אור שמח/שכירות/י

אור שמח ‏ שכירות י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המלוה את חבירו על המשכון כו' ה"ז שומר שכר:

בגמרא מפרש טעמא דרב יוסף משום דבההיא הנאה דלא בעי למיתב פרוטה לעניא הוי שומר שכר, והקשו בתוספות סוף פרק שבועת הדיינין, דנודר הנאה מהמעין מותר לו לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר. ונראה ליישב, דהא מה שנהנה דנפטר מליתן פרוטה לעני אין זה הנאה שנהנה מגוף החפץ, רק הוי כמבריח ארי מנכסיו ובכל זה חשוב שכר משום דאיהו מבריח ארי מנכסיו בחפץ חבירו ולא דמי להיכי דחבריה מבריח ארי מנכסיו בממונו כפורע חובו של חבירו וכיו"ב [וכן כתבו תוס' בנדרים], א"כ דוקא במצוה שחיובה באה מסיבת חבירו כמו השבת אבידה שמסיבת שנאבד זה החפץ של פלוני צריך להחזירו, וכן בהלואה משום שצריך להלוות ובלא המשכון לא היה מלוה, בא מזה חיוב המצוה עליו להלוות לו, והחיוב נולד ונתהוה מחבירו שזה פוטרו מליתן פרוטה לעני בזה הוי שכר החיוב מצוה שנתהווה עליו מזה החפץ ופוטרו מלמיתב לעניא, אבל תמן חיוב הגוף עליו לתקוע בראש השנה וכן רמי חיובא עליה לטבול מטומאתו, רק דלפטר מחיובו נפטר בסיבת המעין והשופר, וא"כ מי פוטרו חיובו פוטרו, שעוסק במצוה חיובית חלה על גופו ועצמותו בודאי לא חשיבא הנאה מהמעין דמצות לאו ליהנות נתנו וא"כ הפטור שמשלם חובתו למקום אין זה הנאה, ומה דפוטרו מלמיתב לעניא הוא רק סיבה שיהא עסוק במצוה, אבל עצם הפטור מתייחס אל החיוב שחלה על עצמותו ודוק. ומה שהקשו גם מהמודר הנאה מחבירו מותר לו לתקוע תקיעה של מצוה דמהנה לו פרוטה דרב יוסף, זה צ"ע דכיון דאיהו לא עביד מעשה רק חבירו הוי מבריח ארי מנכסי חבירו דאין זה הנאה, ואולי אזלי בשיטתם שכתבו בפרק הכונס דהיכי דברי הפסדו הוי הנאה יעו"ש:

ולפ"ז יש מקום למה שפי' רש"י דבדלא שוי שיעור זוזי ליתא לדרב יוסף ולא הוי שומר שכר, דהקשו בתוספות דהא אדרבא כיון דעשה מצוה שהלוהו על משכון מועט למה יגרע, ולפ"ז ניחא לפירוש קדמאי דהמצוה עושה בעת ההלואה ואז נפטר ליתן לעני והוי כאילו קיבל שכר ונעשה שומר שכר, דמאי שייך זה אל המשכון דהחיוב לא נתהוה מגוף החפץ, רק הוא חיוב חל על גופו להלוות לפלוני מעות ואינו דומה לשומר אבידה דמן האבידה גופיה בא החיוב לשומרה ולהשיבה, וא"כ המשכון אינו רק סיבה שעל ידו יקיים מצות הלואה. אך ז"א, דאינו מחויב ליתן ממונו על הפקר במקום שאינו בטוח, רק כיון דנותן לו משכון הלא בטוח במעותיו ומצוה לקיים העבט תעביטנו, אבל כיון דלא שוי משכון שיעור זוזי ורק לזכרון דברים בעלמא נקטיה, א"כ החיוב להלוות לו בא שלא מסיבת המשכון דכיון דהאי גברא מהימן אצלו מחויב להלוות לו רק הוא סיבה לקיום המצוה כמו השופר למי שחייב לתקוע והמעין למי שחייב לטבול ואין החיוב בא מעצם המשכון, והתוספות דתמהו לשיטתם אזלי בפרק אלו מציאות דלא שכיח שיבוא עני בשעת ההלואה רק בעת השטוח והניעור כ"ז שמונח המשכון לכן הקשו שפיר, ונכון:

והנה בפרק הכונס אמר איכא דמפרשי לה הכי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחו הלכך הוי שומר שכר, וכפי הנראה שהיא הוספה מגאונים שאחר חתימת הש"ס, אכן גם דבריהם יש להבין ולבאר. ונראה משום דרבנן בתראי פירשו דשומר אינו יכול לחזור אם הוא שומר חנם וכדברי ההמ"ג לקמן פרק ז' מהלכות שאלה ופקדון, משום דלא דמי לעבד שכיון שהניחו במקום המשתמר סגי ותו לא רמי עליה מידי להטפל בה ואין שום חיוב על הגוף, לא כן בשומר שכר שצריך למיתב בהדה ולמינטרה יומם ולילה הוי כעבד ויכול לחזור ככל פועל משום עבדי הם כו', ומצאנו בשומר אבידה דכתיב בה השב תשיבנו לו שאם היא אינה עושה ואוכלת צריך למכר ועליה רמי רחמנא לשוטחה ולנערה ושעבודא דגופא רמי רחמנא עליה בע"כ, א"כ הוי כשומר שכר וצריך לשומרה מגניבה ואבידה ולמיתב בהדה למינטרה, וזה עיקר הטעם דאותו שעבדיה רחמנא, והא דנקט בע"כ כוונו לאפוקי הך דפקדון שהלכו בעליו למדינת הים דכשם שאמרו באבידה כן אמרו בפקדון משום דהתם לא רמי עליה טפי מאחרינא, והבעה"ב היה לו ליטלה רק דשומרה משום שקבל עליו שמירה מקודם וא"כ אין לו להתחייב טפי ממה שקיבל עליו. אולם סוגיא דתלמודא בכ"מ אזלא כטעמא קמא משום דפטור ליתן פרוטה לעני לכן מדמה הך דמלוה על המשכון לאבידה, וכן לא הזכירו רבינו לעיל הלכות גזילה פרק י"ג יעו"ש ודוק בכ"ז:

ד

נתן צמר לצבע כו' אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו:

בהשגות א"א אין לזה טעם. והאחרונים הבינו שדבריו קאי על בבא זו, ותמוה, דבסוגיא דריש פ' הגוזל שקיל וטרי תלמודא בטעמא דר' מאיר אי סבר שנוי קונה או לא, ואמר שם דממשנה דילן דסבר ר' מאיר נותן לו דמי צמרו מוכח דסבר שינוי קונה דאם אינו קונה דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה, פירוש דאף אם תימא דר"מ לטעמיה דכל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן וכמו דאמר בהאומנין, ולכן קניס ליה לאומן דכי שינה צריך ליתן לבעל הצמר דמי הצמר ולא מצי להחזיר צמרו ושבחו בעינא אם בעל הבית רוצה בדמי צמרו, הלא דמי צמרו ושבחו בעי למיתב, אבל הא ודאי ליכא למימר דאם בעה"ב רוצה בצמרו וליתן לו ההוצאה לא יכול, זה אין סברא כיון דשנוי אינו קונה, ובכ"ז פליג ר' יהודה ואמר דנותן לו ההוצאה ומחזיר לו הצמר, א"כ מוכח דאף אם בעה"ב אומר הב לי דמי צמרי לא מצי למישקל מהאומן בעל כרחו כיון דשנוי אינו קונה ולא קנסוהו לאומן לר' יהודה, ומהיכא תיתי לומר דלמסקנא דטעמא דר"מ דשינוי קונה אז לר' יהודה אם בעל הכלי מבקש דמי הצמר שומעין לו ומוכרח האומן ליתן דמי הצמר, זה לא נהירא ואין לאומרו, דבדר"י לא שמענו לחלק בין אם נוקים טעמא דר"מ משום דשינוי קונה, או נאמר דסבר אינו קונה, ועוד אף אם סבר ר"מ שנוי קונה כדמסיק הגמרא בטעמו, מכל מקום ודאי אם הבעלים רוצה בהצמר ודאי לרבינו נוטל הבעלים הצמר מהאומן ונותן לו ההוצאה כיון שלא נתכוין לקנות האומן את הצמר וכמש"כ בפרק א' מגניבה הלכה ט"ו מי שגנב כלי ושברו או פחתו כו' ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת שומעין להם, הרי דאינו מתכוין לקנות בהשבירה דגרוע טפי כשהוא שבור שומעין לבעל הכלי ליטול את הכלי, א"כ לר' מאיר בצבעו כעור ודאי אם הבעלים רוצה ליטול הצמר ולמיתב ליה דמי הוצאה לחודיה אף בלא שכרו נותנין לו כיון שהפסיד שכרו על ידי שפשע, א"כ לר' יהודה אף אם בעל הצמר אינו רוצה להטפל בצמר ורוצה למישקל דמי צמרו בזה סבר דאין שומעין לו, וזה ברור. והא דקיי"ל כאן דשנוי לא קני פירושו משום דלא קיימא לן כר"מ, והמעביר ע"ד בעה"ב אינו נקרא גזלן ושינוי לא קני במי שאינו גזלן כיון שלא נתחייב באונסיה ואטו אם ישתנה ברשות מפקיד יקנה כיון שהאומן אינו מתכוין להוציאו מרשות הבעלים, והא דדחי הגמרא בהאומנין דילמא טעמא דר"מ משום דשנוי קני פירשו קדמאי הואיל ומשנה ודאי נקרא גזלן יעו"ש בשמ"ק, אמנם מזה אין הוכחה חזקה דאפשר דלר"מ במבקש הבעלים ליטול הצמר ואינו נותן לו רק הוצאה כיון דלא יהיב ליה השכירות מצי אמר האומן דיהיבנא ליה דמי צמרו. אך זה נדחה ממסקנת הגמרא דשילהי הבית והעליה, דר' יוחנן סלקא דעתיה לומר כך דבלא טעמא דר' יהודה סבר דאסור ליהנות מממון חבירו הוי יהיב ליה שכרו, אך למסקנא בזה נכלל בכל המשנה ידו על התחתונה, וכיון ששינה בטל הפסיקה ואין לו רק שכר טרחו יעו"ש. ומזה דייק רבינו דעל כרחין אף בשאמר בעל הצמר אני רוצה בדמי צמרי אין שומעין לו, ודוק:

והברור דהראב"ד קאי על סוף דברי רבינו מה שכתב וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך כו' שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה, ע"ז השיג דאין לזה טעם, דאף ע"ג דאומן קונה בשבח כלי דוקא בשעשה האומן אומנתו והפך אותה לצורה זו שרצה הבעלים דנוטל שכרו משלם וכי גמיר לצורת הכלי אז קנוי לו כל השבח אף אם הושבחה יותר מדמי שכרו ואף אם השבח הוא ע"י דבר שאין בו ממש בכ"ז קנוי לו בבגד כשיעור שהושבח, אבל כאן דאינו נוטל רק הוצאה ולא יותר וא"כ אינו כאומן כלל רק כשכיר יום וכיורד שלא ברשות [ולשיטת תוס' ורא"ש גרוע כחו במה שבעה"ב נוטל כפי שראוי היה להשביח] א"כ אינו כאומן כלל והבעה"ב צריך לשלם לו סממנים שהוציא אבל אינו קנוי לו השבח על זה, ואם הזיק אחרי זה הצבע צריך לשלם לו גם דמי השבח רק שמנכה ההוצאה, כן נ"ל ברור. ומוכרח כן מהא דאמר בריש פרק הגוזל עצים דף צ"ה ואי ס"ד סבר ר"מ שנוי אין קונה דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה, והא הגמרא רוצה לומר בדף צ"ט דר"מ סבר בעשה לי שירים ונזמים דכיון שעשאן מקודשת דאומן קונה בשבח כלי, וא"כ איך יהיב ליה דמי צמרו ושבחו הא שבחו דיליה הוי, וראיתי שהרגיש בזה הרשב"א בחידושיו. אך לפי מה שבארתי ניחא, כיון דשינה וידו על התחתונה היינו דבטל הפסיקה והבטחת השכר שפסק לו וא"כ הוי כיורד שלא ברשות ואין לו רק שכר כשכיר יום שכר טרחו, לא קנוי לו בהבגד בעד ההוצאה שהוציא והשבח הוי של בעלים, כיון שהשביח שלא מרשות הבעלים אינו קנוי לו בשבח שהושבח הבגד ושבח שעל הבגד קנוי לבעלים, ולכן השיג על לשון רבינו שנתן טעם שאין אומן קונה בשבח כלי דאין זה טעמו, רק דאינו כאומן שיקנה את השכר כנ"ל, אבל דא אין להקשות כי נמי קונה בשבח כלי בכ"ז הא דכל אומן צריך לשלם לו שכרו וכי יהיב ליה שכרו שוב הוי שבח שלו בע"כ, א"כ כאן שמשלם לו ההוצאה כיורד שלא ברשות שוב הוי כל השבח של בעלים בעל כרחו דאומן, דזה ניחא, דהרשב"א כתב בחידושיו דאומן כי השביח אדעת בעה"ב אשבח, ולכן אינו משלם אם הזיקו כ"ז שלא החזירו לבעליו שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו בתשלומי נזק של שבח, וזה בלא שינה, אבל בשינה הלא כי אשבח אדעת עצמו קא אשבח וא"כ שפיר מצי תבע ליה לדמי שבחיה או לשבחי גופיה, וכן מדוייק לשון חידושי הרשב"א בסוגיא דשינוי קונה בד"ה אלא ש"מ דילמא לעולם שנוי אינו קונה והכא שאני משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי דכל ששינה מדעת הבעה"ב לא על דעת להשביח לבעה"ב צבעו אלא להשביח לעצמו וזהו כדפרישית, אבל השגת ראב"ד חזקה דאינו אומן כלל כיון ששינה וחשוב כיורד שלא ברשות, כן נ"ל ברור ודוק היטב:

ובתוספתא סוף פרק ז', אמר לו חלוק אמרתי לך והוא אומר טלית אמרת לי על בעל הבית להביא ראיה, ר' יהודה אומר אם היה עושה אצל בעה"ב יקבל את שלו, ואם אצל אומן ובעה"ב יוצא ונכנס יקבל בעה"ב את שלו, ואצל אומן ואין בעה"ב יוצא ונכנס עליו אומן צריך להביא ראיה, פירוש דפליגי ר"מ ור"י, ור"מ סבר דהנותן לפועל לצבוע שחור כו' דנותן לו דמי צמרו דקנה בשינוי, וא"כ הכא הבעה"ב מבקש שיתן לו דמי צמרו או פשתנו, דהא שנה דעשה טלית, וא"כ אם הוא כדברי הבעה"ב הטלית של אומן דקנאו בשינוי דהוי כמו גזלן, ובעה"ב צריך להוציא מחזקתו ולכך הוא צריך להביא ראיה, אבל ר"י לטעמו דסבר תמן דלא קנה בשינוי והוי של בעה"ב, רק אם שנה בפעולתו אינו צריך ליתן לו רק אם השבח יתר על הוצאה נותן לו רק כפי ההוצאה, וא"כ הבעה"ב הלא הבגד שלו והפועל צריך להוציא ממנו שכר האומנות כפי מה שפסק עמו ולכן צריך הוא להביא ראיה [ובדאיכא עדים דראו דאז ליכא להאומן מיגו דלקוחה] אבל לר"מ ממ"נ, אם אמר לו טלית הרי מחויב לשלם לו כל שכרו, ואם אמר לו חלוק הרי שינה והטלית שלו דקנאו בשינוי וא"כ הבעה"ב צריך להוציא דמי צמרו ממנו וא"כ הוא המוציא ועליו הראיה, וכן לר' יהודה אם ההוצאה יתירה על השבח האומן הוא מוציא דצריך להביא ראיה להוציא מן הבעה"ב כפי פיסוק שכרו, אבל כשעושה אצל בעה"ב או בעה"ב יוצא ונכנס עליו לא מצי לומר אני אמרתי לו חלוק, דאנן סהדי דא"ל כמו שעשה מדשתק עד עכשיו לפעולת האומן, וכ"ז ברור:

ה

בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן:

בההמ"ג ומבואר בהלכות, פירוש דוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טריפות הפוסלה מספק כגון שהה במיעוט סמנים פטור וכן מוכח בגמרא בעובדא דמגרומתא, ע"כ, והדבר צריך מובן כיון שסוף סוף אינו יכול לאכול דמספקא לן אם הלכה כרב או שמואל א"כ פשע בה דעשה דבר דמספק יהא אסור לאכול ומאי שייך ע"ז קים לי דהלכה כפלוני הלא סוף סוף אסור לאכול מספק ואסר ממונו של חבירו ואין לך פשיעה גדולה מזו. ולדברי ר"ת דלכו"ע כשר הוי א"ש קצת, דמצי למימר דלכו"ע הוי שרי, אבל לשיטת ר"י דספק גמור הוי בשאר טבעות קשה אמאי [דהא דקרי ליה ספק איסורא אע"ג דצריך לאוקמא אחזקה דלא נשחטה, זה אינו, דבספק הלכה לא שייך לאוקמא אחזקה ולא הוי רק ספק נבילה], ויותר מזה אמרו בירושלמי סוטה דלב"ש דמספק נוטלת כתובה דכגבוי דמי מודו בארוסה ושומרת יבם שכיון שיודעת שאינה שותה ותהא אסורה עליו מספק ע"י סתירה לכן הפסידה כתובה דהיא גרמה להאסר עליו כש"כ כאן:

והעיקר דבאמת אם ניבלה הוי היזק ניכר כמש"כ רמב"ן בדינא דגרמי דזה גופא מעשה השחיטה הוא היזק שעשה לבהמתו שהמית אותה כיון שלא התירה לאכילה ניכר הנטילת נשמה בבהמה, וזה רק בודאי נבילה, אבל בספק יאמר קים לי כמאן דאמר דזו שחיטה כשירה וגוף הבהמה אין בה היזק רק מה דלא ידענו ההלכה לאמיתה ומוטעין אנו מחסרון ידיעה להטריפה באכילה [אם קמי שמיא גליא דכשרה היא] זה הוי היזק שאינו ניכר והוי ענין צדדי אשר אינו בגוף הבהמה, רק נולד מחסרון דעתו של המורה שאינו יודע איך ההלכה, והוי כמו פיגול שאינו בגוף הבהמה ופטור כל כמה דלא כוון להזיק בידים. ומיושב בזה הא דאמרו מטמא כו' ומ"ט אמרו חייב שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואכתי מאי תקנו הא יטמא במידי דנחלקו בה חכמים אם טמא ויהא מופסד מאכילה ויפטר מלשלם. ולפ"ז א"ש, דאם מתכוון להפסיד וחייב על היזק שאינו ניכר תו גם על ספק חייב, ולכן לחזקיה פטרו היזק שאינו ניכר כדי שיודיעו בשוגג, ואי דיכול להודיעו שהוא טימא אותו בדבר ספק טומאה, ז"א דאם תחייבו על היזק שאינו ניכר תחייבו ג"כ על ספק, וא"ש מש"כ הש"ך ביור"ד סימן ד' סק"ה דבמנסך של שותפו דכוון להזיק דחייב על היזק שאינו ניכר חייב ג"כ אם מתסר מספק הלכה, דהא היזק שאינו ניכר הוי וחייב במזיד כשכיון להזיק כמו שבארנו ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.