אור שמח/מעשר שני/ב

אור שמח ‏ מעשר שני ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

אפילו היה אוחז אותו בקנה הואיל ולא נכנס המעשר ה"ז מותר לפדותו שם בצד החומה.

נראה ברור דמפרש כי ירחק המקום ממילואך מן המשא וכאן רחוק מן המשא ונפדה חוץ לגבולין והרי הוא כאילו לא נכנס. בעי ר"פ נקיט ליה בקניא מאי דאם נקיט ליה בקניא לא יהא נפדה וכי משני רבינא כגון דנקיט ליה בקניא פירושו, הא דאמר והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים אכלה לוקה אחת פירושו שאם האדם הוא בירושלים ומשאו בחוץ ונקיט ליה בקניא כמו שרגיל אדם לאחוז תאנים ואכלה בגבולין מקום שהתאינה עומדת אינו חייב אלא אחת משום דהוי כמו שלא נכנס, ולכן בין אם אכלה בירושלים או אכלה חוץ לירושלים אינו לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך ולכן תני והוא בירושלים כו' אכלה לוקה אחת ולא אכלה בירושלים להשמיענו דאף אם אכלה חוץ לירושלים אינו חייב אע"פ שהוא בירושלים כיון שהתאינה לא נכנסה אף אם נקיט לה בקניא ודוק. אולם לפירוש רש"י ותוס' דאם משאו בחוץ אינו נפדה ובנקיט ליה בקניא מיבעי ליה, הוא כמו דאמרו בזבחים (דף פ"ח) דהיכי דנקיט ליה בקניא לא נמשך הדבר האחוז בקניא אחרי האדם כמו אם היה בידו יעו"ש דמוכח דאם אוחז ודאי נמשך אחרי האדם יעו"ש, וכאן לפירוש רבינו הוי סבר איפכא דאם המשא על כתיפו לא נמשך אחריו ואם נקיט ליה בקניא יהא נמשך אחריו, וזה פלא, ואולי משום דכאן בלא תוכל שאתו תליא רחמנא וכי נקיט ליה בקניא יהא דבר קל לשאתו ולהביאו לפנים ותו לא יהא נפדה ודוק:

י

פירות שנגמר מלאכתן כו'.

בירושלמי פ"ג ה"ג א"ר יונה הדא אמרה כרי שהוא טבול לראשון ולשני אם התרו בו משום שני לוקה כו', וצריך מובן דהא לוקה משום טבל ואפילו טבל למעשר עני לבד לוקה, ויתכן לפרש עפ"י מה ששנינו לעיל פ"ב ה"א אמר ר' יוסי בן חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על מע"ש טהור שנכנס לירושלים ויצא, ובבלי מכות (דף י"ט) קאמר טעמא דכתיב לפני ד' אלקיך תאכלנו כמבואר לעיל הלכה ו', וא"כ אם נכנס טבל למע"ש לבד בירושלים קרינא ביה לפני ד' אלקיך תאכלנו היינו שיפרישו ויאכלנו [ועיין מכות שם כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין יעו"ש] אבל בטבל טבול למע"ש וראשון דראשון קודם לשני והמקדים מעשרותיו לוקה א"כ אפשר שאם הוציא הטבל חוץ לחומה אחר כך והפריש מעשר שני ואכלו חוץ לחומה אינו לוקה, וקא בעי למיפשט ממשנתינו דדמי כאילו נכנס המע"ש עצמו בירושלים ויצא דהא אמרי ב"ה דבפירות שנגמר מלאכתן ונכנסו לירושלים ויצאו יחזור מע"ש שלהם ויאכלו בירושלים וקלטן מחיצת ירושלים אפילו המה טבולים עדיין לראשון ג"כ. והנה א"כ לוקה אם יאכל המעשר בחוץ, ומקשי ר' מנא מהך דב"ש דסברי אף אם לא נגמר מלאכתן אם נכנסו לירושלים ויצאו יחזור מע"ש שלהן לירושלים ותאמר על הך דב"ש לוקה פירוש אם אכל המע"ש חוץ לירושלים והא ודאי לא קרינא בהו לפני ד' אלקיך תאכלנו דמחוסר מעשה דגמר מלאכה וע"כ חומר הוא במחיצות וה"נ חומר הוא במחיצות [ולשון זה העתיק רבינו] אבל לעולם אם אכל המע"ש בחוץ לירושלים אינו לוקה אם היה בירושלים כשהוא עדיין טבול למעשר ראשון, ולר' יוסי קאמר הגמ' במכות להיפוך יעו"ש ודוק:

חומר הוא במחיצות [ירושלים] הואיל וקלטו קלטו.

נ"ב ירושלמי שם, וכן הנך שני דינים אם יכול להוציא עליהן מע"ש מפירות אחרים בעי לה בירושלמי ופשיט דאינו יכול, ואם עשה כל הפירות מעשר בעי לה ר' יונה ורבינו פסק לחומרא אע"ג דקליטת מחיצות הוי מדבריהם וצ"ב:

יב

ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בוולד הטומאה אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום כו' כד"א בשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות כו'.

לשון רבינו צ"ב, דמדבריו משמע שנפדין בירושלים וכאילו נטמאו באב הטומאה בפנים, וזה אינו, דכיון דטהור הוא דבר תורה רק משום שהכניסו שלא יקלוטו אותו המחיצות לכן נכנס ויוצא אבל אינו נפדה בקרוב מקום היינו בירושלים רק שלא קלטוהו מחיצות ויכול להוציאו מירושלים לחוץ ושם יפדה אותו אבל מי שנטמא באב הטומאה כי לא תוכל שאתו קרינא ביה ונפדה בירושלים, ואיך סתם רבינו בשניהן יפדו ויאכלו בכ"מ והא מקום הפדיה חלוק ביניהן שזה יפדה בכ"מ וזה יפדה דוקא בחוץ. אולם ראיתי בתוספתא דלר"י סברי ב"ה הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ מי שנטמא בוולד הטומאה בפנים ולרשב"א סברי ב"ה בנטמא באב הטומאה בפנים ובולד הטומאה בחוץ שיפדה במקום ויאכל בכל המקומות, וכפי הנראה דפליגי אם הוא נפדה בירושלים דלר"י אינו נפדה בירושלים ולרשב"א נפדה הוא אף בירושלים. ואפשר דסברת רשב"א כיון דמדרבנן הוא אינו ראוי לאכול תו קרינא ביה כי לא תוכל שאתו. והכין סברי חברייא למימר בירושלמי פסחים פ"ק הלכה ד' דבשעה חמישית לר"י דאסור באכילה אם עשה חמץ תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכילה בלבד ולו ולא לאורו קרינא ביה אעפ"י שמן התורה טהור הוא, כן הכא אע"ג דמדרבנן הוי בכ"ז הוא אינו ראוי לאכילה דבר תורה וחזיא לפדיה אף בירושלים, אבל רבינו דפוסק כהירושלמי דמשום דלא קלטוהו מחיצות הא בל"ז הרי הוא טהור דבר תורה ואינו נפדה וכמו סברת ר' ייסא שם דאמר דאם תרם תרומתו תרומה דטהור הוא דבר תורה, א"כ ודאי דבירושלים אינו נפדה ורבינו סתם, ואולי גם כוונת רבינו כן דהפדייה עם האכילה תהיה במקום אחד לאפוקי שלא יפדה בירושלים ויאכל בגבולין וצ"ע:

ולפ"ז א"ש מה דבירושלמי פסחים פ"א ה"ה בעי על רבי יודא דתרומה נאכלת כל חמש מפני קדושתה או מפני שאין אוכליה מצוין מ"מ מביניהון חלות תודה כו' ולמה לא בעי מע"ש מי נאכלת כל חמשה שעות דהא אוכליה מצויין שאף טבו"י אוכל במעשר ובכ"מ בירושלים. ולפ"ז ניחא דלסברת חברייא כיון דאינה ראויה לאכילה מדבריהם תו נפדית בשעה חמישית אף בירושלים ולמה יקילו בה טפי מחולין. אמנם למה דמסיק ר' ייסא ודאי אינה נפדית בשעה חמישית כיון דמה"ת בת אכילה הוי מסתברא דנאכלת דחשו לקדושתה כמו לקדושת תרומה, יעוין ירושלמי שבת פרק כל כתבי ה"ג היא תרומה היא מע"ש ובפרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו) וכל היכי דאיכא פסידא לכתחילה לא יאמר יעו"ש דחייש לפסידא דמע"ש כמו תרומה ואכמ"ל ודוק:

והנה בירושלמי כאן רי"ד בעא קומי ר' יוסי נטמא חוץ לירושלים ונכנס לא יצא שלא יהו אומרים ראינו מע"ש נכנס לירושלים ויוצא, פירוש היכי דנטמא בולד הטומאה בחוץ אמאי יפדה ויאכל בחוץ הא יאמרו מע"ש נכנס ויוצא והו"ל למימר יפדה ויאכל בפנים, בשלמא בנטמא באב הטומאה בפנים אפילו כיון דמותר הוא לפדות אותו אף בירושלים לא שייך הך גזירה, אבל בהך דאין פודין אותו בירושלים הרי הוא כמע"ש שבקדושתו עומד וא"כ איכא הך גזירה, ומשני דאלא מה יהא הלא ע"כ יפדו אותו בירושלים ויאכלו אותו שם בירושלים הלא יהו אומרים ראינו מע"ש שנכנס לירושלים ונפדה כיון שצריך הוא לאכול בפנים ובקדושת מעשר קאי לאחר הפדיון ג"כ ואיכא למיגזר משום מע"ש דעלמא, וזה שמתרץ קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדיון, פירוש בתמיה הלא קול יוצא לפדיון וא"כ כשיפדה ויאכל בפנים ג"כ איכא הך גזירה ולכן אמרו יפדה חוץ לירושלים ויאכל שם משא"כ לב"ש לעיל מדחה הא דאמר שלא יהו אומרים ראינו מע"ש שנכנס לירושלים ויוצא דאלא מעתה לא יפדה גזירה כו' אלא תמן לא שייך גזירה כלל דכיון דנטמא ונפדה אינו בכלל מעשר כלל דפקע ממנו קדושת מעשר שטמא הוא דבר תורה ודוק. וזה כמו שביארנו לעיל דמקום הפדיי' והאכילה יהי' במקום אחד, והבן זה:

יג

ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בוולד הטומאה אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום כו' כד"א בשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות כו'.

לשון רבינו צ"ב, דמדבריו משמע שנפדין בירושלים וכאילו נטמאו באב הטומאה בפנים, וזה אינו, דכיון דטהור הוא דבר תורה רק משום שהכניסו שלא יקלוטו אותו המחיצות לכן נכנס ויוצא אבל אינו נפדה בקרוב מקום היינו בירושלים רק שלא קלטוהו מחיצות ויכול להוציאו מירושלים לחוץ ושם יפדה אותו אבל מי שנטמא באב הטומאה כי לא תוכל שאתו קרינא ביה ונפדה בירושלים, ואיך סתם רבינו בשניהן יפדו ויאכלו בכ"מ והא מקום הפדיה חלוק ביניהן שזה יפדה בכ"מ וזה יפדה דוקא בחוץ. אולם ראיתי בתוספתא דלר"י סברי ב"ה הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ מי שנטמא בוולד הטומאה בפנים ולרשב"א סברי ב"ה בנטמא באב הטומאה בפנים ובולד הטומאה בחוץ שיפדה במקום ויאכל בכל המקומות, וכפי הנראה דפליגי אם הוא נפדה בירושלים דלר"י אינו נפדה בירושלים ולרשב"א נפדה הוא אף בירושלים. ואפשר דסברת רשב"א כיון דמדרבנן הוא אינו ראוי לאכול תו קרינא ביה כי לא תוכל שאתו. והכין סברי חברייא למימר בירושלמי פסחים פ"ק הלכה ד' דבשעה חמישית לר"י דאסור באכילה אם עשה חמץ תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכילה בלבד ולו ולא לאורו קרינא ביה אעפ"י שמן התורה טהור הוא, כן הכא אע"ג דמדרבנן הוי בכ"ז הוא אינו ראוי לאכילה דבר תורה וחזיא לפדיה אף בירושלים, אבל רבינו דפוסק כהירושלמי דמשום דלא קלטוהו מחיצות הא בל"ז הרי הוא טהור דבר תורה ואינו נפדה וכמו סברת ר' ייסא שם דאמר דאם תרם תרומתו תרומה דטהור הוא דבר תורה, א"כ ודאי דבירושלים אינו נפדה ורבינו סתם, ואולי גם כוונת רבינו כן דהפדייה עם האכילה תהיה במקום אחד לאפוקי שלא יפדה בירושלים ויאכל בגבולין וצ"ע:

ולפ"ז א"ש מה דבירושלמי פסחים פ"א ה"ה בעי על רבי יודא דתרומה נאכלת כל חמש מפני קדושתה או מפני שאין אוכליה מצוין מ"מ מביניהון חלות תודה כו' ולמה לא בעי מע"ש מי נאכלת כל חמשה שעות דהא אוכליה מצויין שאף טבו"י אוכל במעשר ובכ"מ בירושלים. ולפ"ז ניחא דלסברת חברייא כיון דאינה ראויה לאכילה מדבריהם תו נפדית בשעה חמישית אף בירושלים ולמה יקילו בה טפי מחולין. אמנם למה דמסיק ר' ייסא ודאי אינה נפדית בשעה חמישית כיון דמה"ת בת אכילה הוי מסתברא דנאכלת דחשו לקדושתה כמו לקדושת תרומה, יעוין ירושלמי שבת פרק כל כתבי ה"ג היא תרומה היא מע"ש ובפרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו) וכל היכי דאיכא פסידא לכתחילה לא יאמר יעו"ש דחייש לפסידא דמע"ש כמו תרומה ואכמ"ל ודוק:

והנה בירושלמי כאן רי"ד בעא קומי ר' יוסי נטמא חוץ לירושלים ונכנס לא יצא שלא יהו אומרים ראינו מע"ש נכנס לירושלים ויוצא, פירוש היכי דנטמא בולד הטומאה בחוץ אמאי יפדה ויאכל בחוץ הא יאמרו מע"ש נכנס ויוצא והו"ל למימר יפדה ויאכל בפנים, בשלמא בנטמא באב הטומאה בפנים אפילו כיון דמותר הוא לפדות אותו אף בירושלים לא שייך הך גזירה, אבל בהך דאין פודין אותו בירושלים הרי הוא כמע"ש שבקדושתו עומד וא"כ איכא הך גזירה, ומשני דאלא מה יהא הלא ע"כ יפדו אותו בירושלים ויאכלו אותו שם בירושלים הלא יהו אומרים ראינו מע"ש שנכנס לירושלים ונפדה כיון שצריך הוא לאכול בפנים ובקדושת מעשר קאי לאחר הפדיון ג"כ ואיכא למיגזר משום מע"ש דעלמא, וזה שמתרץ קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדיון, פירוש בתמיה הלא קול יוצא לפדיון וא"כ כשיפדה ויאכל בפנים ג"כ איכא הך גזירה ולכן אמרו יפדה חוץ לירושלים ויאכל שם משא"כ לב"ש לעיל מדחה הא דאמר שלא יהו אומרים ראינו מע"ש שנכנס לירושלים ויוצא דאלא מעתה לא יפדה גזירה כו' אלא תמן לא שייך גזירה כלל דכיון דנטמא ונפדה אינו בכלל מעשר כלל דפקע ממנו קדושת מעשר שטמא הוא דבר תורה ודוק. וזה כמו שביארנו לעיל דמקום הפדיי' והאכילה יהי' במקום אחד, והבן זה:

יד

ואם עשה מהם עיסה ה"ז כו' ולהוציאה שאינן בכלל הפירות.

ראה בהשגות.

ונראה סברת רבינו דלפום מסקנא דקל הוא שהקילו בכרשינין מותר אפילו להוציאן ולפדותן ולהיות נאכלין בחוץ ומאי דאמר כדי לעשות עיסה ולחזור פירוש משום דמוכח דגם ר' טרפון דפליג בנטמאו ואסר לפדות מודה ברישא דנכנסים לירושלים ויוצאין ואיהו הא סבר דאין פודין להאכילן לכלבים הוה"ד דגם בחוץ לירושלים אין פודין אותן להאכילן לכלבים לכן למה נכנסים לירושלים ויוצאים לדידיה כיון דאינן נפדים ע"כ לעשות עיסה ולחזור ופשוט. ושם בסוף הלכה בגבולים לא יפדו כו' ובגמרא שם א"ר יונה נראו דברים הראוי לאוכל אדם אין פודין אותו לאוכל בהמה ושאינו ראוי לאוכל אדם פודין אותו לאוכל בהמה. ואם נהפוך הגירסא א"ש, דלרבנן קאמר דברים שאינו ראוי לאוכל אדם אין פודין אותו לאוכל בהמה והראוי לאוכל אדם פודין אותו לאוכל בהמה [ועיין מראה"פ], אבל לפי גירסא דילן נראה דמפרש לרבנן דאם היו בשעת ההקדש יותר ראוים משעת הפדיון היינו כמו צבי שלקחו בכסף מעשר ומת דבשעת חלות ההקדש היה ראוי לאוכל אדם ואח"כ מת ואינו ראוי רק לכלבים לכן אין פודין אותו להאכילו לכלבים, אבל אם בשעת ההקדש לא הי' רק ראוי לכלבים [ולב"א נאכל ע"י הדחק] אז פודין אותו אפילו לכלבים וכמבואר לקמן פ"ג ה"ו דאם הקדיש מתה נפדית כשאר מטלטלין ועיין מראה"פ שם שהטיב לדבר ואצלינו מבואר במק"א, וא"כ הנך כרשינין מתחלת הקדשם לא היו ראוים למאכל אדם שפיר נפדין למאכל בהמה ודוק:

אולם ז"א עפ"י מה ששנינו בתמורה (דף י"ז) אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליה ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' חזינא דאע"ג דבעת חלות ההקדש לא היה ראויה רק לכלבים מ"מ אין פודין את הקדשים בכה"ג, ואם נחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אז ניחא, אבל לפי מה שביארתי בחידושי דדוקא בהך דתו"כ דמעיקרא כשהקדיש המתה תיכף היתה ראויה לפדיון אבל המקדיש הטריפה לשמואל מעיקרא בלא מום עדיין לא היתה ראויה לפדיון ולכך אין פודין, א"כ עדיין קשה לרבנן דהא קודם שנטמאו לא היו ראוין לפדייה והיו צריכין טומאה כמו טריפה לשמואל שצריך מום, א"כ אף אם מעולם לא היו ראוים לאוכל אדם ג"כ אין פודין ואמאי יפדו. אולם לפי מה שביארתי לשיטת הירושלמי דלרבנן נכנסים ויוצאים היינו דיוצאין ונפדין בחוץ א"כ מעולם הן ראוין לפדייה והוה כמקדיש את המתה ולכך יפדו, וטעמא דר' טרפון נראה דסבר דקודם שנפדו אם ישארו בקדושת מעשר בודאי יאכלו בני אדם שאסור להאכילן לבהמה ולכשיפדו סתמן קאי לבהמה ולכך לא דמי למקדיש מתה, ועוד דאם לא יפדו יהיו נשארים בקדושת הגוף משא"כ במקדיש מתה דאינו רק קדושת דמים ולכך תני נטמאו להורות לרבנן שרי גם בנטמאו, וכ"ז לשיטת רבינו אבל לשיטת הראב"ד א"ש דדוקא בנטמאו סובר רבי טרפון דמעיקרא לא היו ראוים לפדייה רק לאח"כ כשנטמאו אבל בגבולים שעדיין לא נכנסו לירושלים כלל דמתחלת קדושתן עומדין לפדייה שפיר נפדין אף לכלבים [רק אם היו לקוחין בכסף מעשר ונטמאו אז אין פודין אותן כיון שכשהיה טהור אינו נפדה] ולדידיה צריך להפוך הגירסא וכמו שביארתי בהך דר' יונה ודוק. אולם רבינו סובר דפירות עצמן של כרשינין אינן יוצאין מירושלים רק בעיסה, אך לא נתברר בדבריו אם מן הפירות של מע"ש יוכל לעשות עיסה ולהוציאן ולפדותן. ואם נהפוך הגירסא א"ש הכל, דרבנן סברי כיון דראוי לאוכל אדם ע"י הדחק לא איכפת לן אע"ג דאם יפדו יאכילו אותן לבהמה. אולם הגר"א בשנות אליהו פירש הך דאמר לעיל ובלבד בעיסה של כרשינין ובלבד בעיסה של מע"ש, היינו שעל דברי ר"ט קאי דיפרדו לעיסות היינו לעיסות כרשינין של מע"ש פחות מכביצה, וכוונתו דאז יפדו את העיסה הטמאה הפרודה ובודאי יאכל לאדם כי לא יוכלו להאכילן לבהמה מחמת העיסות מע"ש אבל אם תפדה בפ"ע הלא יאכילו אותה לבהמה כפי מה שהוא לרוב מאכל בהמה, ודלא כרבינו שפירש הך ובלבד על נכנסין ויוצאין ודוק בכ"ז:

טז

בתים שבצד החומה כו'.

בתוספתא בית הבנוי בחומה ר"י אומר כאילו הוא מבחוץ רש"א כאילו הוא מבפנים. נראה דפליגי אם פודין בו מע"ש או אוכלין בו מע"ש וקדשים קלים. וכפי הנראה דפליגי בהא דפליגי בשילהי ערכין גבי בתי ערי חומה בבית הבנוי בחומה דר"י אמר דאין דינו כבתי ערי חומה ור"ש סבר דדינו כחומה עצמה ורבינו פסק בפ"א מהלכות שמיטה ויובל כר"י וא"כ הכא דינו כאילו הוא בחוץ ונפדה שם מע"ש ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.