אור שמח/שכירות/ז

אור שמח ‏ שכירות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות כו':

נשאלתי באחד ששכר בית מחבירו וקיבל עליו אחריות מדליקה, ואח"כ הלך המשכיר והבטיח ביתו בחברת האחריות ונשרפה הבית, מי מצי השוכר לומר כיון דלית לך פסידא דדמי ביתך את נוטל מן החברה אדעתא דא לא קבלתי אחריות. [ומריש פרק הנושא דניסת הבת אף ע"ג דבעל חייב במזונותיה, שהן נותנין לה דמי מזונות אע"ג דיש לה מזונות מבעל ונאמר דאדעתא דא דאית לה מזונות ממקום אחר לא נתחייב לה מזונות, אין ראיה דגבי מתנה שאני כמובן משא"כ הכא]. ונראה לי לדון, דהשוכר חייב בתשלומי אחריותה, דכמו כן שנינו בפרק הגוזל ומאכיל דף קט"ז במשנה דשטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו, בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א"ל משמיא רחימו עלה, אלמא דהא דקיבל אחריות הוא משום דמחמת דמציל את של חבירו מפסיד חמור של עצמו ולסוף לא הפסיד את של עצמו דעלה מאליו לא מצי אמר אדעתא דא לא מחייבנא נפשאי באחריות חמורך דמצי אמר ליה מאי איכפת לך במה דמשמיא רחימו עלי, כש"כ כאן שע"י מה שנותן שכר קצבתו לחברת האחריות הרויח בתשלומי ביתו, ודאי דבזה לא נפטר השוכר מתשלומי אחריות שקבל עליו. ואין לפרש דתמן מיירי שנתייאש מכיון ששטפו נהר והרי הוא אבוד ממנו ומכל אדם דהוי הפקר ואף אם עומד וצווח, וכמו דאיתא בירושלמי שם, הניח שלו להציל את של חבירו ועלה שלו מאליו מהו מה דיימר לו נתיאשתי נשמעיניה מהדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי כו' ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, וא"כ כיון דנתייאש הרי זכה מן ההפקר והוי כאחר דזכה ביה והוא כריוח דאתי ליה מעלמא ואם הוי זכיא ביה אחרינא הלא היה אבוד וכיון שעלה זכה בו הוא, דז"א דא"כ מאי מייתי מרב ספרא דשדר ליה חמרא לאריה ולא הוי אכיל דלאחרים לא היה להם חלק בחמורו של רב ספרא אע"פ שחמוריהם הוי אכיל דמן שמיא רחימו עליה, דשאני תמן דאדעתא דארי אפקרה אדעתא דכו"ע לא אפקרה וא"כ לא הוי נפיק מרשות רב ספרא מעולם, ואולי דמייתי מכש"כ דכאן כש"כ דמהפקירא קא זכי דלא מצי מיפטר נפשיה מן האחריות מי שירד להציל ומה דאיהו זכי הוי כמו דהוי זכי ביה אחרינא ועיין נמוק"י. אולם עיין בתוספות פרק אלו מציאות דף ל"א דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק דהפקר גמור לא הוי רק מחמת שאינו מצילו הוי יאוש, ויאוש לא מהני רק עד דמטי לידו דזוכה וכ"ז שלא זכה בו אחרינא הוי של בעלים, וכי עלה מאליו תו לא צריך לזכות בו וממילא הוא שלו, ועיין בנתיבות סימן רס"ב שתקע בזה מסמרות, א"כ הרי עדיין הוא של בעלים כמו שהיה ולא נפיק מרשותו ובכ"ז חייב לשלם לו חמורו דמצי א"ל מה איכפת לך במה דמשמיא לא אתינא לידי פסידא כיון דעבידנא שליחותי, כן הכא אע"ג דאנא ממצינא גוונא דלא אתינא לידי הפסד עפ"י הבטחון בחברת האחריות, אתה לא נפטרת מהאחריות שקבלת עליך, ולחלק דתמן אלו הוי זכי ביה אחרינא כשהוא עודו במים היה שלו דהוי יאוש מבעל חמור שהניחו מלהציל משא"כ כאן, זה אינו דכאן נמי אילולי הבטחון היה הבית אבוד ולא הצלתי מאומה מהשריפה ואם החברה לא תשלם האם תפטר אתה מן האחריות, כן כי משלמים במה נפטרת מאחריותך אנא קא מרווחנא ואתה תשלם מה שנתחייבת:

וגדולה מזו מצאנו בפרק המפקיד דף ל"ה גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' והבעלים משלם לשוכר, דמוכח שם בסוגיא דפעמים בעלים משלמין כמה פרות לשוכר, דאם ראובן שכר פרה משמעון למאה יום וחזר ראובן והשאילה ללוי לצ' יום ומתה אצל לוי דנמצא דשמעון מחויב לאוקמי לראובן פרה לעשרה ימים שהם יותר מימי השאלה ללוי, והיינו משום דאין לראובן פרה למלאות הנך עשרה ימים עבור שכירותו היותר מימי השאלה, ולכן אם חזר שמעון בעצמו ושאל ממנו חייב בשתי פרות חדא תחת הך דשאלה וחדא תחת הך דשכירות יעו"ש בפרש"י, ולא מצי שמעון לומר אילו הוי קיימא הך פרה הלא לא היתה חוזרת לך רק לעשרה ימים של שכירותיך והשתא הא אית לך פרה חלוטה לעולם מן לוי השואל שמשלם לך עבור מה שקיבל אחריות אונסין ולמה אנא מחייבנא לאוקמי לך פרה לעשרה ימים, ועל כרחין דא"ל פרה אגירנא מאתך והיא מתה וחייב אתה להעמיד לי פרה אחרת כדין כל שוכר פרה סתם [ועיין מחנ"א הלכות שכירות סימן ג'] ומה דלוי משלם לי פרה בשביל חיוב שאלתו הוא פרה דאתא לי מעלמא ואנא ממצינא לי מעלמא בשביל שנתתי לו זכות שכירותי בפרה לצ' יום חיוב אחריות אונסין ומה איכפת לך במה דעבידנא, לגבי דילך הוי כמו דלא שאילנא ללוי ומתה אצלי, כן הכא מצי אמר אילו לא הוינא יהיבנא זוזי לחברת האחריות והיה נשרף, הלא היית חייב באחריות אונסי הבית מה איכפת לך במה דרויחנא בהדי זוזאי, אע"ג דלולא הבית לא היה נוטל הדמים מן החברה, כן תמן לולא הפרה של המשכיר לא היה לו לראובן דמים מן לוי השואל, ובכ"ז איהו חייב לאוקמי פרה למלאות שכירותו ודוק:

הן דבירושלמי פרק הכותב הלכה ה' אמר ר' יוסי וצריך להעלות לו שכר כ"ז שהיא שכורה אצלו, משמע דאם מתה בינתים אצל השואל בתוך זמן השכירות ובכ"מ אינו צריך לשלם לו רק כפי מה שנשתמש בה, מ"מ כאן דשקיל לפרה מן השואל שנותן לו דמי הפרה וזה בא מסיבת שכירתו את הפרה, ולכן צריך לשלם לבעלים כ"ז שהיתה שכורה אצלו אף שמתה בינתים דהא אית ליה פרה מן פרתו של בעלים, ולא מצי אמר דמי פרתך מעלמא אתו לי, דאי הואי פרה בחיים הלא לא היה לו דמי הפרה רק הפרה היתה חוזרת בעינה לבעלים. זה נראה פשטיות הירושלמי, אבל מה נעשה דבבבלי מפורש להיפוך. ודברי הירושלמי נראה דהשאילה כל זמן משך השכירות ומצי אמר סוף סוף לאו גבך הואי רק שאולה היתה ללוי, ואם משום דהוי מחזיק טובה לך אם היתה בחיים, זה אינו דאז לא היה לך דמי הפרה רק מסיבת שמתה בתוך השאלה בא לך דמי הפרה, לכן נותן לו דמי השכירות מכל זמן משך השאלה. ובבלי לא אמר רק דעל זמן היותר על השאלה מחויב להעמיד לו פרה, ובפרה זו מנכה לו משכירותו זמן שלא היה בשכירות אצלו, ועיין מחנה אפרים הלכות שכירות בתים סימן ג' ומה שדן מפני ששלם השכירות ומזה למד לדינו שהשאיל בית השכורה, אינו במחכ"ת כאשר כתבתי במק"א, אבל גבי שוכר פרה והשאילה דעל ידי השאלה באה לו שהרויח הפרה שמשלם לו השואל, ובין כך ובין כך הלא היתה ת"י השואל בזה אינו מנכה לו משכירותו ולפי פירושי כוון לזה הירושלמי, אבל דא מוכח מסוגיין דחייב לו להעמיד פרה על משך השכירות היותר מן זמן השאלה אף ע"פ שכעת יש לו מן השואל פרה חלוטה לעולם, דאם היה הפרה בחיים לא היה לו והפרה הוי הדרא לבעלים אחר זמן השכירות, דמאי איכפת ליה במה דמרויח מן עלמא, כן נידון דידן אע"פ שהוא שמה באחריות בכ"ז לא הפסיד אחריות מן השוכר, אף ע"פ שיש לדחות בכ"ז הראיה היא חזקה, ובפרט לשיטת ראב"ד בשיטה דאם עלה שלו מאליו לא הוי הפקר ודמי לדרב ספרא יעו"ש באורך אין מקום להתעקש כלל, והדין ברור שהשוכר שקיבל אחריות משלם דמי הבית, כן נ"ל לדינא בס"ד:

וכל (מי) שממכרו בנכסיו ממכר שוכר שכירותו שכירות:

פירוש דפחות מבן עשרים שאין ממכרו בנכסי מורישיו ממכר הוא הדין דאין שכירותו שכירות דלא נאמר הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא שייך לומר דינוקא מקרבא דעתו לגבי זוזא והוי כמתנה קמ"ל דאין חילוק כיון דסוף סוף יבא לידי מעות מקרקש ליה זוזי ומפסיד נכסי דאבוה ופשוט:

ג

אם תבעו [ב]תוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה כו':

כבר תמה הלח"מ, דבפ"ג משכנים פסק שאם בא לתבוע מה שהוסיף על הגובה יותר מד' אמות דנשבע בנק"ח ונוטל, וכאן דבגמרא מוכח דבתוך זמנו יותר עביד אינש דפרע פסק שנוטל בלא שבועה. ונראה משום דאף ע"ג דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף בכ"ז אלו הוי ידיע לן דהך גברא דאוגיר לא יתן לעולם זוזי ואגר שכירותו, ודאי דאדעתא דא לא אוגיר ומצי מפיק ליה כיון דבעי לדור בביתו בלא מעות, ואי בעינן לדמויי דמי לעיל ונפיק אזוזי במקח דהדר זבינא, וכאן דהשוכר אמר דנתן כבר המעות של השכירות ואינו רוצה ליתן דמי אגרא, א"כ המשכיר אמר דאיהו הוא דאגרה מיניה ולא בעי למיהב השכירות לאחר שלשים משום שאומר שכבר נתן, ואם כן אדעתא דא לא השכרתי לו הבית, והשוכר טעין נתתי לו השכירות א"כ טוענין על הדירה והשוכר בעי לאפוקי הבית לדור מהמשכיר דארעא ברשות בעלים קאי והוי הוא המוציא מהבעלים את הבית לדור בו והמשכיר מוחזק בהך בית ולכן נוטל שלא בנקיטת חפץ, אבל תמן דהשותף שבנה מוציא מרשות בעלים את הממון נשבע ונוטל ודוק:

ו

השוכר נאמן שאילו רצה אמר לקוחה היא בידי:

בסוגיא רב זביד וכו' לא סבירא להו הא דר"י כו' כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה וכו'. עיין שבועות ל"ז ע"ב א"ל ר"ה בריה דר"י לרב פפא (הוא האומר בשמעתין דמיזהר זהיר ביה), שטרא נמי עביד דמירכס, אכן זהו דוקא במלוה דכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ולא חשיד אינש למיהוי לוה רשע, ואם ירצה שלא לשלם הרבה דרכים לפניו לשמוט חובו, אבל הכא שמוחזק בשדה ואפשר דהוי אתרא דלא מסלקי יירא שמא יוציאנו הלוה מידו ויסלק מעותיו, דנמצא דלא גזל ממנו דמה שלקח הוא נותן והוא צריך לאותו שטר להחזיק בשדה הלוה ולאכול פירות ודאי דמיזהר זהיר ולכן סבר דאפילו מיגו לא אמרינן. ובזה א"ש מה שהעירו מסוגיא דב"ב (דף לב) גבי ההוא דאפיק שטרא ואמר אין שטרא זייפא הוא כו' דאמרינן מיגו אע"ג דאין השטר בידו ולגוביינא קאי ולפ"ז א"ש, ובל"ז בהלואה דהימניה דכל אשראי ספק אתי לא מזדהר, אבל כאן הלא לא הימניה כלל ודאי מיזדהר בשטריה לגבות ודוק. אמנם כולהו רבוותא פסקו כרב יהודה דרבינא ור"א שקלו וטרו אליביה דאמרינן מיגו:

ולכאורה צ"ב איך אמרינן מיגו, דהא מבעי להגמרא ב"ב (דף ה) אי אמרינן מיגו במקום חזקה דא"א פורע תוך זמנו, ואם נאמר דחזקה דא"א פורע תוך זמנו אלימא טפי ממיגו היכי דאתיין בהדדי חדא נגד חדא, ובכ"ז אשכחן היכי שנאבד השטר אף תוך זמנו בכ"ז איתרע שטרא וכמש"כ רבינו עיין ש"ך סימן מ"א ולא גבינן, ואיך נאמר דנאמן במיגו לומר דאירכס שטרא. ונראה דתמן לא אמרינן דיגבה תוך זמנו, דהיינו להוציא מאתו ממון שחייב לו, אבל כאן המיגו אינו להוציא כמש"כ ר' יונה הובא בטור סימן ק"נ לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה וקנאה לחמש שנים בחזקה דנעל גדר כו' ודוק. עוד נראה דהכא לא הוי רעותא כ"כ במאי דלא קא מזדהר בשטריה דסמיך דיאמר לקוחה היא בידי כיון שכבר אכל אותה שלש שנים ולא מיחה, ושמא תאמר דילמא יביא עדים שירד לתוכה במשכנתא, מסתמא אותן עדים זוכרים לכמה היה, אבל תמן הלא צריך למזדהר בשטריה דבתוך זמנו לא מצי גבי, ובזמנו או לאח"ז מצי טעין פרעתי ועוד דאינו גובה ממשועבדים, וכן במיגו נגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לא הוי מצי למיסמך אמיגו דאימור יתבענו קודם שהגיע זמנו, ועוד נראה דכי אמר הגמרא ב"ב דמיגו גרוע מחזקה היינו אופן מיגו שלא היה בידו להרויח ממון יותר וכמו דאי בעי אמר פרעתיך לאח"ז, אבל היכי שהיה בידו להרויח יותר וכמו הכא דמצי אמר לקוחה היא בידי, דגם הקרקע היה שלו ודאי דמהימן ופרט זה צ"ע עוד. ולפ"ז יש לומר דהדין שהובא ברמ"א סימן ע"ט סעיף י"ד ואמר כבר חייב לי אינו נאמן, היינו שאומר שמגיע לו כפי כל החוב שצריך לפרוע לו אולם לא משמע כן, ומיגו להרויח כל הממון ג"כ לא אמרינן עיי"ש. ומיהו נראה דכיון דחזינן בב"ב ע' דאמרינן מיגו אף כנגד שמניח שטר בידו דאמרינן דהחזיר לו הפקדון והניח אותו שטר בידו, כש"כ כנגד אירכס שטרא דאמרינן מיגו, ויש להתעקש בזה:

ולכאורה היה נראה דהא דבעי הגמרא במסכת ב"ב גבי מיגו במקום חזקה, היינו היכי דמפיק נפשיה לבדו מן החזקה, ובזה היה א"ש קושיית תוס' שם גבי מיגו במקום חזקה מהך דיבמות דלאחר ל' יום דחזקה דלא מוקי אינש אנפשיה דלא מהימנא אע"ג דאית לה מיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת, וכן קושיית התוס' בכתובות (דף ט) סד"ה לא דקא טעין כו' דתהא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני לאמר בתולה אני, נגד חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ובזה א"ש, דהמיגו לא אלים רק להוציא האי גברא דטעין דעשה נגד החזקה להאמינו שכן הוא ונאמן אדם על עצמו, אבל לא מציא במיגו שלה להוציא הבעל מחזקתו, היינו ביבם להוציאו מחזקה דלא מוקים אנפשיה ובהך דכתובות להוציאו מחזקה דאין אדם טורח וכו', אבל זה נסתר לכאורה מסימן פ"ב סעיף א' בהגה"ה או שאמר קטן הייתי נאמן עיי"ש בש"ך ס"ק ג' אף ע"ג דמפיק העדים מחזקה דילהו, אולם לא דמי, דתמן עפ"י מה נדע דאיכא עדים ונאמר חזקה אין העדים חותמין בקטן, היינו ע"י הודאת פיו שמודה שכתבו, שבלא הודאת פיו הרי השטר אינו מקוים וחיישינן לזיופא, ואין כאן העדאת עדים בלי הודאת פיו כלל, ואיהו קא מפיק להו מחזקתייהו, אבל הנך דאמרן החזקה על הבעל או היבם הוא בלא דברי האשה ודוק. ועיין ש"ך כללי מיגו ס"ק יו"ד: (נ"ב ובזה יש לישב קושית תוס' כתובות י"ט ד"ה חזקה).

והנה בתוספתא דמאי פ"ד המפקיד פירות אצל כותי הרי הן בחזקתן למעשר כו' אם הן של טבל עושה אותן תרומ"ע על מקום אחר כו' אמר לו נטלתים והנחתי לך מתוקנים תחתיהם כו' אינו חושש משום מעשר, הרי אף ע"ג דשל כותי טבל ודאי דחזקה דלא מפריש בכ"ז נאמן במיגו דאי בעי שתיק, אמנם עיין בירושלמי דמוקי באומר אמרתי לפלוני ועישר על ידי וכמ"ד דכותים גירי אריות הן ומשמע דמוקי מצד דאין שליחות לעו"ג כדאמר שם ריש פ"ו ואכמ"ל בענין אחר:

ז

מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו כו' ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וכו':

הרא"ש כתב וצריך להודיעו ואם הודיעו ונאנס אחר שהודיעו פטור מוכח דאם לא הודיעו חייב אם נאנס אחרי זה, וכן כתב בשו"ע. וצריך ביאור מדוע קיי"ל בפרק המניח דהמכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל דלי ונטל דליו חייב בעל הבור ואע"ג דידע לבעל הבור אינו צריך להודיעו שנטל דליו כיון שכיסה בדלי של חבירו שלא ברשות, מסתברא דהוא הדין לענין הפירות גופייהו שהכניסן שלא ברשות אינו צריך להודיען דאיהו הוה ליה למידע שחבירו יוציאן מרשותו בלא ידיעתו ודאי אינו חייב באונסין ולא דמי להא דאמרו בשור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו דאם דחף להעליון חייב מפני שהיה יכול לשומטו לתחתון דהוי כמזיק להשור שבלא דעת עלה ע"ג שור, ובעליו שלא שמרו לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שיעלה ע"ג שור אחר וידחפנו בעליו, אבל כאן בעלים דאיהו בן דעת הוה ליה לאסוקי אדעתיה, דבעלים של הבית יוציא הפירות או יטול הדלי מן הבור ומדלא חש לא צריך לחוש לזה בעל הדלי או בעל הבית יותר מן בעל הבור עצמו או בעל הפירות:

אולם רבינו אשר אזיל לטעמו שכתב בשו"ת כלל ק"א והובא בהגהת רמ"א סימן שפ"ג סעיף ב', דראובן שלקח כלי של שמעון וסמך בו חביתו של יין שלא יפול ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשבר חביתו של יין חייב דהו"ל לסמכו בדבר אחר, ואיהו מחלק מהך דכיסה בורו בדליו של חבירו משום דלא ברי היזיקא כמש"כ הסמ"ע שם, א"ש דמחייבו כאן באונסין משום דברי הזיקא והיה לו להודיעו ולא להניחו בשוק מקום שרבים מצוים, אמנם כפי שנראה מתשובות הרא"ש עצמו משמע דראובן שלקח כלי של שמעון היה סבור שהכלי של הפקר, כי כתוב שם, מצא אבן בר"ה וסמכה עליו בא שמעון ולקח האבן כי אמר שהיתה שלו, א"כ החילוק פשוט מהך דדלי שראובן לא פשע שלא ידע שהאבן של שמעון והיה סבור שהוא של הפקר, משא"כ כאן בדלי דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שבעל הדלי יטול את דליו וכדפרש"י ז"ל, וא"כ כאן נמי דומה להך דדלי, ופלא על רמ"א בהגהות שו"ע שהעתיק כלי של שמעון וז"א כמו שבארנו, ובהך עובדא דהשואל בקדשה ויהבא ליה דוכתא אולי סבר הרא"ש דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דתיפוק לחמרא כיון שהכניס ברשות, אבל בהכניס שלא ברשות לא פליג דאין צריך להודיע, וזה ברור לדינא. וצ"ע בהך דסימן שפ"ג וכן בטור לא העתיק על הכניס פירותיו שלא ברשות, ומסתברא כרבינו דאינו צריך הודעה כלל אף בהטעהו דבכ"ז דומה למכסה בורו בדלי של חבירו ואכמ"ל:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.