אור שמח/סוטה/א/א
הלכה א - ב
הנה ודאי דעדי קנוי וסתירה אין צריך שיהיו אותן העדים עצמן כדמוכח מסוגיא דשבועות פ"ד דאמר אביי הכל מודים בעדי קנוי כו', דעדי קנוי ועדי סתירה יכולים להיות על כל חדא עדים אחרים וזה פשוט מכמה דוכתי, ואם כן קשה הא הוה חצי דבר, לא מבעי לר' עקיבא דסבר דבעדי חזקה הוי חצי דבר ודאי דבעי שאותן עדים שהעידו על הקנוי יהיו עדים גם על הסתירה, אלא אף לרבנן דסברי בחזקה דעל כל שנה סגי בעדים אחרים גם כן הא פירש הרי"ף ז"ל, דמהאי טעמא בשנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה לא הוי עדות ובחזקה הוי עדות משום דעדותן מהני לחייבו בפירות, והכא לענין מה מהני עדותן של עדי קנוי לחוד, ועיין לחם משנה מה שפלפל בכזה בהלכות עדות פרק כ"א הלכה ט' וכאן לא שייך מידי. בשלמא לשיטת תוספות שראו כל מה שיכולים לראות אתי שפיר, אבל לשיטת הרי"ף קשה, בשלמא לר' אליעזר דאמר מקנא על פי שנים ומשקה על פי עצמו, אף על פי שחסר הסתירה ואם כן הקנוי הוי חצי דבר, אפשר דאימת אמרינן חצי דבר, היינו שדבר הגומר לבוא לידי דבר שלם בעי עדות כמו בחזקה וכן לענין שתי שערות [דעל אחד אומר בגבה כו' פריך חצי עדות הוא, דאין עד אחד נאמן, אף על גב דאמר בקדושין ס"ו דבע"מ נאמן אפילו מכחישו דאמרינן שלח ואחוי, זהו דוקא לפוסלו מכהונה, לא לעשותו בר חיובא לדיני נפשות, וצ"ב ואכמ"ל, ועיין מחנה אפרים הלכות עדות סימן ט"ז והבן] [1] אבל כיון דהסתירה יכולה להביא לידי שתיה אפילו על ידי קרוב ועל ידי עצמו, אם כן עדות הקנוי הוא דבר שלם, אבל לדידן דהקנוי והסתירה בעי על פי שנים, אם כן אם אין הקנוי והסתירה באותן עדים הוי חצי דבר, וזה דחוק לומר כיון דאם יראה אחר כך בעצמו הסתירה אסורה עליו אם היו עדי קנוי קודם לכן הוי דבר שלם, זה דחוק כיון דלהאמינו לעלמא לבוא לידי שתיה בעי שני עדים, אם כן חסר לעדותן להביא לידי שתיה עדים כשרים ואם כן עדותן לא הוי רק חצי דבר. ולפי זה יש לומר דסוגיא דשבועות מיירי שקינא לה באופן המותר לה להתיחד, אם כן על ידי עדותן בקנוי אסורה להתיחד עם מי שקינא לה הימנו, וזה חדש, דאם קינא לה מאיש האסור להתיחד עמה ובאופן האסור, בעי שאותן עדים שקינא בפניהם יהיו גם כן עדי הסתירה:
ולכן מסתברא כמו שפרשתי במקום אחר בשיטת הרי"ף דהיכי שהדברים המה עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש, לרבנן סגי אף אם הוי חצי דבר, מה שאין כן בשתי שערות שיכול להיות גדול בלא שערות [כמו בסריס ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה, וכן חזקה דמה שאכל שלש שנים בשופי זה אות נאמן שמכר לו השדה בשטר, בזה כיון שמעידים על חצי סימן אם כן לא הוי עדות כלל. ולכן בעי הרי"ף ליתן טעם בחזקה משום דמועיל עדותן על אכילת הפירות, אבל בדברים שהם עצם החיוב כמו בגניבה ומכירה בנפש לא בעי כלל שיועיל עדותן לשום דבר, כן הכא אין הקנוי עם הסתירה רק מופת ורגלים לדבר שזינתה לבד, דהרי כאן נעשה איסור ודאי ואפילו לאכול בתרומה בחדרי חדרים או להיות עם הבועל בחדרי חדרים שיודעים שניהם ששקר הדבר. בכ"ז עוברים בעשה דונטמאה, אם כן מהקנוי והסתירה נתהווה עצם איסור לכן מועיל לרבנן אף אם איכא עדים על קנוי לחוד ועל סתירה לחוד ודוק. והנה מדברי הירושלמי פרק קמא דסוטה הלכה א' עדי קנוי שנמצאו זוממין לוקין כו' מוכח דעדי קנוי מיתזמי לחוד בלא עדי סתירה וחייבין מלקות. וכמו עדי בן גרושה וחלוצה יעו"ש, אם כן מכאן ראיה עצומה לפסק רבינו בהלכות עדות פכ"א הלכה ט' דעדי גניבה בנפש מיתזמי בלא עדי מכירה ונהרגין, ולא דמי למועד וחזקה דבעינן שיזומו כולם ומטעמים שפרשתי בחידושי למסכת בבא בתרא, ועיין אורים ותומים סימן ל"ח שתמה עליו ומכאן ראיה נכונה בס"ד, ועוד חזון למועד לעיין בזה ברצות השם ודוק:
- ↑ עי' מלואים.