אור שמח/ממרים/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png ממרים TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ג[עריכה]

חוץ ממצות תפלין בלבד כו':

מה שפסק רבינו דזקן ממרא בעי בדבר שזדונו כרת כו' לבד תפלין הוא ענין מושכל, שאם תבקש בכל המצות עשה לא תמצא עשה סתומה כזו, והמחלוקת בה היא סכנה לבטלה חלילה לגמרי ולעקור אותה מישראל ונמצאו בכלל האפיקורסים, הואיל דלא נזכר מנין הבתים ואופן עשייתם, והמצוה עצמה נכתבה במלות סתומים, שלשון טוטפות הוא מלשון הסתכלות, וכן מקום הנחתן כל אלה לא באו בכתובים והמחלוקת בה רב הנזק לכן גם בדורות האחרונים נתרבו בה הספיקות בעוה"ר, סדרן, ופתוחות, וכן אם מניחין בחוה"מ ועוד. ונמצא מה שפסק רבינו כפי המושכל, ולכן לא נקטה גם משנתנו רק דין תפלין, וכתבה האומר אין תפלין כו' שאפילו סתומה כזו אם עוקרה פטור מדין ממרא רק חייב מדין אפיקורוס וכיו"ב, שהחולק על המפורסמות ומקובלות בדבר מפורסם אינו אלא טועה או עקשות מוחו וזדון לבו, וברור:

אבל אם נחלקו בשאר מצות כו' זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור מן המיתה:

צריך ביאור, דאם כוונת רבינו באדם הטמא טומאת מת דאינו נעשה שני, וכוונתו שני היינו ע"י חרב כחלל, הרי פסק רבינו בהלכות ביאת המקדש פ"ג דשני למגע שנכנס למקדש חייב כרת, ואם כוונתו על כלי דאין חיוב על הכנסתו רק מלקות וכמ"ש לעיל דדיני מכות יכול לבוא מזה כרת כו' ויקדש בו אשה יעו"ש, א"כ גם על ראשון פסק רבינו דיראה לי דאין חייב מלקות רק על בגדים שהן אב הטומאה [עיין שם בהלכות ביאת המקדש], ואם על אוכלין ובאוכל חולין דאינו נעשה שלישי בחולין רק בתרומה צ"ע דהא נפק"מ אם יגע בו אוכל שלישי של תרומה או קודש ויהיה טמא לזה שאמר שהאוכל שני בחולין ולא יהיה בו שוה פרוטה ואם יקדש בו אשה אינה מקודשת כו' וכמש"כ לעיל, ואולי הדבר שבא קודם קדושי אשה צריך להיות במכוון והכא המגע של שלישי באותו שנחלקו אף להאומר דהוא טהור אינו במכוון רק במקרה והזדמנות מחמת שלפי דעתו אינו מטמא ואינו צריך להיות נזהר במגעו. אך זה דחוק דא"כ אפילו ראשון נמי והבן, ואולי ט"ס נפל וצ"ל שלישי ודוק:

ואין לומר דרבינו לטעמיה דסובר בהלכות אה"ט דשלישי בתרומה ורביעי בקודש הן מד"ס, וטעמו דהך קו"ח דר"י מטבול יום אינו מוכרח כמו דאמר ריב"ז עתיד דור אחר כו', וכן שיטתו בהך קו"ח דמפץ במת כו' דאינו רק מד"ס ואכמ"ל, וא"כ אף אם יגע באוכל תרומה מן התורה טהור והאשה מקודשת מה"ת, דז"א, דכיון דהשתא לא חזיא מדרבנן תו אין שוה פרוטה בה ואינה מקודשת לגמרי, ואולי דכוונתו על האדם דשני לטומאה בדרבנן כמו הני די"ח דבר, ואכתי נפק"מ אם יגע בתרומה ומוכרח כמש"ל, ודברי הכס"מ תמוהים ואין להאריך ודוק:

יש להסתפק בהא דאמרינן בכתובות (דף פו) במד"א במצות ל"ת, אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו [בזמן הבית] ופרש"י קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים, ודא מוכח מריש פרק המניח דעבד שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת דרשאי רבו להלקותו ולהפרישו מאיסורא ואם חבל בו פטור, הרי אף ע"ג דלאו ב"ד נינהו בכ"ז רשאי להלקותו, אולם באומר לו ליטול לולב ולעשות סוכה דהוא מצוה של קום עשה יש להסתפק אם צריך ע"ז ב"ד או לא. ונתבונן, דהא דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום שמא יקיים את המצוה ויטול הלולב ויעשה סוכה, אבל אם ברי לן שע"י ההכאה זו לא יעשה המצוה אסור לנו לנגוע אפילו בשערו, מכש"כ בלא דעתו ליטול נפשו ודאי אסור דמה נרויח, המצוה לא תהיה נעשית, רק היכי דמספקא לן שמא דלמנוע מן היסורים יפרוש מן האיסור או יקיים את המצוה שפיר ניתן רשות לרדותו ולהכותו, משא"כ הנך דמצילין אותן בנפשן הקפידא שלא יעשה הדבר היינו שלא יהרג האדם הרודפו ולא תבעל האשה דמיפגמא, אף שידוע לן שעל ידי ההכאה לא יפרוש ובודאי יהרג מצוה להרגו ולהציל הנרדף מיד רודפו, ובנרצע רבו מסרהב בו לצאת ורבו מפרישו מאיסור רשאי להכותו אולי יפרוש מן האיסור, אבל בגוונא דברי שלא יפרוש ע"י הכאה או לבאו בלט ליטול נפשו ודאי אסור, ובזה אין נפק"מ בין ב"ד לבעליו ודלא כמו שראיתי להקצות בקונטרס משובב נתיבות סימן ג' יעו"ש, אבל גם בזה שמכין אותו בקום עשה, נראה דלא הוזכרו ב"ד, והא דהוזכר ב"ד גבי גיטין דאנן דמעשין אגיטא אף דאין סמוכין בבבל רק משום דשליחותייהו עבדינן, הא הדיוטות אין מעשין מן הדין, נראה לן דזה דוקא במילי דבעי שיהיה מדעתו ומרצונו, ורק כיון דכופין אותו כדין כשיאמר רוצה אני תו הוי מדעתו ולא הוי מעושה, בזה דוקא ע"י מומחין או שלוחין דידהו הא ע"י הדיוטות אין זה רק עשוי ולא הוי רצון, ואף דקיי"ל כרב הונא דתליוהו וזבין זביניה זביני, כתבו רבנן בתוספות כיון דלאו בני עשוי נינהו תו הוי שלא כדין והוי תליוהו ויהיב דלא הוי מידי, וכן בקרבנות דכתיב בהו לרצונו וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בעי ב"ד, וכן גבי חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה דבעי שיכוונו הוא והיא לחליצה אם כפוהו הדיוטות הוי שלא כדין ואין חליצתו חליצה דהוי עשוי ולא רצון, אבל בכפייה לאכול מצה או לעשות סוכה או להפריש מתנות כהונה או לפרוע לבעל חוב, האם אם יפרע החוב שלא מדעת המלוה או שיותן המתנות בע"כ או יאכל מצה ע"י כפיה הלא קיי"ל כפאוהו לאכול מצה יצא ודאי אף דאין כאן ב"ד מצי הדיוטות לכפותו בלא שליחותייהו דמומחין וז"ב. ופוק חזי לשון רבינו בהלכות מעשה קרבנות פרק י"ד, וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו כו' אף עפ"י שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' והוא מדברי הגמרא רה"ש שם ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, ובאמת למ"ד דמצות צריכות כוונה או בהנך מצות דפסקו לדידן דבעי כוונה אפשר דאין רשאין לכופו רק בב"ד מומחים או שלוחי דידהו, דע"י כפייתם יוחשב לרצון, וזה נראה הסבר נכון וגדר אמיתי בזה, אם כי הרב בקצות ובמשובב לא כן ידבר, הנלע"ד כתבתי ודוק:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.