ודאי רמאי אמרינן דלמא בהדדי הגביהו, זה רק שלא ודאי רמאי דלזה לא צריך שיהי' ע"ז טענה, אבל דין טענת ספק אין לחדש נגד טענתם.


שם. אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה. ולכן לא שייך שיבוא אחר ויקחנה מהם. ויש לעיין אם קושיא זו לא אתיא אליבא דנהרדעי דס"ל בב"ב דף ל"ה ע"ב דאם כל א' אומר דארבא שלי ובא שלישי ולקחו אין מוציאין מידו משום דלכל א' הוא יכול לדחות שיוכיח שזה שלו, ורק לפי"מ דמסקינן שם דמוציאין מידו א"ש, או דגם לדידהו אין מותר להשלישי לקחת, אלא שאם לקח אין מוציאין מידו ושייך לפסוק להם דכל זמן שלא לקח איש שלישי מהם יחלוקו.


שם. יש לעי' בהא דשנים אוחזין דיחלוקו ואם א' מהם יקדש אשה ממה שקיבל חצי אם יהי' קידושי ספק, דסוף סוף הא אינו ברור לנו שמגיע לו חצי ונמצא דאינו שלו. ובשלמא בספק בכור דהממע"ה להפוסקים דמוציאין מהכהן שתקף כיון שזה הספק בדין הרי רק ההלכה קובעת דהא אין לומר צד אחר, [ולהרמב"ם דמהני תפיסה צ"ע באמת אם מהני], אבל כאן הא אם אליבא דאמת לא מגיע לו הרי הוא גזלן בכונה ואיך נוכל לומר דהוי קידושי ודאי, או אפשר דכיון דפסקינן כן הרי השני מתייאש, וכסברת הנתיבות על קושית החמדת שלמה מהא דאם תקפו כהן מוציאין מקרי עשירי ודאי להישראל מהא דב"ב דף פ"א דקונה שתי אילנות מביא ואינו קורא משום דהוי ספק אם קנה הקרקע, וחילק דבתקפו כהן לא מהני כיון דהכהנים התייאשו וכן בכל המטלטלין האינו מוחזק מתייאש, וכשנותן לאשה יש בזה יאוש ושינוי רשות, ואז אנו באים כבר להשאלה אם אפשר לקדש בגזילה לאחר יאוש משום דלהאשה זה נקנה ביאוש ושינוי רשות [כמו שהובא בקהלות יעקב סי' י"א, והארכנו בזה לעיל דף ו' ע"ב ד"ה תניא דמסייע לך].


אלא מהא היו שנים רוכבין וכו' אלא ממשנה יתירה וכו'. בקצוה"ח סי' רס"ט דייק מרש"י דגם בשנים רוכבין לולא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הי' קונה, ובשם הריטב"א הביא בשטמ"ק דזה רק גילוי דגם ברישא מיירי בכה"ג וממילא יש ראי' דהגבהתו מהני לחבירו, ולפי"ז ביאר את רש"י בע"ב דביאר הספק אם מהני רכוב במקום מנהיג לענין אם מוחזקין לפנינו אבל לא בפשוטו שא' עשה קנין בפנינו ברכיבה והשני בהנהגה, דבכה"ג כיון דהרוכב יבטל קנין המנהיג ממילא גם הרוכב יתבטל, דהא הרוכב קנה בצירוף המנהיג ברגליו וכיון דהמנהיג לא קנה בטל הנהגת הרוכב ג"כ ונשאר רק תפוס ותפוס לבד הא לא קונה, לכן ביאר רש"י דהשאלה היא רק לענין מי נקרא מוחזק יותר.

והסברא קשה דבשלמא אם בלי השני אין לו כח רכיבה וכמו בטלית שבלי השני הי' נופל לארץ, וכן במשיכת חפץ כה"ג [ובאמת שיטת הראב"ד היא דרק בכה"ג צריך להמגביה מציאה לחבירו כמבואר בשטמ"ק] הי' שייך כזה סברא, אבל באופן דבלי השני הי' מהני קנינו מה מגרע דגם השני עושה פעולה כזאת, והא מוכח בגמ' דכל הטעם דלולא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הי' מהני קנינים משום דמה שהשני אוחז הוי כקרקע לגבי השני, משא"כ כאן דלא שייך זה למה יתבטל מכח שיש עוד א' שאינו קונה. ובכלל צ"ע דלדבריו דהחרש או מי שאינו קונה מקלקל קנינו מ"ש מאם הניח משאוי על הבהמה כשרכב, דמה לי חרש שאינו בר קנין או שהניח דבר אחר, דהא חרש דאינו בר דעת והוי כחפץ וכמו דהמשא לא יגרע קנינו ה"נ החרש.

[ובחזו"א בליקוטים סי' כ' כתב ג"כ דבפקח וחרש כיון דהחרש לאו בר קנין אינו מבטל קנין הפקח, אבל כתב דבשני קנינים שוים מבטל א' את השני. ולדבריו אם רכוב ומנהיג הי' כחם שוה הי' צריך לדין המגביה מציאה לחבירו].

והנה מה שדייק בקצוה"ח מרש"י בעמוד ב' בד"ה אלא רכוב דלגבי קנין אם יבטל הרוכב קנין המנהיג יתבטל גם קנין הרוכב מחמת דהמנהיג ביטל חלק המנהיג שיש ברוכב, לכן ס"ל לרש"י דלענין קנין א' אינו מבטל להשני כלל וכל ספיקת הגמ' הוא רק מי נקרא מוחזק, הנה בחזו"א הוכיח להיפך דס"ל לרש"י דהרוכב יקנה לפי הצד דרוכב עדיף אע"ג דהמנהיג אינו קונה, ונדחק בפירש"י דמיירי דכל א' טוען כולה שלי היינו דקנין שלי עיקר. וצ"ע דמה שייך טענה ע"ז דהא זה דין שב"ד יפסקו מי עדיף.

ואפשר דהנה רש"י הא ביאר דהמגביה מציאה לחבירו דמהני לקנות הוא רק משום דמכוין גם לחבירו, ולא כמש"כ הריטב"א דגם באינו מכוין מהני הגבהתו להשני, ומדבריו לעיל ד"ה זאת אומרת מבואר דסתמא מכוין כ"א גם בשביל השני, והנה נראה דאפי' אם רוכב עדיף או מנהיג עדיף, מ"מ אם כל א' יכוין שקנינו יועיל בשביל שניהם בודאי יקנו שניהם, ולא נימא דיש קנין שאינו קונה וממילא דגם השני לא יקנה דבכה"ג הו"ל כמו שכ"א עשה שני הקנינים יחד, וא"כ אין מקום להסתפק אלא באם כ"א טוען כולה שלי, ואמרינן לעיל אילימא מרישא הא כל א' טוען כולה שלי, ומבואר ברש"י דלכן חולקין ובאמת הגמ' לא חזרה מזה, דהתם בטוען כולה שלי לא תלינן דתרווייהו אגבהוה אלא דבכ"ז חולקין, [ומה שקשה א"כ אין החלוקה יכולה להיות אמת ולא אתיא כבן ננס, כבר הק' המפרשים עי' בשטמ"ק ועי' במש"כ בד"ה אילימא], א"כ זהו מה שמבאר דאיירי שכל א' טוען כולה שלי ולא שרצו לקנות ביחד דאז בודאי שניהם קונים, ומכל מקום שפיר מיירי נמי אפילו שכל א' מודה שגם השני עשה יחד עמו, אלא שלא התכוין דקנינו יועיל להשני, ובאמת הי' יכול לפרש שאנו רואים שהתחילו ביחד, אבל רצה לפרש שבאים לב"ד ולכן נקטי כה"ג, ולפי"ז יוצא דגם רש"י מודה דלענין מוחזק אפשר דאין האחד עדיף מהשני, דאל"כ הא משנה מפורשת דא' רוכב וא' מנהיג שניהם חולקין הרי דשניהם מקרו מוחזקין וכמו שהוכיחו בתוס' [וע"ע משנ"ת לקמן עמוד ב' ברש"י ד"ה אלא רכוב]. (מהדו"ק)


רש"י ד"ה השתא. אע"פ שהגבהה של חרש אינה הגבהה לקנות אלא מפני דרכי שלום וכו'. וכן בד"ה בשלמא כתב דהגבהה דחרש לא קניא אלא מפני דרכי שלו' בעלמא, משמע קצת דאילו הי' קונה מדרבנן לגמרי, כגון לר' יוסי דפליג בגיטין דף נ"ט וס"ל דמוציאין בדיינים ממי שחוטף מהם, אז יועיל שפיר קנינו לקנות אפילו שזה רק מדרבנן וקנין של הפקח הוא מן התורה, ורק משום דקנין חרש אינו קנין גמור אלא מפני דרכי שלום בעלמא ואין מוציאין בדיינים לכן לא שייך כלל קנין כזה אצל פקח. ולהרמב"ן המובא בשטמ"ק לקמן דף מ"ז ע"ב ובקצוה"ח סי' קצ"ח סק"א דאפילו במתנה דאין שם מעות מ"מ לר' יוחנן דמעות קונות אינו קונה במשיכה והגבהה רק בחצר, ומסתמא גם הגבהה במציאה אינה קונה אלא מדרבנן לדבריו, ולדידי' פשוט יותר דחרש אם קונה מדרבנן מ"מ אם עי"ז קונה קנין גמור יכול שפיר להועיל גם בשביל פקח אע"ג דלגבי חרש הוי תרי מדרבנן, וכל מה דאינו מועיל משום דאינו כלל קנין ממש רק איסור לקחת ממנו, [ועי' בשער המלך פ"ח מהל' לולב הל' א' דכתב דמה"ט אם גזל לולב מקטן מקרי שלכם, כיון דאינו חייב להחזירו בדיינין].


תוד"ה אלא מסיפא. כגון דאמר תפסתיה חציה בידי. והיינו דכעת אינו אוחז בידו חציה, וצע"ק כיון דאחיזתו אינו מורה על מה שטוען דהא אוחז רק קצת הטלית למה יועיל טענתו לקבל רביע, וכמו דכשאינו אוחז כלל בהטלית אינו נאמן לומר שהי' אוחז, ה"נ כשאוחז קצת הטלית למה יוכל לטעון דהי' בידי ממש חצי הטלית. וכשטוען הגבהתי לקנות חציה יש ג"כ קצת חידוש דיש מקום לומר דזה טענה גרועה כיון שהי' בידו הברירה לקנות הכל למה רצה לקנות רק חציה, ולמה יזכה עי"ז לקבל רביע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א