אור שמח/סנהדרין/טז

אור שמח ‏ סנהדרין טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אף עפ"י שההתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא:

רבוותא בתוספות כתבו בסוף פ"ק דכתובות, דאימת אמרו התראת ספק שמה התראה דוקא כשיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם שהם בספק אביו, אבל הכא כשזרק חץ לגו והיה עו"ג ביניהן אף דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ואשתכח דישראל הרג מ"מ הוא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע מי יכה, חדשו לן רבוותא דהיכי דלהמותרה בעצמו בספק אם עביד איסורא אינה התראה לכו"ע ולפ"ז באכל חלב ולאחר מכאן הביא ש"ש כיון דהוא בעצמו אינו יודע אם עביד מידי דמחייב עליה מלקות לכו"ע לא שמה התראה. אמנם רבוותא פירשו דכיון דאגלאי מלתא למפרע שהיה גדול בעת ההתראה לא חשיב התראת ספק, ולא דמי להכה זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה שניהן אינו יודע איזה אביו, וכוונתם דהכא החלב אכל רק מספקא לן אם הוא גדול מידי שלא יכול להשתנות מכפי מה שהוא וע"ז שפיר איגלאי מילתא למפרע, משא"כ בנותר הלא בעת ההתראה היה יכול לאוכלם, וכן בזרק חץ לגו חבורה, הלא בעת הזריקה היה ביכולת הרוח להוליך להחץ בלבו של עו"ג, וזה ענין הבא אח"כ ע"צ המקרה לא שייך אגלאי מלתא למפרע, וברור בכוונתם:

אך הך סברא של רבוותא דהיכי שהמותרה בעצמו אינו יודע. לכאורה מוכח להיפוך מנזיר דף כ"א דמוקי ברייתא דהאשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין כו' הר"ז סופגת את הארבעים כמ"ד דמיעקר עקר. וזה פלא הא הוי ספק להמותרה בעצמו שמא יפר לה בעל ונמצא שנעקר נדרה למפרע ולא עבדה איסורא כלל, וכאן לא שייך סברא שכתבו בתוספות פ' השולח דף ל"ג דמוקמינן אחזקתו שלא ישאל, דזה שייך דוקא בשאלה דלא יתחרט וכן לא ילך אצל חכם ויתיר נדרו מוקמינן אחזקתיה, אבל על ההפרה שהוא ענין מאחר בלא דעתה כלל ודאי הוי ספק ולא שייך חזקה שלא ימחה הבעל, ועל כרחין דהגם שהמותרה בעצמו אינו יודע שיבוא לידי איסור לא איכפת לן למ"ד ה"ס שמה התראה וכוותיה אתיא הך ברייתא, והא דפריך צריכא למימר פירוש דאי משום זה הוא דין בפני עצמו לא הוצרך להשמיענו גבי נדרי נזירות, וזה ראיה נכונה לכאורה. אולם יש לדחות דמיירי ביום מלאת ונשחטה עליה אחת מן הדמים דלר"ע אינו יכול להפר כדתנן בדף כ"ח, ואפ"ה סופגת על הטומאה והתגלחת וכדתניא בפ"ב דף ט"ו ולא הוי התראת ספק, ואע"פ שרבוותא בתוספות נסתפקו אם הפר לא אם מופר, בכ"ז ודאי דמוקמינן על חזקתיה שלא יפר לה משום הפסד קדשים ולא הוי ה"ס ופשוט. והנה בשו"ת נוב"י מהד"ת מחלק בין מיתה למלקות לענין התראת ספק דלמיתה לא שמה התראה, וזה נסתר מירושלמי סוף פרק נושאין על האנוסה דקאמר הכה זה וחזר והכה זה פטור ר"ח בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן, דאיתפלגון בשני י"ט ש"ג ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק, ומאי רמי ממיתה על מלקות וע"כ דלא שנא ועיין בזה:

ו

אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כו' גרושה או זונה אשה זו וכו' ה"ז לוקה כו':

מקור דברי רבינו בירושלמי סוטה פרק מי שקנא ה"ב. אמנם שם לא נזכר גרושה או זונה. ובאמת הדבר תמוה, דהא מפורש אמרו בקדושין דף ס"ו דהוי דבר שבערוה דשם אמרו בן גרושה ובן חלוצה הוי פסולו בשנים אף בשותק משום דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים, וכן כל הפלפול שם על אמו דינאי מלכא דאמרו דאישתבאי אמרו שם דהוי דבר שבערוה, ואף באינן מעידין על הבן רק על האם לחודא ג"כ אין נאמנין פחות משנים, וכן פסק רבינו פרק י"ח מאישות, והיא משנה ערוכה פרק האומר, האב שאמר על בתי נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה או קטנה אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות שנאמר את בתי נתתי כו' אבל לא לפוסלה משום זנות, הרי דאף בשותקת ג"כ אינו נאמן וכמו דבקדושין אינה יכולה להכחישו דיכול לקבל קדושין שלא בפניה, כן ה"ה בזנות אף בשותקת אינו נאמן, והא ודאי אין לומר משום דהוי קרוב, דכל הפסולין לעדות נאמנין לאיסורים כמ"ש ביו"ד סימן קכ"ז, וכן הוכיחו בתוס' כריתות ריש פרק אמרו לו, דכמו דדייק בקדושין ס"ה ממשנה דשם דטעמא דמכחיש ליה הא שתיק מהימן, כן יש לדייק מהך דתני שם אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל טעמא דמכחיש ליה הא שתיק מהימן, והא דאמרו אי מהימן עלך דלאו גזלנא מהימן אלמא דגזלן פסול לאביי בדבר שבערוה דשוה לכל האיסורים, התם דוקא גזלן דפסול משום חששא דמשקר וכמו דאמרו בפרק מי שמת דף קנ"ט דקרובים פסולים משום גזה"כ דאפילו משה ואהרן לא מהימני, לכן לגבי איסורים כשרים, לא כן גזלן אמרו שם דטעמא משום משקר, ולכן היה יודע עדות בשטר עד שלא נעשה גזלן אין אחרים מעידין על כתב ידו ודאי דבאיסורים אינו נאמן דאימור משקר להפסיד חבירו, וזה פשוט, [וצ"ע על הש"ך בזה] א"כ חזינא דהאב לא מהימן לומר שנשבית כש"כ דלשויה גרושה או זונה אינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה:

לכן צריך לפרש בכוונת דבריו, דההמ"ג בפ"כ מאיסורי ביאה ה"ה כתב בדעת רבינו, דהא דאמרו כל המשפחות בחזקת כשרות הן, הוא דוקא באית ליה חזקת משפחה, הא מי שבא מארץ רחוקה שאין לו חזקת משפחה חיישינן שמא עו"ג או ממזר הוא יעו"ש, והגם כי מדברי הגמרא דיבמות בפרק החולץ דרבא אמר לבן הנולד מעו"ג הבא על ב"י או גלי כו', הרי מוכח דיכול לישא אשה אף שאין לו חזקת משפחה, יש לפרש דהוא ישא אשה הבאה מארץ רחוקה שאין לה חזקת משפחה וכיו"ב. אך בכ"ז סתרו הפוסקים, ומההוא ארמאה דסליק לירושלים ואכיל פסחא בריש פסחים מוכח דנאמן לומר דישראל הוא, ועיין בשער המלך שם שהביא שיטות כמה מהפוסקים דפסקו דלענין פסול קהל אף מי שאין לו חזקת משפחה ג"כ מותר בישראלית מיוחסת, רק לענין פסול כהונה דוקא באית לה חזקת משפחה, הא לית לה חזקת משפחה אסורה להנשא לכהן שמא חללה היא, וכיו"ב באשה אם היא אין לה חזקת משפחה ובא עד אחד ואמר גרושה או זונה היא נאמן, דגדולה מזו כתבו הפוסקים דכל היכי דלא איתחזק איסורא נאמן עד אחד אפילו בדבר שבערוה, וכבר האריך בזה הר"י בכר דוד בספרו דברי אמת קונטרס לאוין. ולפ"ז בדיוק כתב רבינו גרושה או זונה ולא כתב גם חללה, להורות דאף דהא דאסורה להנשא לכהן בלית לה חזקת משפחה, הוא רק משום דילמא נולדה מן פסול כהונה ולא חשש גרושה וזונה, בכ"ז כיון דאינה מותרת להנשא לכהן יכול העד להעיד עליה והיא מוחזקת על פיו לגרושה וזונה, וכן מפורש בפרק עשרה יוחסין דחיה נאמנת לומר זה כהן כו' וזה ממזר כו', הרי דכיון דלא איתחזק נאמנת אפילו בדבר שבערוה ועיין בית שמואל סימן ד' בזה. אולם רבינו נסים כתב הא דנאמנת משום דעל הרוב אין אחר יכול לדעת חוץ ממנה לכן האמינוה חכמים כעדים, ומכאן למדו הפוסקים דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בהכ"נ של נשים נאמנות נשים והובא ברמ"א סוף סימן ל"ה מהלכות עדות, ועיין פירוש המשנה לרבינו פ"ק דב"ק עפ"י עדים עפ"י בני חורין דהוי אמינא לפי שהנזק מצוי במקום שאין שם רק עבדים יהיו נאמנין קמ"ל:

ולפ"ז מיושב היטב מה דקשה דמצאנו לענין תרומה להאכילו בתרומה אינו נאמן קרוב או עבד ושפחה, ובשבויה נאמנין, וכן ר' יהודה חייש לגומלין במעידין זה על זה שכהן הוא, ובשבויה לא חייש ומעידה אחת על חברתה, ואילו במסיח לפי תומו בתרומה נאמן ע"פ עצמו, ובשבויה אינה נאמנת ואפילו בעלה מסל"ת, וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוספות פרק האשה שנתארמלה דף כ"ד, ולפ"ז א"ש דהקילו בעדות עבד ושפחה גבי שבויה משום דהנהו הוא דשכיחי גבי שבויות וכן לא חששו לגומלין דשבויות ידעי כל חדא מחברתה וליכא גבייהו כשרים, לכן הקילו להאמינם, משא"כ גבי תרומה יביא כשרים ויעידו, אבל גבי מסל"ת דבזה לא שייך תקנה להאמינם חששו גבי שבויה טפי דתעשה רמיה ותחבולות להעיד בשקר שלא תפסל לבעלה ולכהונה, וזה פשוט:

והנה בעד אחד מעיד נגד הרוב חקרו הרבה האחרונים ומהם הפני יהושע בקדושין אם מהימן לברר שזו החתיכה כשרה כשאנו יודעין שיש אצלו טריפות הרבה במקולין, והאריך במשנה דאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף ע"ג דצ"ל שהוא מרובא דעלמא שלא נתקדשה להן יעו"ש [וקצת סעד יש להביא מדברי אגדה פרק הספינה איבעי לך למימני חוטין ולמימיני חוליות כו' והא בית הלל רובא נגד בית שמאי ולא היה רבב"ח נאמן נגד הרוב ועיין רשב"ם שם] אולם הנוב"י מהד"ק אהע"ז סימן ס"ט האריך ברובא דאיתא קמן ואירע שנתערב אצל אחד כשירה בטריפות ובא ע"א ומעיד שמכיר איזה הוא של היתר צריך תלמוד אם נאמן יעו"ש, ואנכי כבר עמדתי ע"ז מדברי התוספתא פסחים פרק ה' דחמש חבורות שנתערבו פסחיהם נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה הוא, ומדתני אחד מבני חבורה מוכח דדוקא אם הוא בן החבורה נאמן לומר, משום דבידו הוא שלא לערבב הפסחים ולשמור פסחו וכמו שכתב כזה הנוב"י לגבי קצב שמעיד שזו כשירה במקום שרוב בהמותיו טריפות משום שבידו שלא לערבב הבהמות, או מטעם שכתב הרמב"ן גבי נדה דנאמנת משום שהיא בכלל האיסור, וגם היא עבדא איסורא, ומיגו דנאמנת לגבי דידה נאמנת לגבי בעלה, הכא נמי גבי חבורה מיגו דנאמן על עצמו לאכול מהפסח נאמן לבני חבורה אבל אחר אינו נאמן, דזה דחוק לומר משום דאיהו קים ליה בגויה ומילי דשכיח נקט:

אמנם כעת התבוננתי דיתכן טעם התוספתא על פי מה שאמרו בשקלים דמוצא בשר בעזרה איברין וחתיכות נפסלין משום היסח הדעת ומייתי לה מכאן דהיסח הדעת טעון עיבור צורה, וזה דלא כמש"כ בתוספות בחגיגה (דף כ) דאם אינו בידו אינו נפסל וליכא פסול רק אם בידו ומסיח דעתו מלשמרה, ומוכח מכאן דתמיד שייך היסח הדעת אף בנאבד, הוא הדין כאן בנתערבבו עד שנתערב אחד בין ארבעה שאינן נאכלין נפסל כל אחד משום היסח הדעת שלא שמרוהו, ובשלמא באמר אחד מבני חבורה שהפסח שלנו הוא, הרי לא הסיח דעתו הימנו אבל אם אחר מבני חבורה אחרת אומר ששמרו זה לא מהני, דאמרו בפרק אין דורשין דחזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו והוי היסח הדעת כיון שלא שמרוהו באופן שלא יהיה ראוי לאכילה. אך לפ"ז צריך ליישב הנך משניות וברייתות בפרק כל התערובות, דאם נתערבו חתיכות בחתיכות בעלי מומין דר"א אומר אם קרבו ראש אחד מהן יקרבו כולן ולא מיפסלי משום היסח הדעת, ואולי משום דשם נתערב איסור המועט בתוך ההיתר המרובה ומן התורה נתבטל וראוי להקרבה, או משום דרואין כאילו הן עצים, ובדמים שנתערבו לא נזכר פסול היסח הדעת משום דקיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק כל שעה דהיסח הדעת פסול טומאה הוי, ודם קדשים אינן מקבלין טומאה כמו שאמרו משקי מטבחייא דכיין ויעוין מש"כ רבינו בפרק א' מפסולי המוקדשין ובפירושו בעדיות פרק ח' דאף מדרבנן טהורים, וכל מקום שנזכר טומאה בדם קדשים הכל קודם שהעיד יוסי בן יועזר, ולריש לקיש דפסול הגוף הוי הא דנתערבו דישפך לאמה [בנתערבו עליונים בתחתונים] דאם לא נמלך ונתן כשר, כיון דכשר בדיעבד אפשר דלא הוי היסח הדעת, או אם נתן פירוש קודם שנודע לו שנתערבו, ויש לישב בכמה גווני. אך המכוון בתוספתא נראה נכון בס"ד:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.