אור שמח/עדות/יא

אור שמח ‏ עדות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם כו':

הרשב"א בחדושיו לפרק שבועת העדות כתב דפסולים מדבריהם כמו משחקי בקוביא, בהו אם תפס התובע לא מפקינן מיניה כיון שעדיו כשרים מן התורה מעידים כדבריו יעו"ש. וקצת ראיה לדבריו מהא דאמר בפרק גט פשוט קס"ה, הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף הכא פסולא דאורייתא, וברא"ש וכתב רב אחא משבחא דאפילו תפס מפקינן מיניה, ומלשונו הקדוש, דבמקום דהוי פסולא דרבנן אי תפס לא מפקינן מיניה, וזה ראיה נכונה לשיטת הרשב"א. ולשיטת רבינו לעיל פ"ג דעדות שבשטר אינו מועיל רק מדבריהם רק במקום שהספר הוא דאורייתא כמו ספר כריתות ספר המקנה גם העדים כתובים בספר וחתימתן בכתב מועיל להיות נקרא ספר, אבל להעיד על המלוה בעי עפ"י שנים עדים על פיהם ולא מפי כתבם ולכן לא מהני בכתב בדיני נפשות ודיני מלקות, ולכן עדי חתימה בגט הוי דבר תורה, וברור בשיטתו. א"כ בשטר שיצא בפסולים מדבריהם תו פסול מן התורה, דמדבריהם הם פסולים ומה"ת הוי מפי כתבם, ולכן שנים במקושר פסול לגמרי דהוי מפי כתבם ולא הכשירו חכמים רק בשלשה ולכן לא מועיל גם תפיסה ודוק. אח"ז ראיתי להגידולי תרומה שער ט' ח"א אות ב' שהאריך ולא עמד ע"ז:

והנה טעם רשב"א נראה דהוי כמו דאמרו שבועות דף מ"א במחויב שבועה מדבריהם דאם לא נשבע לא נחתינן לנכסיו דהוי גזל דדבריהם דאינו יוצא בדיינין לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי יעו"ש, כן הכא דמה"ת עדים אית ליה שחייב לחבירו ממון לו ושפיר תפיס, רק מדבריהם דפסלו העדות הוי גזל מדבריהם וכמציאת קטן ואינה נגבית בדיינים. אמנם אם נאמר דהזמה לא נתקבל להעניש עדים במה שרצו לחייבו אם יתפוס, ונאמר כשיטת הפוסקים דמן התורה גם בדיני ממונות בעי להיות עדות שאתה יכול להזימה, ורק מדבריהם שבטלו דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין, וא"כ כאן בפסולי עדות דרבנן הלא מן התורה אינה עדות שאינך יכול להזימם שאם יתפוס לא אסיק אדעתייהו והוי ליה לאיזדהירי שלא יתפוס אותו חבירו ואינן מחויבין לשלם כי יתפוסו, ותו פסולין מדבריהן, ונמצא דלא שייך כאן שיאמרו חכמים שעדותן אף ע"ג שאינך יכול להזימה הוי עדות משום לא תנעול דלת בפני לוין דסוף סוף תנעול, דמי פתי ילוה באופן דלא גבי עד שיתפוס ויגבה ע"י עדותן אם יתפוס, ונמצא דלא הוי עדות כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, ואם נאמר דכשכבר תפס ובאו עדים פסולים מדבריהם להעיד כדבריו אז יהא דין הזמה ותו יועיל חזקתו בהממון ע"י תפיסתו כדין גזל דדבריהם, זה לאו מידי, כיון שבתחלה נזקקו ב"ד להוציא מידו תו אף כי אתו עדים ג"כ מוציאין מידו כיון דאכתי גזל דדבריהם הוי, ודוגמא רחוקה להך דרב קטינא דאם הוזקקו ב"ד לפרוטה גומרין אף בפחות מש"פ יעו"ש פרק הזהב ונכון, ויעוין שו"ת רעק"א סי' ק"ב וק"ג, ותו א"ש מה דכתב השאלתות דשנים במקושר לא מהני תפיסה אף לשיטת הסוברים דעדות שבשטר הוי דבר תורה, ויעוין כס"מ פכ"א ה"ד ודוק:

ומה שהביאו להרשב"א לחדש זה מסוגיא דאמר אין נוהגת אלא בראוין להעיד כו' אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו, דפליאה מאוד איך שייך לחייבם בשבועת העדות כיון דעדותם לא מועיל מידי, ולזה חידש הרשב"א דמהניא אם יתפוס, אמרתי בחידושי ליישב בדרך אחר לפי שיטת רמב"ן בסוגיא דדף כ"ו לאחת אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו שתים, דהיכי דראוין בעצם להעיד רק שהחסרון במקרה כמו שקדמה שבועה לעדות או בלא תביעה וכיו"ב אין בהו משום שבועת בטוי ופטור לגמרי אבל מי שאינו ראוי בעצם להעיד חייב משום בטוי יעו"ש. והנה נראה לדוגמא ששבועה אינו חלה על איסורא שמושבע מהר סיני, לא כן על ד"ס חל אף עפ"י שיש בהו משום לא תסור כגון שנשבע לעבור על איסורי דרבנן ועיין ש"ך רל"ט ס"ק כ' בשם רלב"ח, ועיין במבי"ט חלק ג' סימן קל"ב מש"כ שם דדברי הרב בשו"ע הם ט"ס יעו"ש דברים נכונים. וכבר נודע שיטת רבינו בספר המצות דדברי סופרים אזלינן בהו בתר גמרו וסופו שאינו נעשה איסור בעצם רק במקרה יעו"ש, לכן הוי כמו נודר מככר קודם הפסח או נתחמץ בפסח, וה"נ כי אסר מככר שהוא אסור מד"ס לא חשבינן שהוא כמו שבועה על שבועה, דיש כמה גדרים שב"ד הגדולים בחכמה ומנין יכולים לבטל ועוד, לכן אינו נידון רק ע"פ סופו, ולכן בדרבנן קיי"ל דיש ברירה דאנו דנין מעשה הקודם על התהוות הדבר המבורר לבסוף, כיון דהאיסור דרבנן אינו נגמר רק בצאתו אל ההויה, ולכן אם כתובה דרבנן אזלינן בתר גוביינא ונותן ממעות א"י (בסוף כתובות) ואף ע"ג דהנשואין היו בקפוטקיא לא שייך לומר דאזלינן בתר מקום הנשואין שאז נתחייב, משום דכיון דהחיוב דרבנן לא פסיקא עדיין דבכל זמן יוכל הדבר להתבטל ע"י ב"ד גדול בחכמה ומנין, או שיראו שיש מזה איזה קלקול לדבר שבדאורייתא, וחשבינן שעת החיוב רק משעת הגביה שאז הרי עדיין תקנת חכמים קיימת ולא נתבטלה עדיין, ולכן אמר בסוף ב"ב דאם שעבודא לאו דאורייתא ומה"ת יכול למכור הנכסים הוי מלוה ראוי בגבו קרקע, ואף ע"ג דהגביה היה על החוב שמחיים של אביהם, ולמכור לא מצי דטרפי מלוקח, מ"מ כיון שהוא דדבריהם לכן בשעת מות אביהם חזינן דאימור תתבטל התקנה ולא יהיו יכולים לטרוף מה"ת מלוקח, רק כי אתא שעת הגביה והתקנה עוד קיימת אז אלימא כדברי תורה, אבל חשיבא כאלו באה לאחר מיתת האב ודוק. ומטעם זה אעפ"י שנטמאו ציבור לפני זריקה ואסורים מדבריהם לאכול בפסח לערב כמו דאמרו פרק כיצד צולין ע"ח מ"מ מקרי גברא דחזי לאכילה וזה בעי גם לר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא, היינו משום דבעת הזריקה עדיין לא ידעינן שיהיו אסורין לאכול בערב כיון דזה אינו רק דדבריהם אימרו ב"ד אחר גדול יבטלו זה, והבן זה. והוא שאמר רב פפא שלשון המשנה ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד, שבאינן ראוין תו לא שייך שה"ע לגמרי וחייב משום בטוי, לכן אמר רב פפא הא מה"ת מיחזי חזי, וא"כ בעצמותו בר הגדה, רק שפסלוהו חכמים במקרה, והוי כמו כל ענינים המקרים, ותו פטור גם משום בטוי, ונכלל בהנך דבני עדות נינהו ויצאו מכלל בטוי אף שאינן חייבין אשם, בכ"ז אין בו גם בטוי ודקו. ובחידושי בארתי עוד דרכים בזה:

אך לפ"ז שבארתי מחוור מאוד השמועה דר"פ יום הכפורים דפריך וכ"ת כיון דא"ל היתר מן התורה חייל קרבן שבועה עליה והתנן כו' רב אחא ב"י אומר למעוטי משחק בקוביא כו' ולא חייל עליה שבועה, דפירושו כיון דחשבת כמו שנתחדש האיסור אחר השבועה, א"כ כאן נמי אינו מן שאינן ראוין להעיד רק בסיבת שחכמים פסלו עדותו והוי כמו שנשתתק אחר השבועה דפטור משום בטוי, ומשני שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה כלל, פירוש דרחמנא כתבה בלשון עתיד הוא דבעת ששמעה קול אלה יחשבו אותו שיהיה בר הגדה בעתיד, לא כן משחק בקוביא דכפי ההבטחה כעת על העתיד לאו בר הגדה הוא אם לא שיתחדש דבר בהסכם החכמים וצריך שיתהוה חדשות להכשירו לכן מיחשב אינו ראוי להעיד וחייב משום בטוי בשוגג ודוק:

נסתפקתי במי שנתחייב שבועה, או שבועה מודה במקצת או שבועת עד אחד, ויש שני עדים הפסולים מדבריהם וכשרים מדין תורה שמעידין נגדו אם יכולין ב"ד להשביעו, כיון שיש שני עדים כשרים מדין תורה המכחישים אותו ומסהדי שבשקרא משתבע, איך נניח אותו להשתבע בשקר, והגם שלגבי ממון הכל ע"פ תקנת חכמים, ואם מכחישים לשטר או לעדים מוציאין ממון ע"פ השטר או העדים, והפסולים מדבריהם אין נאמנין להכחישו, בכ"ז נגד שבועה לאדכורי שם שמים ולהוציא שבועה לשקר לא מנחנינן ליה. ודא לא מסתפקא לי כיון שאין אנו מניחים אותו לשבע תו הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם, זה לא אמרינן דמלבד מש"כ בתוספות ריש ב"מ דהיכי שרוצה לשבע רק שהב"ד אין מניחין אותו לשבע מחמת חשד אינו משלם, ודאי דבכה"ג לא אמרו מתוך שאיל"מ, אלא אף לפי מה שהסכימו דבכ"מ אמרינן מתוך שאיל"מ, ודאי דלהאמין לפסולי דרבנן לא אמרו, ולענין ממון אלימי חכמים לדון על פי תקנתם שפסולים הוי ואינם נאמנים כלום והנתבע אינו משלם. אך קצת יש לדון בחשוד על השבועה שתקנו חכמים דשכנגדו נשבע ונוטל איך הדין, במעידים פסולים מדבריהם לסייע להחשוד, דאז אין אנו מניחים אותו לשבע למי שכנגדו אם הוי כמו בשניהן חשודין דסברי כמה פוסקים כרב נחמן דיחלוקו, או עדיפא דעדים כשרים מן התורה מעידין ששקר בפיו ומחמת זה אינו נשבע, ובפרט לפמש"כ דבחשוד לא אמרו מתוך שאיל"מ, וכל מה שנוטל הוא מדין תקנה וכיון שזה הוי תקנה, לתקוני כולי האי לחייבו בתשלומין מדבריהם ולפוטרו משבועה זה לא אמרו. ואם כה נאמר, יתישב מה דאמרו דמשחק בקוביא הואיל מדאורייתא חזי מתחייב קרבן שבועה, ותמה רשב"א דהא סוף סוף לא יועיל עדותו מידי ומאי אפסדיה. ולפ"ז א"ש, כגון שהוא חשוד על השבועה דאז הדין דשכנגדו נשבע ונוטל והיה משביע עדים המשחקים בקוביא להעיד לסייעו ואז לא היה שכנגדו נשבע ונוטל רק הדין דיחלוקו ושפיר אפסדיה, וזה נכון:

אולם הא דפסיקא לן דאין אנו מניחין אותו לשבע. ולכאורה מפורש בירושלמי בהיפוך. והוא בפ' האשה שנתארמלה, עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה כו' כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, הרי דסובר דזוקק אותו לשבועה שטר שלא נתקיים רק חתימת עד אחד, אף ע"ג דמן התורה הוי כאלו נחקרה עדותן בב"ד וכדאמרו בהלכה דלעיל דמה"ט מקיימין חתימות העדים משטר שלא נתקיים בב"ד [דלא כתלמודין יעו"ש] וא"כ יש שני עדים המעידין בב"ד ששקר בשבועתו והוא נשבע, כן אם יש פסולי עדות מדבריהם מניחין אותו לשבע. ויש לחלק, בפרט לפי סברת הקדמונים דאם בא אחד ואמר ברי לי שהוא מזויף צריך קיום מן התורה וכמש"כ ההמ"ג פ"ז מגרושין יעו"ש אין ראיה זו כלום, אלא אף לדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסימן מ"ו דבכל גווני אינו צריך קיום מן התורה, נראה דאין ראיה מוכרחת מירושלמי, דנראה נא במעיד אחד שבניסן לוה מנה ואחד מעיד שבאייר לוה מנה, ואחד מהם היה פסול מדבריהם, הלא פשוט כביעתא בכותחא, דנשבע להכחיש העד הכשר ולא שייך לומר דהא תרי עדים הכשרים מן התורה מעידין שהוא חייב מנה, דעל מעשה שראה אחד נשבע לבד ואין מי שמכחישו רק אחד ועל מנה השניה לא אוקמוהו חכמים בדינא ודיינא ואין נזקקין כלל לדברי העד הפסול מדבריהם ויכול להיות שמשתבע אמת וגם העד השני יאמר אולי אמת בפיו תו יכול לשבע

. א"כ כיון דקיי"ל דעדי השטר חותמין זה שלא בפני זה, ודוקא בגיטי נשים אמרו בירושלמי פ"ק דגיטין דפליגי בזה אם חותמין זה שלא בפני זה יעו"ש. א"כ אם חתמו זה שלא בפני זה הלא יתכן דהשני חתם קודם העד הראשון ורווחא שביק למאן דקשיש מיניה וא"כ הוא אינו מעיד אלא על חתימתו בלבד לא על חתימת חבירו, וא"כ כיון דחתימת השני צריך קיום מדבריהם על החתימה זו בלא קיום אין אנו דנין כלל רק על חתימת העד המקוימת, א"כ כשנשבע שלא צוהו לחתום דחתם בשקר, א"כ בזה אין העד השני מכחישו שאפשר שלא חתם על פיו, א"כ גם מן התורה אין כאן עדים שנים שיכחישוהו, רק אם מקיימין חתימת שניהן הוי שני עדים דבר תורה ואינו נאמן להכחישן, אבל כל כמה דלא מקוים חתימת השני ואין אנו דנין רק על חתימת האחד המקוים אין כאן עדים שנים שנשבע לשקר דאימור לא צוהו לחתום והשני חתם ורווחא שבק, וכיון שכן עדיין מספקא לן אם הוא מחויב שבועה, וכשרים מן התורה ופסולים מדבריהם מכחישין אותו אם מניחין אותו לשבע וכמש"ב וצ"ע. אמנם ראה בדברי רבינו פרק ט"ו מהלכות מלוה ולוה ה"ה שנשבע נגד עדים בהימניה ויעוין מה שבארתי שם, ולפ"ז הכא יתכן דמשתבע לפי מה שפסלום חכמים על דעתו שסבור נגד העדים ואכמ"ל, ודוק בכ"ז:

הגהה

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.