אור שמח/שמיטה/ז

אור שמח ‏ שמיטה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

בכס"מ. וכתב שלא מצאנו שביעית בכלל הנשרפין:

נ"ב ב"ק (דף ק"א) בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק:

שם (בהה"ד) [בסוה"ד]: אסמכתא מדבריהם:

נ"ב בגמרא זבחים (דף ק"ו) לא ליכתוב רחמנא קרא בחלב כו' ותיתי משביעית, (דברי אמת לר"י בכר דוד ז"ל):

ו

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת כו'.

במשנה הכובש ג' כבשים בחביות אחת ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון ור' יהושע אומר על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית כו', להבין משנה זו נתקשו אבות העולם, דהתינח ר"א סובר כיון שכלה מין אחד תו אסור לאוכלו דמטא זמן הביעור ותו אוסר בטעמו שאר ירקות, ור' גמליאל פירשו רבוותא טעמו דסובר דהטעם שנבלע תוך הירק הנכבש עמו הוי כמבוער וכמו דאשכחן גבי חמץ בפסח בנבלע תוך כלי, כן סבר דהנבלע תוך מאכל הוי כמבוער, אבל טעמא דר' יהושע לא איתפרש, ופירש ר"ת דמפיק מקרא ועיין ר"ש ותוס' פרק מקום שנהגו. והנראה לי בזה דעצם ענין הביעור פירש רבינו שמאבד ושורף ורש"י פירש שנותנן למדרס רגל בהמה וחיה, ורבוותא בתוס' פירשו שמפקירן לכל ומלקט אדם ואוכלן רק כשמשהה בביתו בחזקת שהוא שלו אסור לאכלו אחרי הביעור, ונראה לנו דעיקר הביעור אינו שנאסר אחר שכלה מן השדה לחיה רק שהוא מצוה רמיא על כתפא דגברא להפקיר ולבער מתוך ביתו אבל כי מיפטר פטיר ממצות ביעור תו אינו נאסר אחרי זה באכילה, ולא באופן שהפטור מצד בעלים שאינו בר דעת או בר מצוה, רק כשהוא פטור מצד עצמותו שהמצוה לבער היא הסיבה והעילה אל האיסור ובהעדר הסיבה פקע המסובב ואינו נאסר, ודוגמא לזו מצאנו חמץ אחר הפסח לר' יהודה דמן התורה אסור אם היה של עו"ג או של הקדש דלא חלה עליו חובת ההשבתה, סובר רב אחא בר יעקב דאינו אסור אחר הפסח שלא היה סיבה אל האיסור רק המצוה להשביתו, ובאין מצוה דגם הישראל מותר להשהות חמצו של עו"ג והקדש כ"ז שלא קיבל אחריות סרה מעליו האיסור, והתם בעי גז"ש למילף שאור דאכילה משאור דראיה דלאו בפני עצמו שלא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח נכתב לר"י וילפינן רק מגז"ש שטעם האיסור הוא מצד שצריך להשביתו, אבל כאן לא נכתב בקרא האיסור לאחר הביעור רק חכמים למדו מהא דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול מסתברא דעיקר סיבת האיסור הוא שצריך שיהיה לבהמה ולחיה לאכול אבל כי אינו יכול להתקיים זה תו אינו נאסר, לא מיבעי' לשיטת התוס' דאם הפקיר וביער תו מותר לזכות אחר זה ולהכניס לבית לאכול לכל אדם הזוכה מן ההפקר רק האיסור כמו קנס על שלא ביער בודאי כמו שכתבנו, אלא אף לפירוש רבינו ורש"י נראה דיש מקום לאמר כן כמו שהוכחנו מחמץ ועוד:

והנה נתבונן עוד בזה, כי כמו שמצוה לכלות ולבער פירות שביעית לחיה ובהמה כשהגיע זמן הביעור, כן הוא אסור להפסיד פירות ולכלות לשארי הנאות, לבד מה שהתירה תורה דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסיד ולכן אסור למלוגמא ולכביסה וכיו"ב, ולהדלקת הנר איתרבאי מקרא [ירושלמי ריש פ"ז יעו"ש] טרם שהגיע זמן הביעור, ולכן פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה וכן אסור לקוץ אילנות לעצים בשביעית משהתחילו לעשות פרי וכדמפורש פרק מקום שנהגו (דף נ"ב) לאכלה ולא להפסד, ורבינו בפ"ה קיבץ כל ההלכות בזה, וא"כ כשם שאסור לאבד את גוף האוכל כן טעם האוכל של שביעית כיון דטעם כעיקר לענין שביעית אסור לאבדו וברור, וכיון שכן, בכובש שלשה כבשים בחבית אחת ונתנו טעם זה בזה הרי הדבר הכלה חייב לבער וכן טעמו, אולם דבר שאינו כלה אסור להפסיד וכן הטעם מהדבר שאינו כלה לבהמה בהשדה אסור להפסידו, ולפ"ז נתבונן איך נעשה בהנך כבשין:

ונראה לנו דתליא בהך מחלוקת דתנן בזבחים בנתערב מתן אחת במתן ד' שר' אליעזר אומר יתן ד' ור' יהושע אומר שנותן רק אחת, וכבר בארנו במקום אחר דהגם דעובר על בל תוסיף או בל תגרע לא אמרו דלא יתן כלום ויפסל הקרבן ולא יעבור על שום לאו דבכה"ג דמטי פסידא לקדשים מוטב שיוקרב שלא כהלכתו משיופסל, וכמו שאמרו במנחות (דף מ"ח) בשחט ארבעה כבשים על שתי חלות כו' שזורק שלא לשמן וכי פריך הגמ' מאיברי חטאת שנתערבו בעולה כו' משני עמוד וחטא בעולה כדי שתזכה בחטאת לא אמרינן יעו"ש, הא כאן אם לא יתן כלל יופסלו שניהן ואם יתן יעבור בבכור בבל תוסיף או בעולה בבל תגרע מוטב לעבור כדי שלא להביא לידי פסול רק נחלקו הי עדיפא יותר דר"א סובר דמוטב לעשות מה שבאה לפניו יעו"ש ור' יהושע סובר דשלא לעשות נגד הדין בקום ועשה עדיף יותר, ובעירובין (דף ק') רצה הגמ' לדמות אם עלה באילן בשבת לפלוגתייהו, דהא אם יושב על האילן הוא עושה איסור אבל אינו עושה מעשה להשתמש באילן ועיי"ש מה דדחי דישיבתו הוי מעשה ועוד לר"א התם ליכא מצוה רק לאפרושי מאיסורא על ידי ירידתו, ובאמת בהא דסוף עירובין בשרץ שנמצא במקדש אמר בירושלמי דתליא בפלוגתא דר"א ור"י בנתערב מתן אחת במתן ד' דלזה עדיף להוציאו בהמיינו אעפ"י שמרבה הטומאה בידים קום עשה עדיף שלא להשהות הטומאה יעו"ש. והנה לפי דחוי הגמ' דעירובין הכא מאי עשיה דמצוה איכא הלא העיקר שלא לשהות הטומאה, וצריך לומר דהכא ג"כ איכא עשיה דמצוה שמקיים וישלחו מן המחנה. והגמרא דילן דלא הזכירה זה נראה שסוברת שאינו דומה לקיום עשה דמתן ארבע שזה מכוון התורה ליתן הדם על ארבע קרנות המזבח ולעשות המעשה משא"כ בעשה דוישלחו מן המחנה שהמצוה ג"כ סיבתו ותכליתו הוא שתסור הטומאה מהמקדש וההעדר הוא התכלית, ומסתברא כן דאם לא הלא גם בשבת מה שממהר שלא להיות יושב ומשתמש באילן כל היום הוא ג"כ לקיים עשה דשבתון וכמו שאמרו שבתון עשה הוא הגם שלמצות שביתה אינו צריך קום עשה כלל משא"כ בעשה דוישלחו מן המחנה בכל זה תכליתן ההעדר, והירושלמי לא סבר הדחוי של הגמ' בעירובין ואף דלא למיעבד איסורא עביד בידים ג"כ טפי עדיף. ובזה א"ש מה דבירושלמי פרק ואלו עוברין מפרש מה דר"א אמר דלא יקרא לה שם אלא עד שתאפה [ולהירושלמי קורא שם בעודה בתנור ומניחה לישרף ביו"ט] אף דעושה מלאכת שריפה ביו"ט, בזה עדיף טפי לעבור בקום ועשה כיון שעושה להינצל מאיסור בל יראה כשיפרישה ויניחנה עד הערב אע"ג דליכא מצוה בקום ועשה רק שלא לעבור בבל יראה ועשה דתשביתו ודוק, וטעמא דר' אליעזר דעושה כפי מה שלא היה ההתנגדות כמו אילו לא נתערב היה מצוה ליתן מתן ד', וכן אם לא היה יו"ט היה מצוה לאפות כדי שלא יתחמץ אם אינו יכול לבערו, והכלל דר' אליעזר סובר דהוא מחוייב לעשות בקום ועשה מה שבידו:

וכיון שכן נתבאר לנו טעם פלוגתייהו דר' אליעזר סובר דמחוייב לבער כולן לפי שיש בהם הטעם מדבר שכבר מינו כלה לחיה בשדה, ואף דע"י הביעור מפסיד המין שלא כלה לחיה מן השדה, מ"מ מצות ביעור עדיפא טפי שהוא בקום ועשה ומקיים כלה לבהמתך מן הבית ואם לא ביער תו נאסרו כולן באכילה לאחר הביעור כיון שחלה עליהן חובת הביעור בשביל הטעם הבלוע מהירק שכלה לחיה מן השדה נאסר הטעם הבלוע בכולן, ור' יהושע לטעמו אזיל דסבר דכיון דיעבור על לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ואם יבער מה שהוא כלה מן השדה הלא ביה בלוע הטעם מהירק הנכבש שלא כלה מן השדה ואיכא גם בהטעם לאכלה ולא להפסד, מוטב שיעבור בשב וא"ת ולא יעבור בקום ועשה וכיון שכן לא חלה עליו חובת הביעור ותו מותרין באכילה כיון דרחמנא פטרינהו מביעור ודוק. ובירושלמי אמר מה טעמא דר"א הראשון נותן טעם באחרון מה טעם דר"י האחרון נו"ט בראשון, פירוש והטעם ג"כ אסור להפסידו דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, וקשיא כו' ולא משני כלל דסמיך על מה דפריש סוף עירובין ובפרק אלו עוברין, וכמוש"ב נתבארו הדברים על נכון בס"ד:

והא דמוכח בזבחים (דף ע"ה) דשביעית אין לוקחין בדמיה תרומה ובירושלמי פ"ג דמע"ש, דכסף מעשר אין לוקחין בו שביעית משום שיתבער מן העולם כשיגיע זמן הביעור הא מצוה לאכול מעשר ותרומה ושלא להפסיד, ואם תאמר מה בכך דלא יבער מכל מקום יהא אסור לאכול אחר הביעור ויהא מופסד ממילא, ז"א לפי מה שביארנו דכיון דלא חלה עליו חובת הביעור תו לא נאסר באכילה אחרי הביעור, זה לאו מידי דיכילנא לשנויי דכיון דרחמנא גלי דאף על הקדש חלה קדושת שביעית וחובת הביעור וכמו דיליף מקרא בירושלמי פרק מקום שנהגו ושבתה הארץ שבת לד' אפילו דבר שהוא לד' חלה עליו קדושת שביעית כש"כ תרומה ומעשר דאינו מפקיע קדושת שביעית שלא יהא צריך לבער. אך מה דתנן אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שפירשו מפני שיהא צריך לבער השמן של תרומה, בזה בשני גופים יש לעיין דהא אינו צריך לבער ירק משום התרומה שרק התערובות גרם ועל התרומה לא חלה קדושת שביעית וא"כ תו לא יאסר הירק לאחר הביעור כיון שלא יהא בידו לבער, אך גם זה י"ל. ועוד אעיר המעיין, דרבינו פירש טעמא דאין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה משום שמביא את השביעית לידי פסול כשיטמא התרומה יהא צריך לשרוף את השביעית, אם כי בזבחים משמע דשקיל וטרי על התרומה דמפלפל אם התרומה דבר תורה יעו"ש, בכ"ז ממה דמסדר המשנה זה בשביעית מורה כפירוש רבינו ועיין בשנו"א שכתב כן ולפ"ז יש מקום לאמר דאם נאמר דלא יבער שיהא אסור לאבד התרומה תו יהא מותר באכילה לר"י דשב וא"ת עדיף, והסוגיא בזבחים קאי לר"א דסובר דצריך לבער, ואין להאריך עוד אף כי יש לפלפל בזה, ודוק בכ"ז:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.