אור שמח/ממרים/ז

אור שמח ‏ ממרים ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ולא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר:

בירושלמי פרק בן סו"מ הלכה ג' אזהרה לגניבה הראשונה מנין ת"ל לא תגנובו, אזהרה לגניבה שניה מנין ת"ל לא תגנוב, כן הגירסא האמיתית, והמכוון דבן סו"מ צריך שתי גניבות, ובגניבה הראשונה אינו חייב רק מלקות ובשניה חייב מיתה, והך גניבה דמלקות הוא מלא תגנובו דכתיב בפ' קדושים ולמד מענינו דהכתוב מדבר בחייבי מלקות וחייבי ממון דכתיב וכרמך לא תעולל, ולא תשבעו בשמי לשקר דאיכא בו מלקות, אבל לא תגנוב דעשרת הדברות אזהרה לגניבה שניה דעל זו חייב מיתה ולמד מענינו דבדיני נפשות משתעי כמו לא תרצח ל"ת וה"ה דילפינן מיניה לגונב נפשות שהיה חייב מיתה [בזמן הבית], ומ"מ סובר חזקיה לגונב נפש לוקה כמבואר בבבלי דף פ"ו ולא הוי לאו שבכללות משום דהא מפורש בכתוב ענין גניבה וכך היא גניבת נפש כמו גניבת ממון בבן סו"מ דעל שניהם בהתריית מיתה, וסברא כזו מבואר בתוס' מכות (דף יח) ד"ה ולילקי משום ובשר בשדה כו', והא דדריש בתו"כ ובבלי דף ס"ג אזהרה לבן סו"מ מלא תאכלו על הדם, תרווייהו צריכי, חדא אגניבה דילי' וחדא אאכילה וכמו דאמר בדף פ"ו מר קחשיב לאו דגניבה ומר קא חשיב לאו דמכירה א"כ גבי בן סו"מ בעי שני אזהרות חד לגניבה וחד לאכילה וכן ביאר במאור בדף פ"ו לפי שיטתו ודוק:

ובתוספות (דף ס"ג) הקשו דנילף מבן סו"מ דילקה על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היכי דלא נוכל לבוא לידי התריית מיתה וכמו דלקי בבן סו"מ על לאו דל"ת על הדם דכתיב ויסרו אותו יעו"ש, ואינו מובן כלל דבבן סו"מ המלקות הוא מעצם העבירה דעל זה נתחייב מיתה ובסיבת שנלקה בב"ד ולא נוסר ושנה באולתו אז נודע כי הוא סרבן ומרה תהיה אחריתו לכן נהרג ע"ש סופו, אבל גבי לאווי אוחרי כמו באתרו ביה למלקות לחודי' דאטו המלקות המה סיבה להביא עליו החיוב מיתה בהו ודאי כיון דהלאו עיקרו לאזהרת מיתה אין לוקין עליו, וכן לאו דמחמר בשבת (דף קנד) דנפ"ל מלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך דעיקרו לאזהרת מיתה אין לוקין עליו דאין המלקות דמחמר סיבה להביא עליו המיתה. ואולי דע"ד ממ"נ מקשו דל"ל למימר דלא לקי אלאו דל"ת על הדם באוכל מבהמה קודם שתצא נפשה משום דהוי לאו שבכללות ת"ל דניתן לאזהרת מיתה בבן סו"מ ואם תימר הרי בבן סו"מ גופי' לקי משום אזהרת לאו זה א"כ קשה נילף מינה בכ"מ ואם תימר דתמן הוי המלקות מעצם העון וזה גופי' החטא לכן לא נפטר במה שניתן לאזהרת מיתה כיון דבלא המלקות לא מצינן לחייבו אחר כך מיתה דהוי כמו שלא חטא א"כ תו הדרא קושי' לדוכתא דבכ"מ לא ילקה על לאו דל"ת על הדם משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד בבן סו"מ, וחיוב המלקות באוכל מבהמה קודם שתצא נפשה וכיו"ב לא נגע ולא פגע בחיוב מיתה של בן סו"מ, ובזה מיושב דבריהם מכל מה שעמדו עליהם ודוק:

ב

במלוגמא אחת:

נ"ב כן הוא בתוספתא יעו"ש:

ג

והשלים החמשים דינרים מבשר העוף חייב:

רבינו דייק לשון הגמרא להשלים ופירוש דהרוב בעי שיהא מבשר בהמה ובשר עוף משלים, ולכן אמר להשלים ולא להצטרף, ומזה דייקו בתוספות ריש פרק כיצד מעברין דהבנין צריך שיהא רוב והמערה משלים. והוא דיוק הגמרא בסוף פרק בהמה המקשה דף ע"ו ולימא מר משלים לבשר לחומרא ודוק:

ז

וזו היא עדות אחרונה אפילו היו השנים הראשונים הם האחרונים:

נראה דיצא לרבינו מתוספתא שכתוב בה ואפילו אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין לחייבו מיתה, וה"ה דאם שניהם הן הראשונים ופשוט [וכן כתב רבינו בהל' סוטה פרק א' הלכה י"ד ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה יעו"ש ועיין כס"מ ודוק], אמנם לדעתי יתכן פירוש התוספתא, דזה דין פשוט בכל חייבי מיתות דלחייבו מיתה בעי שיכריעו שנים לחובה כמו י"א אומרים זכאי וי"ג מחייבין [לבד מסית תוספתא] וקמ"ל דאינו נסקל עד שיהיו שם ג' הראשונים דתנן במשנה דאף אחד מן הראשונים היינו שלשה דיינים הראשונים ואחד מן הב"ד של אחרונים מצטרפין לחייבו מיתה היינו להכריע לחובה דבעי שנים, וה"ה דשני הראשונים מצטרפין להכריעו למיתה, וע"ז מורה לשון התוספתא:

ואין להקשות, כיון דשלשה הראשונים הם דיינים ואם לא נלקה בפניהם אינו נסקל, דנראה דזה שלקה בפניהם אין כאן עדים רק דידעינן מפי השלשה, א"כ הרי הן המה עדים שלקה בפניהן והם ג"כ דינים ונמצא דעד נעשה דיין, וליכא למימר דכיון דאין מעידין על דבר שחייב מיתה שבעדותן לחוד לא נתחייב מיתה שוב נעשה דיין, דזה לא יתכן רק בעד הרואה דבדיני נפשות אינו נעשה דיין, בזה בכה"ג דאינו יודע אם מתחייב מיתה דלא ידע מגניבה ואכילה שניה ודאי נעשה דיין, אבל משום עד המעיד דבדיני ממונות ג"כ אינו נעשה דיין בזה בודאי בכה"ג אינו נעשה דיין, הגע בעצמך בשלש כתות עדים לחזקה כל אחת מעידה על שנה אחת, הלא בעדות כת אחת אין יוצאת השדה מיד בעלים הראשונים אדרבא מחייבתו לשלם פרי, האם יצטרף העד להיות דיין אתמהה, הלא כל הני טעמי דפירשו קדמאי בעד המעיד דאינו נעשה דיין שייך ג"כ הכא דוק ותשכח. אך פוק חזי בגמרא דף פ"ו עדי גניבה ראשונה עדי גניבה שניה עדי גניבה עדי אכילה. ולא מצאנו עדים שלקה בפניהן ובטח דמהדיינים עצמן יודעים אנו זה ולכאורה צ"ע:

ולא דמי להא דכתב הריב"ש סימן תי"ג דעד שטר נעשה דיין בקיום ואף אם הוי דאורייתא ועד המתנה נעשה דיין בהתפסה, דהתם למה שנעשה דיין לא העיד מאומה, דמה שהעיד בשטר, זה העיד על גוף הדבר מכבר ואינו מעיד עתה, אבל כאן הלא עכשיו מעיד זה הבן כבר לקה בפנינו ואיך נעשה דיין, וצ"ל דטעמא משום דבשעה שנלקה בפניהן המה בתורת ב"ד דמלקין בשלשה והוי דיינים ואין תורת עדות עליהם, וכמו דגבי דיינים שראו טריפה שהרג שהורגין אף דמתורת עדות אין יכולין דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה, ובכ"מ אמרינן דכיון דתורת דיינים בעת ראיה עליהן דנין עפ"י ראייתן כמו ב"ד דלא תהא שמיעה גדולה מראיה בכ"מ, ועיין בתשב"ץ סימן א' בזה, והגע בעצמך בבאו עדים והעידו שפלוני גנב שור וחייבוהו ב"ד כפל ואתרי כן מתו העדים ובאים עדים אחרים ומעידים שפלוני טבח שור פלוני, האם נימא דמי יודע שגניבה היא זו [דדילמא לקוח הוא בידו] רק הב"ד א"כ אין עד נעשה דיין וזה בדותא, וצ"ל דהם דנין עפ"י ראייתם ובתורת דין עד נעשה דיין, הן דיש מקום לפקפק דכאן אין הדיינים עצמן הן הג' ראשונים יכולים לדון עכשיו רק בכ"ג, א"כ תו הוי רק כמו עדים ואין עד נעשה דיין, דכיון דבעצמן אין יכולין לדון. ומוכרח לומר דכיון דאיתחזק בב"ד כבר שנלקה ועל ידי שנלקה בפניהן נתחזק הדבר ככל מעשה ב"ד דאם יאכל עוד כזו פעם שניה מחויב מיתה ואין צורך להגדה שנית ע"ז ולא הוי בגדר אין עד נעשה דיין, ובכ"ז לפלא בעיני על אשר לא העירו בזה ודוק היטב:

ואחר שמקבלין עדותן בודקין אותו שמא הקיף השער כו':

נראה בדעת רבינו. דנתבונן דבריש אלו נערות שקיל וטרי בממון ומלקות איזה חמיר אם מלקות או ממון ואנן קיי"ל כר' יוחנן, דכל היכי דאיכא מלקות וממון מילקי לקי ממונא לא משלם, בכ"ז חזינן בחבלות דבאין בה שוה פרוטה לוקה וביש בה שוה פרוטה משלם ואינו לוקה, חזינא דהחליפה התורה חיוב מלקות תמורת ממון, וכן בע"ז היכי דאיכא תשלומין משלמין ואינן לוקין, א"כ נתבונן כיון דאם גנב ואכל בפעם הראשון מלקין אותו, הרי דחייב במלקות ולא בממון דאינו לוקה ומשלם, ואם גנב ואכל אחרי שהקיף זקן התחתון הרי אז משלם קרן וכפל ופטור ממלקות, נמצא דעל מלקות לא שייך הא דאמרו בגמרא דאישתני דינא דהוי כבן נח שבא על אשת ישראל ונתגייר דאילו עביד השתא הוי בחנק ומעיקרא בסייף אמרינן דקלה בחמורה מישך שייכא והוי כאילו נתחייב בקלה ולא מיקרי אישתני דינא וחייב, כן בבן סו"מ דאילו עביד השתא הוי דינו בכפל לא מקרי אשתני דינא וחייב מלקות כדין בן סו"מ, ועדיפא טפי מבן נח שבא על אשת ישראל ונתגייר, דשם הא אשתני דינו לכל הפחות, אבל כאן הוי כמו נערה המאורסה שסרחה ולבסוף בגרה דתידון בסקילה, דכיון דאילו עביד השתא בר כפל הוי וממונא משלם, ומצאנו בכ"מ שהחליפה התורה חיוב המלקיות על ממון, [ובפרט לפי השיטה בשלהי חולין דלאו דגניבה וגזילה בר מלקות רק דהוא ניתק לעשה ור' יהודה סבר דלוקה על גניבת ממון יעו"ש]. לכן הוי כמו שסרחה ולבסוף בגרה ולוקה ואינו משלם, אבל לגמור דינו על גניבה שניה אמרו בגמרא דאילו עביד השתא לאו בר קטלא כלל ולכולהו פטור, משום דלא מצאנו במקום שיתחייב מיתה וממון דיפטר ממיתה עבור הממון ולאו בני חדא בקתא נינהו והוי כמו שאין לו עונש כלל, וכל טעמא דלאו שניתן לתשלומין לא לקי הוא משום דבכל הנך לאוי משלם ואינו לוקה וכמו דאמרו במכות ובתוספתא יעו"ש, לכן לא פסיקא לרבינו אם ברח קודם גמר דין מגניבה ראשונה והקיף זקן התחתון אם מיפטר ממלקות, ולכן לא זכר רבינו דבודקין קודם המלקות ודוק:

הן דכבר פרשתי דברי הירושלמי פרק המניח ה"ד דבעי בן סו"מ מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה או מאחר שהוא בהתריית מיתה פטור ומייתי מהגונב כיס בשבת וכמו דפריך הגמרא בפרק אלו נערות לר' אבין ומשני כן. והנה אמאי בעי הא בגניבה ראשונה לוקה ואין לוקה ומשלם ולמה בעי משום התריית מיתה, ודחוק לומר דבעי לר"מ דאדם לוקה ומשלם, ולכן פרשתי דהיכי דהחיוב מיתה בא אחר כך כמו בהך דר' אבין דזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו דנתחייב ממון טרם שהונח ועדיין מיתה לא נתחייב הוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין לשלם דהך גברא קאי בחיוב מיתה כשינוח לכן פטור לשלם, [ודוקא כשהונח הא לא נח איגלי מילתא דלא נתחייב כלל דהוי בלא הנחה] אבל במלקות הוי כחייבי מלקות שוגגין דחייבין לר' יוחנן, וכאן בבן סו"מ דעל גניבה לחוד אינו חייב מלקות רק על אכילה מה שיאכל אחר כך ברשות אחרים, אם כן בהגניבה הוי רק ככל חייבי מלקיות שוגגין ותו חייב בתשלומין. ונמצא לפ"ז אם זרק חץ ביום הכפורים והתרו בו ונתחייב מלקות וקרע שיראין בהליכתו חייב בתשלומין, כיון דבעת חיוב הממון עדן לא נתחייב מלקות ולכן חייב בתשלומין כמו בחייבי מלקות שוגגין. ולפ"ז ממון חייב גם קודם, רק דמלקות הוי מיפטר אילו עביד השתא ותו לאו בר מלקות כלל ואישתני דינא ותו יהא פטור כי הקיף זקן התחתון טרם שהולקה, דלא שייך לומר דאילו עביד השתא בר כפל הוי דכן בראשונה כי לוקה ג"כ לא מיפטר מתשלומי כפל ועל המלקות לחוד השתא פטור לגמרי. חדא דדא גופיה לא פסיקא לרבינו, ואולי הירושלמי בעי אליבא דמאן דסבר לוקה ומשלם, וכן משמע בפ"ג מהלכות גניבה דכייל בחדא מחתא יעו"ש היטב, ועוד דאכתי הוחלף החיוב, דמעיקרא על האכילה היה חייב מלקות ולא היה צריך לשלם וכעת יש חיוב תשלומין על האכילה, והוא אם בשעת גניבה היה שוה זוזא ועכשיו סלע בעת האכילה הלא הוי כמו תברא ושתיה דמשלם כדהשתא וכשעת אכילה והוחלף החיוב ממלקות לממון, ונמצא דעל הגניבה בצירוף האכילה נתחייב מלקות, ואילו עביד השתא בר ממון הוי, והוי כמו סרחה ולסוף בגרה דחייב כדמעיקרא ולוקה, כן נראה לנו בכוונת רבינו ז"ל ודוק:

ולפ"ז מיושב ג"כ הא דבעי בירושלמי רק לענין כפל ולא לענין קרן, דאף אם נימא דלא כר' אבין וחייב בתשלומין ג"כ כיון שבגניבה ראשונה עדן לא נתחייב מיתה, בכ"ז מתשלומי קרן מיפטר. דנתבונן דבמה שגנב אילו הוי איתא בעינא הוי אומר הרי שלך לפניך וכי אכלו תו ליתא דליהדורי ונגמר חיוב תשלומין בעת האכילה ולכן מיפטר אבל כפל מתחייב אף כי מהדר ליה אחר שבאו עדים, אולם זה נסתר מהא דאמר רב חסדא בפרק אלו נערות ומתניא בתוספתא דמכות דגונב חלבו של חבירו ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה, ועד כאן לא אמרו סברא זו רק במנסך דאילו בא אחר ונסכו הוי מצי אמר הרי שלך לפניך, לכן הוי כאילו עביד אינש אחרינא פעולת הנסוך כמו שפירשו בתוספות תמן, אבל באכלו דאילו בא אחר ואכלו הוי חייב הגנב לשלם דליכא בעינא ודאי חייב במה שנתחייב כבר יעו"ש בפרק הניזקין דף נ"ב, ואולי לא סבר הירושלמי כן ואכמ"ל:

עד שיהיו שם ג' הראשונים כו':

ירושלמי פרק בן סו"מ ה"ה, אמר ר' יוחנן מת אחד מן הראשונים אינו נסקל ולא מתניתין הוא כו' שלא תאמר יעשה דין שני ראשון לפום כן צריך מתניתא. והנה לכאורה טעמא דר' יוחנן משום דמותרה לדבר חמור אינו מותרה לדבר הקל ובן סו"מ צריך התראה גמורה בפעם הראשונה בשעה שאוכל כמש"כ רבינו ודלא כרש"י בדף ע"א במשנתנו על הך דמתרין בו שפירש דהוא מה שאביו ואמו מוכיחין אותו וכל מעשיו עושה בסתר ואין צריך התראה ועיין בתוי"ט שהעיר בזה, אבל מירושלמי לעיל ריש פ' היו בודקין מוכח דמותרה לחמור הוי מותרה לקל [וכן מוכח שפסק רבינו פ"ד מהלכות חובל עיי"ש ה"ח]. לכן נראה לענ"ד דכאן בבן סו"מ דאב מצי למחול אף אם עמד בדין כמפורש לקמן הלכה ו' וכן פסק רבינו, א"כ ודאי מותרה לחמור לא הוי מותרה לקל דאמרינן דחשב כי על מיתה ודאי ימחול לו אביו ויקיים מקרא שכתוב יסר בנך [זה בפעם ראשונה] ואל המיתו לא תשא נפשך [ויתכן כי אכזריות כזה לא נמצא בישראל באב לבן לכן לא היה כו' ויפורש בזה דברי הגמרא דף ע"א ואב"א ר"ש היא כו' וכי מפני כו' אביו ואמו מוציאין אותו כו' אלא לא היה כו' יעו"ש], אבל אילו ידע שיתחייב מלקיות ודאי לא עשה שעל זה לא ימחול לו אביו ויקוים בו מקרא שכתוב חושך שבטו שונא בנו ולכן לא נעשה דין שני ראשון. ומבואר דהתראה גמורה בעינן ודוק:

י

היה אביו רוצה כו' היה אחד מהן גידם כו' אינו נעשה בן סו"מ כו':

נראה מדברי רבינו דאינו נעשה כלל בן סו"מ ואף למלקות אינו לוקה אע"ג דותפשו בו אביו ואמו במיתה כתיב בכ"ז כיון דאזהרה דבן סו"מ גם למלקות הוי רק מקרא דלא תאכלו על הדם דגם מלקות אין עונשין אלא א"כ מזהירין כמו שביאר רמב"ן בספר המצות בלאוין סימן קצ"ה. ואזהרה דלא תאכלו על הדם פירש רבינו אכילה המביאה לידי שפיכות דמים, וכיון דאחד מהן גידם תו איננה אכילה המביאה לידי שפיכת דמים ותו ליכא אזהרה ואינו לוקה ופשוט:

ולפ"ז נראה לנו דגם לאחר החורבן בזמן התנאים דהיו סמוכין ולמלקות מלקין בכל זמן וכן כתב רמב"ן בפ' מסעי, מכל מקום מלקות דבן סו"מ ליכא כיון דאינה אכילה המביאה לידי שפיכות דמים דהא ליכא מקדש ואין מחייבין מיתה כמבואר בפרק י"ד מהלכות סנהדרין, ובספר המצות הביא ממכילתא מעם מזבחי תקחנו למות בזמן שיש מזבח יש מיתה ופשוט, ויתכן דהא דאמרו במכילתא דילן מעם מזבחי תקחנו למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות פירושו דהנך מילי אף דליכא מזבח ג"כ דנין בזמן שיש סמוכים. וכן נראה דמלקות דמוציא ש"ר ליכא בזמן התנאים אחר החורבן דלא עדיף ממוציא ש"ר על הקטנה דפטור משום דלא היה בהוצאת ש"ר שלו להורגה, ומה שיש לדבר בזה מסוגיא דערכין דילמא משום דגרים לה קטלא אכ"מ, ויעוין בתוספות כתובות (דף מ) סד"ה הא לא"ה, ובסנהדרין ח' סד"ה והביא האב עדים ובירושלמי פרק נערה ויאות קטנה כו' אילו לא התרו בה וקטנה שהתרו בה כלא התרו כו' ואכמ"ל ודוק:

יד

שאעפ"י שאביו גרם לו סקילה ה"ה יורש כל נכסיו:

נ"ב מבואר כן בשמואל ב' קאפיטל י"ד בפסוק והנה קמה כל המשפחה כו' ונשמידה גם היורש ויעוין רד"ק שכוונתם אינו לנקום דם הנרצח רק לירש אותם, הרי דגואל הדם ההורג בן אחיו יורשו אם אין לו בנים. וכן מוכח שם שהרוצח ירש את אחיו, לכן באחאב לר' יהודה דבן אחיו היה אעפ"י שהיה יודע שבשקר הרגו בכ"ז ירש אותו מהדין ופשוט:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.